חוזה-האב של 490 השנים

איש זקן כרע ברך בבית בבלי ומגילה על ברכיו.

שמו היה דניאל. בנעוריו נחטף מירושלים, נגרר באזיקים מזרחה עם הגל השני של הגולים, וכל חייו הבוגרים בילה בשירות המנהל הקיסרי של שלוש ממלכות — בבל של נבוכדנאצר, מלכותו הקצרה של בלשאצר, וכעת השלטון הפרסי החדש תחת דריוש המָדִי. הוא היה בשנות ה־80 לחייו. הממלכות עלו וצנחו סביבו, והוא שרד את כולן.

ביום שבו נפתח פרק זה, היה דניאל קורא. המגילה שעל ברכיו הייתה הנביא ירמיהו — אותו נביא שמספרו עלה בפרק הקודם. דניאל נשא עמו מגילה זו, בצורה כזו או אחרת, כמעט שבעה עשורים. הוא קרא בה כפי שאדם קורא מכתב מן הבית.

בקריאה מסוימת זו, משהו נחת.

בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא: שִׁבְעִים שָׁנָה יִמָּלְאוּ לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם. (דניאל 9:2)

דניאל ערך את החשבון בראשו. השנה הנוכחית, שנתו הראשונה של דריוש המָדִי על בבל, הייתה 538 לפנה״ס. הוא מנה על אצבעותיו. 70 השנים כמעט תמו. הגלות שירמיהו חזה עתידה הייתה לפוג בתוך חודשים אחדים.

כמעט תמו — וכאן עליי להאט מיד, שכן אותו "כמעט" הוא תפר שספר זה אינו רשאי להחליק. מאיזו שנה מנה דניאל? הכתוב אינו מספק נקודת ייחוס אחת ל־70 של ירמיהו, אלא שלוש, והן אינן חופפות.

הראשונה היא 609 לפנה״ס. זו השנה שבה נמחץ בחרן שריד הצבא האשורי האחרון ובבל נעשתה דה-פקטו אדונית המערב; הכרוניקה הבבלית מתעדת זאת. דברו של ירמיהו בפרק כ״ה:יא עוסק בעמים אשר יעבדו את מלך בבל שבעים שנה — שעבוד של אומות, לא גלות של יהודאים. מ־609 עד נפילת בבל בשנת 539 יש 70 שנה, עד לשנה. (גרסה קודמת של ספר זה כתבה כאן 608; זו הייתה מוסכמה ישנה יותר. הכרוניקה נותנת 609, וזה מה שעומד כאן.)

השנייה היא 605 לפנה״ס — כרכמיש, והגליה הראשונה, ובכללה דניאל עצמו. מ־605 עד צו כורש בשנת 538 יש 67 שנים. 70 אין זה.

השלישית היא 586 לפנה״ס — חורבן ירושלים ושרפת המקדש. זו נקודת הייחוס שדניאל ט׳:ב עצמו נוקב בה: 70 שנה לחורבות ירושלים. מ־586 עד חנוכת המקדש השני בשנת 516 יש 70 שנה, עד לשנה. אך אז ישב דניאל בשנת 538 רק על 48 שנה, ודבר לא היה "כמעט תם".

אני מניח את השלוש זו לצד זו, שכן אין לדחוס אותן זו לתוך זו. הקריאה הישרה היא ש־70 של ירמיהו מתארות שני שעונים הרצים במרחק 22 שנה זה מזה — שעבוד האומות (609–539) ומוסר הבניין (586–516) — ושדניאל, בשנת 538, הביט בראשון. זו קריאתו של פרק חמישה, והיא מְחֻשֶּׁבֶת, לא מְתֻעֶדֶת: העוגנים 609, 605, 539 ו־516 עומדים על לוחות בבליים, אך הבחירה איזה עוגן נושא את דברו של ירמיהו היא קריאה.

ודבר אחד שייך לאותה הפסקה. שנת נפילת ירושלים לא הוכרעה בספרות המקצועית: הרוב קורא 586, מיעוט חזק קורא 587, וההבדל תלוי בשאלה אם יהודה מנתה את שנות מלכיה בניסן או בתשרי. ספר זה עובד עם 586. מי שקורא 587, מזיז את שעון הבניין בשנה אחת — ואת שעון העל עמו. אין זו קטסטרופה; זהו מחיר הכנוּת על עוגן שאינו קבוע.

רוב האנשים במעמדו של דניאל היו מניחים את המגילה ומתחילים לתכנן את שיבתם הביתה. דניאל עשה את ההפך. הוא נפל על ברכיו והחל להתפלל.

תפילה שפתחה את השמים

קרא את דניאל 9 בשׂום לב. התפילה הבאה היא אחת היפות בכל כתבי הקודש, והיא שונה מכל תפילה שרוב המאמינים המודרניים מתפללים אי-פעם. דניאל אינו מודה לאבינו על השיבה הקרבה. הוא אינו מונה בקשות. הוא אינו תובע הבטחות. הוא מתוודה.

אָנָּא אֲדֹנָי, הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָיו, חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ, וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ [...] לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה — לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ. (דניאל 9:4–7)

דניאל אינו מפריד את עצמו מחטא אומתו. אֲנַחְנוּ חטאנו. אֲנַחְנוּ עָוִינו. אֲנַחְנוּ מרדנו. הוא, מופת היושרה בשלוש ממלכות נכריות, האיש שאויביו לא יכלו למצוא נגדו כל אשמה זולת חיי תפילתו, כורע ברך בזקנתו ומזהה את עצמו עם כישלון אבותיו. הוא אינו מתפלל כצדיק העומד מן הצד, אלא ככהן הנושא את חטא העם על כתפיו שלו.

זהו סוג התפילה הפותחת את השמים.

ובעוד דניאל מדבר — עוד באמצע הווידוי, עוד על ברכיו — נע החדר. דמות של אור פסעה דרך הקיר.

