אבינו בא לשכון בביתו

בית אינו שווה את מה שעלה לבנותו.

בית שווה את מה שמתרחש בתוכו. אחוזת הפאר הגדולה ביותר על חלקת הקרקע היקרה ביותר בעולם, אם איש אינו גר בה, אינה אלא קליפה קרה של לבֵנים וזכוכית. בקתת הגן הדלה ביותר לצד דרך כפרית נשכחת, אם משפחה אהובה שוכנת בה, היא המקום החמים ביותר עלי אדמות. כל מי שאי פעם שב הביתה ממסע ארוך יודע זאת עד עומק עצמותיו. המנורות שאתה מדליק כשאתה נכנס אינן משנות את המבנה; הן חושפות למה המבנה נועד.

ללוח השעון של שעון העל יש נקודת מרכז. לא הסעה איטית אל מרכז; מרכז מתמטי מדויק. שנת 3000. אמצע הדרך מאדם ועד הסגירה. ובאותה נקודת מרכז ממש חוצה האדריכל של שמות 34 את סף המבנה שידי אדם הקימו, ובא לשכון בו.

המנורות נדלקות.

הדגל מונף על גג הארמון. מי שבפרק השני עיצב את לוח השעון, ובפרק השלישי כתב את משפט הבשורה דרך האבות, שוכן עתה — נראה לעין, מוחשי, בענן שבו אין הכוהנים יכולים להישאר עומדים זקופים — במרכז העולם אשר עשה. זוהי שיא הצהריים של הברית הישנה. זהו הרגע הבהיר ביותר בכל המאות שלפני הצלב. והוא נופל, על פי החשבון המדוקדק ביותר שלוח השעון מספק, על שנת 3000 של שעון העל.

מאוהל לכתובת

האדריכל לא בא לשכון בבת אחת במבנה אבן. הוא הכין את המשפחה לרגע זה כמעט 500 שנה.

כאשר יצא עם ישראל ממצרים בשנת 2520 של שעון העל, עשה אבינו דבר שלא עשה מאז עדן. הוא ירד לשכון בקרבם. לא בחזון. לא בביקורים מזדמנים. דרך קבע. ההסדר היה נייד במתכוון, משום שהעם היה נייד. הוא ציווה על משה לבנות אוהל — המשכן — וברגע שהושלם האוהל, בא לשכון בחדר הפנימי ביותר.

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (שמות 40:34–35)

משה, האיש שדיבר עם אלוהים על ההר, לא יכול היה להיכנס אל האוהל. כה קרובה הייתה הנוכחות. אבינו בא לשכון.

במשך 480 השנים הבאות — מספר שישוב ויעלה מיד — נע המשכן עם העם. דרך המדבר. מעבר לירדן. במעלה ארץ ההר. דרך עונות השופטים הארוכות והסוערות. דרך כהונת שמואל. דרך מלכותו רוחשת הסערה של שאול. דרך שנותיו המוקדמות של דוד. במקום שהיה המחנה, היה האוהל; במקום שהיה האוהל, היה הענן. אבינו הלך לאשר הלך עמו, ונתן לכול לראות זאת.

אך אוהל הוא נייד. אוהל הוא ארעי. אוהל הוא המקום שאתה גר בו בעוד טרם התנחלת. אבינו תכנן, מן הרגע שהוקם האוהל בפעם הראשונה, להתנחל. היום שבו ירד דרך קבע היה בדרך — 480 שנה אל העתיד, על גבעה בירושלים שעליה עלה אבי האומה אברהם כמעט 1,000 שנה קודם לכן.

האמצע המדויק של לוח השעון

פתח את ספר מלכים א, פרק שישי, פסוק ראשון. קרא אותו לאט. זוהי חותמת הזמן החשובה ביותר בכל הברית הישנה.

וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה. (מלכים א 6:1)

קרא אותו שוב. רוח הקודש מדויקת. היא אינה מספרת לנו רק ששלמה בנה מקדש. היא מספרת לנו מתי. 480 שנה אחר היציאה. חודש זיו — אפריל או מאי שלנו — בשנה הרביעית למלכות שלמה.

הנח מספר זה על שעון העל. היציאה עמדה על שנת 2520. הוסף עליה 480 שנה. שלמה הניח את יסוד המקדש בשנת 3000.

