משפך יום השבוע של הפרק הקודם נסגר על נקודה אחת: בהינתן יום רביעי, נותרת בשדה כולו רק 31 לספירה. אך אותו משפך נתלה בהנחה שדחיתי אז במתכוון, ושעתה עליה לעלות על השולחן — שכן היא החוליה הצרה ביותר בכל העניין. יום הרביעי של 25 באפריל קיים רק אם עיבר הסנהדרין באביב 31 חודש 13, אדר שני. בלא אותו חודש מעובר נופל הפסח חודש קודם לכן, ביום שלישי, 27 במרץ, ויום הרביעי איננו. הפרק הזה חופר את ההנחה האחת ההיא עד לקרקעיתה — כיצד עבד לוח השנה של הבית השני, מה הייתה סבירותו של אדר ב׳ בשנת 31, מה מחירה, ומה מודים בעניינה המתנגדים החדים ביותר בעצמם.
אני אומר מראש את טיבה של התוצאה, שכן היא צנועה וכנה. הפרק הזה אינו מספק הוכחה שהחודש המעובר אכן נפל — איש אינו יכול לכך, והוא אינו מעמיד פנים. הוא מספק מקסימום: עד כמה חזקה אפשר לעשות את ההנחה הזאת, והיכן עובר גבולה. והוא מראה שהשאלה סימטרית, דבר שנשכח לא אחת. "14 בניסן = 27 במרץ" אף היא אינה עובדה אלא הנחה; היא מניחה שהסנהדרין לא עיבר אדר ב׳. שני הצדדים ממלאים את אותה החלטה חסרה עצמה. ההבדל הוא שהאחד עושה זאת בקול והאחר בשתיקה.
פתח באי־ההבנה שיש להסירה מן השולחן. לוח השנה של הבית השני לא היה לוח מודפס, לא טבלה שאפשר לעיין בה מראש. הוא היה חי. חודש לא החל ביום מחושב, אלא בערב שבו ראו שני עדים את הסהר הראשון ואישרו זאת לפני בית הדין. שנה לא קיבלה את חודשה ה־13 לפי מחזור קבוע, אלא כאשר השעורה טרם הבשילה ובית הדין החליט: עדיין לא, נמתין חודש. לחם, ירח, שעורה, אספה של בני אדם — על אלה סבב הדבר. המחזור הקבוע והמחושב בן 19 השנים המוכר לנו, זה של הלל השני, טרם היה קיים; המסורת מתארכת אותו סביב שנת 359, למעלה מ־300 שנים מאוחר יותר.
מומחההירח הנראה והחוליה הצרה ביותר
ההבחנה בין המולד (ההיצמדות הממוצעת של השמש והירח, גודל חישובי) לבין הראות הראשונה של הסהר היא החוליה הצרה ביותר של התיארוך כולו. הסהר נעשה נראה רק כיום לאחר הירח החדש האסטרונומי, וראות ראשונה זו תלויה במצב מסלול הירח, בזווית מול האופק ובמזג האוויר. הלוח המאוחר מחשב לפי המולד; לוח המאה הראשונה הביט (משנה, ראש השנה א׳:ז׳; ב׳:ו׳–ח׳). ואותה משנה אומרת ביתר חדות מה פירושו של "להביט" מכפי שמראה הפניה סתם. בב׳:ח׳ מקבל רבן גמליאל שני עדים שראו את הירח, בעוד רבי דוסא ורבי יוחנן בן נורי חולקים עליו על יסוד אסטרונומי — הירח לא יכול היה לעמוד שם. בית הדין מקבל את העדים. וא׳:ד׳ מראה עד כמה כבד היה משקלו של הדבר: על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי הותר לעדים אף לחלל את השבת כדי למסור את ראייתם. הראייה קדמה לחישוב, והמשנה אומרת זאת לא כבדרך אגב אלא במחלוקת של סמכות ובהיתר של שבת. [מתועד] ומעבר לכך עומדת השאלה הגדולה יותר: האם הורשה ניסן להתחיל רק לאחר תקופת האביב, או לא? זוהי דרגת החופש השנייה, וההכרעה בה — ודווקא שם הותירו לנו הקדמונים שני כללים, לא אחד. הבוחר בכל זאת בחשבון המולד במקום בראות — אצלו עובר יום הרביעי לא אל 31 לספירה אלא אל 30 לספירה (14 בניסן = יום ד׳ 5 באפריל), בעוד ש־31 לספירה נופלת על יום שני, 26 במרץ. הבחירה לצפות־או־לחשב מונחת אפוא לפני כלל התקופה, והיא — המוגנת כאן — היא הנותנת ל־31 לספירה את יום הרביעי.
ואותה בחירה אינה פתוחה: מקורות המאה הראשונה מצביעים לכיוון אחד. פילון האלכסנדרוני מתאר את הירח אשר "בשעת ההיצמדות [הקוניונקציה], כשהוא הולך מתחת לשמש", חשוך בצידו הפונה אל הארץ, "אך בנוּמֶנְיָה [הירח החדש פותח־החודש] מתחיל להאיר" (De specialibus legibus 2.26) — ראשית החודש הלוחית נופלת אפוא עם הראות הראשונה, לאחר הקוניונקציה, לא עליה. Sacha Stern, בעל חיבור היסוד, קורא כך גם את הלוח החז״לי: הוא היה "מבוסס במקורו על ראיית הירח החדש [...] ורק מאוחר יותר הוחלף בלוח מחושב על יסוד ההיצמדות הממוצעת (המולד)" — מעבר שהוא מתארך למאה הרביעית ואילך (Stern, 2001, pp. 102–103, 124). נקודת נתונים קדומה יותר מצביעה לאותו כיוון: שנתו של יוחנן הורקנוס (130 לפנה״ס) ניתנת להסבר, תחת שני מיקומי החודש כאחד, רק אם הלוח "נשען על תצפיות בירח החדש" (Stern, p. 115). ו־Stern אינו עומד לבדו: Roger Beckwith, בר הסמכא המודרני האחר, כותב על אותה ארץ ישראל בת המאה הראשונה עצמה כי "האסטרונומיה לא נלמדה שם, והשנה הוסדרה לא בחישוב אלא בתצפית", כשהעיבור מוכרע על פי בשלות השעורה ולא על פי התקופה (Beckwith, 1996/2001, p. 283) — אותו Beckwith עצמו המכנה בהמשך את הלוח "far too flexible" מכדי לשחזרו במדויק, והעומד אפוא בעד התצפית ונגד כל הטלה־לאחור מחושבת בעת ובעונה אחת. חשבון הקוניונקציה שהיה נותן ל־30 לספירה את יום הרביעי הוא אפוא המודל המאוחר, המוטל לאחור על מקדש שהביט. [מתועד — Stern, Calendar and Community; Beckwith, Calendar and Chronology, p. 283; Philo, Spec. Leg. 2.26]
שני הכללים ההם עומדים, שניהם, בפרק אחד של מקור עתיק — וכדאי לקרוא אותם בדיוק, שכן הם מכריעים יותר מכפי שסבורים. אוסביוס משמר בהיסטוריה הכנסייתית שלו את קנון הפסחא של אנטוליוס מאלכסנדריה, ושם הם מונחים זה לצד זה. הכלל האחד, זה של אנטוליוס עצמו, מעגן את החודש: אין להציב את החודש הראשון לפני התקופה; העושה זאת "תועה לא מעט". הכלל האחר, שאנטוליוס מצטט מפי הקדמונים — פילון, יוספוס, ורבותיו של אריסטובולוס — מעגן את החג: יש לשחוט את שה הפסח "לאחר תקופת האביב, באמצע החודש הראשון" (אוסביוס, Historia Ecclesiastica 7.32.14–18). שני כללים, לכל אחד נושא משלו. ואנטוליוס מראה שזו תורה אחת הנראית משני צדדים: אם מונח החודש כשורה, נופל ה־14 מאליו כשהשמש בטלה והירח המלא מולה. הם נפרדים זה מזה רק בזנב — ו־31 לספירה מונחת בדיוק באותו זנב. יושר אחד שייך לכאן במפורש, והוא חותך לשני הכיוונים: ציטוט אריסטובולוס שמאחורי כלל ב׳ מגיע אלינו מיד שלישית בלבד — אנטוליוס מביא את הקדמונים, וטקסטו של אריסטובולוס עצמו אבד — כך שכלל ב׳ מתועד חלש יותר מכללו שלו של אנטוליוס, כלל א׳.
אותו יושר חייב להגיע רחוק יותר מציטוט אריסטובולוס, שכן הוא נוגע ברשימת העדים כולה. אנטוליוס נוקב בפילון, ביוספוס וברבותיו של אריסטובולוס כקדמונים שמאחורי כלל ב׳. הבודק את השמות האלה אינו מוצא אצלם את הכלל.
פילון נוקב בתקופה בשישה מקומות, ובכל אחד מהם היא עונה. הוא מכנה את שני חגי התקופה "רבי־ימים" (πολυήμεροι) ואומר שכל אחד מהם נמשך שבעה ימים; בתוך תקופה שוויונית אחת הוא מציב את הראשון, את העשירי ואת ה־15 בחודש; והוא כותב שכל אחת משתי התקופות מתרחשת "בחודש שביעי". יום אחד אינו יכול להיות שלושת אלה בבת אחת. פילון מסביר בעזרת התקופה מדוע נקרא חודש ראשון — ואין הוא קושר אליה שום יום חג (De opificio mundi 116; De Decalogo 161; De specialibus legibus I 181–186 ו־II 150–152, 204; De vita Mosis II 222–224, כולם נקראו בטקסט היווני של Cohn ו־Wendland, עם האפראט הביקורתי).
ויוספוס אינו נוקב בתקופה בשום מקום; המילה לא נמצאה בשום מקום ביצירתו. מה שהוא נותן הוא שה־14 חל בעוד השמש עוברת בטלה, וזה תיאור: אין "יש" ניצב לצידו, זהו המיקום האסטרונומי היחיד בכל יצירתו, והוא עומד כתוספת לפסוק בתורה שאין בו כזה (Antiquitates 3.248; ויקרא 23:5).
