אבן הפינה מונחת, אך לא בספר הזה. מי שרוצה לדעת מדוע עמד הצלב ביום רביעי באביב 31, קורא את Casus 31: שם עומדים אות יונה ושלושת לילותיו, הלוח המתיר את יום רביעי, וארבעת הפסחים הנושאים את השנה. הספר הזה לא הוכיח את התאריך ההוא מחדש. הוא שקל מה נשען עליו, וזו שאלה אחרת עם תשובה אחרת.
השרשרת, נמנית שוב
חמישה תאריכים, ארבע חוליות. הצו לעזרא יוצא ב־458 לפנה״ס, שנתו השביעית של ארתחשסתא; מכיוון ששבועי דניאל הם שבועי שמיטה, נפתח המניין בגבול הבא של מחזור השמיטה, תשרי 457 (פרק 3, "הצו"). משם 483 שנות שמש רגילות, בלא שנת 0, ו־69 השבועים נסגרים בסתיו 27: המשיחה, הטבילה. החשבון הזה מְחֻשָּׁב, על שתי הנחות שהספר רושם כהנחות: שבועי שנים, ועזרא 7 כצו המכוון. מ־27 ל־31 רצות שלוש שנים וחצי של שירות, ארבעה פסחים; החוליה ההיא פַּרְשָׁנוּת, שכן החג חסר השם של יוחנן 5:1 נשאר חסר שם והאביב הרביעי הוא סמך ולא כפייה. שנת 31 עצמה באה מבחוץ: Casus 31 מדד אותה באות ובלוח, וקורא לתוצאה השערה שקולה, לא הוכחה. אחר כך העידן, הבריאה בערך ב־3967 לפנה״ס: פנקס חשבונות עם ארבעה סעיפים, שלושה איתנים ואחד נישא (פרק 4, "השנים החסרות"), מְחֻשָּׁב עם ± לצידו. וקצה־המניין, 6000 שנה אחרי העידן: 2034, פַּרְשָׁנוּת, מוערמת ארבע פעמים, ואף אחת מארבע הפרשנויות אינה מחייבת (פרק 5, "היובל המאה ועשרים").
מי שעובר כך לאורך השרשרת, רואה שהיא משנה את טבעה במקום אחד. עד שנת 31 ועד בכלל היא רצה קדימה, מצו אל צלב, וכל צעד ניתן לחישוב או לפחות לניקוב בשם. אחר כך היא קופצת לאחור אל הבריאה ושוב קדימה אל 2034, והקפיצה ההיא אינה עוד חשבון אלא לוח שעון. העידן בא מפנקס החשבונות, לא מן העוגן; קצה־המניין בא מן ה־6000, לא משנת 31. הצלב עומד על לוח השעון ההוא, אך אינו נושא אותו, והוא אינו נושא את הצלב.
מה תלוי במה
תזת הספר הזה כתובה כבר בפרק 5: "שכן שתי היתדות הזהובות — 457 ושנת 31 — אינן תלויות בשישת האלפים. הן עומדות על יסודותיהן שלהן, והן נשארות עומדות גם אם 2034 תחלוף."
השעון תלוי באבן. לוח שעון של 6000 שנה זקוק לעידן ולמקום לצלב, והראי שהיצירה הרחבה קוראת בין 31 ל־2031 נוטל את העוגן כנתון ואינו מחזיר לו דבר. הסר את העוגן, או הצב אותו כמה שנים מוקדם או מאוחר מדי, ולוח השעון זז עימו.
אך האבן אינה תלויה בשעון. הצו מתועד על לוחות חרס ופפירוסים שאינם יודעים דבר על 2034. החשבון אל 27 נסגר על הנחותיו, בין אם העולם נמשך 6000 שנה ובין אם 7000. יום רביעי של 31 נמדד בשעורה, בירח ובטקסט. מה שנפל בפרק 5, נפל בצד העליון: היובל אינו מונה דבר לעבר 2034, לא מחזור, לא פאזה, לא עוגן, ו־2034 תלויה בעידן ובלא כלום מלבדו. הנושא ההוא נשמט, והיסוד לא הרגיש בכך. החץ מצביע לכיוון אחד, מן האבן אל השעון.
