העוגן

1 · מה הפרק הזה נוטל

שנת 31 אינה נטענת מחדש בספר הזה. הדיון נערך בשלושה ימים ושלושה לילות (להלן Casus 31), ושנת הלידה הקשורה בו בחלון הלידה של ישוע. הפרק הזה מסכם את תוצאות שני הספרים ההם, לצד כל נקודה הפרק שבו עומדת הראיה, ואינו מוסיף עליהן דבר. מה שכתוב כאן הוא העוגן; הפרקים הבאים שוקלים מה תלוי בו.

2 · היום: האות כמידה

כשמבקשים ממנו אות, ישוע אינו נותן נס אלא שעון: "כי כאשר היה יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות, כן יהיה בן האדם בלב האדמה שלושה ימים ושלושה לילות" (מתי 12:40). המילים הן מילותיו של יונה 2:1 בתרגום השבעים. הברית החדשה מציינת את הזמן שבין הצלב לתחייה ב־19 מקומות בצורה רופפת, על פי רוב "ביום השלישי", ופעם אחת בבניין הכפול הזה, המונה גם את הלילות. הצורות הרופפות מתכופפות אל יום שישי; הכפולה אינה מתכופפת. במקרא העברי עומד "N ימים ו־N לילות" ב־13 מקומות, ובכל מקום שבו המשך ניתן לבדיקה הוא מונה יממות שלמות; ספירה מכלילה של הבניין הכפול אינה מתועדת בשום מקום בקורפוס שנסרק, גם לא בטקסטים התלמודיים שנקבעו מראש כמבחן (Casus 31, פרק 3, נספח B). כלל העונה, "מקצת היום ככולו", קיים והוא יהודי, אך משכנו אצל הצורה החשופה; אל הלילות אין הוא מגיע, ופולמוסן יהודי מסביב לשנת 1260 אומר זאת בעצמו: גם עם הכלל הזה מגיע יום שישי ל"three days and two nights" — שלושה ימים ושני לילות (Nizzachon Vetus §201; פרק 3).

מי שקורא את האות כמידה מונה שלושה לילות בין הקבורה לתחייה ומגיע ליום רביעי: שלוש יממות שלמות, תחייה בסוף שבת השבוע, הקבר ריק לפני עלות השחר של היום הראשון (יוחנן 20:1). השבוע נושא זאת, שכן היו בו שני ימי מנוחה. מרקוס מניח לנשים לקנות בשמים "כאשר עברה השבת" (16:1); לוקס מניח להן להכין בשמים ואחר כך לשבות "כמצווה" (23:56). שתי שבתות ויום חול ביניהן, יום החג של 15 בניסן ביום חמישי ושבת השבוע ביום שבת, עושים משני המשפטים האלה מהלך אחד. הם מבקשים את יום החול ההוא; אין הם כופים אותו, שכן הקריאה בתוך שבת אחת קיימת ואינה מופרכת (פרק 4, פרק 11). ויקרא 23:7 אינו קורא ל־15 בניסן שבתון; "שבת החג" היא מילה משל הספר, לא ציטוט מן התורה (פרק 4).

הפסוק הכבד ביותר נגד יום רביעי הוא לוקס 24:21, "היום הוא היום השלישי מאז אירעו הדברים האלה", שנאמר ביום ראשון. מיום שישי זה מתיישב; מיום רביעי לא, ושום קריאה של הפועל אינה עושה מחמש שלוש. Casus 31 אינו פותר את הפסוק אלא נושא אותו: משבעת בנייני "היום השלישי" אחד מעדיף את יום רביעי, אחד את יום שישי, וחמישה מתירים את שניהם. המאזן נוטה ליום רביעי, משום שאות שניתן במתכוון שוקל יותר מאנחה אגבית (פרק 13). זו החוליה הרכה ביותר של ציר היום, וכך היא מסומנת.