וְעוֹד אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה, וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה, מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב. וַיָּבֶן וַיְדַבֵּר עִמִּי וַיֹּאמַר: דָּנִיֵּאל, עַתָּה יָצָאתִי לְהַשְׂכִּילְךָ בִינָה. בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד, כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה. וּבִין בַּדָּבָר וְהָבֵן בַּמַּרְאֶה. (דניאל 9:21–23)

שׂים לב לעיתוי. המלאך נשלח ברגע שדניאל מחל להתפלל. המסע מאולם הכס של האדריכל אל חדר עבודה בבלי נמשך לכל אורך התפילה. גבריאל מגיע בדיוק כשדניאל מסיים. השיחה הבאה היא התדרוך מרחיק-הלכת ביותר על כרונולוגיית היקום שניתן אי-פעם לבן אנוש.

החוזה שגבריאל מסר

דניאל שאל על 70 שנה. גבריאל לא ענה על כך בדיוק. הוא נתן לדניאל דבר גדול יותר.

שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֺן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים, וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. (דניאל 9:24)

קרא כל מילה לאט. כל עתידו של הקוסמוס תלוי בפסוק הזה.

ראשית, יחידת המידה. 70 שבועים. העברית היא שׁבעים שׁבעה — 70 יחידות של שבע. לא שבועות של ימים. הפועל הבא הוא חָתַךְ, שמשמעו לחתוך, למדוד. האדריכל חותך פלח זמן מדויק. 70 שבעות של שנים. 490 שנה.

לאחר מכן, המשׂימה. שישה דברים חייבים להתרחש במהלך אותן 490 שנה. שש הוראות מגבריאל. קרא אותן כתיאור תפקיד לגואל:

ראשית, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע — להביא את הסיפור הארוך של מרד האדם אל סיומו. שנית, לְהָתֵם חַטָּאת — לחתום את הספר הקוסמי, כך שהחשבון המשפטי של אשמת האדם ייסגר. שלישית, לְכַפֵּר עָוֺן — לשלם את המחיר הממשי שהתורה דרשה, בדם ממשי, על צלב ממשי. רביעית, לְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים — לחנך משטר של צדק שאינו נשחק. חמישית, לַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא — להביא כל נבואה מן הברית הישנה אל התגשמותה, כך שהשטר הנבואי ייחתם. ושישית, לִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים — לקדש את מעון מגוריו הסופי של אלוהים עם האדם, מקדש מילניום השבת, הכתובת שבה ישכון אבינו עם עמו לעולמים.

שש משׂימות. 490 שנה לבצען. החוזה נחתם עוד בטרם שאל דניאל מי יהיה זה שיחתום עליו.

חתימה עם שעון עצר

חוזה ללא תאריך התחלה אינו ניתן לאכיפה. גבריאל ידע זאת. המשפט הבא מיד מציין את הטריגר.

וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד — שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם. תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק הָעִתִּים. (דניאל 9:25)

השעון מתחיל לתקתק ביום שבו ניתן צו מסוים. מוֹצָא הַדָּבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת אֶת יְרוּשָׁלִַם. הצו חייב לפנות אל העיר עצמה — לא רק אל המקדש, לא רק אל החומות, אלא אל העיר כיחידה מנהלית מתפקדת, עם שופטים ומושלים ותשתית המשפט של קהילה השולטת בעצמה.

גבריאל הכתיב את הטריגר 80 שנה לפני שהטריגר נורה. דורו של דניאל לא יראה אותו. הדור הבא לא יראה אותו. הטריגר יגיע בשנת 458 לפנה״ס, 80 שנה לאחר תדרוכו של גבריאל, בצו שיוצא על-ידי מלך פרסי שטרם הוכתר, מופנה אל גולה יהודי שטרם נולד.

ארבעה צווים על השולחן

ההיסטוריה מתעדת ארבעה צווים פרסיים בחלון הזמן הנכון. כל אחד מהם הוצע על-ידי מפרשים זהירים כטריגר של שעונו של גבריאל. שלושה מהם נופלים על-פי הקריטריונים. רק אחד עומד במבחן. כל הארבעה ראויים לעיון קצר, כי שאר הכרונולוגיה של שעון העל תלויה בשאלה איזה צו הוא הנכון.

צו	תאריך	הרשאה	הכרעה
כורש	538 לפנה״ס	בניין המקדש מחדש בלבד	נדחה: מקדש בלבד, לא העיר
דריוש הראשון	519 לפנה״ס	מימון מחדש של מפעל המקדש	נדחה: מאשר את כורש, אין מפרט לעיר
ארתחשסתא / עזרא	458 לפנה״ס, הנמנה מ-457	שיקום העבודה, מינוי שופטים ושוטרים	התקבל: העיר כיחידה מנהלית
ארתחשסתא / נחמיה	444 לפנה״ס	בניין חומות העיר מחדש	נדחה: חומות בלבד; ספירת אנדרסון דורשת שנים בנות 360 ימים

קח אותם אחד-אחד.

המועמד הראשון הוא צו כורש בשנת 538 לפנה״ס. כורש הִרשה את שיבת השבויים ואת בניין המקדש מחדש. קרא את עזרא 1 בקפידה וההגבלה ברורה: כורש פונה אל המקדש, אל המקדש, אל המבנה הפולחני. הוא אינו פונה אל העיר עצמה. המקדש הוא מבנה. דניאל 9:25 מציין את שיקום ירושלים — העיר, כיחידה מתפקדת. צו כורש אינו תואם את ניסוח הטריגר.

המועמד השני הוא צו דריוש הראשון בשנת 519 לפנה״ס. דריוש מימן מחדש את פרויקט המקדש לאחר שהבנייה נעצרה תחת התנגדות מקומית. הצו, המתועד בעזרא 6, הוא שוב צו מקדש. הוא מאשר ומאריך את ההרשאה המקורית של כורש, אך אינו מציג מפרט חדש. העיר עצמה אינה בתחום הראייה.

