יש חוסר איזון מוזר בעבודה זו, והוא נגלה לעין רק לאחר שראית אותו פעם אחת. שני תאריכים מן העבר — 457 לפנה״ס ושנת 31 שלאחריה — קיבלו כל אחד נספח משפטי מלא: מתנגדים בנקודת החוזק שלהם, נימוקים שנמשכו בחזרה ונשארו בגוף הטקסט, מצב אימות לכל מקור. שניהם עוסקים בדברים שהתרחשו לפני זמן רב ואינם דורשים דבר מאיש.
ואז יש מספר אחד שכן דורש משהו. הוא עומד בסוף, שמו 2034, והוא הסיבה היחידה שמישהו מוציא ספר זה מן המדף. הוא קובע אם יש לצפות למשהו בעשור הזה. הוא נושא את השיקוץ, את החלון שבין 2027 ל־2034, את כל האסכטולוגיה.
לאותו מספר אין נספח.
הספר שיריין את ההיסטוריה שלו והשאיר את נבואתו חשופה. פרק זה מתקן זאת — והוא עושה זאת בירידה עד לקרקעית, גם היכן שהקרקעית מאכזבת.
2 · מהיכן באה שנת 2034
החשבון קצר. שעון־האב רץ שישת אלפים שנה; הבריאה עומדת על כ־3967 לפנה״ס; לפיכך הלוח נסגר ב־2034. הכול תלוי באותו מספר, שישת אלפים.
ומהיכן באים שישת האלפים? יש להם גזירה קלאסית אחת: 120 יובלות של 50 שנה. 120, משום שאלוהים אומר בבראשית 6:3: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". 50, משום שויקרא 25 מכריז על השנה ה־50 כשנת יובל. 120 כפול 50 הם שישת אלפים.
זהו חשבון אלגנטי. הוא גם החוליה החלשה ביותר בכל העבודה, וזאת מארבע סיבות המונחות להלן אחת אחת.
שולחן העבודהכל קצה־המניין, בשורה אחת
חוליה
ערך
תווית
תוצאה אם היא נופלת
בראשית 6:3 = 120 יובלות
120
פַּרְשָׁנוּת
אין 6000
ויקרא 25: יובל = 50 שנה
× 50
שנוי במחלוקת
ראה §4
= משך קיום העולם
AM 6000
פַּרְשָׁנוּת
—
עידן (בריאה)
3967 לפנה״ס
מְחֻשָּׁב ±
החלון זז
לפיכך: סגירה
2034
—
—
אין רגל שנייה — וזו כבר אינה השערה אלא תוצאה. ה־2520 של זמני הגויים, המספר האחר הנוחת על 2034, היה תלוי בשׂטנה של 486 לפנה״ס. אותו עיגון נמשך בחזרה. אין שעון המתחיל ב־486; קו הבלוק ב־AM 3480 נובע מן ההשתקפות 480 + 480, והשׂטנה נופלת יתרה מזו ב־AM 3481 — שנה אחת אחרי אותו קו. מה שנשאר הוא מוטה על סולם ה־AM: צורה, לא אירוע. ה־2520 אינו נושא משקל עצמאי בשום שקילה, ולכן אינו יכול לקבל על עצמו את קצה־המניין. 2034 תלויה בעידן, ובלא כלום מלבדו. [מְחֻשָּׁב · הנסיגה נבדקה במלואה במקום אחר]
3 · שישת האלפים אכן עתיקים — אך לא מטעם זה
תחילה מה שכן עומד, שכן זה יותר ממה שמבקר היה מצפה לו.
העולם בן שישת האלפים אינו המצאה מן המאה התשע־עשרה. הוא עומד בתלמוד, והוא עומד שם מוקדם. אך — וזו התגלית הראשונה של פרק זה — הוא נגזר שם באופן שונה לחלוטין מן האופן שספר זה גוזר אותו.
ארכיוןכיצד מגיע התלמוד לשישת האלפים
רב קטינא (בבלי סנהדרין צז ע״א, מילה במילה): "שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב" — שישת אלפים שנה הוי העולם, ואחד חרב.
והנימוק שהוא נותן לכך הוא השבת, לא היובל: "כשם ששביעית משמטת אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה" — עם תהילים 92:1 ("מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" = יום שכולו שבת) ותהילים 90:4 ("כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל").
תנא דבי אליהו (בבלי סנהדרין צז ע״א): "שית אלפי שני הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח."
בשום מקום — לא אצל רב קטינא, לא בתנא דבי אליהו, לא באיגרת בר־נבא 15, ולא אצל אירנאוס (Adv. Haer. 5.28.3) — אין שישת האלפים נגזרים מבראשית 6:3, ובשום מקום אין הם מתקבלים על ידי הכפלת 120 ב־50. הבסיס העתיק הוא שבוע הבריאה: שישה ימי מלאכה, יום מנוחה אחד; ויום אחד הוא 1,000 שנה. [מְתֻעָד — ראשוני]
זו הבחנה חדה, ועליה להישאר חדה. המסגרת של שישת אלפים שנה עתיקה, רחבה ומכובדת. הגזירה שספר זה נותן לה — 120 יובלות מבראשית 6:3 — אינה כזו. היא, ככל שניתן להתחקות, מודרנית: היא אינה באה מן התלמוד, לא מאבות הכנסייה, אלא מספרות אחרית־הימים של המאות התשע־עשרה וה־20.
אין זה עושה אותה שקרית. אך זה כן אומר שעתיקותה של המסגרת אינה ניתנת להעברה אל הגזירה. מי שאומר "שישת האלפים עתיקים, לפיכך מאה ועשרים היובלות שלי עתיקות", מבצע החלפה. אותה החלפה אינה נעשית כאן.
4 · ה־50 שאינן חייבות להיות 50
עתה המלחציים החדים ביותר, והם חסרי רחמים מבחינה חשבונית.
האם מחזור היובל אורכו 50 שנה, או 49? השאלה נשמעת סכולסטית. אין היא כזו. היא מזיזה את קצה־המניין של ספר זה ב־120 שנה.
ויקרא 25 אומר: ספור שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך 49 שנה — וקדשת את שנת ה־50. השאלה היא אם אותה שנה 50 היא שנה נוספת מעל ה־49 (ואז המחזור אורכו 50), או ששנת ה־50 היא בעת ובעונה אחת גם השנה הראשונה של המניין הבא (ואז המחזור אורכו 49).
וזו בדיוק המחלוקת בתלמוד — במפורש, בשמות, ובלא הכרעה.
ארכיוןבבלי ערכין יב ע״ב, המחלוקת מילה במילה
חכמים (הרוב): "Four hundred years include exactly eight Jubilees, as the Jubilee cycle is fifty years." — "ארבע מאות שנה כוללות בדיוק שמונה יובלות, שכן מחזור היובל הוא חמישים שנה."
רבי יהודה: "שנת חמישים עולה לכאן ולכאן" — כלומר: היא בעת ובעונה אחת שנת היובל וגם השנה הראשונה של המחזור הבא — "and therefore each Jubilee cycle is only forty-nine years rather than fifty years." — "ולפיכך כל מחזור יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד ולא חמישים."