רשימת העדים של אנטוליוס היא אפוא ייחוס, לא ציטוט. Sacha Stern אומר זאת על שני השמות — ייחוס הכלל "to Philo and Josephus, whose works we are well acquainted with, is actually debatable", והכלל עצמו "is not explicitly enunciated in any of their works" — והוא מרחיב את הספק אל השם השלישי, ומצרף לו מניע: הייחוס לבעלי סמכות יהודיים קדומים "suited the needs of Anatolius", שהצדיק את חשבון הפסחא שלו עצמו, "and we are entitled, therefore, to question the impartiality of his interpretation" (Stern, Calendar and Community, pp. 51, 61).
ועתה אמת המידה שזה מטיל עליי. המוריד עד מדרגתו משום שהוא מייחס בנדיבות, אל לו לשכוח זאת ברגע שאותו עד עצמו נוח לו. כלל א׳ הוא כללו של אנטוליוס עצמו, וכלל א׳ הוא הכלל הנותן את יום הרביעי ב־31 לספירה. אם הוא נוהג ברפיון במה שלימדו הקדמונים, מדוע יעמוד כללו שלו?
התשובה היא שכלל א׳ אינו נשען על סמכותו. הוא נשען על פרקטיקה הניתנת למדידה בלעדיו: בטבלאות הבבליות מתחיל ניסן לאחר התקופה, שנה אחר שנה — "the Babylonian Nisanu always began after the vernal equinox", כותב אותו Stern עצמו — וזאת אפשר לספור בלא לפתוח אף אב כנסייה אחד (Parker & Dubberstein, 1946, p. 46; Stern, Calendar and Community, p. 61; נספח A.3). מה שאנטוליוס מתאר שם ניתן לבדיקה בלתי תלויה בו; דיווחו על אודות הקדמונים אינו ניתן לה.
זה ההבדל, וזה הדבר היחיד הנחשב כאן. כלל הניתן לקריאה מתוך הפרקטיקה שורד את חולשתו של דוברו. ייחוס אינו שורד.
לעניינו הראשי של הפרק הזה אין דבר משתנה; המניין שלהלן עומד כפי שהוא עומד. מה שמשתנה הוא הטעם שבעטיו נושא כלל א׳ משקל — לא משום שאנטוליוס אומר אותו, אלא משום שהטבלאות מראות אותו — את הפרקטיקה הבבלית, כלומר; אם ירושלים נהגה לפיה — זו שאלה אחרת, והיא באה מיד.
פרקטיקה נגדית אחת שייכת לצידו. במצרים נצמד הפסח היהודי לתקופה: אריסטובולוס מאלכסנדריה — הידוע רק מדיווחו של אנטוליוס, ראה לעיל — מציב אותו, באמצע המאה השנייה לפנה״ס, בתקופה או סמוך לה, "which implies on average one month before the Babylonian 14th/15th Nisan", ו־Stern מוסיף: "The same is apparent in Philo's works" (Stern, 2000, p. 171 n. 69) — במובן העונתי שהוצג לעיל; פילון אינו קושר לכך יום. Stern גם מודה שבמקום שבו התבואה והפרי הבשילו, פסח לפני התקופה "may have happened quite frequently" (2001, p. 70; פרק 7). יש אפוא שתי פרקטיקות ברשומות, לא אחת. התאריכים היהודאיים הניתנים לבדיקה מול עדות חיצונית, וכתובת ברניקי, הולכים אחר החודשים הבבליים ונופלים מאוחר (Stern, 2001, p. 61); הפרקטיקה המצרית נופלת חודש מוקדם יותר. כלל א׳ אינו מכריע באיזו מן השתיים נהגה ירושלים. הוא נשען על הנתונים היהודאיים, והם מעטים, והבחירה הזאת עומדת בספר הזה כהנחה, לא כממצא (נספח D). [מתועד — Stern, ZPE 130 (2000) 171 n. 69, נראה במקור]
חשב את שני הכללים עד תום עבור 31 לספירה, ויוצא מכך דבר המסכם את כל עניינו של הספר הזה במשפט אחד. תחת אף אחד משני כללי התקופה העתיקים אין ב־31 לספירה יום שישי. קח את כללו של אנטוליוס, המעגן את החודש: אז נדחה ירח מרץ החורפי (תשעה ימים לפני התקופה), ניסן נופל באפריל, ו־14 בניסן חל ביום רביעי, 25 באפריל. קח את הכלל המחמיר של הקדמונים, התובע את החג לאחר התקופה: אז נותר ירח מרץ על עומדו ו־14 בניסן חל ביום שלישי, 27 במרץ. יום רביעי או יום שלישי — אך תחת אף אחד מהם לא יום שישי. המבקש לשאת את קונצנזוס יום השישי עבור 31 לספירה אינו יכול להיתלות באף אחד משני הכללים העתיקים. תחת כל קריאה עתיקה נופלת השנה מחוץ ליום השישי. זוהי צורתו הסופית, נשואת המקורות, של מה שקבע פרק 1: פסילתה של 31 לספירה אינה מדידה, אלא תוצר לוואי של האקסיומה.
שולחן העבודהשני הכללים, מחושבים עד תום (אוסביוס, HE 7.32)
מיקומי השמש חושבו מחדש (התקופה האמיתית בשנות ה־30 ≈ 22.6 במרץ, יוליאני):
שנה / מקרה
השמש ב־1 בניסן
כלל א׳ (החודש לאחר התקופה)
הנחת כלל ב׳, ביישום מחמיר (ה־14 לאחר התקופה)
31 לספירה, חלופת מרץ (1 בניסן 14 במרץ)
8.5° דגים
✗ — המקרה המוקע
—
31 לספירה, חלופת אפריל (1 בניסן 12 באפריל)
20.1° טלה
✓ → 14 בניסן = יום ד׳ 25 באפריל
—
31 לספירה, 14 בניסן 27 במרץ
—
—
✓ → יום ג׳ 27 במרץ
33 לספירה, 1 בניסן 21/22 במרץ
1.1° דגים (לפני התקופה)
✗ → ירח אפריל → 14 בניסן = יום שבת 2 במאי
—
33 לספירה, 14 בניסן 3 באפריל
11.2° טלה
—
✓ → יום השישי של הקונצנזוס
שני דברים בולטים. עבור 31 לספירה אין שום כלל נותן יום שישי (כלל א׳ → יום רביעי; הנחת כלל ב׳ ביישום מחמיר → יום שלישי). עבור 33 לספירה שורד יום השישי הטוב רק על כלל ב׳, או על כלל א׳ בצירוף רשומת הטבלה המיושנת בת המאה השלישית של אנטוליוס; ניקח את התקופה האמיתית בת המאה הראשונה, ידחה כלל א׳ את ירח מרץ של 33 לספירה והיא תיעשה יום שבת במאי. יום השישי של הקונצנזוס תלוי אפוא בבחירת מוסכמה — בדיוק אותה שבירות שפרק 15 ימדוד במלואה, וכאן היא נראית כבר מתוך המקור. [מחושב]
הסתייגות אחת בעניין כותרת הטור. הכותרת נוקבת במה שהטור הזה בודק, לא במה שקבעו הקדמונים. אצל אוסביוס כל ניסוח מְצַווה של כלל ב׳ הוא יחסי־לתקופה; צורת היום ה־14 מופיעה בשכבה התצפיתית והגזירתית, שבה מוכנס יום הפסח כהנחת מוצא נתונה (HE 7.32.17–19). קוראים מאוחרים עשו מן ההנחה הזאת כלל, והטור הולך אחריהם כדי לחשב את התוצאה.
שולחן העבודההחשבון של הצד שכנגד, והסיבה שבגללה היא מסלקת אותו
המתנגד החריף ביותר של 31 לספירה מבין המפורסמים מחשב את יום רביעי הזה בעצמו. André Reis דוחה את 31 לספירה ומגיע ליום שישי 3 באפריל 33; הוא אינו מקל והוא אינו מוותר על דבר. אך הוא מרשה לעצמו, לאורך עמוד אחד, "for the sake of argument", לחשב אדר ב' בשנת 31 לספירה — לפי כלליו שלו, מקורותיו שלו ונתוני הסהר של Schaefer. אדר א' מתחיל בסהר הנראה של ערב יום ראשון 11 בפברואר 31 ויש לו את המקסימום של 30 יום; א' באדר ב' חל אפוא בערב יום שלישי 13 במרץ; לאדר ב' אין לעולם יותר מ־29, ולכן א' בניסן חל ביום רביעי 11 באפריל. שורת הסיום שלו עצמו, במילותיו: "[...] thus placing Passover/Nisan 15 no later than Wednesday, April 25, 31 AD at sunset."
### זוהי הכרונולוגיה של הספר הזה, מחושבת בידי הצד שמנגד. י"ד בניסן ביום רביעי 25 באפריל; ט"ו בניסן מתחיל בשקיעה של אותו יום רביעי עצמו.
בדקתי את חשבונו לפני שהצבתי אותו כאן, שכן ציטוט התומך בעניינך שלך ראוי לבחינה המחמירה ביותר. כל ארבעת ימי השבוע מתאימים למספר היום היוליאני — 11 בפברואר יום ראשון, 13 במרץ יום שלישי, 11 באפריל יום רביעי, 25 באפריל יום רביעי — והסהר של 11 בפברואר 31 יוצא במנגנון של הספר הזה עצמו על q = +0.55, אזור A: נראה, כפי שהוא אומר. חישוביו תקינים. אין מה לגרוע מהם.
ואז המשפט שבו מדובר, שכן אותו הוא מוסיף בעצמו מיד לאחר מכן. מדוע הוא דוחה את התוצאה הזאת? *"even with an Adar II, 31 AD still doesn't meet the criteria, because an Adar II with 29 days didn't allow a delay of one extra day to accommodate Nisan 15 beginning on Thursday evening, let alone a delay of two days for Nisan 15 to begin on Friday evening."*
### ⛔ "הקריטריונים" הם יום שישי. אין כאן הפרה של כלל לוח, אין סתירה למקור, אין הפרכה של חישוב — התוצאה אינה עומדת בדרישה משום שאינה מניבה יום שישי. זוהי האקסיומה של פרק 1, כתובה בידי הצד שכנגד, לטובת עניינה שלה, מבלי שהיא מזהה אותה כאקסיומה.