3 · השנה: המשפך

השמיים אינם מספקים את יום רביעי; הם מספקים מרוץ שני סוסים ומשפך (Casus 31, פרק 7). בחלון 26–36 חל 14 בניסן, בחישוב מחדש על פי הסהר הנראה מעל ירושלים, פעמיים מתוך 11 ביום רביעי: ב־28 וב־31. בשנת 31 עמד ירח מרץ תשעה ימים לפני שוויון האביב; הסהר של 11 באפריל מציב את 1 בניסן על 12 באפריל ואת 14 בניסן על יום רביעי, 25 באפריל. עם אפשרות מרץ של 34 תחת כלל השוויון האחר הן שלוש; תחת כלל אחד נשארות שתיים (פרק 7, נספח A). שנת 28 נופלת מחוץ לחלון השירות (פרק 9). מי שמגיע על יסוד הטקסט ליום רביעי, יש לו אפוא כתובת אחת. בשנת 30 חל 14 בניסן תחת כל כלל תצפית ביום שישי, 7 באפריל; בשנת 33 יום שישי הטוב של 3 באפריל קיים רק תחת הכלל המקל, שכן פרקר ודוברשטיין מציבים את 14 בניסן של 33 על יום שבת, 2 במאי (פרק 15). בשנת 31 בחירת הכלל מכריעה איזה יום באמצע השבוע יהיה זה, יום רביעי 25 באפריל או יום שלישי 27 במרץ; בשנת 33, אם יש יום שישי בכלל.

המחיר כתוב לצדה. יום רביעי של 31 דורש חודש שלושה־עשר, אדר ב׳, וזה אינו מתועד: הוא נשען על ההנחה שירושלים הלכה אחר המיקום הבבלי המאוחר של ניסן ושהשעורה בסוף מרץ טרם הבשילה (פרק 8). אמת המידה חלה לשני הכיוונים: פרקר ודוברשטיין משחזרים את הלוח הבבלי, ה־2 במאי שלהם של 33 אינו מוכיח מה עשתה יהודה, ומאותו טעם אין 25 באפריל של 31 יכול להישען על טבלתם (פרק 8, פרק 15). גם יום השבוע תלוי בבחירה: המקדש הביט בסהר ולא חישב, ותחת לוח המולד המאוחר יותר עובר יום רביעי של 31 אל 30 (פרק 14). ההנחה השנייה היא הטבילה בסתיו 27, על פי מניין סתווי־מכליל של שנתו ה־15 של טיבריוס (לוקס 3:1), שלגבי טיבריוס אינו מתועד בשום מסמך ואינו מופרך בשום מסמך (פרק 9). ארבעה פסחים בשירות נושאים כסמך ולא ככפייה: על ציר זה 30 ו־31 מותרות שתיהן ואף אחת מהן אינה מוכתבת (פרק 9, פרק 14, נספח E). היריבה האמיתית אינה אפוא 33 אלא 30 (פרק 14).

4 · השבוע

הגעה לבית עניה ביום חמישי, 19 באפריל, 8 בניסן; הכניסה לעיר וטיהור המקדש ביום שישי, 20 באפריל, 9 בניסן (מתי 21:12; לוקס 19:45); שבת 10 בניסן כיום מנוחה. הכניסה בשבת ההיא עצמה, כפי שקראה הגרסה הקודמת של הספר הזה, אינה מחזיקה: בית עניה שוכנת במרחק 15 ריס מן העיר (יוחנן 11:18), יותר מפעמיים תחום השבת של 2,000 אמה. הטיפולוגיה של 10 בניסן, השה המופרש (שמות 12:3), נשארת; הקישור ליום הלוח בטל. אחר כך הסעודה האחרונה בערב יום שלישי, תחילת 14 בניסן (פרק 5); הצלב ביום רביעי, 25 באפריל, הקבורה לפני יום החג; יום חמישי, 26 באפריל, יום החג של 15 בניסן; יום שישי, 27 באפריל, יום החול של הבשמים; שבת, 28 באפריל, שבת השבוע, עם השקיעה התחייה; יום ראשון, 29 באפריל, לפני עלות השחר, הקבר הריק (Casus 31, פרק 11). ליקוי הירח של אותו לילה הוא דימוי, לא נימוק, בדיוק כמו הליקוי של 33 בצד האחר (פרק 7, פרק 15).

5 · השקילה

מודל הניקוד עומד רק בCasus 31 (פרק 16 ונספח F, גרסה 4); הספר הזה נוטל את התוצאה בלי לחשבה מחדש. התוצאה ההיא אינה הסתברות מורכבת, שכן הצירים חולקים הנחות: שיעור בסיס מדוד אחד (הבניין הכפול, p בין כ־0.008 ל־0.0005), הנחה נקובה אחת (אדר ב׳), כשניים וחצי צירים אפקטיביים (פרק 16). תחת ארבע השקילות של נספח F הדירוג עומד כך. קיום מדויק וברירת מחדל, האות כמידה: 31 מעל 30 מעל 33, עם 93.3 ו־88.0 ל־31. אקדמית וספקנית, האות כניב: 30 מעל 33 מעל 31, כש־31 בשקילה הספקנית 1.1 נקודות מאחורי 33. בשום מקום, תחת שום שקילה, אין 33 מנצחת בבירור; היכן שהאות נעשה ניב, מובילה 30. תא אחד נותר פתוח: C3, חלון השירות, נותן ל־31 נקודה מעל הקרקע שעודנה מונחת מתחתיו מאז מבחן ארבעת הפסחים; הורדה עולה 2.7 עד 3.4 נקודות ואינה הופכת שום דירוג (נספח F.3).