המועמד הרביעי — אל השלישי ישוב הדיון מיד — הוא צו ארתחשסתא לנחמיה בשנת 444 לפנה״ס. סר רוברט אנדרסון, אפולוגט בריטי מן המאה ה־19, הפך תאריך זה למפורסם בספרו The Coming Prince. אנדרסון מנה 483 שנים נבואיות של 360 ימים כל אחת מן הראשון בניסן 444 לפנה״ס, והגיע אל העשירי בניסן שנת 33 לספירה — יום ראשון של כפות התמרים בחישובו. החישוב משפיע עד עצם היום הזה. אך הוא תלוי בשנה נבואית בת 360 ימים, שאין לה עיגון בטקסט של דניאל עצמו. ברגע שמשחררים את שנת 360 הימים לטובת הלוח היהודי הירחי-שמשי הרגיל שלפיו מתנהלים כל האירועים ההיסטוריים, מאבדת חשבונאותו של אנדרסון את דיוקה. ובאופן עקרוני יותר: צו נחמיה מַרשה את בניית החומות מחדש. זהו היתר בנייה. הוא אינו פונה אל השיקום המשפטי-המנהלי של העיר כישות השולטת בעצמה.

זה משאיר את המועמד השלישי. צו ארתחשסתא לעזרא בשנת 458 לפנה״ס, הנמנה מ-457, המתועד בעזרא פרק שבעה.

קרא את הצו בקפידה. עזרא נשלח הביתה בסמכות קיסרית על הקהילה היהודית ביהודה. הוא מקבל גישה אל אוצר המלך לשם שיקום העבודה. הוא מקבל את הזכות ללמד את תורת אלוהיו. ובפסוקים 25 ו־26 — הפסוקים הנועלים את הדלת — כותב ארתחשסתא:

וְאַתְּ עֶזְרָא, כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי לֶהֱוֺן דָּאֲנִין לְכָל עַמָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה, לְכֹל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ, וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן. וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא, אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ, הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין. (עזרא 7:25–26)

זוהי שפת השיקום המנהלי המלא. מושלים. שופטים. החוק ככלי הפועל של חיי הציבור. הזכות לעונש מוות. עזרא מקבל, מן הסמכות האזרחית הגבוהה ביותר עלי אדמות, את המנדט המשפטי לכונן מחדש את ירושלים כעיר השולטת בעצמה תחת חוקה שלה. עיר ללא רשות שופטת אינה עיר; עיר עם רשות שופטת — כן. צו 458 לפנה״ס הוא היחיד מבין הארבעה המעניק את המפרט המדיני-המנהלי שנבואת גבריאל מציינת.

זהו הטריגר. השעון מתחיל לתקתק בשנת 457 לפנה״ס.

הצו ב-458, הספירה מ-457

הצו נופל ב-458, אך הספירה מתחילה ב-457, וכל הכרונולוגיה של שעון העל נשענת על הבחנה זו.

הצו הוצא בשנה השביעית לארתחשסתא (עזרא 7:7). השיטה הפרסית השתמשה במה שנקרא תיארוך שנת עלייה: השנה שבה הוכתר מלך נחשבה לשנת עלייתו, ושנתו הרגנלית הראשונה החלה באביב שלאחר מכן. ארתחשסתא הראשון (ארתקסרקסס הראשון בספרות ההיסטורית בת-זמננו) עלה על הכס בשנת 465 לפנה״ס לאחר רצח אביו אחשורוש. שנתו הרגנלית הראשונה לפי החישוב הפרסי נמשכה מאביב 464 עד אביב 463. בספירה קדימה, שנתו הרגנלית השביעית נמשכה מאביב 458 עד אביב 457.

אך הקהילה היהודית של הגולה, ובכללה היהודים בקהילת יֵב במצרים שמהם נשתמרו הפפירוסים, השתמשו במוסכמה אחרת. הם מנו את שנות המלכות של מלכים נכריים מסתיו לסתיו — מתשרי לתשרי — מפני שלוח השנה האזרחי שלהם החל בסתיו. הכרונולוגים זיגפריד הורן ולין ווד טענו זאת במחקרם מ-1953, The Chronology of Ezra 7, בהסתמך על פפירוסי יֵב ועל מסמכי מנהל פרסיים. ואולם גם לפי חישוב זה נופלת השנה השביעית לארתחשסתא ב-458: אחשורוש מת באוגוסט 465, לפני א׳ בתשרי, כך שהשנה השביעית נמשכה מסתיו 459 עד סתיו 458; רק עלייה לכס שנמנתה מאוחר (לנסר) הופכת אותה לסתיו 458 עד סתיו 457. הצו הוצא ב-458 לפנה״ס, לפני יציאתו של עזרא בחודש הראשון; הספירה רצה מן השנה 457.

הספירה של ספר זה מתחילה בסתיו 457 לפנה״ס, ולא באביב 458, מטעם אחר. 69 השבועים הם שבועי שמיטה, ספירת שמיטה רצה מתשרי לתשרי, ולפי המחזור של צוקרמן שנת 458/457 היא שנת שמיטה; תשרי 457 הוא אפוא גבול מחזור השמיטה הראשון אחרי הצו (אבן הפינה, פרק 3, "הצו"). מניין הסתיו של הגולה תומך בגבול התשרי הזה, אך אינו נושא אותו. השנה הרגנלית אינה ניחוש: היא מעוגנת בלוחות אסטרונומיים בבליים. נקודת המוצא היא בחירה מתועדת על שרשרת שמיטה שנויה במחלוקת.

49, 434, שבע

ברגע שהטריגר נקבע על סתיו 457 לפנה״ס, נופלים מקטעי גבריאל למקומם.

דניאל 9:25 מחלק את 70 השבועים לשלושה תת-מקטעים. שבעה שבועים, אחר כך שישים ושניים שבועים, ולבסוף שבוע אחרון המתואר בנפרד בפסוקים 26 ו־27. 49 שנים למקטע הראשון. 434 שנים לשני. שבע שנים לשלישי. שלושת המקטעים מצטרפים יחד ל־490 שנה.

המקטע הראשון, 49 שנים, נמשך מ-457 לפנה״ס עד 408 לפנה״ס. במהלך תקופה זו — תקופת עזרא ונחמיה — נבנתה ירושלים מחדש כעיר מתפקדת. החומות התרוממו תחת נחמיה בשנות ה-440. התשתית המשפטית והדתית הותקנה מחדש. העבודה שוקמה. הרחוב והחרוץ נבנו מחדש, כפי שציין גבריאל, בְּצוֹק הָעִתִּים. התיעוד ההיסטורי תואם את הנבואה עד כדי עשור.