זה אינו מספר שמישהו כופה. זהו המספר שהכתוב נותן. האדריכל הציב את יסוד משכנו הקבוע עלי אדמות על האמצע של חוזהו בן 6,000 השנים — עם השוליים שאצביע עליהם בעצמי להלן. המחצית הראשונה של לוח השעון — מאדם ועד המקדש — היא 3,000 שנה. המחצית השנייה — מן המקדש ועד הסגירה — היא עוד 3,000. אבינו הוא בונה של סימטריות. הבנייה הפיזית החשובה ביותר של הברית הישנה הוצבה על הציר החשבוני החשוב ביותר של שעון העל.

ושבע שנים לאחר מכן הושלם המבנה.

ה־480 על קולות הנגד שלה

זהו המקום שבו ספר כמו זה ממשיך בדרך כלל אל המחזה הבא. אני איני עושה זאת. המספר 480 נושא את אמצע לוח השעון כולו, ומספר הנושא כל כך הרבה חייב לפגוש את מתנגדיו בטרם אמשיך למנות.

חמישה הם, ואין הם חזקים במידה שווה.

ראשית: תרגום השבעים אינו קורא 480 אלא 440. ביוונית של מלכים ג׳ 6:1 עומדות 40 שנה פחות. מי שהולך אחר הטקסט היווני מזיז את יציאת מצרים ב־40 שנה, והיציאה אינה נוחתת עוד על AM 2520. זוהי החדה מבין החמש, ואין להניף עליה יד. אני מחזיק ב־480 של המסורה, מאותו טעם עצמו שבפרק שלוש — הספר מחשב בעקביות על הטקסט העברי — ולקורא הזכות לדעת שהבחירה הזאת עולה כאן כסף בשנית.

שנית: מעשי השליחים 13:20. פאולוס, בדברו בבית הכנסת שבאנטיוכיה, מייחס לתקופת השופטים לבדה כ־450 שנה. הוסף על כך את 40 שנות המדבר, את הכיבוש, את שמואל, את שאול, את דוד ואת ארבע שנות שלמה, ותעבור הרחק מעל 480. הפתרון הקלאסי — שה־450 של פאולוס חוזרות אל הזמן שלפני השופטים, או שהוא מחבר שיפוטים חופפים — אפשרי, אך הוא פתרון ולא מובן מאליו.

שלישית, והפעם לטובת המניין הזה: שופטים יא:כו. יפתח אומר למלך בני עמון שישראל יושב שלוש מאות שנה בחשבון ובבנותיה. מי שמאחר את יציאת מצרים אל המאה ה־13, אין לו היכן להניח את שלוש המאות האלה: פשוט אין די זמן בין הכניסה לארץ לבין יפתח. זוהי התמיכה הפנימית החזקה ביותר לכרונולוגיה הארוכה והמוקדמת שספר זה הולך אחריה. אך מדובר במשא-ומתן, באיגרת דיפלומטית, ומנהלי משא-ומתן מעגלים מספרים. תמיכה, לא ראיה.

רביעית: הסכמטיות. 12 כפול 40 הן 480. חלק ניכר מן המחקר קורא לפיכך את ה־480 כמספר מסוגנן — 12 דורות כהונה בני 40 שנה — ולא כסכום לוח שנה. יש בזה ממש; 40 היא בתנ״ך גודל עגול מובהק. ויש גם מה לומר נגד: מלכים א 6:1 אינה שירה אלא שטר בנייה, ובה חודש, שנת מלוכה וספירת שנים בנשימה אחת. אני קורא אותה כשטר. זו קריאה.

חמישית: הסודרוּת. כתוב בשנה השמונים וארבע מאות. בשנה ה־480 חלפו 479. אותו 1± יושב גם בשנה הרביעית לשלמה. מי שרוצה לחשב כאן בחדות, מקבל לא 480 אלא 479 או 480, לפי מוסכמת הספירה שלו — ו־AM 3000 נעשית אז AM 2999 או AM 3000. לאמצע המדויק של לוח השעון יש שוליים של שנה אחת. מוטב שאומר זאת בעצמי מאשר שימצא זאת אחר.

תו למלכים א 6:1: מתועד כטקסט — המשפט עומד שם, עם חודש ועם שנת מלוכה. תו ל"AM 3000 היא האמצע המדויק": מחושב, עם 1± מן הסודרוּת ועם גרסת נוסח חיה (440) בצדו השמאלי. לא יותר מזה, ולא פחות.