ההגינות שלצד זה, ובלעדיה היה הציטוט הזה מוכיח יותר מדי. Reis אינו מודה בשנה הזאת. חשבונו שלו מציב את א' בניסן של 31 במרץ והוא מחזיק את אדר ב' כמופקע; הוא מביא את החשבון כדי להראות שאפילו הגרסה הנדיבה ביותר אינה מגיעה ליום שישי שלו. מה שנלקח כאן אינו אפוא הסכמתו אלא כלל ההוצאה שלו. הוא ואני מחשבים את אותו ירח אפריל ומגיעים לאותו יום; אנו נחלקים על ערכו של אותו יום. [מתועד — Reis (2025), p. 16, נקרא במקור; מחושב — ימי השבוע שלו ותאריך הסהר שלו נבדקו, `reis_a8_narekening.py`]
דבר אחד נוסף שייך לשם, והוא חד יותר משגיאת מערכת. א' בניסן שלו של 31 לספירה — 12 במרץ — אינו סהר שנצפה. הוא אומר זאת בעצמו: אותו ערב לא היה נראה לפי Schaefer, וא' בניסן "must have started on a predicted new moon", על סמך בבלי ראש השנה י״ט ע״ב. תאריכיו הם תאריכי ערב: הוא מכנה את היום היהודי על שם הערב שבו הוא מתחיל, ורק כך נסגרת שרשרתו שלו — "Nisan 15 no later than Wednesday, April 25 at sunset" הוא אותו יום עצמו שספר זה רושם כי״ד בניסן, יום רביעי 25 באפריל. בהצבה כזו זה לצד זה מתברר שראשית החודש שלו אינה סוטה באופן שיטתי, אלא בדיוק פעם אחת. ב־32 לספירה, ב־33 לספירה ובירח אפריל ההיפותטי שלו של 31 לספירה היא חופפת בדיוק לסהר הנראה הראשון — בלי הפרש של יום. ב־30 לספירה ההפרש הוא יום אחד, ואותו ערב מופיע אצל Schaefer עצמו בשורה שעליה הוא כותב: "the visibility in Jerusalem is not certain". רק במרץ 31 לספירה הוא בוחר ערב ש־Schaefer מכנה בלתי נראה באופן מהימן — R = −1.3 ביחס R/DR של 3.25, מעל הסף של Schaefer עצמו, 2.5, שמעליו נתן הקריטריון שלו "correct predictions for all 201 observations". שיטתו הולכת אפוא אחר התצפית, פרט לשנה האחת שבה מסקנתו תלויה בסטייה. שם, ורק שם, הוא נותן לכלל אמוראי לגבור על הסהר. [מחושב — שלושה־עשר ערבים הוצבו לצד טבלה I של Schaefer, `reis_a8_narekening.py`; מתועד — Schaefer (1990), pp. 57 ו־59, נקראו במקור]
שולחן העבודההחשבון של Newton, וההנחה שבאמצעותה הוא מסלק אותו
Reis אינו המתנגד הראשון המחשב עד תום את ירח אפריל של 31. Newton עשה זאת לפניו, בטיוטה שלא הגיעה לדפוס. ב"Regulæ pro determinatione Paschæ" (Yahuda Ms. 24e) הוא מתיר עיבור יוצא דופן "ob fruges nondum maturescentes" — משום שהיבול טרם הבשיל — ואז נותרת 31 כיריבה היחידה של 34: "Sola est ambiguitas in annis 31 et 34." הוא בוחר ב־34 "quoniam is tam sine intercalatione extraordinaria quàm cum intercalatione respondet tempori proposito": משום שהיא עומדת בדרישתו גם בלא עיבור וגם עמו. בגרסה השנייה של אותו חיבור (f. 3r–4r) הוא מחשב את 31 המעוברת: "Vesper ille sequentis Mensis incidere debuit in feriam 3 vel ad summum in feriam 4" — הערב שבו מתחיל י״ד בניסן חל ביום שלישי או לכל המאוחר ביום רביעי. זהו י״ד בניסן ביום רביעי 25 או ביום חמישי 26 באפריל 31. הוא דוחה זאת מסיבה אחת: הנחתו תובעת ערב של יום חמישי. המנגנון עצמו עומד בעבודת הלוח שלו: "if the corn was not [then] ripe enough for offering the first fruits, the Festival was put off by adding an intercalary month to the end of the year" (MS Add. 3987).
### אותו ירח אפריל, עם יום רביעי כתוצאה הראשונה, ואותה סיבה לסלק אותו. Newton בטיוטותיו ו־Reis ב־2025 עושים את אותו חשבון; אצל שניהם יום השבוע מוחק אותו.
ארבעה דברים שייכים לכאן. שתי הגרסאות של Yahuda 24e נבדלות בהנחה — הפסח הנאכל בערב ט״ו או בערב י״ד בניסן — ולכן בתוצאה, 34 מול 33; איזו מהן המאוחרת, אין התעתיק מראה. גרסה 1, עם הצליבה בט״ו בניסן, נותנת ל־31 המעוברת לא יום רביעי אלא יום שישי 27 באפריל. Newton עצמו נוקב במרווח הטעות של טבלאותיו: "vix credibile sit ultra unum vel ad summum duos gradus errare posse" — שגיאה של מעלה אחת או לכל היותר שתיים. ומה שנלקח, כמו אצל Reis, הוא חשבונו וכלל ההוצאה שלו, לא הסכמתו: בשום מקום אין Newton מקבל את 31. [מתועד — Yahuda Ms. 24e, f. 1r–4r, ו־MS Add. 3987, בתעתיק המנורמל של Newton Project (THEM00281; THEM00423); מחושב — ימי השבוע של 24 עד 27 באפריל 31 נבדקו מחדש]
Reis אינו שולל את שנת 31 לספירה על יסוד אסטרונומיה אלא על יסוד שני כללים רבניים. שניהם קיימים. שניהם, במקור שלהם עצמו, נחרצים פחות ממה שמסקנתו עושה אותם, וניתן לבדוק זאת בטקסטים עצמם.
הראשון הוא בבלי ראש השנה י״ט ע״ב: "אדר הסמוך לניסן לעולם חסר" — האדר הסמוך לניסן חסר תמיד. בכך הוא גובר על הסהר הבלתי־נראה של 12 במרץ 31: החודש היה מתחיל אז בלי תלות במה שניתן היה לראות. שלושה דברים כתובים במקור עצמו. הוא מגיע אלינו כהודעה שנשלחה — "שלחו ליה למר עוקבא", שלחו זאת אל מר עוקבא, ראש הגולה בבבל, המאה השלישית — הוא מצוי רק בתלמוד הבבלי, וההקשר שלו הוא הלוח הקבוע: רב פפא מסביר מיד לפני כן ש"חודש" מונה 29 או 30 יום, כבחירת בית הדין. זה 200 שנה אחרי 31 לספירה, בארץ שבה הלוח חושב בינתיים. ספר זה מחיל על מקום זה את אותה אמת מידה ש־`פרק 5` מחיל עם Chwolson על כל הקביעות שלאחר 70, ושהחיל למעלה גם על עצמו אצל משנה מנחות י׳:ב׳.
### ⛔ אבל המכריע כתוב בסוגיה עצמה, והוא השגה. רב נחמן מקשה מן המשנה: "על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי" — על שני חודשים מותר לחלל את השבת, על ניסן ועל תשרי (משנה ראש השנה א׳:ד׳). אילו היה האדר שלפני ניסן חסר תמיד, מולד ניסן היה קבוע מראש וחילול השבת הזה היה חסר טעם. ההשגה מושלמת בכ׳ ע״א — "אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?" — והתלמוד אינו פותר אותה בוויתור על הראייה אלא בשמירה עליה: "מצוה לקדש על הראייה" — מצווה לקדש את החודש על פי הראייה.
### הכלל תוחם את אורכו של אדר. הוא אינו מחליף את ההתבוננות בסהר של ניסן — הסוגיה המוסרת אותו אומרת זאת במפורש. מי שמשתמש בו כדי לגבור על סהר בלתי־נראה, משתמש בו מחוץ לתחומו. [מתועד — בבלי ראש השנה י״ט ע״ב–כ׳ ע״א, הארמית נבדקה במקור]
הכלל השני בא מן התוספתא, והוא נושא את כל טיעון השנים שלו. בעזרת סדרת שנות השמיטה של Wacholder טוען Reis ששנת 32 לספירה עוברה, ולכן 31 לספירה ו־33 לספירה לא יכלו להתעבר — "אין שתי שנות עיבור רצופות". במסקנתו זה נקרא "not permitted by Jewish calendrical rules". המקור עצמו אומר אחרת. במהדורת מכון ממרא כתוב בסנהדרין ב׳:ד׳: "אין מעברין שנה אחר שנה" — אין מעברים שנה אחר שנה — ומיד לאחר מכן: "ר״ש אומר: מעברין שנה אחר שנה" — ר' שמעון אומר: כן מעברים שנה אחר שנה. הוא מביא תקדים: ר' עקיבא, בהיותו אסור, עיבר שלוש שנים ברציפות. התשובה אינה מכחישה את התקדים; היא מסבירה אותו ("בית הדין יושב ומחשב כל שנה ושנה בזמנה").
### כלל שנוי במחלוקת, עם דעה חולקת נקובה בשם ועם תקדים הפוך, אינו יכול לשלול שנה. זה אינו "not permitted"; זו העדפת רוב. כלל שנת השמיטה שהוא מציב לצידו אכן עומד שם בלא חולק (ב׳:ה׳: אין מעברים שנת שמיטה ולא את השנה שאחריה; נוהגים לעבר את השנה שלפניה) — אך בלי הכלל הראשון הוא אינו נושא את שלילת 31 ו־33.