המחלוקת, אם כן, לא הומצאה בידי נוצרים ואינה מודרנית. היא עומדת בתלמוד, בשמות מפורשים, ומעולם לא הוכרעה. ויש סיבה מעשית מדוע ייתכן שרבי יהודה צודק: במחזור בן 50 שנה נופלות השנה ה־49 (שנת שמיטה) והשנה ה־50 (שנת יובל) בזו אחר זו — שתי שנות שבתון ברצף, בכלכלה חקלאית. [מְתֻעָד — ראשוני]
חשב עתה מה זה עושה לספר הזה.
שולחן העבודההרגישות, והיא אכזרית
קריאה
חשבון
AM
נופלת ב
חכמים: יובל = 50 שנה
120 × 50
AM 6000
2034 לספירה
ר׳ יהודה: יובל = 49 שנה
120 × 49
AM 5880
1914 לספירה
מילה אחת בויקרא 25 מזיזה את קצה־המניין ב־120 שנה — והקריאה החלופית נוחתת על 1914.
ועתה הסימטריה הכואבת, שפרק זה חייב לנקוב בה בעצמו משום שאחרת יעשה זאת מבקר. שנת 1914 כבר מנויה בעבודה זו — ברשימת הטעויות בחשבון של האסכולה ההיסטוריציסטית (1843/44, 1889, 1914, 1923, 1934). לפי קריאתו של רבי יהודה, אפוא, השעון היה נגמר לפני 120 שנה, בתאריך הרשום כאן עצמו ככישלון. [מְחֻשָּׁב]
וכאן נעצר הדבר בשעת כתיבת פרק זה: מחלוקת במקור, בלא הכרעה, כשהרוב לצד ה־50. אך במחקר על 70 השנים של ירמיהו ("אלגוריתם האלוהים", פרק 5, "אבינו מונה את השנים") עלה חומר המחדד את העניין — ולא לטובת ספר זה.
ארכיוןשני העוגנים המודדים את המחזור
התלמוד משמר שתי שנות יובל עם תאריך צמוד להן, והן מונחות בדיוק מחזור אחד זו מזו:
עוגן
מקור
שנה (לפי השעון של עבודה זו עצמה)
שנת היובל השש־עשרה חלה בשנתו השמונה־עשרה של יאשיהו
בבלי מגילה יד ע״ב
תשרי 623 לפנה״ס
שנת היובל השבע־עשרה — והאחרונה — הוכרזה ביום הכיפורים של יחזקאל 40:1
בבלי ערכין יב ע״א
תשרי 574 לפנה״ס
המרווח בין השתיים
—
49 שנה
יאשיהו מת ב־609 ומלך 31 שנה; שנתו השמונה־עשרה היא, אפוא, 623/622 — העוגנים פועלים על הכרונולוגיה של עבודה זו עצמה. ו־623 פחות 574 הם 49. שני העוגנים מודדים את המחזור, והם מודדים אותו כ־49.
והעדים אינם עומדים לבדם. רודג׳ר יאנג, המקבץ עוגנים אלה יחדיו, מציין לצידם (JETS 47/1, 2004, הערה 12, מילה במילה): "The Jubilee cycle was forty-nine years, not fifty years as is often assumed, because the fiftieth or Jubilee year was counted as the first year of the next cycle. This kept the seven-year sabbath cycles in phase with the Jubilees. The cycle length was taken as forty-nine years in the apocalyptic Book of Jubilees [...] The Samaritans observed the Jubilees as a forty-nine year cycle." — "מחזור היובל היה ארבעים ותשע שנים, לא חמישים כפי שמניחים לעיתים קרובות, משום שהשנה החמישים, שנת היובל, נספרה כשנה הראשונה של המחזור הבא. כך נשמרו מחזורי השמיטה בני שבע השנים בפאזה עם היובלות. אורך המחזור נלקח כארבעים ותשע שנים בספר היובלים האפוקליפטי [...] השומרונים שמרו את היובלות כמחזור בן ארבעים ותשע שנים." [מְתֻעָד — ראשוני]
שקול את מה שעומד שם, שכן זהו המשפט הכבד ביותר של פרק זה. שנת היובל היא ה־50 — כך אומר ויקרא 25, ועל כך אין מחלוקת. אך מחזור היובל מתברר כ־49 שנים, שכן השנה ה־50 נספרת מיד כראשונה של הסבב הבא. רק כך נשארות שנות השמיטה בקצב. וזו אינה דעתו של רב אחד: זהו חשבונו של ספר היובלים (המאה השנייה לפנה״ס), של השומרונים, של רבי יהודה — וזה מה ששני העוגנים המתוארכים מודדים, באופן בלתי־תלוי.
ובכך עומד העניין. מחזור היובל היחיד שאפשר לעגן היסטורית הוא 49. מחזור היובל היחיד שיכול לשאת את שנת 2034 הוא 50. שני אלה אינם זהים, ופרק זה אינו מעמיד פנים אחרת.
טענה נגדיתוזו החדה ביותר שעבודה זו מכירה
דרך המילוט הנותרת — והיא ישרה, אך היא צרה. אפשר להפריד בין שני המישורים: היובל כדין קרקע נספר ב־49 (כך הוא נקבע, כך נשמר, כך מודדים אותו העוגנים); היובל כדימוי — השחרור הגדול, שבוע האלפים — נשען על השנה ה־50 של ויקרא 25, ואותו מספר משרטט את שישת האלפים.
זה מותר. דימוי ומוסד הם שני מישורים, והכתוב משתמש במספרים בשתי הדרכים. אך אז יש לומר זאת בקול, ויש לכך מחיר שאסור לאיש לטשטש: ה־120 × 50 נשענים על מחזור שכמחזור אינו מתועד בשום מקום. מי שבונה את שישת האלפים על אותה הכפלה, בונה על מספר היובל היחיד שאין לו שום עוגן היסטורי.
ואת השניים אסור לעולם לצרף לחשבון אחד. מי שבוחר לכל אירוע את המחזור הנוח לו — 49 היכן שזה נותן פגיעה, 50 היכן שזה מציל את קצה־המניין — מודד באמות מידה כפולות, וזה אסור בעבודה זו. [מְתֻעָד · המחיר הישר]
5 · היובל הוא מוסד של הארץ
יש התנגדות שנייה, והיא עמוקה מן הראשונה, שכן היא נוגעת לא באורך המחזור אלא בשאלה אם מותר בכלל לספור אותו מן הבריאה.
ויקרא 25 נפתח כך: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה" (25:2). שנות השמיטה מתחילות בכניסה לארץ. והיובל בנוי מאותן שנות שמיטה: שבע פעמים שבע, ואז ה־50.
היובל אינו, אפוא, יחידה קוסמית אלא דין קרקע. הוא מסדיר שבתון של הקרקע, שמיטת חובות והשבת נחלת אבות בכנען. הוא מתחיל כשהעם נכנס לארץ, והתלמוד אף אומר במפורש שאין הוא נוהג כל עוד אין כל השבטים יושבים על נחלתם.
ובכך נשמטת הקרקע מתחת לחשבון — לא מתחת למספר שישת אלפים, אלא מתחת לאופן שבו ספר זה מגיע אליו. שכן לספור 120 יובלות מאדם פירושו לנתק את היחידה מן המוסד המגדיר אותה. פירושו להשתמש ב־50 כמכפיל מופשט.
מומחהוהמבחן החושף זאת
התלמוד מכיר מניין יובלות אחד עם תאריך צמוד: שבע־עשרה היובלות שמנו ישראל מן הכניסה לארץ ועד הגלות (בבלי ערכין יב ע״ב) — מעוגן ביחזקאל 40:1, "בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר", שהגמרא קוראת כשנת יובל. זהו הנתון המקראי היחיד המקבע יובל לשנה מסוימת.