המאה שבה המחקר אינו הולך אחר המניין הזה

ואז המתנגד הגדול ביותר של פרק זה, שאינו עוסק בפסוק אחד אלא במאה כולה שבה מציב פרק זה את רגליו.

ספר זה מתארך את יציאת מצרים ל־1446 לפנה״ס. הזרם המרכזי האקדמי אינו עושה זאת. הוא עושה אחד משני דברים, ושניהם ראויים להיות מוצבים במלוא עוצמתם.

יציאת מצרים של המאה ה־13. הדובר החזק ביותר אינו ספקן אלא מצרימן מאמין: קנת קיצ׳ן (Kitchen). טיעונו חומרי. שמות א:יא מעמידה את בני ישראל בבניית ערי המסכנות פיתום ורעמסס; פי־רעמסס היא עיר המלוכה של רעמסס השני והיא נבנתה במאה ה־13, לא ב־15. מצבת מרנפתח, מסביבות 1208 לפנה״ס, מזכירה את ישראל כעם היושב כבר בכנען — דבר הנוח ליציאת מצרים סביב 1250 לפנה״ס, והמאלץ יציאה בשנת 1446 להסביר מדוע באות אחריה 250 שנות שתיקה. קיצ׳ן קורא את ה־480 כשתים־עשרה־כפול־ארבעים מסוגננת. הוא ידיד של הטקסט, והוא מגיע למאה אחרת מזו של הספר הזה.

אין יציאת מצרים. הדוברים החזקים ביותר הם ישראל פינקלשטיין (Finkelstein) וניל אשר סילברמן. טיעונם שלילי ולכן קשה: אין מנהלה מצרית המתעדת בריחת עבדים המונית, אין בסיני עקבות ארכיאולוגיים של מחנה בן מאות אלפים, והכפרים המופיעים סביב 1200 לפנה״ס בהר הכנעני נראים חומרית כנעניים — לא עם פולש, אלא תזוזה מקומית. בקריאתם, יציאת מצרים היא סיפור ייסוד שחובר מאוחר.

מה משמעות הדבר לפרק זה? זו. אם הזרם המרכזי צודק, יציאת מצרים של AM 2520 אינה נופלת ב־1446 לפנה״ס, כל הבלוק הראשון זז 200 שנה, וגשר 480 השנה אל AM 3000 קורס. אין דרך לכתוב זאת מכאן, ואיני מנסה. ספר זה נושא עמדת מיעוט: היציאה המוקדמת, נישאת על מלכים א 6:1, על שופטים יא:כו, ועל התיארוך-מחדש השנוי במחלוקת של נפילת יריחו (בימסון, ווד — כנגד תיארוכה של קתלין קניון, המפילה את העיר כבר סביב 1550 לפנה״ס ובכך מביכה הן את היציאה המוקדמת והן את המאוחרת).

תו ליציאת מצרים ב־1446 לפנה״ס: מחושב על סולם המסורה, ועמדת מיעוט במחקר. מי שרוצה להפיל את הספר הזה אינו צריך למצוא טעות נומרולוגית. די לו שיצדיק את קיצ׳ן. זהו מפריך הגון, והוא עומד כאן, בגוף הפרק, ולא מוסתר בנספח.

היום שבו נכנס אבינו פנימה

בשנת 3007 של שעון העל הושלם המקדש. שלמה קרא את ראשי כל השבטים לירושלים. ארון הברית — התיבה המצופה זהב שבה שכן אבינו 500 שנה — הועלה מן המשכן והונח בחדר הפנימי ביותר של המבנה החדש. הכוהנים יצאו החוצה. המנגנים הרימו את קולם. כל העם עמד וצופה.

אז נכנס אבינו פנימה.

וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ, וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהוָה. וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן, כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה. (מלכים א 8:10–11)

עצור כאן רגע. דמיין זאת. מבנה של ארז וזהב. חדר פנימי של תשעה מטרים בכל צד, קובייה מושלמת. הארון במרכז. הכוהנים הנרתעים מן הסף משום שאין הם יכולים עוד להישאר עומדים זקופים בלחץ האוויר של הנוכחות. המנגנים המגמגמים. הענן המתעבה כל כך עד שהמבנה נראה מבחוץ כנושם.

זהו הדגל על הארמון.