המקטע השני, 434 שנים, נמשך מ-408 לפנה״ס עד סתיו שנת 27 לספירה. האימפריה הפרסית נפלה לאלכסנדר הגדול. הממלכה היוונית התפצלה לאחר מות אלכסנדר. החשמונאים כבשו מחדש את ירושלים לאחר מרד המכבים. הרומאים סיפחו את יהודה תחת פומפיוס. לאורך כל 434 השנים תיקתק השעון בהתמדה קדימה אל צהריים אחת מוסכמת.

עתה ערוך את החשבון. קח את סתיו 457 לפנה״ס. הוסף עליו 483 שנים (השבע ועוד ה־62 יחד). שׂים לב להיעדרה של שנת אפס בין לפנה״ס ולספירה. הסך הכול נוחת על סתיו שנת 27 לספירה.

באותו סתיו, סמוך לירדן, פסע גלילי בן 30 אל המים והוטבל בידי יוחנן. השמים נפתחו. הרוח ירדה בגלוי. קול דיבר מן הענן:

זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי. (מתי 3:17)

המשיחה נחתה. השבוע ה־69 של גבריאל הסתיים בעונה שהמניין הצביע עליה. הגלילי שיצא מן הירדן היה מָשִׁיחַ נָגִיד — התואר שבו השתמש המלאך בדניאל 9:25, כמעט 600 שנה קודם לכן.

עצור כאן לרגע וחוש מה זה: 564 שנים של כרונולוגיה קיסרית נמשכות, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, צו אחר צו, מלחמה אחר מלחמה, מאה אחר מאה, עד שרוח אלוהים יורדת על אדם שרגליו רטובות ממימי הירדן בסתיו שנת 27 לספירה. החוזה שגבריאל חתם עליו בחדר עבודה בבלי החזיק — עד כדי העונה. לא עד כדי היום; טענה זו אין פרק זה טוען, שכן החשבון אינו מספק אותה. אבינו, שכתב בשמות אבות בראשית 5, החזיק את ידו על אותו דף לאורך עוד 600 שנים של אימפריה וגלות, ובסתיו שבו פג הדף, נחתה המשיחה.

העד השני לסתיו שנת 27 — ומה מחירו

תוצאת חישוב הנשענת על עוגן אחד היא פגיעה. משום כך שייך כאן העד השני, והוא שייך כאן עם תג המחיר שלו.

לוקס מתארך את ראשית שירותו של יוחנן — ועמו, חודשים אחדים לאחר מכן, את הטבילה — אל השנה החמש-עשרה למלכות הקיסר טיבריוס (לוקס 3:1). מי שיודע מתי החלה מלכותו של טיבריוס, יודע מתי חלה שנתו ה־15.

הדרך שספר זה נושא היא ספירת הסתיו המזרחית. לפי ספירת הסתיו הסורית-מקדונית, שאינה מתועדת לגבי טיבריוס ואף לא הופרכה (שלושה ימים ושלושה לילות, פרק 9), נמנתה שנת העלייה לשלטון כשנה הראשונה. אוגוסטוס מת באוגוסט שנת 14 לספירה. בדרך מניין זו רצה שנתו ה־15 של טיבריוס מסתיו שנת 27 לספירה עד סתיו שנת 28. יוחנן מתחיל מוקדם בתוך אותו חלון; ישוע נטבל באותו הסתיו עצמו. זו הדרך שעליה עומד ספר זה, והיא הדרך שנספח A פורש בפירוט. היא מְחֻשֶּׁבֶת על דרך-מניין שהיא פַּרְשָׁנוּת — דרך-המניין היא מנהג, לא צו, והיא הוסברה כסבירה, לא הודגמה.

יש דרך שנייה אפשרית, והספר נוקב בה אך אינו נשען עליה: טיבריוס חלק מן שנת 12 לספירה את השלטון עם אוגוסטוס כשותף למלוכה (סווטוניוס, Tiberius 21). מי שמונה מאותה שותפות-מלוכה, מגיע אף הוא לסביבות שנת 26–27 לספירה. הדרך עולה על הדעת; מה שמחליש אותה הוא שאיש מן המונים העתיקים אינו נוקט בה למעשה. בספר זה אין היא נמנית, אף לא כקול שני: שום מטבע, פפירוס או כתובת אינם מונים את שנות טיבריוס משותפות-המלוכה (שלושה ימים ושלושה לילות, פרק 14).

והמחיר, בלא הנחות. החשבון המערבי המקובל מונה את שנות טיבריוס ממות אוגוסטוס באוגוסט שנת 14 לספירה ומגיע אל שנת 28 או 29 לשנה ה־15. זהו החשבון שברוב פירושי לוקס המודרניים, והוא מונח שנה עד שנתיים מן עוגן ה־457. ספר זה בוחר בספירה המזרחית לא משום שהיא הרווחת — היא אינה — אלא משום שהיא הספירה שבה השתמשו, בפרובינציה שלהם, הקוראים שלוקס כתב עבורם. זהו טיעון. אין זו ראיה. מי שמחזיק בספירה המערבית, מזיז את הטבילה אל שנת 28/29 לספירה ועמה את כל חלון הסיום; זו ההתנגדות החדה ביותר שפרק זה מכיר, והיא עומדת כאן בגוף הטקסט ולא בהערה.

דניאל בקו האש: הקריאה המכבית במיטבה

תחילה על היריב לקבל פעם אחת את רשות הדיבור, ולא בקריקטורה.

רוב המחקר האקדמי בדניאל אינו קורא את הספר הזה כנבואה מן המאה השישית. הוא קורא אותו ככתב מן השנים 167–164 לפנה״ס, שנכתב תחת הרדיפה של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, בידי מחבר המתאר את זמנו-שלו ושׂם אותו בפי גולה זקן. הטיעונים אינם דלים. הארמית של דניאל ב׳–ז׳ נושאת סימנים מערביים; בפרק ג׳ עומדות מילות שאילה יווניות לכלי נגינה; דניאל אינו עומד בקאנון העברי אצל הנביאים אלא אצל הכתובים, כאילו איחר להיכלל במדור השני; והסקירה ההיסטורית בפרק י״א מפורטת להפליא עד אי-שם בשנת 164 לפנה״ס, ולאחר מכן, בעניין מותו של אנטיוכוס, נעשית בלתי-מדויקת בעליל — בדיוק פרופיל של מחבר הכותב קדימה עד ההווה שלו ואז מנחש.