⚠ אזהרה אחת שייכת לכאן, והיא מחייבת את הספר הזה עצמו לא פחות. מספור התוספתא שונה ממהדורה למהדורה: אצל Zuckermandel נאמר בסנהדרין ב׳:ח׳ שהחודש המוסף הוא תמיד אדר שני, וב־ב׳:ט׳ כלל שנת השמיטה; במהדורת מכון ממרא אלה ב׳:ד׳ וב׳:ה׳. ה"ב׳:ח׳" של Reis אינו מפנה באף אחת מהן אל הכלל שהוא מציב תחתיו. זו טעות הפניה של הלכה אחת ולא טעות לגופו של עניין — אך משמעה שכל הפניה לתוספתא חייבת לנקוב במהדורה, גם שלי למעלה אצל שלושת הסימנים ושלושת האזורים. [מתועד — תוספתא סנהדרין ב׳:ב׳, ב׳:ד׳ וב׳:ה׳ במהדורת מכון ממרא נבדקו במקור; מספור Zuckermandel דרך Stern (2001), pp. 159–162]
### ⭐ ובאותה הלכה עצמה עומד כלל ש־Reis אינו מצטט, והוא חותך נגד כל סדרה שנקבעה מראש — גם נגד שלי."אין מעברין את השנה משנה לחברתה": אין מעברים את השנה מתוך השנה שקדמה לה. ההכרעה אמורה ליפול בשנה עצמה, על פי סימניה של אותה שנה. זה נוגע בטיעון המחזורי של Reis, זה נוגע בשחזור של Lanser (`פרק 15`), וזה נוגע בהנחה שבאמצעותה ספר זה ממלא את עיבור שנת 31 לספירה. לפיכך הוא עומד כהנחה בנספח ד ולא כאן כנשק. [מפורש]
אך איזו משתי החלופות ל־31 לספירה — יום הרביעי של אפריל או יום השלישי של מרץ — היא הממשית? את זאת אין כלל התקופה מכריע; את זאת מכריע העיבור, והוא מצביע בעקביות אל אפריל. שכן בית הדין עיבר על יסוד שלושה סימנים: האביב (בשלות השעורה), פרי האילן, והתקופה (מצב העונה); היו שניים מן השלושה מפגרים — עיברו (תוספתא, סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא; בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב). ויש איגרת שנשתמרה המראה בדיוק את ההחלטה הזאת, שהוכתבה מעל מעלות הר הבית, בארמית: "דגוזליא רכיכין ואימריא דערקין וזימנא דאביבא לא מטא; [...] ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין" (בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב). שני סימנים ארכאיים — מעלות המקדש, כלומר לפני שנת 70, ונוסח האיגרת הארמי — מעידים על קדמות רבה. בדיוק אותן עילות שיכלו להסיט שנה בחודש שלם.
מומחההפסח הנדחה של חזקיהו: תקדים החותך לשני הכיוונים
שמועצה יכלה לדחות חג בחודש שלם אין הדבר עומד על האיגרת החז״לית בלבד; לכתוב יש לכך תקדים. בימי חזקיהו לא ניתן היה לעשות את הפסח בזמנו, "כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים"; ועל כן "ויוועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", "וישחטו הפסח בארבעה עשר לחודש השני" (דברי הימים ב׳ 30:2–3, 15). המידה היא זו של במדבר 9:10–11, הפסח השני למי שהיה טמא או בדרך רחוקה, וכאן היא מוחלת על עם שלם. המשנה מפרשת את העיקרון שמאחורי זה: בית הדין הוא שמשל בלוח, לא האסטרונומיה. רבן גמליאל גוזר על רבי יהושע לבוא אליו "במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך", ורבי עקיבא מצדיק זאת מן ויקרא 23:4: המועדות עומדים "בין בזמנן בין שלא בזמנן" (משנה ראש השנה ב׳:ח׳–ט׳). תאריך שקבע בית הדין היה מחייב, גם תאריך מוטעה. [מתועד]
אך התקדים נושא פחות משנראה, והגבול שייך לו. ראשית, פסח חזקיהו אינו עיבור: הכתוב נוקב בחג בחודש השני, לא באדר שני; החודש אינו זז, רק החג. שנית, המסורת קוראת אותו דווקא כעיבור, והיא פוסלת אותו. מששת הדברים שעשה חזקיהו מונה המשנה שלושה שלא הודו לו חכמים, והשלישי הוא זה: "עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ" (משנה פסחים ד׳:ט׳). הגמרא חוזרת על כך ומוצאת את הפגם בכלל שאין מעברין עוד ביום 30 של אדר, משום שיום זה ראוי כבר להיות א׳ בניסן (בבלי ברכות י׳ ע״ב). המסורת שומרת אפוא את המקרה כעבירה, לא כדוגמה. כתקדים לבית דין המזיז את הלוח, חזקיהו נושא: הדבר אירע, בהחלטת מועצה, ובעל דברי הימים רושם אותו בלא פסילה. כתקדים למה שהיה מותר, אין הוא נושא: המסורת היחידה השופטת את המקרה דוחה אותו. הבונה את אדר ב׳ של 31 על חזקיהו בונה על קרקע שחכמים עצמם פסלו; המבקש להפריך אותו בחזקיהו חייב להודות שהפסילה נוגעת בהחלטה שנתקבלה בתוך ניסן ואינה נוגעת בעיבור אדר הרגיל. הוא חותך לשני הכיוונים, ולכן הוא עומד כאן כגבול ולא כסמך. [מתועד — משנה פסחים ד׳:ט׳ ובבלי ברכות י׳ ע״ב נבדקו במקור הראשוני; מפורש — ההחלה על 31 לספירה]
וכאן דיוק שהדיון מחמיץ לא אחת. ה־14 בניסן החשוף של 27 במרץ נופל בעצמו לאחר התקופה (22/23 במרץ). עילת התקופה — "פסח לאחר התקופה" — כבר נתמלאה אפוא בחלופה המוקדמת; היא לא כפתה שום חודש מעובר. המבקש אדר ב׳ בשנת 31 אינו יכול להיתלות בתקופה; ההחלטה מוכרחה הייתה להישען על השעורה ועל פרי האילן, שני הסימנים החקלאיים. האם היו אלה, באביב הקר של 31, מאוחרים כל כך עד שהוסיף בית הדין חודש? את זה אי אפשר להוכיח — אך אפשר לכייל.
השדה עצמו נמדד, והוא קובע שני דברים ששום טבלה אינה נותנת. הראשון הוא הסף. בר הסמכא של המחקר בשדה, Gustaf Dalman, רושם ב־Arbeit und Sitte in Palästina שלו שה"אביב" איננו בשלות של קציר אלא Weichreife — שלב הבצק, שבו "גרגירי השעורה לפחות מפותחים, אם גם אינם בשלים עדיין במלואם" (AuS I/2, p. 450), השלב "הקודם ליבול הנידוש בגורן" (AuS III, p. 10). האביב מונח בכך כשבוע עד שבועיים לפני הקציר, לא עליו; וארבעה עדים מצביעים לאותו כיוון — Dalman פעמיים, ויקרא 2:14 (האביב הקלוי באש: כדי לקלות מוכרח להיות גרגיר) ומשנה, מנחות י׳:ט׳ (העומר צריך לבוא "מן הלח"). השני הוא פריסת הארצות, והיא גדולה דיה להכריע. שכן בית הדין לא שקל שדה אחד, אלא את הבשלות בשתיים משלוש ארצות — יהודה, עבר הירדן והגליל (תוספתא, סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא). ⭐ וכלל הארצות הזה אינו נשען על מסירה אחת: הבבלי מביא אותו כברייתא עצמאית, באותה צורה של שתיים־משלוש — "תנו רבנן: על שלש ארצות מעברין את השנה — יהודה, ועבר הירדן, והגליל. על שתים מהן מעברין, ועל אחת מהן אין מעברין" (בבלי, סנהדרין י״א ע״ב). [מתועד — י״א ע״א–ע״ב נבדקו במקור בארמית, 5 בספטמבר 2026]
שולחן העבודההשעורה בשדה, מתועד (Dalman & Bauer)
מספרי הארצות לקציר השעורה, כפי שמדד אותם Leonhard Bauer (Volksleben im Lande der Bibel, p. 126, מתוך שנתיים של תצפית עצמית) וכפי שמוסר אותם Dalman (AuS III, p. 2). האביב, בתורת Weichreife, מונח כ־10–14 ימים מוקדם יותר:
ארץ
קציר השעורה
אביב (בצק) ≈ 10–14 ימים קודם
בקעת הירדן (ליד יריחו)
10 באפריל
± סוף מרץ
מישור החוף (פלשת)
15–25 באפריל
ראשית עד אמצע אפריל
המדרון המזרחי של ההר
25–30 באפריל
± אמצע אפריל
רום ההר (ירושלים)
10–30 במאי
סוף אפריל – אמצע מאי
רישומי ירושלים של Dalman עצמו (1911–1925: 16, 21, 24 במאי ו־3 ביוני) מאשרים את השיא המאוחר; ליד יריחו ראה את השעורה ב־18 באפריל 1909 "כמעט בשלה" (fast reif), ומכאן הסיק ראשית קציר "באמצע אפריל או בסופו" (AuS I/2, p. 415). הנח לצד זה את חלופת מרץ: העומר שלה של 16 בניסן נופל על 29 במרץ (העומר נקצר בערב שלפניו, 28 במרץ; A.2). על פי לשון ויקרא 23:11 (פרק 4) הוא נופל ביום ראשון, 1 באפריל; מצב השדות אינו שונה אז. בהר יהודה עמדה השעורה אז עוד שבועות לפני האביב (קציר 10–30 במאי); בגליל (אֶט־טַאבְּרָה שעל הכינרת) ובעבר הירדן (אֶס־סַלְט, אמצע מאי) לא פחות. רק השדה המוקדם ביותר של יהודה, בקעת הירדן ליד יריחו, הוא מקרה גבול. לכלל הארצות די בכך: שתיים משלוש הארצות — הגליל ועבר הירדן — חסרות את האביב בסוף מרץ, ושתיים מספיקות.
ובקעת הירדן, שנותרה לעיל כמקרה גבול, נסגרת בידי החכמים עצמם — דרך הפירוש הסטנדרטי. Jacob Milgrom דן ב־Anchor Yale Bible בדיוק בבעיה הזאת, ומספריו הם מספריו של Dalman: *"A farmer in the mountainous area near Jerusalem, where cooler weather prevailed, harvested his grain three to four weeks later than a farmer in the Jordan Valley"* (Milgrom, Leviticus 23–27, p. 2062). [מתועד — נראה במקור הראשוני] זו הפריסה שכלל הארצות לעיל מודד, ומאושרת עתה בידי הפירוש המודרני הסמכותי ביותר.