כל קורא של ספר זה מכיר את הדימוי מן החיים הרגילים. כאשר ראש מדינה של אומה כלשהי שוכן במעון הרשמי שלו, מונף דגל על הגג, כדי שהאזרחים יוכלו לראות. כאשר הוא עוזב, יורד הדגל. כל הארץ יודעת, מתוך העובדה הפשוטה של פיסת בד על תורן, אם המבנה מאוכלס. אבינו הניף, ביום שבו חנך שלמה את המקדש, את דגלו. הענן היה ההכרזה לעולם שהוא בבית. כל מי שעלה אל ירושלים מכל כיוון שהוא יכול היה לראות את המבנה מקילומטרים רבים — והמבנה זרח.

בכל תולדות כדור הארץ הייתה רק כתובת אחת שבה שכן אלוהי היקום באופן נראה, גופני, שאין לטעות בו. הכתובת הייתה הר המוריה, ירושלים. השנים היו 3007 ועד 3380 בערך על שעון העל — מעט פחות מ־400 שנה. הדגל היה מונף. העולם ידע היכן למצוא אותו.

זה היה חשוב. זה היה חשוב עד מאוד. שלוש פעמים בשנה באו עולי רגל מכל פינה בישראל לעמוד בחצרות אותו מקום. מלכים זרים שלחו שליחים. מלכת שבא, ששמעה את השמועות על המבנה ועל מלכו, נסעה 2,400 קילומטרים לראותו בעיניה, ושבה הביתה באומרה שלא הוגד לה החצי. הכתובת הייתה מפורסמת משום שהשוכן היה מפורסם. המבנה משך את העולם אל נקודה אחת משום שמי ששכן בתוך המבנה משך את היקום מן האין.

מדוע היה האמצע חייב להיות מבנה

עשה צעד אחורה מן המחזה ושאל מדוע. מדוע מבנה? מדוע בשנת 3000? מדוע כל כך הרבה אדריכלות הושקעה בכל כך הרבה אבן?

אבינו עושה דבר תיאולוגי עם הגאומטריה. הוא יוצר, באמצע לוח השעון, מודל פיזי פועל של מה שלוח השעון מיועד לו בסופו של דבר.

חשוב מה היה המקדש באמת. שלושה חדרים קונצנטריים. החצר החיצונה, שבה התכנס העם. הקודש, שבו שירתו הכוהנים. קודש הקודשים, מושלם בצורת קובייה, שבו שכן אבינו עצמו. ככל שנכנסת פנימה, התקרבת אל הנוכחות, וככל שהתקרבת אל הנוכחות, קטן המרחב והתעבה האוויר וגבהה הקדושה. כל המבנה היה תרשים אדריכלי של האופן שבו יסודרו שמים וארץ כאשר ייסגר לוח השעון וייפתח 1,000 השבת. כניסה מטפסת. נוכחות מרכזית. עם המכונס סביב הנוכחות בטבעות הולכות ומתרחבות של כבוד.

מקדש שלמה לא היה סתם מבנה. הוא היה מודל קנה מידה פועל של היקום כפי שיהיה כאשר ישלים אבינו את מלאכתו. השמים היורדים אל הארץ. משכן אלוהים עם בני האדם. ספר ההתגלות יסיים, 520 שנה לאחר מכן, בדיוק בדימוי זה, בלשון המצטטת את חצרות המקדש כמעט מילה במילה. המקדש בשנת 3000 היה טעימה מוקדמת. הוא היה דגם של היעד הסופי, באמצע המסע. אבינו נתן לעמו, במרכז לוח השעון, מבנה שבתוכו יכלו לפסוע כדי לחוש בגופם שלהם כיצד ייראה הפרק האחרון של ההיסטוריה.

על כן הייתה האדריכלות חשובה. אדריכל הקוסמוס שרטט, בארז ובזהב ובאבן, את צורת משכנו העתידי שלו. הדגל על הארמון היה מקדמה על היום שבו ימלא הארמון את כל הארץ.

הציר בין שתי המחציות

ללוח השעון ששורטט בפרק השני יש ארבעה בלוקים. שנת 3000 יושבת על התפר בין בלוק שני ובין לב בלוק שני. מאותו תפר נפרשות שתי קשתות גדולות בכיוונים מנוגדים.