בחן זאת. יחזקאל 40:1 נופל בסתיו 574 לפנה״ס. לפי עידן הספר הזה זהו AM 3393. חלק ב־50: שארית 43. חלק ב־49: שארית 12. באף אחד משני המניינים מן הבריאה אין AM 3393 שנת יובל.
זה בדיוק מה שהיית מצפה לו — וזה מוכיח את הנקודה. מחזור היובל אינו רץ מן הבריאה; הוא רץ מן הארץ. מניין יובלות המעוגן בבריאה הוא דבר אחר מן היובל של ויקרא 25, ואין הוא יכול להסתמך עליו. [מְחֻשָּׁב · מְתֻעָד]
6 · ה־120 שאינן חייבות להיות יובלות
נותרת החוליה השלישית: ה־120 עצמן.
בראשית 6:3: "לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה." שתי הקריאות הטבעיות מובנות מאליהן. או שזו הגבלה חדשה על אורך חיי האדם. או שזו הארכה עד המבול: עוד 120 שנה, ואז באים המים.
שתי הקריאות עוסקות ב־120 שנים. שהכוונה ל־120 יובלות — כלומר שישת אלפים שנה — אינו כתוב שם, ואף פרשן עתיק אינו קורא זאת כך. זו קריאה העולה במאות התשע־עשרה וה־20, באותה ספרות עצמה שהניבה גם את ה־2520.
אין זה עושה אותה אסורה. הכתוב מכיר מספרים בעלי קרקעית כפולה, וספר זה מגן על הרמנויטיקה זו במקום אחר בנימוקים טובים. אך אז גם אין לה לשקול יותר ממה שקריאה פרשנית יכולה לשאת — ולהניח על כך את קצה־המניין של יצירה שלמה, כבד ממה שהיא יכולה לשאת.
7 · מה שהתלמוד עצמו עשה עם החשבון הזה
ועתה בא הקטע שפרק זה משתתק לנוכחו, ואשר חייב לעמוד כאן, ולו יהיה זה בלתי־נוח.
שכן החכמים ניסו בדיוק את זה. והתלמוד רשם מה יצא מכך.
ארכיוןהתלמוד מחשב, והתלמוד נכשל
תנא דבי אליהו חילק את שישת האלפים ל־2,000 תוהו, 2,000 תורה, 2,000 ימות המשיח. המשיח היה אמור, אפוא, לבוא סביב שנת 4000. ואז, בשורה שלאחר מכן (בבלי סנהדרין צז ע״ב), כותב התלמוד עצמו:
"That is the course that history was to take, but due to our many sins, the Messiah did not come after four thousand years passed, and furthermore, the years that elapsed since then, which were to have been the messianic era, have elapsed." — "כך היה אמור מהלך ההיסטוריה להיות, אך בעוונותינו שרבו לא בא המשיח לאחר שעברו ארבעת אלפים שנה, ויתרה מזו, השנים שחלפו מאז, שהיו אמורות להיות ימות המשיח, חלפו" — ובעוונותינו שרבו, יצאו מהם מה שיצאו.
ומניין היובלות שכן קיים נותן מספר אחר. אליהו אומר לרב יהודה: "The world will exist no fewer than eighty-five Jubilee cycles, and during the final Jubilee the son of David will come." — "אין העולם מתקיים פחות משמונים וחמישה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא." 85 — לא 120. וכשרב יהודה ממשיך ושואל: בתחילתו של אותו יובל, או בסופו? — משיב הנביא: "איני יודע." ועל השאלה השנייה שוב: "איני יודע."
והיה עוד חישוב, על מגילה מן הארכיון הרומי: "After 4,291 years from the creation of the world, the world will end." — "לאחר 4,291 שנה מבריאת העולם, יכלה העולם." גם זה חלף. [מְתֻעָד — ראשוני, מילה במילה]
קרא זאת שוב. המקום היחיד שבו התלמוד מודד את משך קיום העולם ביובלות נותן 85, לא 120. והנביא הנוקב במספר מסרב פעמיים לומר מתי בדיוק.
אין זה נימוק נגד שישת האלפים. זהו נימוק נגד הוודאות שבה הם מסומרים לתאריך. המסורת ששימרה את המסגרת נכוותה בעצמה פעמיים ורשמה זאת.
8 · הקללה, ומדוע אין היא אמונה טפלה
שני דפים הלאה באותה מסכת עצמה עומד המשפט שכולם מכירים ושנקרא רק לעיתים רחוקות כראוי.
טענה נגדיתבבלי סנהדרין צז ע״ב
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין [...]"
ואז נותן התלמוד את הטעם — והוא אינו קסום אלא רועי: "[...] as they would say, once the end of days that they calculated arrived and the Messiah did not come, that he will no longer come at all. Rather, the proper behaviour is to continue to wait for his coming, as it is stated: 'Though it tarry, wait for it.'" — "[...] שכן היו אומרים, משהגיע הקץ שחישבו ולא בא המשיח, שוב לא יבוא כלל. אלא ההתנהגות הראויה היא להוסיף ולחכות לביאתו, שנאמר: 'אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ'."
וקודם לכן, בצז ע״א, רבי זירא, שמצא את החכמים מחשבים את הקץ: "במטותא מינייכו, לא תרחקוה" — בבקשה מכם, אל תדחו את ביאתו. וכן: "שלושה באין בהיסח הדעת: משיח, מציאה, ועקרב."
זו ההתנגדות החדה ביותר הקיימת נגד כל היצירה הזו, והיא באה לא מספקן אלא מלב המסורת ששימרה את המסגרת. היא ראויה לעמוד במלואה. [מְתֻעָד — ראשוני]
שים לב היטב למה שהקללה אומרת למעשה, שכן אין זה מה שסבורים. אין היא אוסרת את החישוב משום שהחישוב חטא. היא מזהירה מפני הנזק שתאריך מוחמץ גורם: שאנשים, כשהשנה חולפת והוא אינו בא, מחליטים שאם כן שוב לא יבוא לעולם.
אין זו אמונה טפלה. זו הבחנה רועית, והיא נכונה ב־100 אחוזים. היא אושרה בידי מילר ב־1844, בידי ההיסטוריציסטים ב־1914, בידי קמפינג ב־2011. כל תאריך מוחמץ עולה באמונה — לא אצל המחשב, אלא אצל האנשים שהאמינו לו.
ולכן זהו המשפט שספר זה חייב לשקול כבד יותר מכל חישוב אסטרונומי.
9 · המצב הישר
מה נשאר עומד, ומה לא?