### ⭐ ו־60 עמודים קודם לכן מופיע אצל אותו פרשן עצמו המשפט שבו מדובר כאן באמת — עם המשפט שאחריו שהוא זקוק לו. ב-p. 1983 כותב Milgrom: *"In general, the barley was not ripe by Nisan 16 (the date of the ʿomer rite set by the rabbis) or by either of the two following sabbaths [...] particularly if they fall at the end of March or the beginning of April."* זהו המשפט ש-André Reis מצטט, והוא מצטט אותו נכונה — אף שהוא חותך אל מול הפסח של מרץ שלו עצמו, דבר שהוא רואה ומיישב בדוחק באמצעות פיזור ההבשלה ובאמצעות משנה מנחות י׳:ב׳.
### ⛔ המשפט הבא מיד אחריו חוסם את המוצא הזה, ו-Reis גוזר לפניו: "Only in low-lying areas (the coast and the Jordan and Jezreel valleys) does the barley ripen in mid-April" (Dalman 1928: 1.415).
### גם עמק הירדן מניב לפי Milgrom רק באמצע אפריל. סעיף הנסיגה של המשנה פותח בכך מרווח של שבועות, לא של חודש — והוא אינו מגיע ל-ʿomer ב-29 במרץ. זו אותה שקילה שנכתבה למעלה ביושר אצל משנה מנחות י׳:ב׳ ואצל הערת יריחו; היא תקפה במלואה, גם כאשר הפעם היא נופלת לטובת הספר הזה.
⭐ ובאותה נשימה מוסיף Milgrom את הסף שפרק זה מאמץ מ-Dalman: *"Therefore, the ʿomer is not ripe barley, but the color of ripe barley" (Dalman 1928: 1.456–57)* — שלב ה-Weichreife, בפרשנות המודרנית הסמכותית ביותר ומאותו מקור כמו למעלה. ⚠ אגב, Reis נוקב בכרך השגוי: p. 1983 מופיע בLeviticus 23–27 (Anchor Yale 3B), ולא ב"Leviticus 17–23", שאינו קיים ככרך. [מתועד — Milgrom, Leviticus 23–27, p. 1983, נבחן ראשונית בתצלום עמוד]
אך הרווח מונח במה שהוא מוסיף על כך, שכן הוא ראשוני וחז״לי. העומר לא הותר לבוא מכל שדה שהוא, והכלל השולט בו הוא כלל של קרבה: *"מצות העומר לבא מן הקרוב. לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאים אותו מכל מקום" — מן השדות הסמוכים לירושלים (משנה מנחות י׳:ב׳). אותה מסכת עצמה יודעת בדיוק מה עושה הבקעה. אנשי יריחו, שאדמתם נחשבה בית השלחין שבעמקים, קצרו לפני העומר בהסכמת חכמים וגדשו את שעורתם בלא העומר, "and the Sages did not reprimand them" (משנה מנחות י׳:ח׳). על כלל הקרבה מוסיף התלמוד כלל של איכות: העומר מובא "מן השדות המודרמות והמנונרות"* — "רק מן השדות המודרמות והמנונרות, שהחמה זורחת עליהן ושוקעת מהן" (בבלי מנחות פ״ה ע״א).
תיקון לצורה קודמת של טיעוני שלי שייך לכאן. אותו מקום אחרון נקרא — בספר הזה בכלל זה — כראיה לכך שהעומר בא מן ההר. אין הוא אומר זאת. אמת המידה שלו היא חשיפה ועיבוד: מדרון פונה דרומה (רש״י ad loc.: "שבדרום"), שמש כל היום, קרקע שנחרשה פעמיים. הגובה אינו מופיע בו. ההרים נכנסים בדרך הפירוש, שם מספק רש״י את ההקשר, ד״ה "אלמלא שהן סמוכות לירושלים": "וְהֵן עוֹמְדוֹת בֵּין הֶהָרִים, דִּכְתִיב: יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" (תהלים קכ״ה:ב׳) ו־Milgrom מבאר את הכלל כמשמש "in order to get the earliest ripened grain from the mountains". הביאור בר הגנה, אך הוא עובר דרך מסורת הפרשנות, לא דרך משפט התלמוד. פ״ה ע״א תומך אפוא בטיעון הזה; אין הוא נושא אותו. מה שנושא הוא כלל הקרבה של המשנה, יחד עם רשומת יריחו. [מתועד — הארמית של פ״ה ע״א ורש״י ad loc. נקראו במקור]
ואותו פרשן עצמו, 20 דפים קודם לכן, נותן לכלל הקרבה את טעמו — ומתברר שאין זה טעם של תחום כלל. על השאלה מדוע חייב העומר לבוא מן הקרוב, מפרש רש״י "כרמל" במנחות ס״ד ע״ב: "תַּקְרִיב רַךְ וּמָלֵא, שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה רַכָּה וְנִמְלֶלֶת בַּיָּד, וְאִי מַיְיתֵי מֵרָחוֹק — נָשֵׁיב לָהּ זִיקָא וּמִתְקַשָּׁה בַּדֶּרֶךְ". הטעם הוא מצב התבואה, לא המפה — המקבילה החז״לית ל־Weichreife של Dalman, והיא עומדת לצד ויקרא כ״ג:י״ד בשורת העדים שכבר נמנתה לעיל. ועל שדות החלופה שבמשנה, גַּגּוֹת צְרִיפִין וְעֵין סוֹכֵר, הוא מעיר רק: "רָחוֹק מִירוּשָׁלַיִם מְאֹד" — הרי שהתקדים מסומן בפירוש עצמו כרחוק שלא כדרך הרגיל, וכך נראה תקדים של קדימוּת ולא גבול. ועל "ואין מעבירין" הוא מתאר את ההליך: "וְהִלְכָּךְ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם לְבַקֵּשׁ עוֹמֶר — אוֹתָהּ שֶׁמּוֹצֵא רִאשׁוֹן נוֹטֵל, דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת". יוצאים מירושלים ונוטלים את השדה הבשל הראשון שנקרה. זהו החיפוש שפרק זה משחזר, אמור בפירוש עצמו. [מתועד — רש״י על מנחות ס״ד ע״ב, ד״ה גגות צריפין ועין סוכר, ד״ה כרמל, ד״ה ואין מעבירין; נוסח וילנא נקרא במקור]
ואותה משנה עצמה חותכת נגדי בנשימה אחת, ומשום כך היא עומדת כאן. משנה מנחות י׳:ב׳ אינה קושרת את העומר לארץ מסוימת; היא מורה על החיפוש. "לא ביכר הקרוב לירושלים — מביאים אותו מכל מקום" — והתקדים רשום: העומר בא פעם מגגות צריפין, ושתי הלחם של שבועות מבקעת עין סוכר. למקדש היה נוהל גיבוי מוצהר, והוא השתמש בו. ההבדל בין פרקטיקת המקדש לבין חיפוש הנוטל פשוט את השדה המוקדם ביותר בארץ הוא אפוא הבדל של קדימות ומניין, לא של טריטוריה מותרת. זו טענה צרה מזו שנטענה כאן קודם, והיא זו שהמקורות יישאו. ושהבקעה דווקא היפכה את הבעיה — גם זה עומד שם: *"In the Jericho region, though, the crops ripen so early that farmers were found to harvest and stack their barley before the fixed day for the ʿomer offering. Despite the general prohibition against this practice, the rabbis had no choice but to ignore its violation"* (משנה פסחים ד׳:ח׳).
הנח זאת לצד חלופת מרץ. היא תובעת עומר ב־29 במרץ, ואין היא יכולה להשיגו אלא מן השדה המוקדם ביותר בארץ. הכלל החז״לי מביט תחילה אל השדות שסביב ירושלים — ובסוף מרץ עמדה השעורה שם עוד שבועות לפני האביב.הצד הכן שכנגד, והוא שייך לכאן: רשומת יריחו מראה שהשעורה בבקעת הירדן כן יכלה לעמוד כה מוקדם, ומשנה מנחות י׳:ב׳ התירה להביא את העומר ממקום אחר כשהשדות הקרובים לא ביכרו. המרפה את הזיקה לארצות מותיר שם פתח. אך אז עליו להסביר מדוע הביטה המסורת תחילה אל השדות הקרובים, מדוע תבעה מניין של ארצות ולא שדה מוקדם יחיד, ומדוע נרשם הקציר המוקדם ליד יריחו כעבירה ולא ככלל.
דבר יושר אחד מראש, ואמת המידה שלנו עצמה כופה אותו. מה שנושא כאן הוא חומר חז״לי: משנה מנחות י׳:ב׳ ו־י׳:ח׳, בבלי מנחות פ״ה ע״א ומשנה פסחים ד׳:ח׳ נערכו כולם לאחר שנת 70. הספר הזה הזהיר בפרק 5, עם Chwolson, במפורש מפני הטלה־לאחור של הוראות כאלה אל המאה הראשונה — "grundfalsch und irreführend" — ואותה אזהרה חלה כאן נגדי שלי. על כן אני מביא את הטקסטים הללו כעד־מסורת ולא כפרוטוקול של 31 לספירה: הם מראים איזה סדר של שדות ידעה המסורת, לא שבית הדין של 31 החליט בדיוק כך. מי שאינו עושה את ההבחנה הזאת, משתמש נגד Lanser באמת המידה שהוא אוסר על הקונצנזוס.