בקריאה זו, המָשִׁיחַ הנכרת ב־9:26 אינו ישוע אלא הכהן הגדול חוניו השלישי, שנרצח בשנת 171 לפנה״ס בדפנה שליד אנטיוכיה (מקבים ב׳ ד׳:לג–לד) — משוח שנלקח "ואין לו", בדיוק כלשון הפסוק. "הנגיד הבא" הוא אנטיוכוס; השיקוץ הוא המזבח שהציב במקדש בדצמבר 167; 70 השבועים הם תקופה סכמטית מירמיהו ועד חנוכת המכבים. בקריאה זו אין השעון רץ אל שנת 27 לספירה, וחוזה-האב של פרק זה אינו קיים.

זו טענת הצד שכנגד, והיא עקבית מבפנים. את אשר אני מביא כנגדה, אני מביא בלא רטוריקה. הארמית של דניאל קרובה יותר לארמית האימפריאלית של המאה החמישית מאשר לארמית קומראן של השנייה; מילות השאילה היווניות הן שלוש, ושלושתן שמות כלים — סוג המילה הנודד בדרכי מסחר מאות שנים לפני אלכסנדר, בעוד שדווקא מונחי המנהל היווניים, שמחבר מן המאה השנייה היה נוקט בהם בהכרח, נעדרים כליל. קריאת חוניו נאלצת גם להתיר לחשבון של 9:25 להתנודד: מאיזה צו שלא ימנו, שבעה ועוד 62 שבועים אינם נוחתים על 171 לפנה״ס בלא שגיאת חישוב מוצבת מטעם המחבר — ומחבר המתאר את ההיסטוריה העדכנית שלו עצמו אינו שוגה ב־50 שנה בתוך מאתו שלו.

אך אני אומר מיד מה תשובה זו אינה. אין היא הפרכה. הקריאה המכבית היא זרם המרכז, והיא כזו על יסודות רציניים. פרק זה בוחר בדניאל של המאה השישית, והוא יודע שבכך הוא נוקט עמדת מיעוט. מי שקורא דף זה כעניין סגור, קורא אותו שלא כהלכה. המקום שבו ספר זה מחזק את עניינו במידה הרבה ביותר אינו בהפרכת התיארוך, אלא במה שהמניין מ־457 לפנה״ס עושה לאחר מכן — וזה מה שבא כעת.

שני נגידים בנבואה אחת

לפני השבוע ה־70 עצמו, על הקורא הזהיר להאט ולהביט במשהו שהנבואה עושה ושרוב הקוראים בקריאה ראשונה חולפים על פניו. גבריאל מציג שתי דמויות בפסוקי הסיום שלו, שתיהן עם אותו תואר עברי — נָגִיד, נסיך — מופרדות בפסוק אחד ובאירוע השמדה בעל ממדים היסטוריים. שתי הדמויות אינן אותה דמות. אי-הבחנה ביניהן היא מקור כמעט כל בלבול הפרשנות בפרק זה, ושום דבר ממה שיבוא לא ייקרא נכון אלא אם כן תיבחנה עתה שתיהן.

הדמות הראשונה מופיעה בדניאל 9:25:

עַד מָשִׁיחַ נָגִיד (משיח נגיד) — שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם.

זהו מָשִׁיחַ נָגִיד. התואר קושר את הדמות לסיום השבוע ה־69. החשבונאות מסתיו 457 לפנה״ס בתוספת 483 שנים נוחתת על סתיו שנת 27 לספירה. זוהי הדמות שזה עתה יצאה מן הירדן. הנגיד הראשון הוא המשיח עצמו, המשׁוח, הגואל.

הדמות השנייה מופיעה בפסוק הבא, דניאל 9:26:

וְעַם נָגִיד הַבָּא (נגיד הבא) יַשְׁחִית הָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ.

זהו הנגיד אשר יבוא. הדמות מובחנת דקדוקית מן מָשִׁיחַ נָגִיד. הוא נקרא ביידוע (הַ-) ובבינוני בָּא (בא), הממקם את הופעתו בעתיד, נמדד מנקודת מבטו של הנביא דניאל. עמו מחריב את אשר מָשִׁיחַ נָגִיד נשלח לגאול — את העיר ואת הקודש. הפועל הוא יַשְׁחִית — יחריב — הממקם את המעשה בנקודה לאחר היכרת המשיח. מבחינה היסטורית התרחשה השמדה זו בשנת 70 לספירה בידי הלגיונות הרומיים תחת טיטוס. אך הדמות שאליה שייכים אותם לגיונות — הנגיד הבא עצמו — אינה טיטוס, שהותיר את העיר תל עשׁן ומעולם לא שב למלא כל קריירה נוספת. הטקסט זהיר יותר מכך. לנגיד הבא יש קריירה משלו, אותה יפרוש פסוק הסיום של הנבואה, וקריירה זו שמורה לסגירת לוח השעון.

שני נגידים, אם כן. מָשִׁיחַ נָגִיד בסוף השבוע ה־69, בעונה שגבריאל הצביע עליה. הנגיד הבא בפסוקים המתארים את הבא לאחר מכן — עמו המחריב את העיר במאה הראשונה, קריירתו שלו בת שבע השנים השמורה לשבע השנים האחרונות של שעון העל. המראָה הכיאסטית ביניהם מהווה את עמוד השדרה המבני של שבע השנים האחרונות ושל שבע השנים ש־2,000 שנה קודם לכן — אך השניים אינם זהים. שמור את שני השמות בזיכרונך לאורך מה שיבוא. הטיעון הפורנזי להבחנה, ובכללו הסימנים הדקדוקיים, הלקסיקליים והתחביריים הנועלים כל נגיד לרובד שלו, מובא בנספח E.

היכרת לאחר ה־62 שבועים

השרטוט המשפטי של השבוע ה־70 נפתח ברגע שבו ירדה היונה על הירדן. שירותו הציבורי של ישוע החל. שלוש שנים וחצי נפרשׂו בין סתיו 27 לאביב שנת 31 לספירה: דרשת ההר, המשלים, הנסים, העימות המעמיק עם הרשויות הדתיות, המסע לירושלים.