שולחן העבודההתווית שכל חוליה ראויה לה
חוליה
תווית
הסבר
מסגרת בת שישת אלפים שנה
מְתֻעָד
עתיקה, רחבה, מתועדת יותר מפעם אחת (רב קטינא; תנא דבי אליהו; בר־נבא 15; אירנאוס 5.28.3) — אך נגזרת משבוע הבריאה, לא מיובלות
בראשית 6:3 = 120 יובלות
פַּרְשָׁנוּת
מודרנית; אין עד עתיק; הטקסט מדבר על שנים
יובל = 50 (לא 49)
פַּרְשָׁנוּת
רוב החכמים — אך שנוי במחלוקת במקור (ערכין יב ע״ב); ההפרש = 120 שנה
מניין יובלות מן הבריאה
פַּרְשָׁנוּת
היובל הוא דין קרקע (ויקרא 25:2); יחזקאל 40:1 אינו נופל על יובל מן הבריאה
AM 6000 = סתיו 2034
פַּרְשָׁנוּת
נובע, במסלול היובלות, משלוש הקודמות ומן העידן — אף חוליה אינה מְחֻשָּׁב; שולחן העבודה שלהלן מניח למסלול היובלות ליפול
המסקנה שאין לחמוק ממנה: קצה־המניין של עבודה זו עומד על ארבע פרשנויות מוערמות. אף אחת מהן אינה מחייבת; כל אחת בת־הגנה. זה דבר אחר לגמרי משני היתדות הזהובות, ולכן אין הם נזכרים כאן בנשימה אחת. [מצב ישר]
שולחן העבודהואז חושב כל מרחב היובלות
לאחר כתיבת פרק זה הוכרעה השאלה האחרונה במכונה. כל שיטות היובל חושבו — שני אורכי המחזור, כל 49 ובהתאמה 50 הפאזות, כל עוגן שניתן להעלות על הדעת (בריאה, יציאת מצרים, כניסה לארץ, יאשיהו, יחזקאל) — מול 20 שנות ציר. והתוצאה נבחנה לאחר מכן מול 10,000 מערכי נתונים מעורבבים: אותו ניתוח עצמו, אך על שנים אקראיות.
מבחן
תוצאה
מספר הפגיעות המרבי על השנים ה*אמיתיות*
3
חציון בשנים מעורבבות אקראית
3
ערך p
0.54
מבחן פאזה מול שנות השמיטה שבמקורות, לפי צוקרמן
קריטריון ההפרכה הושג
"ארץ ב־49 לצד עם ב־50"
אינו עובר את השערת האפס
שיטה כלשהי המעוגנת וגם מהדהדת על 2034
אף לא אחת
בלשון פשוטה:שנים אקראיות מצליחות באותה מידה או יותר במחצית מן המקרים. מרחב היובלות אינו נושא דפוס. ויתרה מזו, רשת היובלות אינה בפאזה עם שנות השמיטה מספר מקבים, מיוסף בן מתתיהו ומשטרי המכר המתוארכים של תקופת בר־כוכבא, כשהן נקראות לפי שרשרת השמיטה של צוקרמן; בין השרשראות אין השטרות עצמם מכריעים דבר (Casus 31, פרק 17). [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור; מונטה־קרלו שוחזר באופן בלתי־תלוי]
מה שנשאר מזה, וזה פחות מן המקווה. דבר אחד עומד: המרווח בין שתי שנות היובל שהתלמוד נוקב בשמן — שנתו השמונה־עשרה של יאשיהו ויחזקאל 40:1 — הוא 49. זו הוראה אמיתית, ולו צנועה, שהמחזור מונה 49, והיא אינה תלויה בשום תאריך אחר. הלאה מזה אין הדבר הולך.
ומשמעות הדבר היא שהיובל אינו מונה דבר לעבר 2034. לא מחזור, לא פאזה, לא עוגן. מי שעושה זאת בכל זאת, מונה בתוך רעש — וספר זה לא יעשה כן. קצה־המניין נשען על התכנסות הקווים המסומנים ועל ההנחות הנישאות שנמנו לעיל; הוא אינו נשען על שום חשבון יובלות.
והמפריך, השייך לכאן מטעמי יושר: אם יחלוף סתיו 2034 בלי שיתרחשו הדברים שעבודה זו מצפה להם, הרי שהיובל ה־120 הופרך. לא הותאם — הופרך. אז הייתה ההכפלה רעיון אנושי, ואז חייב ספר זה לומר זאת כשם שהוא דורש מאחרים שיאמרו זאת.
10 · מה זה עושה ליצירה
אפשר היה לחשוב שפרק זה שומט את הקרקע מתחת לספר. הוא עושה את ההפך, וכדאי לראות מדוע.
הוא מוציא את קצה־המניין מן העמודה "ודאי" ומציב אותו במקומו: בין הציפיות הנישאות. בכך הוא מנתק את היסוד מן החיזוי. שכן שתי היתדות הזהובות — 457 ושנת 31 — אינן תלויות בשישת האלפים. הן עומדות על יסודותיהן שלהן, והן נשארות עומדות גם אם 2034 תחלוף.
זה רווח, לא הפסד. ספר התולה את כל אמינותו בתאריך אחד מאבד הכול ביום שבו התאריך חולף. ספר האומר מה הוא יודע ומה הוא מקווה, ועושה את ההבחנה בקול, שורד את החלון שלו עצמו.
מסהלב
יש משהו מרגש בתשובתו של אליהו. רב יהודה שואל אותו: בתחילתו של אותו יובל אחרון, או בסופו? והנביא — הנביא! — אומר: איני יודע. וכששואלים שוב: איני יודע.
עומד אדם מול השמיים וחשבון בידו, והשמיים אינם משיבים במספר אלא בגבול. אין זה סירוב. זה חסד. שכן אלוהים שהיה נותן לנו את השעה, היה נוטל מאיתנו את ההמתנה — וההמתנה היא המקום שבו נעשית האמונה.
ולכן ספר זה סופר. הוא סופר בקפידה, והוא רושם את מה שהוא סופר, והוא אומר לצד זאת היכן הוא סופר והיכן הוא מקווה. אך אין הוא מניח את ידו על פי האב. "וְאֶת־הַיּוֹם הַהוּא וְאֶת־הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" (מתי 24:36) — ומי שלוקח פסוק זה ברצינות, מחשב ביד פתוחה.
ואם יחלוף סתיו 2034 והשמיים ישתקו: אז הופרך חשבון, ולא יותר מזה. הצלב עמד עדיין ביום רביעי בשנת 31. האב מקיים את הבטחותיו בדיוק בזמן — אלא שאלה הבטחות שלו, וזמנו שלו.
תלמוד [ראשוני, במלואו דרך ספריא, מהדורת ויליאם דוידסון]: בבלי סנהדרין צז ע״א — רב קטינא ("שית אלפי שני הוי עלמא", נגזר מהיקש השמיטה + תהילים 92:1 ותהילים 90:4); תנא דבי אליהו (2000 תוהו / 2000 תורה / 2000 משיח); רבי זירא ("לא תרחקוה"); בבלי סנהדרין צז ע״ב — כישלון הסכמה ("אך בעוונותינו שרבו לא בא המשיח לאחר ארבעת אלפים שנה"); 85 היובלות של אליהו עם "איני יודע" פעמיים; המגילה מן הארכיון הרומי (4,291 שנה); הקללה על מחשבי קיציןעם טעמה הרועי. בבלי ערכין יב ע״ב — המחלוקת על מחזור היובל: חכמים "the Jubilee cycle is fifty years" מול רבי יהודה "שנת חמישים עולה לכאן ולכאן [...] ולפיכך כל מחזור יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד"; ושבע־עשרה היובלות מן הכניסה לארץ ועד הגלות, מעוגנות ביחזקאל 40:1.