6 · שתי נקודות השבירה

מרשם ההנחות של Casus 31 (נספח D) רושם לכל ציר כל הנחה עם התווית שלה ועם הממצא שישבור אותה. שתיים חדות, מאותו טעם: כל אחת נושאת ציר שלם, וכל אחת נשברת על ממצא, לא על קריאה.

מדוע השתיים האלה, ולא לוקס 24:21, השוקל הכי כבד נגד התזה? משום שהפסוק ההוא כבר נשקל ואינו ממתין לשום ממצא: הוא ניתן לספיגה, לא לפתרון (פרק 13). ומדוע לא הרצף הבבלי, שאינו נותן חודש עיבור ב־31 אלא אולולו ב׳ בסתיו 30? משום שהוא מכביד על השורה ואינו שובר אותה: העיבור הבבלי אינו העיבור היהודי (נספח D.2). מה שהגרסה הקודמת של הספר הזה הביאה כתמיכה, בטל: האשכול הפטריסטי סביב 29–31 מחשב את השנה מתוך משך שירות מונח ואינו זוכר אותה (פרק 6); מחלוקת אמדון ורעידת האדמה בביתיניה אינן נושאות דבר; והכרונולוגיה של פאולוס אינה מודדת, על פי ההתחייבות העצמית של Casus 31, לטובת איש (פרק 16).

7 · הארץ, בשלושה משפטים

וויליאמס, שוואב ובראואר ספרו בשנת 2012 את השכבות השנתיות של ים המלח בעין גדי לאחור מרעידת האדמה של 31 לפנה״ס והציבו שכבת רעידה שנייה "in the 62 years counted from 31 BC to 31 AD" — ב־62 השנים הנמנות מ־31 לפנה״ס עד 31 לספירה, בדיוק של חמש שנים: 31 או 32 לספירה, לפי אם מונים עם שנת 0 או בלעדיה, חלון המכסה ברובו את תקופת כהונתו של פילטוס. תיארוך פחמן נטול עוגן של אותה שכבה (כגן ואחרים 2011) נותן חלון רחב יותר, 12–91 לספירה בסיגמה אחת, המכיל אותו; כגן קושר אחר כך את השכבה לרעידת הקטלוג של 33. ברעידה מתואמת אחת לחצי מאה בקירוב, ההסתברות לרעידה אחת לפחות בחלון של 11 שנים היא אחת לארבע או חמש, כך שהשכבה צובעת ואינה נושאת (Casus 31, פרק 12). [מְתֻעָד · פַּרְשָׁנוּת]

8 · הלידה

הורדוס מת באביב 4 לפנה״ס; חורף 4/3 נשאר אפשרי, אך פחות סביר (חלון הלידה של ישוע, פרק 6). מה שמפריד בין השניים הוא חשבון הימים מן הליקוי עד הפסח של Antiquitates 17.213: 30 ימים לעומת 414. חלון הלידה הנובע מכך הוא 6–4 לפנה״ס, רצועה של שנים בלא עונה. עצמאית, בלא ציר טבילה, רצה הרצועה מ־8 עד 4 (הרצה A); עם ציר הטבילה מ־6 עד 4 (הרצה B), וציר זה מסיר רק את שני התאים הרכים ביותר בקצה המוקדם; הליבה 6-5-4 עומדת על מתי 2 (פרק 8, פרק 9). בתוך הרצועה שורדת 5 לפנה״ס את רוב האילוצים, את שתי עונות המוות ואת שנות הטבילה 27 ו־28; 6 לפנה״ס נשענת על טבילה 27 בלבד, 4 לפנה״ס על מוות החורף בלבד; סוכות היא בתוך זה ציפיית עבודה, לא תוצאה (פרק 10). רצועת הגיל היא זו של פלאמר, ±2, כלומר 28 עד 32 שנה בטבילה; על ±3 של הוהנר רץ הקצה המוקדם עד 7 לפנה״ס (פרק 9).