שני דברי יושר שייכים לכאן, והם חותכים לשני הכיוונים. ראשית השוליים: מספרי Bauer נשענים על "תצפית של שנתיים" (zweijährige Beobachtung), ו־Dalman עצמו מכנה אותם "נתונים מקורבים בלבד" (nur ungefähre Angaben), התלויים ב"אופייה האקלימי של השנה" (dem klimatischen Charakter des Jahres) — השדה נושא כיוון, לא תאריך מדויק ליום. שנית, והמידה השווה כופה זאת: כלל הארצות הזה הוא תנאי, לא מבחין. בכל סף בר־הגנה בין 30 במרץ ל־27 באפריל הוא מעבר את 31 לספירה — שוליים של ארבעה שבועות — אך אין הוא מסלק לא את 30 לספירה ולא את 33 לספירה; אותו כלל, אותו מקור, אותו שדה מעמידים גם את השנים ההן על תאריך הקונצנזוס שלהן עצמן. זה תקף בסף העבודה של ≈ 5 באפריל (נספח A); המחיל את נתוני ההר של Dalman משולחן העבודה לעיל, מביא גם את 30 ואת 33 לספירה, שהעומר שלהן ב־9 וב־5 באפריל, תחת לחץ. השעורה אינה אוסרת את יום הרביעי ועושה אותו מסתבר; אין היא מוכיחה אותו. [מתועד — מספרי השדה; מפורש — שבית הדין אכן עיבר ב־31]
שולחן העבודההשעורה מול הכוכבים, מתועד
והתצפית המודרנית מאשרת את האפשרות הזאת, הנמדדת עתה מול הכוכבים — כתוספת לקורפוס השדה, לא כתחליף לו. מאגר נתונים של הפרקטיקה התצפיתית (הקראית) בת ימינו, 2000–2016, מראה שניסן הקשור לשעורה נבדל מניסן הקשור לתקופה בחודש שלם בשלוש מתוך 17 שנים: ב־2000, ב־2008 וב־2016 חל 15 בניסן התצפיתי ב־21, ב־22 וב־24 באפריל — השעורה כפתה דחייה שהאסטרונומיה לא חייבה (Strashny, 2017). מיושם על 31 לספירה: 15 בניסן המאוחר של שחזור זה (26 באפריל יוליאני = 24 באפריל גרגוריאני) נופל בדיוק על המקסימום המודרני המתועד של 2016 — מאוחר, אך בתוך הטווח. הגבול הכן: זנים, אקלים ומתודה בני ימינו אינם בהכרח אלה של המאה הראשונה; מאגר הנתונים מראה את האפשרות, לא את הוודאות לשנת 31. ושנה מעוברת הייתה בין כה וכה הכרח של המערכת — כשבע מתוך 19 שנים, אחת לשלוש. אדר ב׳ בשנת 31 אינו חריג שהמודל ממציא, אלא מהלך העניינים הרגיל.
והקביעה שבה מדובר כאן אינה שלי אלא של מחבר מאגר הנתונים עצמו. Strashny כותב: ב־14 מתוך 17 השנים חל 15 בניסן התצפיתי בתוך 30 יום לאחר 21 במרץ, אך ב־2000, ב־2008 וב־2016 חל יותר מ־30 יום לאחריו — כלומר באותן שנים היום ה־15 של חודש הירח הקודם אכן עמד בדרישת התקופה של סנהדרין י״א ע״ב ולא עמד בדרישת השעורה. ⚠ "דרישת התקופה של סנהדרין י״א ע״ב" היא ניסוחו של Strashny, והוא רופף מן הטקסט. בי״א ע״ב עומדת התקופה אכן בשורת שלושת הסימנים, אך דרישת התקופה הקשורה שם בעיבור נוגעת לתקופת הסתיו ולסוכות; את "על התקופה" של רבן שמעון בן גמליאל מותירה הגמרא במפורש בלא הכרעה — "על התקופה שמחין, או על התקופה מעברין? תיקו". שני כללי התקופה של הפרק הזה תלויים אפוא באנטוליוס דרך אוסביוס, לא בי״א ע״ב. [מתועד — בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב נבדקו במקור בארמית] [מתועד — Strashny 2017, טבלאות 1 ו־2, נקרא במקור]
הסדרה כולה, שכן בלעדיה מקסימום אחד הוא אנקדוטה. 15 בניסן התצפיתי נע ב־17 השנים האלה בין 26 במרץ (2005) ובין 24 באפריל (2016), עם חציון של 10 באפריל; לוח המוסכמה נע על פני אותו הטווח בדיוק ומקדים בממוצע ביום אחד. השעורה עצמה נמצאה בין 8 במרץ ובין 4 באפריל, חציון 22 במרץ — וזו בדיוק הסיבה שלכלל התקופה אין ברוב השנים מה להכריע: העונה כבר עושה את העבודה. Strashny אומר זאת במפורש: הבשלת השעורה נשלטת בידי העונות, ואלו בידי השמש, "and so the equinox requirement should normally not come into play".
⚠ וגבולות מאגר הנתונים הזה, שהמחבר עצמו מציין ושמקומם כאן. את החיפושים מוביל Nehemia Gordon; הגדרת העבודה של אביב — השישי מבין שבעה שלבי הבשלה, "שלב השעווה" — היא ההגדרה התפעולית שלו עצמו; תוצאות השנים שלפני 2000 נחשבות בלתי מהימנות; והסדרה, בת 17 שנים, קטנה. ה"לוח התצפיתי" באותו מאמר הוא יתר על כן מודל משוחזר, לא פרקטיקה היסטורית. מאגר הנתונים מראה מה עושה ניסן הקשור לשעורה בפועל; הוא אינו מוכיח מה עשתה המאה הראשונה.
שני עוגנים, מחוץ ל־31 לספירה לגמרי, מראים שמיקום אפריל אינו לקוח מן האוויר. הראשון הוא 30 לספירה: שם נופל 14 בניסן באורח איתן על יום שישי, 7 באפריל, תחת כל כלל תצפיתי — בקרה לכך ששיטת החישוב נכונה (פרק 7). תוספת זו אינה הסתייגות אלא הכרח: תחת לוח המולד המחושב המאוחר הייתה 30 לספירה נותנת דווקא יום רביעי, ואותו חשבון עצמו מוריד את יום הרביעי גם מ־31 לספירה (פרק 14). ההנחה התצפיתית היא אפוא המסדרת את השדה כולו, והיא תקפה כאן כמו שם. השני חזק יותר ומנוצל לעיתים נדירות. שש שנים לאחר הצליבה, ב־37 לספירה, שוהה הלגט ויטליוס בירושלים לרגל מה שיוספוס מכנה "החג האבותי" (ἑορτῆς πατρίου — כמעט בוודאי פסח, אך הזיהוי הוא פירוש ולא ציון מילולי), ושומע שם "ביום הרביעי" על מות הקיסר טיבריוס, שמת ב־16 במרץ (יוספוס, Antiquitates 18.89–90, 120–124). זמן הנסיעה של בשורת המוות עושה פסח במרץ לבלתי אפשרי פיזית; חג 37 לספירה מוכרח היה להיות מונח באפריל — והטבלה הבבלית נותנת בדיוק את זה: 14 בניסן 37 לספירה = 19 באפריל (Parker & Dubberstein, 1946, p. 46). פסח מתועד בסוף אפריל, מחוץ לכל שאלת הצליבה, המאשר שהלוח התצפיתי אכן יכול היה להניח את ה־14 בניסן כה מאוחר. פסחים מאוחרים היו.
ועתה גבולו של אותו עוגן שני, שכן הוא נחוץ והוא נמדד בידי עצמי. שנת 37 לספירה מאשרת שפסח בסוף אפריל היה אפשרי; אין היא מבחינה בין השחזורים הנחלקים בנקודה זו. לוח ה־Exodus של Richard Lanser, הדוחה את ירח אפריל של 31 לספירה ומניח אותו חודש קודם לכן, מגיע עבור 37 לספירה בדיוק לאותו 19 באפריל — משום ש־37 לספירה בשיטתו אינה באה לאחר שנה מעוברת בבלית, ושני הלוחות שבים שם להתלכד. המפעיל אפוא את שנת ויטליוס נגד אותו שחזור מפעיל אותה שלא כשורה: היא מאשרת אותו כשם שהיא מאשרת את השחזור של הספר הזה. היא נושאת את מה שכתוב לעיל — שהלוח התצפיתי יכול היה להניח את ה־14 בניסן כה מאוחר — ולא מילימטר אחד יותר. [מתועד; הגבול מחושב]
עוגן שלישי נושא במקום שבו נעצר השני — ובלבד שאומרים ביושר מה הוא נושא, ומה לא. אין הוא מכריע את המחלוקת על העיבור: גם Parker מחיל את הסדרה הבבלית על ירושלים, ובכך הוא ממלא את אותה החלטת סנהדרין בלתי מתועדת עצמה שכל שחזור כאן מוכרח למלא. מה שהוא כן עושה הוא זה: הוא חישוב לירושלים במקום לבבל, שנעשה בידי מחבר שלא היה לו שום עניין ביום רביעי — הוא כתב דווקא נגד שחזור שחתר אל יום השישי. והוא נותן את מיקום אפריל של 31 לספירה בלא תלות בספר הזה. זה פחות מהכרעה ויותר מהד. ב־1944 פרסם Richard A. Parker — אותו Parker של הטבלאות הבבליות — ב־Journal of Biblical Literature הפרכה לתאוריית הלוח של Grace Amadon, והוא פותח אותה בטבלה שהוא מחשב במפורש עבור ירושלים: "from the standpoint of the first possible visibility of the crescent at Jerusalem", בעזרת טבלאות המולד של Schoch ותיקון קו אורך של 37 דקות. תוצאותיו עבור שבע השנים הנוגעות לעניין:
שנה
28
29
30
31
32
33
34
1 בניסן (ירושלים, ראות ראשונה)
15 באפריל
5 באפריל
25 במרץ
12 באפריל
1 באפריל
19 באפריל
9 באפריל
1 בניסן ב־12 באפריל נותן 14 בניסן ב־25 באפריל — וזהו יום רביעי. [מתועד — Parker, 1944, pp. 173-174, נקרא במקור; יום השבוע מחושב, מכויל ל־JDN 1732497 = יום שישי, 27 באפריל 31 לספירה]
שלושה דברים עושים זאת כבד ממה שנדמה. ראשית, שבעת תאריכיו של Parker עולים בקנה אחד עד ליום עם הטבלה הבבלית — הוא חישב לירושלים, P&D לבבל, וההפרש אפס; הניגוד "בבלי מול ירושלמי" ריק אפוא בשנים הללו, ככל שהאסטרונומיה נוגעת בדבר; באיזו פרקטיקת עיבור נהגה ירושלים — זו השאלה הנפרדת שלעיל. שנית, אמת המידה של Parker תצפיתית טהורה: הוא דוחה את Amadon דווקא משום שהיא מוכרחה להציב את 1 בניסן פעמיים ביום השלישי של הראות — "It is inconceivable to the writer that any ancient people using a lunar calendar should follow such a practice". ושלישית, וזה השוקל מכול: Parker כתב נגד כרונולוגיה אדוונטיסטית. לא היה לו יום רביעי להגן עליו ולא עניין ב־31 לספירה. ירח אפריל של אותה שנה אינו אפוא תוצאתה של בחירה תאולוגית; הוא תוצאת החישוב הסטנדרטי, שפורסם בידי האיש שיצר את הטבלאות.