כתובים: בראשית 6:3; ויקרא 25:2, 8-11; יחזקאל 40:1; תהילים 90:4; חבקוק 2:3; מתי 24:36. פטריסטי [משני]: איגרת בר־נבא 15; אירנאוס, Adv. Haer. 5.28.3 — שניהם נושאים את מסגרת שישת האלפים משבוע הבריאה, ללא חשבון יובלות. חישוב עצמי [מְחֻשָּׁב]: 120 × 50 = AM 6000 = 2034; 120 × 49 = AM 5880 = 1914; יחזקאל 40:1 (סתיו 574 לפנה״ס) = AM 3393, שאינו שנת יובל באף אחד משני המניינים המעוגנים בבריאה.
לא נמצא, וזה כשלעצמו ממצא: שום מקור עתיק — יהודי או נוצרי — אינו גוזר את שישת האלפים מבראשית 6:3, ושום מקור עתיק אינו מכפיל 120 ב־50. הגזירה מודרנית. המסגרת עתיקה; החשבון אינו. אין לערבב לעולם בין השניים.
קישור: פרק זה אינו נושא שום תאריך. הוא קובע את התווית של קצה־המניין (פַּרְשָׁנוּת, מוערמת ארבע פעמים) והוא מספק את המפריך. לנקודת המוצא ראה פרק 3, "הצו"; ללוח השנה Casus 31, פרק 8, "לוח השנה של המקדש"; לעידן פרק 4, "השנים החסרות".
1 · העבר המשוריין והעתיד החשוף
יש חוסר איזון מוזר בעבודה זו, והוא נגלה לעין רק לאחר שראית אותו פעם אחת. שני תאריכים מן העבר — 457 לפנה״ס ושנת 31 שלאחריה — קיבלו כל אחד נספח משפטי מלא: מתנגדים בנקודת החוזק שלהם, נימוקים שנמשכו בחזרה ונשארו בגוף הטקסט, מצב אימות לכל מקור. שניהם עוסקים בדברים שהתרחשו לפני זמן רב ואינם דורשים דבר מאיש.
ואז יש מספר אחד שכן דורש משהו. הוא עומד בסוף, שמו 2034, והוא הסיבה היחידה שמישהו מוציא ספר זה מן המדף. הוא קובע אם יש לצפות למשהו בעשור הזה. הוא נושא את השיקוץ, את החלון שבין 2027 ל־2034, את כל האסכטולוגיה.
לאותו מספר אין נספח.
הספר שיריין את ההיסטוריה שלו והשאיר את נבואתו חשופה. פרק זה מתקן זאת — והוא עושה זאת בירידה עד לקרקעית, גם היכן שהקרקעית מאכזבת.
2 · מהיכן באה שנת 2034
החשבון קצר. שעון־האב רץ שישת אלפים שנה; הבריאה עומדת על כ־3967 לפנה״ס; לפיכך הלוח נסגר ב־2034. הכול תלוי באותו מספר, שישת אלפים.
ומהיכן באים שישת האלפים? יש להם גזירה קלאסית אחת: 120 יובלות של 50 שנה. 120, משום שאלוהים אומר בבראשית 6:3: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". 50, משום שויקרא 25 מכריז על השנה ה־50 כשנת יובל. 120 כפול 50 הם שישת אלפים.
זהו חשבון אלגנטי. הוא גם החוליה החלשה ביותר בכל העבודה, וזאת מארבע סיבות המונחות להלן אחת אחת.
שולחן העבודהכל קצה־המניין, בשורה אחת
אין רגל שנייה — וזו כבר אינה השערה אלא תוצאה. ה־2520 של זמני הגויים, המספר האחר הנוחת על 2034, היה תלוי בשׂטנה של 486 לפנה״ס. אותו עיגון נמשך בחזרה. אין שעון המתחיל ב־486; קו הבלוק ב־AM 3480 נובע מן ההשתקפות 480 + 480, והשׂטנה נופלת יתרה מזו ב־AM 3481 — שנה אחת אחרי אותו קו. מה שנשאר הוא מוטה על סולם ה־AM: צורה, לא אירוע. ה־2520 אינו נושא משקל עצמאי בשום שקילה, ולכן אינו יכול לקבל על עצמו את קצה־המניין. 2034 תלויה בעידן, ובלא כלום מלבדו. [מְחֻשָּׁב · הנסיגה נבדקה במלואה במקום אחר]
3 · שישת האלפים אכן עתיקים — אך לא מטעם זה
תחילה מה שכן עומד, שכן זה יותר ממה שמבקר היה מצפה לו.
העולם בן שישת האלפים אינו המצאה מן המאה התשע־עשרה. הוא עומד בתלמוד, והוא עומד שם מוקדם. אך — וזו התגלית הראשונה של פרק זה — הוא נגזר שם באופן שונה לחלוטין מן האופן שספר זה גוזר אותו.
ארכיוןכיצד מגיע התלמוד לשישת האלפים
רב קטינא (בבלי סנהדרין צז ע״א, מילה במילה): "שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב" — שישת אלפים שנה הוי העולם, ואחד חרב.
והנימוק שהוא נותן לכך הוא השבת, לא היובל: "כשם ששביעית משמטת אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה" — עם תהילים 92:1 ("מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" = יום שכולו שבת) ותהילים 90:4 ("כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל").
תנא דבי אליהו (בבלי סנהדרין צז ע״א): "שית אלפי שני הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח."
בשום מקום — לא אצל רב קטינא, לא בתנא דבי אליהו, לא באיגרת בר־נבא 15, ולא אצל אירנאוס (Adv. Haer. 5.28.3) — אין שישת האלפים נגזרים מבראשית 6:3, ובשום מקום אין הם מתקבלים על ידי הכפלת 120 ב־50. הבסיס העתיק הוא שבוע הבריאה: שישה ימי מלאכה, יום מנוחה אחד; ויום אחד הוא 1,000 שנה. [מְתֻעָד — ראשוני]
זו הבחנה חדה, ועליה להישאר חדה. המסגרת של שישת אלפים שנה עתיקה, רחבה ומכובדת. הגזירה שספר זה נותן לה — 120 יובלות מבראשית 6:3 — אינה כזו. היא, ככל שניתן להתחקות, מודרנית: היא אינה באה מן התלמוד, לא מאבות הכנסייה, אלא מספרות אחרית־הימים של המאות התשע־עשרה וה־20.
אין זה עושה אותה שקרית. אך זה כן אומר שעתיקותה של המסגרת אינה ניתנת להעברה אל הגזירה. מי שאומר "שישת האלפים עתיקים, לפיכך מאה ועשרים היובלות שלי עתיקות", מבצע החלפה. אותה החלפה אינה נעשית כאן.
4 · ה־50 שאינן חייבות להיות 50
עתה המלחציים החדים ביותר, והם חסרי רחמים מבחינה חשבונית.
האם מחזור היובל אורכו 50 שנה, או 49? השאלה נשמעת סכולסטית. אין היא כזו. היא מזיזה את קצה־המניין של ספר זה ב־120 שנה.
ויקרא 25 אומר: ספור שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך 49 שנה — וקדשת את שנת ה־50. השאלה היא אם אותה שנה 50 היא שנה נוספת מעל ה־49 (ואז המחזור אורכו 50), או ששנת ה־50 היא בעת ובעונה אחת גם השנה הראשונה של המניין הבא (ואז המחזור אורכו 49).
וזו בדיוק המחלוקת בתלמוד — במפורש, בשמות, ובלא הכרעה.