הקשת הראשונה מושטת לאחור. מן המקדש בשנת 3000 מוליכות 480 שנה לאחור אל היציאה בשנת 2520. עוד 430 שנה קודם לכן חותם אבינו את הברית עם אברם בשנת 2090 — המרווח של שמות 12:40 ושל גלטים 3:17, המוסבר בפרק שלוש. שבע שנים לפני אותה ברית נקרא אברם מאוּר, בשנת 2083. למעלה מ־400 שנה קודם לכן — המבול, בשנת 1656. ו־1,656 שנים קודם לכן פוקח אדם לראשונה את עיניו בעדן. כל המחצית הראשונה של לוח השעון מצביעה קדימה אל האמצע. כל צעד של האבות, כל מכה במצרים, כל שנה תועה במדבר, כל קרב של השופטים, כל מזמור של דוד — כל אלה יחדיו מהווים את ההיערכות הארוכה אל הרגע שבו מילא הענן את הבית. כל המחצית הראשונה של לוח השעון הייתה אבינו העובר אל כתובת.

הקשת השנייה מושטת קדימה, וכאן עלי ללכת לאט יותר משהלכו גרסאות קודמות של פרק זה, שכן שם עמדה טעות. 480 שנה קדימה משנת 3000 אינן מובילות אל המקדש הבוער, אלא אל שנת 3480, שם נסגר הבלוק השני. החורבן הבבלי נופל קודם לכן: בשנת 3380, 380 שנה אחר הנחת היסוד. הבלוק סימטרי; השריפה אינה. הניסוח הישן — "ארבע מאות ושמונים שנה קדימה, החורבן הבבלי" — הדביק מספר עגול על המאורע הלא-נכון. הוא נמשך בזאת בחזרה.

וכעת עלי ללכת לאט עוד יותר, שכן שם עמדה טעות שנייה. גרסה מאוחרת יותר כתבה ששנת 3480 "היא השִׂטְנָה, כתב האישום של עזרא ד:ו, שם מתחילה עת הגויים לרוץ". גם זה נמשך בזאת בחזרה. השִׂטְנָה נופלת בשנת 3481 — שנה אחת אחרי הקו הזה — והקו עצמו אינו נובע כלל מאירוע, אלא מאותו שיקוף עצמו: 480 קדימה, 480 אחורה. פעמיים אפוא הדבקתי אירוע על גבול שהאדריכלות כבר קבעה. שבפעם השנייה החטאתי בשנה אחת ולא במאה שלמה, אינו הופך זאת לפחות טעות. ראו פרק שש. למעלה מ־600 שנה אחר השריפה בא החורבן הרומי של המקדש השני בשנת 70 לספירה; וכ־2,000 שנה לאחר מכן — סגירת לוח השעון בשנת 2034. כל המחצית השנייה מצביעה קדימה אל שיבה אחרת. אבינו, לאחר שבא לשכון בשנת 3000, יעזוב את הבית בשנת 3374 ויראה אותו בוער בשנת 3380, ייעדר למעלה מ־2,500 שנה מן הכתובת, ולבסוף ישוב — לא הפעם אל מבנה אבן, אלא לשים את רגליו על גבעה, ולשכון לעד עם הכלה בעיר אשר מידותיה תואמות את מידות החדר הפנימי ביותר של מקדש שלמה.

המקדש הוא הציר. ראה אותו כפי שהוא ותראה, בזעיר אנפין, את כל צורת לוח השעון. היערכות ארוכה. בוא מהולל. אובדן טרגי. שיבה בסוף. כל סיפור שעון העל כלול באותו מבנה אחד, כשם שהזרע מכיל את העץ.

הירידה הארוכה

אך אחר שיא הצהריים בא אחר הצהריים, ואחר הצהריים של הבלוק השני היה כבד יותר משבהיר היה הבוקר.

שלמה, אשר בנה את המקדש, סיים את מלכותו שלו בשקיעה רוחנית. בנו איבד את הממלכה במרד מסים. השבטים הצפוניים נקרעו ופרשו. הממלכה הדרומית שמרה על המקדש, אך שמרה על מעט מלבדו. מלך אחר מלך הוליך את העם הרחק מאבינו, אשר דגלו תלוי על גגם. עד ימי מנשה, 250 שנה אחר החנוכה, הוקמו פסלי אלילים במקדש עצמו. מזבחות אליליים עמדו בחצרות החיצונות. כוהני פולחני הפריון הכנעניים פסעו במסדרונות כאילו היה המבנה שלהם. הדגל עוד התנופף על הגג, אך החצרות שמתחת לא היו עוד שלו.