ואז נתנה הנבואה את מפרטה החד ביותר:

וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ. וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא. (דניאל 9:26)

יִכָּרֵת, וְאֵין לוֹ. הפועל העברי הוא כָּרַת, המשמש בברית הישנה לכריתת ברית פורמלית באמצעות חיתוך בעל-חיים לשניים. הגואל ייכרת — במובן המשפטי של קרבן ברית — לא לתועלתו שלו, אלא בעבור העם. הצלב כבר עמד בתוך הנבואה.

מתי? הטקסט נותן את העיתוי באופן מבני. המשיח נכרת אחרי ה־62 שבועים — כלומר, לאחר תום השבוע ה־69, אשר המקטע הקודם קבע על סתיו 27. כמה לאחר מכן? דניאל אומר רק "אחרי". החלון תוחם את השירות, הנמשך לכל היותר שלוש שנים וחצי: מסתיו 27 עד אביב 31. הצלב נפל באמצע המדויק של השרטוט המשפטי. הגואל שילם את הכופר באמצע המדויק של השבע המוסכמות.

הערה כאן על דניאל 9:27, שפרק 12 בוחן אותו בפירוט. הפסוק הבא לאחר 9:26 הוא:

וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד. וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה. וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל שֹׁמֵם. (דניאל 9:27)

קריאה שטחית נוטלת את ההוא של פסוק זה בחזרה אל מָשִׁיחַ נָגִיד של 9:26א. קריאה מדויקת יותר אינה עושה זאת. הנושא האחרון שהוזכר לפני כינוי הגוף הוא ב-9:27א הוא הנגיד הבא של 9:26ב — הנגיד השני שזה עתה הוצג — ולא מָשִׁיחַ נָגִיד שני משפטים במעלה הזרם. פעלי 9:27 תואמים את קריירת הנגיד הבא בחלון שבע השנים שלו עצמו, ולא את קריירת הגואל על הצלב. הִגְבִּיר — לחזק בעוצמה מכרעת, להביא לידי גבורה — הוא פועל של ברית מדינית שיד חזקה מחזקת לרבים ובה היא עצמה גוברת, ולא פועל של הקרבה עצמית מרצון. יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה — ההפסקה הפיזית של קרבנות התמיד והמנחה של עבודת המקדש — מתאר אירוע עתידי במקדש שנבנה מחדש, ולא את ההתגשמות הטיפולוגית של הכפרה על הצלב. התיעוד ההיסטורי ברור: עבודת הזֶבַח וּמִנְחָה של המקדש בירושלים לא נעצרה בידי הצלב. התלמידים עצמם המשיכו לבקר במקדש לאחר השבועות. פאולוס שילם עוד בשלהי שנות ה־50 לספירה בעבור קרבנות במקדש. העבודה נעצרה בידי ההשמדה הרומית בשנת 70 לספירה, כמעט 40 שנה לאחר הצלב — וההשבתה בדניאל 9:27 בידי דמות יחידנית שזה עתה חיזקה ברית בת שבע שנים, אינה מתאימה לא לצלב ולא לשנת 70 לספירה, אלא לקריירה העתידית של הנגיד הבא. הטיעונים הדקדוקיים, הלקסיקליים וטיעוני סנכרון דניאל 12:11 נפרשׂים בנספח E. בפרק זה הנקודה המרכזית פשוטה יותר: הצלב מוזכר ב-9:26, והוא נופל על האמצע המשפטי של השרטוט בן שבע השנים, שלוש שנים וחצי לאחר סתיו 27. דניאל 9:27 הוא קריירת הנגיד השני, השמורה לביצועה הפיזי בסגירת לוח השעון.

הגואל נכרת באביב שנת 31. לא בעבורו. בעבור העם.

עדות שישוע הותיר לדורות הבאים

הכרונולוגיה של הצלב חדה יותר מכפי שרוב הקוראים המודרניים משכילים להבין. ישוע הותיר אות אחד בלבד לדור שהביט אליו — הוכחה אחת בלבד לזהותו שלו, אותה חזר בהדגשה מכוונת. אות הנביא יונה:

כִּי כַּאֲשֶׁר הָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, כֵּן יִהְיֶה בֶּן הָאָדָם בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. (מתי 12:40)

שלושה ימים ושלושה לילות. ישוע קשר את עצמו למידה של יממות שלמות בקבר. מעט פחות מזה היה מזייף את אותו שלו.

הלוח הנוצרי המערבי המסורתי מיקם את הצליבה אחר צהריים ביום שישי ואת התחייה בבוקר יום ראשון. מנה את הלילות. ליל שישי. ליל שבת. שניים. ציר הזמן המסורתי משישי עד ראשון חסר לילה מלא אחד. פרשנות ישרה התלבטה בכך מאות שנים.

הקריאה הפשוטה יותר היא שהצליבה נפלה אחר צהריים ביום רביעי. קרא את יוחנן 19:31 בקפידה. היום שלאחר הצליבה היה שבת, אך הייתה זו שבת גבוהה — יום מועד, היום הראשון של חג המצות (ויקרא 23:6–7). אותה שבת גבוהה נפלה ביום חמישי. השבת השבועית נפלה ביום שבת. שתי שבתות באותו שבוע, ובו יום רגיל אחד ביניהן. ישוע נקבר בשעה מאוחרת אחר צהריים ביום רביעי, שכב בקבר במשך ליל רביעי, ליל חמישי וליל שישי, וקם בתום השבת השבועית — כלומר, בראשית היום הראשון של השבוע החדש, בשבת עם השקיעה לפי החישוב היהודי. שלושה ימים. שלושה לילות.

כדי שעיתוי זה יתאים, היה על הרביעי-10 בניסן בשנת הצליבה לחול ביום רביעי. וכאן חייב התו להתלוות, שכן בלא תו נעשה משפט זה מסוכן.