ארכיוןבבלי ערכין יב ע״ב, המחלוקת מילה במילה
חכמים (הרוב): "Four hundred years include exactly eight Jubilees, as the Jubilee cycle is fifty years." — "ארבע מאות שנה כוללות בדיוק שמונה יובלות, שכן מחזור היובל הוא חמישים שנה."
רבי יהודה: "שנת חמישים עולה לכאן ולכאן" — כלומר: היא בעת ובעונה אחת שנת היובל וגם השנה הראשונה של המחזור הבא — "and therefore each Jubilee cycle is only forty-nine years rather than fifty years." — "ולפיכך כל מחזור יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד ולא חמישים."
המחלוקת, אם כן, לא הומצאה בידי נוצרים ואינה מודרנית. היא עומדת בתלמוד, בשמות מפורשים, ומעולם לא הוכרעה. ויש סיבה מעשית מדוע ייתכן שרבי יהודה צודק: במחזור בן 50 שנה נופלות השנה ה־49 (שנת שמיטה) והשנה ה־50 (שנת יובל) בזו אחר זו — שתי שנות שבתון ברצף, בכלכלה חקלאית. [מְתֻעָד — ראשוני]
חשב עתה מה זה עושה לספר הזה.
שולחן העבודההרגישות, והיא אכזרית
מילה אחת בויקרא 25 מזיזה את קצה־המניין ב־120 שנה — והקריאה החלופית נוחתת על 1914.
ועתה הסימטריה הכואבת, שפרק זה חייב לנקוב בה בעצמו משום שאחרת יעשה זאת מבקר. שנת 1914 כבר מנויה בעבודה זו — ברשימת הטעויות בחשבון של האסכולה ההיסטוריציסטית (1843/44, 1889, 1914, 1923, 1934). לפי קריאתו של רבי יהודה, אפוא, השעון היה נגמר לפני 120 שנה, בתאריך הרשום כאן עצמו ככישלון. [מְחֻשָּׁב]
וכאן נעצר הדבר בשעת כתיבת פרק זה: מחלוקת במקור, בלא הכרעה, כשהרוב לצד ה־50. אך במחקר על 70 השנים של ירמיהו ("אלגוריתם האלוהים", פרק 5, "אבינו מונה את השנים") עלה חומר המחדד את העניין — ולא לטובת ספר זה.
ארכיוןשני העוגנים המודדים את המחזור
התלמוד משמר שתי שנות יובל עם תאריך צמוד להן, והן מונחות בדיוק מחזור אחד זו מזו:
יאשיהו מת ב־609 ומלך 31 שנה; שנתו השמונה־עשרה היא, אפוא, 623/622 — העוגנים פועלים על הכרונולוגיה של עבודה זו עצמה. ו־623 פחות 574 הם 49. שני העוגנים מודדים את המחזור, והם מודדים אותו כ־49.
והעדים אינם עומדים לבדם. רודג׳ר יאנג, המקבץ עוגנים אלה יחדיו, מציין לצידם (JETS 47/1, 2004, הערה 12, מילה במילה): "The Jubilee cycle was forty-nine years, not fifty years as is often assumed, because the fiftieth or Jubilee year was counted as the first year of the next cycle. This kept the seven-year sabbath cycles in phase with the Jubilees. The cycle length was taken as forty-nine years in the apocalyptic Book of Jubilees [...] The Samaritans observed the Jubilees as a forty-nine year cycle." — "מחזור היובל היה ארבעים ותשע שנים, לא חמישים כפי שמניחים לעיתים קרובות, משום שהשנה החמישים, שנת היובל, נספרה כשנה הראשונה של המחזור הבא. כך נשמרו מחזורי השמיטה בני שבע השנים בפאזה עם היובלות. אורך המחזור נלקח כארבעים ותשע שנים בספר היובלים האפוקליפטי [...] השומרונים שמרו את היובלות כמחזור בן ארבעים ותשע שנים." [מְתֻעָד — ראשוני]
שקול את מה שעומד שם, שכן זהו המשפט הכבד ביותר של פרק זה. שנת היובל היא ה־50 — כך אומר ויקרא 25, ועל כך אין מחלוקת. אך מחזור היובל מתברר כ־49 שנים, שכן השנה ה־50 נספרת מיד כראשונה של הסבב הבא. רק כך נשארות שנות השמיטה בקצב. וזו אינה דעתו של רב אחד: זהו חשבונו של ספר היובלים (המאה השנייה לפנה״ס), של השומרונים, של רבי יהודה — וזה מה ששני העוגנים המתוארכים מודדים, באופן בלתי־תלוי.
ובכך עומד העניין. מחזור היובל היחיד שאפשר לעגן היסטורית הוא 49. מחזור היובל היחיד שיכול לשאת את שנת 2034 הוא 50. שני אלה אינם זהים, ופרק זה אינו מעמיד פנים אחרת.
טענה נגדיתוזו החדה ביותר שעבודה זו מכירה
דרך המילוט הנותרת — והיא ישרה, אך היא צרה. אפשר להפריד בין שני המישורים: היובל כדין קרקע נספר ב־49 (כך הוא נקבע, כך נשמר, כך מודדים אותו העוגנים); היובל כדימוי — השחרור הגדול, שבוע האלפים — נשען על השנה ה־50 של ויקרא 25, ואותו מספר משרטט את שישת האלפים.
זה מותר. דימוי ומוסד הם שני מישורים, והכתוב משתמש במספרים בשתי הדרכים. אך אז יש לומר זאת בקול, ויש לכך מחיר שאסור לאיש לטשטש: ה־120 × 50 נשענים על מחזור שכמחזור אינו מתועד בשום מקום. מי שבונה את שישת האלפים על אותה הכפלה, בונה על מספר היובל היחיד שאין לו שום עוגן היסטורי.
ואת השניים אסור לעולם לצרף לחשבון אחד. מי שבוחר לכל אירוע את המחזור הנוח לו — 49 היכן שזה נותן פגיעה, 50 היכן שזה מציל את קצה־המניין — מודד באמות מידה כפולות, וזה אסור בעבודה זו. [מְתֻעָד · המחיר הישר]
5 · היובל הוא מוסד של הארץ
יש התנגדות שנייה, והיא עמוקה מן הראשונה, שכן היא נוגעת לא באורך המחזור אלא בשאלה אם מותר בכלל לספור אותו מן הבריאה.
ויקרא 25 נפתח כך: "דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה" (25:2). שנות השמיטה מתחילות בכניסה לארץ. והיובל בנוי מאותן שנות שמיטה: שבע פעמים שבע, ואז ה־50.
היובל אינו, אפוא, יחידה קוסמית אלא דין קרקע. הוא מסדיר שבתון של הקרקע, שמיטת חובות והשבת נחלת אבות בכנען. הוא מתחיל כשהעם נכנס לארץ, והתלמוד אף אומר במפורש שאין הוא נוהג כל עוד אין כל השבטים יושבים על נחלתם.
ובכך נשמטת הקרקע מתחת לחשבון — לא מתחת למספר שישת אלפים, אלא מתחת לאופן שבו ספר זה מגיע אליו. שכן לספור 120 יובלות מאדם פירושו לנתק את היחידה מן המוסד המגדיר אותה. פירושו להשתמש ב־50 כמכפיל מופשט.