טענה נגדיתהשמש בטלה, ומדוע אין היא מדידה
ההשגה העתיקה החדה ביותר נגד ניסן מאוחר היא זו של יוספוס פלביוס: הפסח חל, כך הוא כותב, "כאשר השמש עומדת בטלה" (Antiquitates 3.248). ב־25 באפריל 31 אין השמש עומדת עוד בטלה אלא בשור; ב־27 במרץ — כן. המשפט נראה אפוא כתומך בחלופה המוקדמת, זו של יום שלישי. אך ראה איזה מין אמירה זו. יוספוס נותן ציון עונה סכמטי בתוך פרפרזה על דיני החגים — במקרה העיבור אין הוא דן בשום מקום. זו קטגוריה, לא מדידה — וזו תוצאה ספורה, לא התרשמות. הגֶניטיב האבסולוטי ἐν κριῷ τοῦ ἡλίου καθεστῶτος נצמד למשפט, למוסד הקרבן המתוארך, ומה שהוא מספק הוא מידע מסגרת: היכן בשנת החמה נופל החג הירחי הזה. 10 נוסחאות תיארוך אצל יוספוס נספרו לשם כך. הגֶניטיב האבסולוטי הזמני מניב שם תמיד מסגרת כזאת — שנה, חודש, חג או מצב — ובאף אחת מן ה־10 אין הוא מטיל תנאי על היום. שום מנגנון מודאלי אינו עומד במשפט, שום δεῖ. והטסטימוניה של Niese מראים שהפסוקית היא תוספתו של יוספוס עצמו לויקרא 23:5, שאין בו כזאת: הסבר לקהל קוראים יווני ורומי. Stern קורא זאת באותו אופן — הקטע "does not necessarily imply a formal or well-defined calendrical rule" ו"may simply be reporting that Passover usually occurs in Aries" — ו־Beckwith כותב שיוספוס "does not insist on the point". הפסוקית היא אפוא תיאורית ולא הוראה: אין היא שוללת את יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, ואף אין היא תומכת בו. המדידה עצמה עומדת בנספח A.1b, והיא נרשמת שם כעלות במקום שתוסבר מן העולם: בערב השחיטה עומדת השמש על ≈ 32.4°, כלומר 2.4° של שור, כיומיים מחוץ לטלה. שה־14 של שנה מעוברת ששעורתה מאוחרת מחליק מעלות אחדות אל תוך השור הוא מה שעושה כל לוח, גם הקבוע המאוחר, בהכרח בשנה מאוחרת. יוספוס מתאר את מקרה האב־טיפוס; על הזנב שותק משפטו. הסתייגות ממשית בשוליים, לא הפרכה נושאת. [מתועד — Antiquitates 3.248 אצל Niese I, p. 207, עם אפראט וטסטימוניה; Stern, Calendar and Community, pp. 54–55, 61; Beckwith, 1996/2001, p. 282; ספירת הקורפוס — מחושב]
ואז עד המלך, שכן העניין מתהפך. ההגנה האסטרונומית המצוטטת ביותר על יום שישי ב־33 לספירה היא זו של Humphreys ו־Waddington — ודווקא הם, בנקודה המכרעת, מוסרים את הטיעון מידיהם. הם מודים שאין "דיווחים היסטוריים" על חודשים מעוברים בשנים 26–36, שניסן "בשנים אחדות" עשוי היה להיות מונח "חודש מאוחר יותר", ושאת התרחיש המאוחר ההוא בדקו על ימי שישי בלבד (Humphreys & Waddington, 1992, p. 336). אך בתוך התרחיש שהם עצמם הותירו פתוח מופיע עבור 31 לספירה בדיוק יום רביעי, 25 באפריל — וטבלת הליקויים שלהם עצמם מחשבת את אותו יום עצמו: "25 April AD 31 — Wednesday — 35%", ליקוי ירח חלקי, המתרחש רק בירח מלא. אין הם דוחים את יום הרביעי ההוא. הם אינם מביטים בו מעולם. היריב החזק ביותר מספק, בלא כוונה, את יום השבוע ואת הירח המלא של תאריך המודל.
טענה נגדיתיום השלישי של Lanser, ושעורת מרץ
האתגר החד ביותר מן העת האחרונה נושא שם. Richard Lanser בונה, ב־Reconstructing the Original Hebrew Calendar, "Exodus Hebrew Calendar" המניח את החודש ה־13 לא ב־31 לספירה אלא בסתיו של 30 לספירה; עבור 31 לספירה הוא נוטל אז לא את ירח אפריל אלא את ירח מרץ כחודש הראשון, 14 בניסן חל ביום שלישי, 27 במרץ, ואת יום הרביעי הוא מכנה "קביעה ad hoc מטעמים תאולוגיים". תן לאתגר את מלוא משקלו. אין הוא מנמק מתוך אקסיומת יום שישי אלא מתוך שחזור משלו; הוא נשען על הנחת יסוד שאפשר להגן עליה בעזרת Stern — שהחודש היהודי יכול היה, בשנה בודדת, ליפול ירח אחד לפני החודש הבבלי; והחישובים האסטרונומיים המקובלים, ובראשם אלה של Humphreys ו־Waddington, מניחים גם הם את 31 לספירה בסוף מרץ. זהו משקל, לא רוח. ונשק עתיק אחד, שהיו מצפים לו כאן, נכשל: ה־27 במרץ שלו נופל בעצמו לאחר התקופה, כך ש"השמש בטלה" של יוספוס אינה דוחה אותו. אין התקופה מכריעה את העניין הזה.
מה שאכן מכביד עליו מונח בשדה ובמקורו שלו. ראשית השעורה. הנחת היסוד שלו עצמו היא שניסן הולך אחר הבשלת האביב — אך ירח מרץ שלו מציב את אלומת הביכורים, עומר 16 בניסן, על 29 במרץ, ושעורה הבשלה לקציר מוקדם כל כך היא ביהודה החריג הנדיר, לא הכלל. אל אותו 14 במרץ הוא מגיע אפוא לא מתוך תצפית, אלא מתוך לוח קבוע בן 19 שנים — בדיוק שיטת הלוח המחושב שהוא דוחה אצל אחרים. הערה אחרונה זו אל לה להישאר כאן כמהלומה, שכן המידה השווה אוסרת זאת: גם אנו משתמשים בסכמה כתחליף לפרקטיקה שהייתה תצפיתית. שיהודה נהגה על פי העיבור הבבלי היא הנחה ולא רישום. שנינו משחזרים, וההעמקה בפרק 15 מודדת זאת במלואו. מה שנותר אינו שהוא מחשב והספר הזה מביט, אלא שהשחזור של הספר הזה יכול להיכשל במשהו שמחוץ לסכמה — היבול — ושלו, משנבחרה נקודת הפתיחה, אינו יכול עוד להיכשל בדבר. שנית המקור. הטבלאות הבבליות שעליהן הוא בונה את שחזורו כולו, אלה של Parker ו־Dubberstein, מציבות את 1 בניסנו של 31 לספירה לא במרץ אלא על 12 באפריל: החודש ה־13 עמד חצי שנה קודם לכן, כאלול שני בסתיו של 30 לספירה, כך שאותה שנה נמשכה וניסן החל רק באפריל. את אותו 12 באפריל נותן גם הלוח המחושב המאוחר שהוא מכנה "ad hoc". ירח אפריל אינו אפוא תחבולה של מערכת אחת מכווננת; הוא יומו של מקור היסוד שלו עצמו. רק לוח ה־Exodus שלו מסיט אותו חודש אחורה — ואותה הסטה היא השערה על הפרקטיקה היהודית בת המאה הראשונה, שאין לכפותה מן המקורות.
שני דברי יושר חותמים זאת. ההאשמה "ad hoc" אינה נוגעת בתוקף — מוצאו של תאריך אינו מכריע אם אמת הוא, וירח אפריל בא בין כה וכה מ־Parker ו־Dubberstein. ולהפך, נגד הספר הזה: אם אכן הניח בית הדין ב־31 לספירה את החודש ירח אחד לפני בבל, כי אז עומד יום השלישי של Lanser, ובעבור אותו אביב יחיד אין איש יכול לשלול זאת — הלוח היה חופשי כמו השעורה. יום הרביעי נותר בכך קריאת מיעוט: נשואת מקורות, המסתברת יותר מן הבחינה החקלאית, אך לא כופה. המשא האמיתי נגדה אינו מונח כאן, בשדה ובשמים, שבהם עומד הפרק הזה איתן; הוא מונח במילה אחת של שני הולכי דרך לעמאוס, וזה פרק אחר. [מחושב; Parker & Dubberstein, 1946, p. 46 — מתועד]
העמקההקול הנגדי הכן, והסימטריה
שני דברים שייכים לכאן, ושניהם חותכים לשני הכיוונים. ראשית בעלי המקצוע: Sacha Stern מפקפק בכך ששיטת שלושת הסימנים מתארת את פרקטיקת המקדש הממשית, ו־Roger Beckwith מכנה את הלוח "far too flexible" מכדי לשחזרו (Stern, 2001; Beckwith, 1996). זה מחליש כל שחזור נחרץ — גם את ה־27 במרץ החשוף. הסבור שהמקורות רופפים מכדי להניח אדר ב׳, מוכרח לראותם רופפים באותה מידה מכדי לפסול אחד. שנית הסימטריה עצמה: "14 בניסן 31 = 27 במרץ" היא עובדה אסטרונומית (מולד 11 במרץ) ועוד הנחה היסטורית בלתי מתועדת (אין החלטת סנהדרין לאדר ב׳). הבוחר ב־27 במרץ ממלא בדיוק את אותה החלטה חסרה עצמה כמו הבוחר ב־25 באפריל — רק בשתיקה. חופש הלוח אינו חולשה של 31 לספירה לבדה; הוא המטבע שבו משלם כמעט כל מודל בשדה הזה, ו־33 לספירה משלמת אותו בצורת ראי (פרק 15).