יום רביעי הוא מְחֻשָּׁב — ומחושב עם הנחה. על הלוח היהודי החשוף של שנת 31 לספירה, בלא חודש מעובר, אין ה־14 בניסן חל ביום רביעי. ההתאמה דורשת הוספת חודש מעובר — אדר ב׳ — באביב שנת 31 לספירה. הוספה כזו לא הייתה אוטומטית אלא החלטה של הסנהדרין, שנתקבלה כאשר השעורה עדיין לא הבשילה לעומר (הקריטריון עומד בסנהדרין י״א ע״ב). עם אדר ב׳ משובץ, נופל ה־14 בניסן בשנת 31 לספירה ביום רביעי, ה־25 באפריל. בלא אדר ב׳ אין הוא נופל ביום רביעי.

פירוש הדבר משהו שאיני עוקף: אין מסמך הקובע שהסנהדרין עיבר בשנת 31 לספירה אדר ב׳. החודש המעובר אינו נצפה; הוא נדרש. יום רביעי אינו אפוא עובדה אסטרונומית, אלא תוצאה של חישוב על החלטת-לוח מוצבת. מי שמוחק את החודש המעובר, מאבד את יום רביעי — ועמו את שלושת הימים ושלושת הלילות. זהו המפריך, והוא מונח פתוח.

ומה שכן עומד. החשבון, סתיו 27 (מְחֻשָּׁב על עוגן ה־457) בתוספת שירות בן שלוש שנים וחצי (ארבעה פסחים, כתמיכה ולא ככפייה), נוחת על אביב שנת 31 לספירה. אות יונה מבקש שלושה לילות, והשישי המסורתי נותן שניים: זו בעיה טקסטואלית, מְתֻעֶדֶת בטקסט עצמו. ובתוך אביב שנת 31 לספירה, יום רביעי ה־25 באפריל הוא התאריך היחיד העונה לשניהם — בתנאי אדר ב׳. שלושה קווים הנוטים זה אל זה, שאחד מהם עומד על הנחה. זה חזק ממה שרוב הכרונולוגיות מעזות, וזה פחות מ"שני קווי ראיה עצמאיים לחלוטין". אני אומר את שיש בידי.

השרטוט המשפטי נשמר; השבוע ה־70 נשמר בעתודה

מה שנמשך מסתיו שנת 27 לספירה עד סתיו שנת 34 לספירה היה השרטוט המשפטי של השבוע ה־70 של גבריאל. באביב שנת 31 לספירה, באמצע חלון שבע השנים, נכרת הגואל — התגשמות הכרזת דניאל 9:26 כי אחרי השישים ושניים שבועים ייכרת המשיח, ואין לו. הזכות המשפטית על הבריאה הועברה אל הצלב. הפועל הוא כָּרַת, כריתת הברית; המעשה הוא תשלום הכופר אחת ולתמיד.

לאחר מכן רצה השליחות השליחית את המחצית השנייה של השרטוט — שלוש שנים וחצי שבהן הוכרזה התחייה בפומבי בירושלים וביהודה. פטרוס הטיף בשבועות. סטפנוס הטיף בפני הסנהדרין. השליחים הטיפו בחצרות המקדש. עדי הרוח אישררו את השטר בעבור עם הברית.

לפי המניין נופלת הסגירה שלוש שנים וחצי לאחר הצלב, בסתיו שנת 34 לספירה. ספר מעשי השליחים אינו מתארך את סקילת סטפנוס; הספרות המקצועית ממקמת אותה בערך בין 32 ל-36. בסקילה זו קיבלה הנהגת האומה את החלטתה הפורמלית האחרונה. הכהן הגדול והמועצה הרשיעו את סטפנוס בעוון גידוף והוציאוהו להורג בסקילה, כאשר פרושי צעיר ושמו שאול מטרסוס עומד מסכים בצדם. ספר מעשי השליחים מתעד את הרגע.

וַיִּצְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיֶּאְטְמוּ אֶת אָזְנֵיהֶם וַיִּתְנַפְּלוּ עָלָיו כְּאִישׁ אֶחָד. וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלוּ אוֹתוֹ [...] וְשָׁאוּל גַּם הוּא הָיָה מַסְכִּים לַהֲרִיגָתוֹ. (מעשי השליחים 7:57–58; 8:1)

סקילת סטפנוס חתמה את הדחייה הלאומית הפורמלית. מאותו רגע סבה מוקד השליחות השליחית מעל עם ישראל אל הגויים. שאול מטרסוס, בעודו רואה את סטפנוס מת, עתיד היה להיות השליח פאולוס, המבשׂר הראשי לעולם הגויים. הפרקים הבאים של מעשי השליחים מתעדים כיצד מגיעה הבשׂורה אל שומרון, אחר כך אל הסריס האתיופי, אחר כך — בתוך שנים אחדות — אל ביתו של שׂר המאה הרומי קורנליוס, המשפחה הגויית הראשונה שנקלטה אל הקהילה.

סתיו שנת 34 לספירה. שלוש שנים וחצי לאחר הצלב. הוסף אותן לשבע השנים שנפתחו בשנת 27 לספירה, ותקבל את אותו תאריך. 483 השנים שלפני הצלב, בתוספת שלוש השנים וחצי של שירותו הארצי של הגואל, בתוספת שלוש השנים וחצי של האשרור השליחי בידי עדי הרוח, מצטרפות יחד ל־490 שנה בדיוק. חוזה גבריאל בעבור עמך ועיר קודשך נשמר עד כדי העונה — מסתיו לסתיו. החלון בן 490 השנים שהוקצה לישראל כישות לאומית נסגר, לפי המניין, בסתיו שנת 34. סקילת סטפנוס מגלמת את הסגירה הזאת; היא אינה מתארכת אותה.

זהו הרובד המשפטי. הזכות המשפטית הועברה. הברית נכרתה. העדים אישררו את השטר. המינוי בן 490 השנים לישראל נסגר בעונה שגבריאל קבע 571 שנים קודם לכן. מנקודת מבטו של בית הדין השמימי, המעשה המרכזי של השרטוט המשפטי, היכרת הגואל (דניאל 9:26) באמצע שבע השנים, נעשה.