מומחהוהמבחן החושף זאת
התלמוד מכיר מניין יובלות אחד עם תאריך צמוד: שבע־עשרה היובלות שמנו ישראל מן הכניסה לארץ ועד הגלות (בבלי ערכין יב ע״ב) — מעוגן ביחזקאל 40:1, "בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר", שהגמרא קוראת כשנת יובל. זהו הנתון המקראי היחיד המקבע יובל לשנה מסוימת.
בחן זאת. יחזקאל 40:1 נופל בסתיו 574 לפנה״ס. לפי עידן הספר הזה זהו AM 3393. חלק ב־50: שארית 43. חלק ב־49: שארית 12. באף אחד משני המניינים מן הבריאה אין AM 3393 שנת יובל.
זה בדיוק מה שהיית מצפה לו — וזה מוכיח את הנקודה. מחזור היובל אינו רץ מן הבריאה; הוא רץ מן הארץ. מניין יובלות המעוגן בבריאה הוא דבר אחר מן היובל של ויקרא 25, ואין הוא יכול להסתמך עליו. [מְחֻשָּׁב · מְתֻעָד]
6 · ה־120 שאינן חייבות להיות יובלות
נותרת החוליה השלישית: ה־120 עצמן.
בראשית 6:3: "לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה." שתי הקריאות הטבעיות מובנות מאליהן. או שזו הגבלה חדשה על אורך חיי האדם. או שזו הארכה עד המבול: עוד 120 שנה, ואז באים המים.
שתי הקריאות עוסקות ב־120 שנים. שהכוונה ל־120 יובלות — כלומר שישת אלפים שנה — אינו כתוב שם, ואף פרשן עתיק אינו קורא זאת כך. זו קריאה העולה במאות התשע־עשרה וה־20, באותה ספרות עצמה שהניבה גם את ה־2520.
אין זה עושה אותה אסורה. הכתוב מכיר מספרים בעלי קרקעית כפולה, וספר זה מגן על הרמנויטיקה זו במקום אחר בנימוקים טובים. אך אז גם אין לה לשקול יותר ממה שקריאה פרשנית יכולה לשאת — ולהניח על כך את קצה־המניין של יצירה שלמה, כבד ממה שהיא יכולה לשאת.
7 · מה שהתלמוד עצמו עשה עם החשבון הזה
ועתה בא הקטע שפרק זה משתתק לנוכחו, ואשר חייב לעמוד כאן, ולו יהיה זה בלתי־נוח.
שכן החכמים ניסו בדיוק את זה. והתלמוד רשם מה יצא מכך.
ארכיוןהתלמוד מחשב, והתלמוד נכשל
תנא דבי אליהו חילק את שישת האלפים ל־2,000 תוהו, 2,000 תורה, 2,000 ימות המשיח. המשיח היה אמור, אפוא, לבוא סביב שנת 4000. ואז, בשורה שלאחר מכן (בבלי סנהדרין צז ע״ב), כותב התלמוד עצמו:
"That is the course that history was to take, but due to our many sins, the Messiah did not come after four thousand years passed, and furthermore, the years that elapsed since then, which were to have been the messianic era, have elapsed." — "כך היה אמור מהלך ההיסטוריה להיות, אך בעוונותינו שרבו לא בא המשיח לאחר שעברו ארבעת אלפים שנה, ויתרה מזו, השנים שחלפו מאז, שהיו אמורות להיות ימות המשיח, חלפו" — ובעוונותינו שרבו, יצאו מהם מה שיצאו.
ומניין היובלות שכן קיים נותן מספר אחר. אליהו אומר לרב יהודה: "The world will exist no fewer than eighty-five Jubilee cycles, and during the final Jubilee the son of David will come." — "אין העולם מתקיים פחות משמונים וחמישה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא." 85 — לא 120. וכשרב יהודה ממשיך ושואל: בתחילתו של אותו יובל, או בסופו? — משיב הנביא: "איני יודע." ועל השאלה השנייה שוב: "איני יודע."
והיה עוד חישוב, על מגילה מן הארכיון הרומי: "After 4,291 years from the creation of the world, the world will end." — "לאחר 4,291 שנה מבריאת העולם, יכלה העולם." גם זה חלף. [מְתֻעָד — ראשוני, מילה במילה]
קרא זאת שוב. המקום היחיד שבו התלמוד מודד את משך קיום העולם ביובלות נותן 85, לא 120. והנביא הנוקב במספר מסרב פעמיים לומר מתי בדיוק.
אין זה נימוק נגד שישת האלפים. זהו נימוק נגד הוודאות שבה הם מסומרים לתאריך. המסורת ששימרה את המסגרת נכוותה בעצמה פעמיים ורשמה זאת.
8 · הקללה, ומדוע אין היא אמונה טפלה
שני דפים הלאה באותה מסכת עצמה עומד המשפט שכולם מכירים ושנקרא רק לעיתים רחוקות כראוי.
טענה נגדיתבבלי סנהדרין צז ע״ב
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין [...]"
ואז נותן התלמוד את הטעם — והוא אינו קסום אלא רועי: "[...] as they would say, once the end of days that they calculated arrived and the Messiah did not come, that he will no longer come at all. Rather, the proper behaviour is to continue to wait for his coming, as it is stated: 'Though it tarry, wait for it.'" — "[...] שכן היו אומרים, משהגיע הקץ שחישבו ולא בא המשיח, שוב לא יבוא כלל. אלא ההתנהגות הראויה היא להוסיף ולחכות לביאתו, שנאמר: 'אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ'."
וקודם לכן, בצז ע״א, רבי זירא, שמצא את החכמים מחשבים את הקץ: "במטותא מינייכו, לא תרחקוה" — בבקשה מכם, אל תדחו את ביאתו. וכן: "שלושה באין בהיסח הדעת: משיח, מציאה, ועקרב."
זו ההתנגדות החדה ביותר הקיימת נגד כל היצירה הזו, והיא באה לא מספקן אלא מלב המסורת ששימרה את המסגרת. היא ראויה לעמוד במלואה. [מְתֻעָד — ראשוני]
שים לב היטב למה שהקללה אומרת למעשה, שכן אין זה מה שסבורים. אין היא אוסרת את החישוב משום שהחישוב חטא. היא מזהירה מפני הנזק שתאריך מוחמץ גורם: שאנשים, כשהשנה חולפת והוא אינו בא, מחליטים שאם כן שוב לא יבוא לעולם.
אין זו אמונה טפלה. זו הבחנה רועית, והיא נכונה ב־100 אחוזים. היא אושרה בידי מילר ב־1844, בידי ההיסטוריציסטים ב־1914, בידי קמפינג ב־2011. כל תאריך מוחמץ עולה באמונה — לא אצל המחשב, אלא אצל האנשים שהאמינו לו.
ולכן זהו המשפט שספר זה חייב לשקול כבד יותר מכל חישוב אסטרונומי.
9 · המצב הישר
מה נשאר עומד, ומה לא?
שולחן העבודההתווית שכל חוליה ראויה לה
המסקנה שאין לחמוק ממנה: קצה־המניין של עבודה זו עומד על ארבע פרשנויות מוערמות. אף אחת מהן אינה מחייבת; כל אחת בת־הגנה. זה דבר אחר לגמרי משני היתדות הזהובות, ולכן אין הם נזכרים כאן בנשימה אחת. [מצב ישר]
שולחן העבודהואז חושב כל מרחב היובלות
לאחר כתיבת פרק זה הוכרעה השאלה האחרונה במכונה. כל שיטות היובל חושבו — שני אורכי המחזור, כל 49 ובהתאמה 50 הפאזות, כל עוגן שניתן להעלות על הדעת (בריאה, יציאת מצרים, כניסה לארץ, יאשיהו, יחזקאל) — מול 20 שנות ציר. והתוצאה נבחנה לאחר מכן מול 10,000 מערכי נתונים מעורבבים: אותו ניתוח עצמו, אך על שנים אקראיות.