לקו הגיל פירוש הדבר: בטבילה ב־27 הילד הוא על פני כל החלון בן 30 עד 32, והשורה "כבן שלושים" עקבית, לא נושאת. האילוץ על טבילה ב־29, ובכך על שנת 33, עומד בשני תנאים, עונת המוות והרצועה: תחת אביב 4 ו־±2 אין לטבילה 29 שום תא לידה, תחת חורף 4/3 תא דחוק אחד (4 לפנה״ס), ועל ±3 מצטרפת 5 לפנה״ס. פרק 2, "ההתכנסות, בספירה ישרה", מחשב זאת.

9 · מה העוגן נושא

העוגן נושא ארבעה דברים. יום שבוע, מן הטקסט: יום רביעי, או שהאות אינו מדבר. שנה, מיום השבוע ההוא כפול המשפך: 31, תחת שתי הנחות נקובות, אדר ב׳ וטבילת 27. חלון שירות המתיר את 31 בלי לכפות אותה. ולידה ב־6–4 לפנה״ס המתיישבת עם זה בלא עיקום. כל אחד מן הארבעה עומד בCasus 31 או בחלון הלידה של ישוע עם התווית שלו; האות כמידה, אדר ב׳ וטבילת 27 הם פַּרְשָׁנוּת, וכך נוטל אותם הספר הזה.

העוגן אינו נושא ארבעה דברים. לא הוכחה. לא את 70 השבועים: אלה באים כעד לצד המדידה, לא מתחתיה, ושמ־457 + 483 יוצאת שנת 27 הוא עניינו של פרק 3, "הצו", לא תמיכה מתחת ליום רביעי. לא את ששת אלפי השנים ואת קצה־המניין: "שתי היתדות הזהובות — 457 ושנת 31 — אינן תלויות בשישת האלפים", כפי שאומר פרק 5, והן נשארות עומדות גם אם 2034 תחלוף. ולא את הטבעות: שכבת הרעידה, הליקוי, אבות הכנסייה והתלמוד צובעים את השנה ואינם נושאים אותה. טבעת רשאית לצטט את הגרעין; הגרעין לעולם לא טבעת (Casus 31, פרק 16). מכאן נובע המבחן לשאר הספר: הַשְׁמט במחשבה את Casus 31 ואת חלון הלידה של ישוע, וראה מה נשאר עומד מחוליה. אם היא תלויה בכל זאת ביום או בשנת הלידה, מקומה בCasus 31, או מחוץ לספר.

בזאת מונח העוגן, ומתחילה השרשרת: הצו של ניסן 458, הנמנה מגבול השמיטה של תשרי 457; המשיחה ב־27; העוגן ב־31; העידן ב־3967 לפנה״ס; קצה־המניין ב־2034. אלגוריתם האלוהים בונה את השעון הזה. הספר הזה שוקל אותו, חוליה אחר חוליה, בתווית שכל חוליה ראויה לה.

קולופון לפרק 1

מצב האימות. הפרק הזה אינו מכיל מדידה משלו. התוצאות נלקחו משלושה ימים ושלושה לילות (פרקים 3–5, 7–9, 11–16; נספחים A, B, D, E ו־F) ומחלון הלידה של ישוע (פרקים 3, 6, 8–10), עם התוויות שספרי המקור עצמם נותנים. הסיסמיט הולך אחר וויליאמס, שוואב ובראואר (2012) וכגן ואחרים (2011), שניהם נבדקו במקור: ה־62 הן שכבות שנתיות שנספרו, הנקראות כשנים, והסכום 31 + 31 מניח שנת 0; חלונו של כגן נטול עוגן ונקשר בדיעבד לקטלוג.

הכרעות ששולבו. הכניסה ביום שישי 9 בניסן (20 באפריל 31), כCasus 31, פרק 11; הטיפולוגיה של 10 בניסן נשארת, הקישור ללוח לא. עונת מותו של הורדוס בנוסחת היצירה: "אביב 4 לפנה״ס; חורף 4/3 נשאר אפשרי, אך פחות סביר". מודל הניקוד עומד רק בCasus 31; הספר הזה נוקב בדירוג ומפנה. בטלו כתמיכה: קריאת השבתון של ויקרא 23:7, "בשבת אחת אין זה יכול להיות שניהם", משפך יום השבוע עם שלוש שנים תחת שני כללים, האשכול הפטריסטי, מחלוקת אמדון, רעידת האדמה בביתיניה ומשנה פסחים 9:5.

סגנון. גוף הטקסט מסכם ומפנה; המנגנון בקדרים שולחן העבודה ולב. מירכאות " " לציטוטים, נטוי לצירופים הנידונים. אין טענת הוכחה; מילת המשא עוגן.