המבחן, לשני הכיוונים
טענה על מה שאינו תלוי במה חייבת להפיל את שני הצדדים כדי להראות זאת.
הַשְׁמט במחשבה את Casus 31. הוא נוקב בעצמו בשתי נקודות השבירה שלו: לוח או חפירה המוציאים חודש עיבור ב־31, או שימוש קדם־מודרני ברור אחד ב"שלושה ימים ושלושה לילות" לפחות משלוש יממות. אם הוא נופל, נופלת שנת 31 כתאריך מדוד. מה שנשאר: הצו והמשיחה ב־27, שמעולם לא היו תלויים ביום השבוע; חלון 26–36 מפילטוס, קיפא והסיסמיט של עין גדי; ושעון בלא ציר. הַשְׁמט להפך את הנחות השרשרת, שבועי השנים ועזרא 7. אז נופלת 27 כתאריך מחושב, והעוגן נשאר מה שCasus 31 עשה ממנו: יום שבוע, שקול על טקסט ולוח, עם חלון שירות המכיל את השנה. איזה צד שייפול, השני נשאר עומד. שרשרת המסומנת חוליה אחר חוליה נשברת במקום אחד. ומי שמשמיט במחשבה את 2034, מאבד ציפייה ולא מדידה.
המפריך
פרק 5 מנסח אותו בלא מוצא: "אם יחלוף סתיו 2034 בלי שיתרחשו הדברים שעבודה זו מצפה להם, הרי שהיובל המאה ועשרים הופרך." והוא אומר מה קורה אז לשאר: "ואם יחלוף סתיו 2034 והשמיים ישתקו: אז הופרך חשבון, ולא יותר מזה."
המילים האחרונות האלה הן הרווח של הניתוק, והן אינן רשת ביטחון. הקללה של בבלי סנהדרין צז ע״ב על מחשבי הקץ מבוססת רועית: תאריך מוחמץ עולה באמונה, לא אצל המחשב אלא אצל מי שהאמין לו; 1844, 1914 ו־2011 הראו זאת. מי שתולה את עוגנו בקצה־המניין שלו, מניח לתאריך מוחמץ לעלות יותר מחשבון. מי שמעמיד את העוגן על ראיותיו שלו, יכול לספור בלי שמי שסופר עימו יאבד את אבנו בסתיו שותק. רק כך רשאי ספר לכתוב תאריך בעתיד.
שתי ידיים, שאלה אחת
הפרולוג נפתח בשתי ידיים: איתנה על המבנה, רפה על התאריך. איתנה היא היד על האבן: האות, יום השבוע, הצו, החשבון הנושא את עצמו. רפה היא היד על לוח השעון: ה־6000, ה־120, שנת 2034. מי שאוחז בשניהם באותה יד, מאבד אותם יחד.
שאלת הפרולוג, אם אלוהים בא בזמן, מקבלת בכך תשובה בשתי שכבות. הוא בא בזמן: בפסח, בחג השבועות, ואם Casus 31 שקל היטב, ביום רביעי באביב 31, שלושה לילות כמידה שנקב בה בעצמו. אם יבוא גם בסתיו 2034, הספר הזה אינו יודע. הוא מקווה לכך, אומר שהוא מקווה, ומחזיק את שתי השכבות בנפרד.
מסהלב
יש הבדל בין הבטחה לחשבון. הבטחה מקיים אלוהים; חשבון עושים בני אדם, והם יכולים לטעות בלי שההבטחה תשנה אות אחת. "וְאֶת־הַיּוֹם הַהוּא וְאֶת־הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" (מתי 24:36) אינו איסור על ספירה. זהו גבול למה שספירה יכולה להניב, ומי שמקבל את הגבול הזה, סופר ביד פתוחה.
"כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק 2:3). ההמתנה אינה היפוכה של הספירה. היא מה שהספירה נועדה לו.
אבן הפינה מונחת. השעון תלוי בה; האבן אינה תלויה בדבר.