בלשון פשוטה: שנים אקראיות מצליחות באותה מידה או יותר במחצית מן המקרים. מרחב היובלות אינו נושא דפוס. ויתרה מזו, רשת היובלות אינה בפאזה עם שנות השמיטה מספר מקבים, מיוסף בן מתתיהו ומשטרי המכר המתוארכים של תקופת בר־כוכבא, כשהן נקראות לפי שרשרת השמיטה של צוקרמן; בין השרשראות אין השטרות עצמם מכריעים דבר (Casus 31, פרק 17). [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור; מונטה־קרלו שוחזר באופן בלתי־תלוי]
מה שנשאר מזה, וזה פחות מן המקווה. דבר אחד עומד: המרווח בין שתי שנות היובל שהתלמוד נוקב בשמן — שנתו השמונה־עשרה של יאשיהו ויחזקאל 40:1 — הוא 49. זו הוראה אמיתית, ולו צנועה, שהמחזור מונה 49, והיא אינה תלויה בשום תאריך אחר. הלאה מזה אין הדבר הולך.
ומשמעות הדבר היא שהיובל אינו מונה דבר לעבר 2034. לא מחזור, לא פאזה, לא עוגן. מי שעושה זאת בכל זאת, מונה בתוך רעש — וספר זה לא יעשה כן. קצה־המניין נשען על התכנסות הקווים המסומנים ועל ההנחות הנישאות שנמנו לעיל; הוא אינו נשען על שום חשבון יובלות.
והמפריך, השייך לכאן מטעמי יושר: אם יחלוף סתיו 2034 בלי שיתרחשו הדברים שעבודה זו מצפה להם, הרי שהיובל ה־120 הופרך. לא הותאם — הופרך. אז הייתה ההכפלה רעיון אנושי, ואז חייב ספר זה לומר זאת כשם שהוא דורש מאחרים שיאמרו זאת.
10 · מה זה עושה ליצירה
אפשר היה לחשוב שפרק זה שומט את הקרקע מתחת לספר. הוא עושה את ההפך, וכדאי לראות מדוע.
הוא מוציא את קצה־המניין מן העמודה "ודאי" ומציב אותו במקומו: בין הציפיות הנישאות. בכך הוא מנתק את היסוד מן החיזוי. שכן שתי היתדות הזהובות — 457 ושנת 31 — אינן תלויות בשישת האלפים. הן עומדות על יסודותיהן שלהן, והן נשארות עומדות גם אם 2034 תחלוף.
זה רווח, לא הפסד. ספר התולה את כל אמינותו בתאריך אחד מאבד הכול ביום שבו התאריך חולף. ספר האומר מה הוא יודע ומה הוא מקווה, ועושה את ההבחנה בקול, שורד את החלון שלו עצמו.
מסהלב
יש משהו מרגש בתשובתו של אליהו. רב יהודה שואל אותו: בתחילתו של אותו יובל אחרון, או בסופו? והנביא — הנביא! — אומר: איני יודע. וכששואלים שוב: איני יודע.
עומד אדם מול השמיים וחשבון בידו, והשמיים אינם משיבים במספר אלא בגבול. אין זה סירוב. זה חסד. שכן אלוהים שהיה נותן לנו את השעה, היה נוטל מאיתנו את ההמתנה — וההמתנה היא המקום שבו נעשית האמונה.
ולכן ספר זה סופר. הוא סופר בקפידה, והוא רושם את מה שהוא סופר, והוא אומר לצד זאת היכן הוא סופר והיכן הוא מקווה. אך אין הוא מניח את ידו על פי האב. "וְאֶת־הַיּוֹם הַהוּא וְאֶת־הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" (מתי 24:36) — ומי שלוקח פסוק זה ברצינות, מחשב ביד פתוחה.
ואם יחלוף סתיו 2034 והשמיים ישתקו: אז הופרך חשבון, ולא יותר מזה. הצלב עמד עדיין ביום רביעי בשנת 31. האב מקיים את הבטחותיו בדיוק בזמן — אלא שאלה הבטחות שלו, וזמנו שלו.
נספח · מקורות ומצב אימות
מצב: [ראשוני] נבדק במלואו · [משני] דרך מסירה אמינה · [מְחֻשָּׁב] משלנו, בר־שחזור · [פַּרְשָׁנוּת] קריאה נישאת.
תלמוד [ראשוני, במלואו דרך ספריא, מהדורת ויליאם דוידסון]: בבלי סנהדרין צז ע״א — רב קטינא ("שית אלפי שני הוי עלמא", נגזר מהיקש השמיטה + תהילים 92:1 ותהילים 90:4); תנא דבי אליהו (2000 תוהו / 2000 תורה / 2000 משיח); רבי זירא ("לא תרחקוה"); בבלי סנהדרין צז ע״ב — כישלון הסכמה ("אך בעוונותינו שרבו לא בא המשיח לאחר ארבעת אלפים שנה"); 85 היובלות של אליהו עם "איני יודע" פעמיים; המגילה מן הארכיון הרומי (4,291 שנה); הקללה על מחשבי קיצין עם טעמה הרועי. בבלי ערכין יב ע״ב — המחלוקת על מחזור היובל: חכמים "the Jubilee cycle is fifty years" מול רבי יהודה "שנת חמישים עולה לכאן ולכאן [...] ולפיכך כל מחזור יובל הוא ארבעים ותשע שנים בלבד"; ושבע־עשרה היובלות מן הכניסה לארץ ועד הגלות, מעוגנות ביחזקאל 40:1.
כתובים: בראשית 6:3; ויקרא 25:2, 8-11; יחזקאל 40:1; תהילים 90:4; חבקוק 2:3; מתי 24:36. פטריסטי [משני]: איגרת בר־נבא 15; אירנאוס, Adv. Haer. 5.28.3 — שניהם נושאים את מסגרת שישת האלפים משבוע הבריאה, ללא חשבון יובלות. חישוב עצמי [מְחֻשָּׁב]: 120 × 50 = AM 6000 = 2034; 120 × 49 = AM 5880 = 1914; יחזקאל 40:1 (סתיו 574 לפנה״ס) = AM 3393, שאינו שנת יובל באף אחד משני המניינים המעוגנים בבריאה.
לא נמצא, וזה כשלעצמו ממצא: שום מקור עתיק — יהודי או נוצרי — אינו גוזר את שישת האלפים מבראשית 6:3, ושום מקור עתיק אינו מכפיל 120 ב־50. הגזירה מודרנית. המסגרת עתיקה; החשבון אינו. אין לערבב לעולם בין השניים.
קישור: פרק זה אינו נושא שום תאריך. הוא קובע את התווית של קצה־המניין (פַּרְשָׁנוּת, מוערמת ארבע פעמים) והוא מספק את המפריך. לנקודת המוצא ראה פרק 3, "הצו"; ללוח השנה Casus 31, פרק 8, "לוח השנה של המקדש"; לעידן פרק 4, "השנים החסרות".