מה שלא אירע, על פני האדמה, היה הביצוע הפיזי של האירועים שדניאל מיקם ב-9:27. הנגיד הבא לא הופיע. שיקוץ ההשמדה לא עמד במקום הקדוש. זֶבַח וּמִנְחָה לא נעצרו פיזית בעבודת המקדש; אדרבה, קרבנות התמיד נמשכו עוד כמעט 40 שנה עד שהלגיונות הרומיים החריבו את המקדש בשנת 70 לספירה. המלכות לא ירדה אל הארץ. צרת הגויים האחרונה לא החלה. אותם אירועים, שנובאו ב-9:27 ונפרשׂו לאורך דניאל 11–12, שמורים להתגשמותם הפיזית בשבוע ה־70 עצמו — חלון שבע השנים הנפתח בסגירת לוח השעון.

לנבואה כאן, במילים אחרות, טיפוס והתגשמות: השרטוט המשפטי 27–34, ומָשִׁיחַ נָגִיד הדמות הפועלת בו (דניאל 9:26), והשבוע ה־70 עצמו, 2027–2034, עם הנגיד הבא (דניאל 9:27). הטיפוס הוא משפטי — ההשלמה המשפטית של המעשה המרכזי, היכרת הגואל, העברת הזכות, סגירת חלון הבחירה שהוקצה לישראל. טיפוס זה הושלם בשנת 34 לספירה עד כדי העונה. ההתגשמות היא פיזית — ביצוע האירועים שנובאו ב-9:27 על פני ההיסטוריה האנושית, בזמן שהוקצה לסגירת שעון העל, והנגיד הבא הוא הדמות הפועלת בה. היא שמורה לסתיו 2027 עד סתיו 2034, 2,000 שנה לאחר שנסגר השרטוט המשפטי.

זהו אינו שבוע מפוצל. השבוע ה־70 אינו חצוי לשניים, עם הפסקה ארוכה משובצת בין שלוש שנים וחצי שכבר נשמרו לבין שלוש שנים וחצי שעדיין פתוחות. שבע שנות השרטוט המשפטי נמשכו לפי לוח הזמנים, עד כדי העונה, ומָשִׁיחַ נָגִיד בתוכן. שבע שנות הביצוע הפיזי יימשכו לפי לוח הזמנים, עד כדי העונה, 2,000 שנה לאחר מכן, והנגיד הבא בתוכן. מה ששוכן בין שתיהן הוא תקופת הביניים שדניאל 9:26 עצמו פותח ("עד קץ"): גשר שני הימים שעליו הכריז הנביא הושע במאה השמינית שלפני הצלב — עידן הכלולות הארוך שבו אבינו אוסף כלה מכל אומה עלי אדמות.

הפרק הבא פוסע על אותו גשר.

אב אשר שרטוטו יצא אל הפועל

הרשו לי לחתום פרק זה במקום שבו אני חפץ לחתום כל פרק — במשמעות חוזה-האב לקורא שעל הדף.

זה עתה צעדת דרך החשבונאות המדויקת ביותר בתנ״ך. מצו בשנת 458 לפנה״ס (הנמנה מ-457), אל טבילה בשנת 27 לספירה, אל צלב בשנת 31 לספירה, אל הסגירה בשנת 34 לספירה, שסקילת סטפנוס מגלמת — החוזה שגבריאל מסר לדניאל נשמר עד כדי העונה. לא עד כדי היום — דיוק זה אין המניין מספק, ואיני תובע אותו. אך סתיו אחר סתיו, עד כדי השנה. אבינו לא ניהל משא ומתן על המספרים. הוא לא ריכך את המועד האחרון. הוא לא הניח למתמטיקה לסחוף הצדה. כל סעיף של השרטוט המשפטי נשמר, על הדף, בארכיון ההיסטורי, עם הלוחות ביד.

זוהי העובדה החשובה ביותר בספר זה.

כי השבוע ה־70 עצמו — הביצוע הפיזי שעדיין הוקצה לסגירת לוח השעון — יישמר על-פי אותו אמת-מידה. אבינו, שהחזיק את אצבעו על הדף בעבור ה־69 השבועים הראשונים והשרטוט המשפטי בן שבע השנים, אינו עומד להחל לסחוף בשבע השנים האחרונות. היד שחתמה בשנת 538 לפנה״ס, שקבעה את הטריגר בשנת 457 לפנה״ס, ששלחה את המשׁוח בשנת 27 לספירה, שקיבלה את הקרבן בשנת 31 לספירה, וסגרה את הערעור בשנת 34 לספירה — אותה יד עצמה תבצע את השבוע ה־70 הפיזי בשעה המוסכמת בעתידנו הקרוב שלנו ותחתום אותו בתאריך שעליו לא יוכל שום אדם לנהל משא ומתן.

זה מפכח את מי שהתייחס לכרונולוגיה הנבואית כאל שירה. זה גם מנחם עמוקות את מי ששאל את עצמו אם אבינו עוד זוכר את הבטחותיו שלו.

הוא זוכר אותן. השרטוט המשפטי יצא אל הפועל. השבוע ה־70 הפיזי ייצא אל הפועל על-פי אותו אמת-מידה. אתה ואני איננו חיים בערפל רוחני מעורפל; אנו חיים בחוזה שרובדו המשפטי נחתם בדם ושרובדו הפיזי עומד על לוח זמנים שאבינו לא איבד 2,000 שנה.

כאשר אתה קורא את החדשות, כאשר אתה מביט בכותרות, כאשר אתה רואה את היצירות הגאופוליטיות מחליקות אל עמדות המתחילות להידמות לעמדות שדניאל תיאר בפרקים שתיים ו־18, אינך מביט במקריות. אתה מביט בשבע השנים האחרונות מחליקות למקומן. השרטוט הושלם. הביצוע נמצא בתכנון.

וזוהי בדיוק השאלה שעל הפרק הבא לענות עליה. אם השרטוט המשפטי נסגר בסתיו שנת 34 לספירה, ואבינו החזיק את השבוע ה־70 הפיזי בעתודה 2,000 שנה, מה אם כן עשה אלפיים שנה? התשובה היא הקטע היפה ביותר בכל לוח השעון. הוא הכין חתונה.

הפרק הבא פוסע על גשר שני הימים של הושע — עידן הכלולות הארוך שבו החתן, בין בואו הראשון לבין בואו השני, אסף כלה מכל אומה עלי אדמות.

השרטוט נשמר. החתונה החלה.