אבן הפינה מונחת, אך לא בספר הזה. מי שרוצה לדעת מדוע עמד הצלב ביום רביעי באביב 31, קורא את Casus 31: שם עומדים אות יונה ושלושת לילותיו, הלוח המתיר את יום רביעי, וארבעת הפסחים הנושאים את השנה. הספר הזה לא הוכיח את התאריך ההוא מחדש. הוא שקל מה נשען עליו, וזו שאלה אחרת עם תשובה אחרת.
השרשרת, נמנית שוב
חמישה תאריכים, ארבע חוליות. הצו לעזרא יוצא ב־458 לפנה״ס, שנתו השביעית של ארתחשסתא; מכיוון ששבועי דניאל הם שבועי שמיטה, נפתח המניין בגבול הבא של מחזור השמיטה, תשרי 457 (פרק 3, "הצו"). משם 483 שנות שמש רגילות, בלא שנת 0, ו־69 השבועים נסגרים בסתיו 27: המשיחה, הטבילה. החשבון הזה מְחֻשָּׁב, על שתי הנחות שהספר רושם כהנחות: שבועי שנים, ועזרא 7 כצו המכוון. מ־27 ל־31 רצות שלוש שנים וחצי של שירות, ארבעה פסחים; החוליה ההיא פַּרְשָׁנוּת, שכן החג חסר השם של יוחנן 5:1 נשאר חסר שם והאביב הרביעי הוא סמך ולא כפייה. שנת 31 עצמה באה מבחוץ: Casus 31 מדד אותה באות ובלוח, וקורא לתוצאה השערה שקולה, לא הוכחה. אחר כך העידן, הבריאה בערך ב־3967 לפנה״ס: פנקס חשבונות עם ארבעה סעיפים, שלושה איתנים ואחד נישא (פרק 4, "השנים החסרות"), מְחֻשָּׁב עם ± לצידו. וקצה־המניין, 6000 שנה אחרי העידן: 2034, פַּרְשָׁנוּת, מוערמת ארבע פעמים, ואף אחת מארבע הפרשנויות אינה מחייבת (פרק 5, "היובל המאה ועשרים").
מי שעובר כך לאורך השרשרת, רואה שהיא משנה את טבעה במקום אחד. עד שנת 31 ועד בכלל היא רצה קדימה, מצו אל צלב, וכל צעד ניתן לחישוב או לפחות לניקוב בשם. אחר כך היא קופצת לאחור אל הבריאה ושוב קדימה אל 2034, והקפיצה ההיא אינה עוד חשבון אלא לוח שעון. העידן בא מפנקס החשבונות, לא מן העוגן; קצה־המניין בא מן ה־6000, לא משנת 31. הצלב עומד על לוח השעון ההוא, אך אינו נושא אותו, והוא אינו נושא את הצלב.
מה תלוי במה
תזת הספר הזה כתובה כבר בפרק 5: "שכן שתי היתדות הזהובות — 457 ושנת 31 — אינן תלויות בשישת האלפים. הן עומדות על יסודותיהן שלהן, והן נשארות עומדות גם אם 2034 תחלוף."
השעון תלוי באבן. לוח שעון של 6000 שנה זקוק לעידן ולמקום לצלב, והראי שהיצירה הרחבה קוראת בין 31 ל־2031 נוטל את העוגן כנתון ואינו מחזיר לו דבר. הסר את העוגן, או הצב אותו כמה שנים מוקדם או מאוחר מדי, ולוח השעון זז עימו.
אך האבן אינה תלויה בשעון. הצו מתועד על לוחות חרס ופפירוסים שאינם יודעים דבר על 2034. החשבון אל 27 נסגר על הנחותיו, בין אם העולם נמשך 6000 שנה ובין אם 7000. יום רביעי של 31 נמדד בשעורה, בירח ובטקסט. מה שנפל בפרק 5, נפל בצד העליון: היובל אינו מונה דבר לעבר 2034, לא מחזור, לא פאזה, לא עוגן, ו־2034 תלויה בעידן ובלא כלום מלבדו. הנושא ההוא נשמט, והיסוד לא הרגיש בכך. החץ מצביע לכיוון אחד, מן האבן אל השעון.