אדם אינו חולק את ביתו לעד עם פולשים.

אבינו היה סבלני — הסבלנות של שמות 34, הסבלנות ארוכת האף, הסבלנות בת המאות שנתנה לעולם 120 שנה לפני המבול ושהניחה לאמורי כל עוד לא שלם עוונו עד הנה (בראשית 15:16). האחרון, כפי שמסביר פרק שלוש, הוא קו לעצמו: הוא מונה בדורות ולא בשנים, ואינו זהה ל־400 השנה של בראשית 15:13, העוסקות בזרע אברהם. הוא שלח נביא אחר נביא. ישעיהו התחנן. ירמיהו בכה. יחזקאל הציג את האזהרה ברחוב. כל נביא היה תחינה איטית של אבינו אל משק בית שהיה שובר את הברית אשר עמדה ביסוד קיומו שלו.

בא רגע שבו דחה משק הבית תחינות רבות מדי.

הדגל יורד בארבעה צעדים

בשנת 592 לפנה״ס, שש שנים בטרם פרצו צבאות בבל סוף-סוף דרך חומות ירושלים, קיבל הנביא יחזקאל — בעצמו גולה צעיר בבבל — חזון של המקדש בירושלים. החזון רשום ביחזקאל פרקים שמונה עד 11, והוא אחד הקטעים קורעי הלב ביותר בברית הישנה.

אבינו לקח את יחזקאל בציצית ראשו והעלהו ברוח אל חצרות המקדש. הוא הראה לו מה התרחש בתוך המבנה. בכל חדר הייתה עבודת אלילים. בחדר אחד הקטירו 70 מזקני ישראל קטורת לפסלי אלים אליליים שחקוקים היו בקירות. בחדר אחר בכו נשים על האלוהות הבבלית תמוז. בפתח המקדש הפנימי עמדו 25 אנשים וגבם אל הקודש, משתחווים מזרחה אל השמש העולה. אבינו הוליך את יחזקאל בחדרים אחד אחד, כשם שבעל מראה לחברו הקרוב ביותר בדיוק את מה שעשתה אשתו בבית כשחשבה שאינו רואה.

ואז עשה אבינו את הדבר העצוב ביותר בכל הברית הישנה. הוא עזב.

הוא עזב בארבעה צעדים איטיים, כאילו כל צעד עלה לו במשהו שלא רצה לוותר עליו. קרא את ארבעת המחזות בתשומת לב:

ראשית, הסף. הנוכחות עלתה מעל הארון בחדר הפנימי ועברה אל סף המקדש. אבינו לא היה עוד בחדר המרכזי שבו שכן כמעט 400 שנה. הוא היה עתה ליד דלת הכניסה, ופניו עוד מופנות אל החצר. "וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת, וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים." (יחזקאל 10:18)

שנית, שער המזרח. הנוכחות נעה מן הסף מעל חצרות המקדש ועצרה ליד השער המזרחי של המתחם. "וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי [...] וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי, וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה." (יחזקאל 10:19) אבינו עזב עתה את המבנה. הוא עמד על גבול החלקה. הוא הביט לאחור.

שלישית, העיר. הנוכחות עלתה מן השער ועמדה, מרחפת, מעל מרכזה הגאוגרפי של ירושלים. כל העיר שכבה עתה תחת הענן. אבינו עזב את ביתו, אך עדיין לא עזב את עירו. "וַיַּעַל כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר." (יחזקאל 11:23א)

רביעית, הר הזיתים. הנוכחות נעה מזרחה מן העיר ונחה על רכס ההר הגבוה המשקיף על ירושלים מעברו של נחל קדרון. "[...] וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר." (יחזקאל 11:23ב) מאותו רכס הר הפנה אבינו מבט אחרון על העיר שאהב — ואז היה איננו.

הדגל ירד. הענן עלה. המבנה היה כבר אותה עת קליפה ריקה. אבינו עזב שנים בטרם הגיעו צבאות בבל. כאשר פרצו חיילות נבוכדנצר בשנת 586 לפנה״ס סוף-סוף דרך החומות והעלו את המקדש באש, הם שרפו מבנה אשר שוכנו הסתלק בדממה. הם חשבו שהם מחריבים את בית אלוהי ישראל. הם החריבו קליפה.

סמן את הגאוגרפיה לעת מצוא. אבינו עזב בכיוון מזרח. הר הזיתים היה התחנה האחרונה של עזיבתו. 500 שנה לאחר מכן יבכה בנו על אותה עיר מאותו רכס הר. 2,000 שנה לאחר מכן, ביום סגירת שעון העל, יעמוד בנו על אותו רכס הר עצמו ולוח השעון ייסגר. אבינו בחר במוצא המזרחי במתכוון. הוא סימן את הדרך אשר עליה ישוב יום אחד לפסוע.

אבינו השב הביתה

הרשו לי לחתום פרק זה במקום שבו אני מבקש לחתום כל פרק — במשמעות שיש לבואו ולעזיבתו עבור הקורא על הדף.

יש פיתוי, כאשר אתה קורא את הקשת הארוכה משנת 3000 אל שנת 3380, לקרוא אותה כטרגדיה. שיא הצהריים של הברית הישנה פינה מקום לירידה איטית אל עבודת אלילים, והירידה האיטית הסתיימה במבנה ריק שעלה באש עד היסוד. אין זה שגוי לחוש את העצב שבכך. הכתוב עצמו עצוב. יחזקאל בכה בעודו צופה. ירמיהו כתב לאחר מכן ספר שלם של קינות. המלאכים בכו ללא ספק. אבינו עצמו, על פי כל קריאה כנה של העברית, לא עזב בעיניים יבשות.

אך העזיבה אינה סוף הסיפור. העזיבה היא דמותו של חוזה אשר עודנו בתוקף. אדם אינו עוזב בית בארבעה צעדים איטיים אם החליט שלעולם לא ירצה לשוב. אדם שלעולם לא ירצה לשוב עוזב פעם אחת, במהירות, מבלי להביט לאחור. אבינו עזב את המקדש בעזיבה האיטית ביותר, המהוססת ביותר, השקולה ביותר הרשומה בכל הברית הישנה. כל צעד היה הכרזה שהוא עוזב לעת עתה ולא לתמיד. הכיוון המזרחי היה מסלול. הר הזיתים היה ציון דרך. הוא עתיד היה לשוב בדרך אשר בה יצא.

אתה קורא ספר זה בדור אשר חייו שלו, עבור רבים מאיתנו, הרגישו כמו אחר הצהריים האיטי של הבלוק השני. פעם היה בהיר יותר. ההכרה בנוכחותו הייתה פעם קרובה יותר. הדגל היה פעם מונף. ואז, אי-שם בדרך, החלו האורות לכבות. אולי תהית אם אבינו סוף-סוף עזב את ביתך, כשם שעזב את בית שלמה.

הוא איננו עזב. החשבון של הסיפור הארוך אינו מתיר זאת. אבינו אשר עזב את המקדש הראשון בארבעה צעדים מהוססים תכנן כבר את השיבה. הוא הותיר מסלול, סימן אותו בזהירות, ומאז הוא פוסע בו לאחור בדממה. אותו הר זיתים שצפה בעודו הולך, יצפה בעודו נוחת בסגירת לוח השעון. אותו כיוון מזרחי שהיה דרך עזיבתו, הוא דרך שיבתו.

וזה אמת בקנה המידה הקטן ביותר כשם שהוא אמת בגדול ביותר. אבינו אשר פסע באיטיות מן המקדש, אינו טורק את דלתו של בית כלשהו אשר הביא אליו את נוכחותו. אם הכרתך בו דהתה, הוא איננו עזב. הוא, לכל היותר, ליד הסף, מביט לאחור, ממתין עד שיפנה משק הבית את פניו אל הדלת אשר דרכה נכנס. היציאה האיטית נותרת תמיד שיבה איטית כאשר שב משק הבית בתשובה.

זה סוג האב אשר עמו יש לך עניין.

הפרק הבא פוסע אל הציר הגדול הבא של הבלוק השני. הדגל ירד. המקדש עלה באש. העם הלך בגלות. ובשנים הארוכות והאפלות שבאו אחר כך, עשה אבינו דבר שאיש לא העלה בדעתו לבקש ממנו. הוא ספר את השנים. הוא הניע שעון שיספור לאחור 70 שנה. ובשנה שבה הגיע אותו שעון לאפס, שלח את עמו הביתה.

הדגל היה מורד. אך אבינו, אשר עזב בלב כבד, ספר כבר לאחור את השנים עד שיבתו.

70 שנה. נספרות, ותמות עד לשנה.