המבחן, לשני הכיוונים
טענה על מה שאינו תלוי במה חייבת להפיל את שני הצדדים כדי להראות זאת.
הַשְׁמט במחשבה את Casus 31. הוא נוקב בעצמו בשתי נקודות השבירה שלו: לוח או חפירה המוציאים חודש עיבור ב־31, או שימוש קדם־מודרני ברור אחד ב"שלושה ימים ושלושה לילות" לפחות משלוש יממות. אם הוא נופל, נופלת שנת 31 כתאריך מדוד. מה שנשאר: הצו והמשיחה ב־27, שמעולם לא היו תלויים ביום השבוע; חלון 26–36 מפילטוס, קיפא והסיסמיט של עין גדי; ושעון בלא ציר. הַשְׁמט להפך את הנחות השרשרת, שבועי השנים ועזרא 7. אז נופלת 27 כתאריך מחושב, והעוגן נשאר מה שCasus 31 עשה ממנו: יום שבוע, שקול על טקסט ולוח, עם חלון שירות המכיל את השנה. איזה צד שייפול, השני נשאר עומד. שרשרת המסומנת חוליה אחר חוליה נשברת במקום אחד. ומי שמשמיט במחשבה את 2034, מאבד ציפייה ולא מדידה.
המפריך
פרק 5 מנסח אותו בלא מוצא: "אם יחלוף סתיו 2034 בלי שיתרחשו הדברים שעבודה זו מצפה להם, הרי שהיובל המאה ועשרים הופרך." והוא אומר מה קורה אז לשאר: "ואם יחלוף סתיו 2034 והשמיים ישתקו: אז הופרך חשבון, ולא יותר מזה."
המילים האחרונות האלה הן הרווח של הניתוק, והן אינן רשת ביטחון. הקללה של בבלי סנהדרין צז ע״ב על מחשבי הקץ מבוססת רועית: תאריך מוחמץ עולה באמונה, לא אצל המחשב אלא אצל מי שהאמין לו; 1844, 1914 ו־2011 הראו זאת. מי שתולה את עוגנו בקצה־המניין שלו, מניח לתאריך מוחמץ לעלות יותר מחשבון. מי שמעמיד את העוגן על ראיותיו שלו, יכול לספור בלי שמי שסופר עימו יאבד את אבנו בסתיו שותק. רק כך רשאי ספר לכתוב תאריך בעתיד.
שתי ידיים, שאלה אחת
הפרולוג נפתח בשתי ידיים: איתנה על המבנה, רפה על התאריך. איתנה היא היד על האבן: האות, יום השבוע, הצו, החשבון הנושא את עצמו. רפה היא היד על לוח השעון: ה־6000, ה־120, שנת 2034. מי שאוחז בשניהם באותה יד, מאבד אותם יחד.
שאלת הפרולוג, אם אלוהים בא בזמן, מקבלת בכך תשובה בשתי שכבות. הוא בא בזמן: בפסח, בחג השבועות, ואם Casus 31 שקל היטב, ביום רביעי באביב 31, שלושה לילות כמידה שנקב בה בעצמו. אם יבוא גם בסתיו 2034, הספר הזה אינו יודע. הוא מקווה לכך, אומר שהוא מקווה, ומחזיק את שתי השכבות בנפרד.
מסהלב
יש הבדל בין הבטחה לחשבון. הבטחה מקיים אלוהים; חשבון עושים בני אדם, והם יכולים לטעות בלי שההבטחה תשנה אות אחת. "וְאֶת־הַיּוֹם הַהוּא וְאֶת־הַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ" (מתי 24:36) אינו איסור על ספירה. זהו גבול למה שספירה יכולה להניב, ומי שמקבל את הגבול הזה, סופר ביד פתוחה.
"כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם־יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה־לוֹ כִּי־בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר" (חבקוק 2:3). ההמתנה אינה היפוכה של הספירה. היא מה שהספירה נועדה לו.
אבן הפינה מונחת. השעון תלוי בה; האבן אינה תלויה בדבר.