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של אגף הלוח? אצל מקסימום כן, וזה יותר משנראה תחילה שההנחה מסוגלת לשאת. יום רביעי, 25 באפריל 31, מדויק מבחינה אסטרונומית ואפשרי מבחינת תולדות הלוח. תחת כללו שלו של אנטוליוס היא התוצאה הכפויה; תחת שום כלל עתיק אין באותה שנה יום שישי; העיבור נשען על עילות מתועדות וראשוניות; שנה מעוברת הייתה הכרח של המערכת; פסח מאוחר באותה מידה עומד שש שנים לאחר מכן שחור על גבי לבן; והיריב החד ביותר חישב בעצמו את יום הרביעי ואת הירח המלא של אותו ערב. הדבר עומד או נופל עם שתי הנחות: שירושלים נהגה לפי הפרקטיקה הבבלית המאוחרת ולא לפי המצרית, ו— בלתי ניתנת להוכחה אך מבוססת היטב — שהשעורה של אביב קר אחד השתהתה; שתיהן הנחות שהמתנגדים עצמם מותירים פתוחות. אגף הלוח לא הודגם בכך, אך הוא נעשה חזק ככל שניתן לעשותו, ואינו עוד הנחה מוסתרת אלא עמדה חפורה ובת בדיקה.
האסטרונומיה נתנה עתה את מועמדיה, והלוח אמר איזה חודש הוא מתיר. נותרת השאלה אילו שנים מתירה דרכו של ישוע — הטבילה, הפעילות, שנותיהם של טיבריוס והמקדש. זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש דבר מה הולם באל שאינו תולה את אותו הגדול מכול בטבלה, אלא בשעורה שבשדה ובסהר שבשמים. לא לוח מודפס לעיין בו מראש, אלא בריאה להתבונן בה — לחם המבשיל, ירח החוזר, ובית דין הממתין עד שתגיע השעה. העושה את הזמנים כך אינו מבקש חשבנים אלא לבבות ערים. ומשום כך בדיוק אין ההנחה הנושאת את שנת 31 מבוכה. הלוח נעשה כדי לכפוף עצמו אל השעורה; שעשה זאת בשנת הצלב אינו תחבולה אלא טיבו של הדבר. המחיר רשום, תמונת הראי אצל 33 לספירה עומדת לצידו — ומתחת לכל החשבון נותרת המנוחה שהוא מדויק במה שהוא מבטיח, עד לשעורה ועד לירח.
הערה על אודות המקורות
האסטרונומיה (מולד 11 במרץ 31; תקופה 22/23 במרץ; 1 בניסן 12 באפריל; 14 בניסן עם אדר ב׳ = יום רביעי 25 באפריל, בלעדיו = יום שלישי 27 במרץ; 37 לספירה = 19 באפריל) ניתנת לבדיקה חוזרת ועומדת בנספח A; טקסט אוסביוס (HE 7.32) נבדק ביוונית (Loeb), ושני כללי התקופה יוחסו כל אחד לנושאו שלו (כלל א׳ הוא כללו של אנטוליוס עצמו; כלל ב׳ הוא דיווחו על אודות הקדמונים). ששת מקומות פילון על אודות התקופה נקראו על בבואת העמוד של היוונית של Cohn ו־Wendland, כל אחד עם האפראט הביקורתי שלו; המילה "תקופה" לא נמצאה אצל יוספוס, ופסוקית הטלה של Ant. 3.248 היא תיאור, כך שרשימת העדים של אנטוליוס נידונה כאן כייחוס ולא כציטוט — עם Stern (pp. 51, 61), האומר את אותו הדבר על פילון ועל יוספוס. הערתו של Stern על הפרקטיקה המצרית (ZPE 130, 2000, p. 171 n. 69) נקראה במקור; היא עושה את ההתאמה הבבלית של ירושלים להנחה, לא לממצא. טקסטי העיבור החז״ליים (תוספתא סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא, עם כלל "שתיים משלוש ארצות") נבדקו במקור; קורפוס השדה של השעורה — Dalman, Arbeit und Sitte in Palästina I/2 ו־III, ומספרי הארצות של Bauer שהוא מוסר — נראה במקור מתוך המהדורות הסרוקות והוא הנושא את סף האביב (Weichreife) ואת פריסת הארצות, בעוד מאגר הנתונים המודרני של Strashny (2017) עומד לצידו כאישור, לא כיסוד. קטע השמש־בטלה נשקל כקטגוריה, לא כמדידה — על בבואת העמוד של Niese I, p. 207, עם אפראט וטסטימוניה, ועל ספירה של 10 נוסחאות תיארוך אצל יוספוס, שבאף אחת מהן אין הגֶניטיב האבסולוטי הזמני מטיל תנאי על היום. אורך השמש של 25 באפריל 31 לספירה (≈ 32.4°, 2.4° של שור) עומד בנספח A.1b ונרשם שם כעלות. הפרק הזה אינו מוכיח את החודש המעובר; הוא עושה אותו חזק ככל שהנתונים מתירים ומראה של־31 לספירה אין יום שישי תחת שום כלל תקופה עתיק. בשום מקום אין כאן טענה להוכחה.
ספרות (APA)
Bauer, L. (1902). Volksleben im Lande der Bibel. American Tract Society. (Barley-harvest regional figures: p. 126.)
Beckwith, R. T. (1996/2001). Calendar and chronology, Jewish and Christian. Brill. [pp. 282–283 seen primarily]
Dalman, G. (1928). Arbeit und Sitte in Palästina, Band I/2: Der Jahreslauf — Frühling und Sommer. C. Bertelsmann.
Dalman, G. (1933). Arbeit und Sitte in Palästina, Band III: Von der Ernte zum Mehl. C. Bertelsmann.
Eusebius of Caesarea. (1932). The ecclesiastical history (K. Lake & J. E. L. Oulton, Trans.; Book 7, ch. 32) (Loeb Classical Library). Harvard University Press.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1992). The Jewish calendar, a lunar eclipse and the date of Christ's crucifixion. Tyndale Bulletin, 43(2), 331–351. (p. 336)
Josephus, F. (1887). Flavii Iosephi opera, vol. I: Antiquitatum Iudaicarum libri I–V (B. Niese, Ed.). Weidmann. (Ant. 3.248 on p. 207; the page image with critical apparatus and the testimonia line — "§ 248 = Leuit. XXIII 5" — seen at first hand. No variant touches ἐν κριῷ τοῦ ἡλίου καθεστῶτος; witnesses ROMSPLLat.)
Lanser, R. D. (2026). Reconstructing the original Hebrew calendar. Associates for Biblical Research.
Milgrom, J. (2001). Leviticus 23–27 (Anchor Yale Bible, Vol. 3B, p. 2062). Doubleday.
Parker, R. A. (1944). Ancient Jewish calendation: A criticism. Journal of Biblical Literature, 63(2), 173–176. (Nisan 1 for AD 28–34, computed on first visibility of the crescent at Jerusalem; AD 31 = 12 April. Seen primarily.)
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24, p. 46). University of Chicago Press. (Also consulted in the machine-readable edition of the tables, pp. 25–46, in which Nisanu 1 of AD 31 falls on 12 April, JDN 1732482, and the Ululu II of AD 30 on 18 September, JDN 1732276.)
Philo of Alexandria. (1896–1906). Philonis Alexandrini opera quae supersunt (L. Cohn & P. Wendland, Eds.). Georg Reimer. (Greek with critical apparatus; used: vol. 1, p. 41 = De opificio mundi 116; vol. 4, p. 304 = De Decalogo 161 and p. 252 = De vita Mosis II 222–224; vol. 5, pp. 44–45 = De specialibus legibus I 181–186, p. 122 = II 150–152 and p. 137 = II 204. Page images seen at first hand.)
Stern, S. (2000). The Babylonian calendar at Elephantine. Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, 130, 159–171. [p. 171 n. 69: the Egyptian practice, Aristobulus and Philo.]
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (pp. 61, 70, 102–103, 115, 124). Oxford University Press.
Strashny, A. (2017). Modern searches for Aviv barley in the context of the Hebrew calendar: A first description of the Israeli barley observation data. Jewish Bible Quarterly, 45(3), 179–187.
טקסטים ראשוניים: Tosefta, Sanhedrin 2:2 (מהדורת מכון ממרא) · Babylonian Talmud, Sanhedrin 11a–b, 12a · Babylonian Talmud, Menachot 85a · Mishnah, Rosh ha-Shanah 1:7; 2:6–8 · Mishnah, Menachot 10:2; 10:8; 10:9 · Mishnah, Pesachim 4:8 · Leviticus 2:14 · Josephus, Antiquitates Judaicae 3.248; 18.89–90, 120–124 · Philo, De opificio mundi 116 · De Decalogo 161 · De specialibus legibus 2.26; I 181–186; II 150–152, 204 · De vita Mosis II 222–224. יוונית/ארמית דרך המהדורות הנקובות; תרגום עבודה עצמי. אסטרונומיה: שחזור עצמי (ephem/Swiss Ephemeris), מכויל; נספח A. לחזקיהו: דברי הימים ב׳ 30:2–3, 15 · במדבר 9:10–11 · משנה, ראש השנה ב׳:ח׳–ט׳ · משנה, פסחים ד׳:ט׳ · תלמוד בבלי, ברכות י׳ ע״ב (Sefaria, נבדק במקור הראשוני).
משפך יום השבוע של הפרק הקודם נסגר על נקודה אחת: בהינתן יום רביעי, נותרת בשדה כולו רק 31 לספירה. אך אותו משפך נתלה בהנחה שדחיתי אז במתכוון, ושעתה עליה לעלות על השולחן — שכן היא החוליה הצרה ביותר בכל העניין. יום הרביעי של 25 באפריל קיים רק אם עיבר הסנהדרין באביב 31 חודש 13, אדר שני. בלא אותו חודש מעובר נופל הפסח חודש קודם לכן, ביום שלישי, 27 במרץ, ויום הרביעי איננו. הפרק הזה חופר את ההנחה האחת ההיא עד לקרקעיתה — כיצד עבד לוח השנה של הבית השני, מה הייתה סבירותו של אדר ב׳ בשנת 31, מה מחירה, ומה מודים בעניינה המתנגדים החדים ביותר בעצמם.
אני אומר מראש את טיבה של התוצאה, שכן היא צנועה וכנה. הפרק הזה אינו מספק הוכחה שהחודש המעובר אכן נפל — איש אינו יכול לכך, והוא אינו מעמיד פנים. הוא מספק מקסימום: עד כמה חזקה אפשר לעשות את ההנחה הזאת, והיכן עובר גבולה. והוא מראה שהשאלה סימטרית, דבר שנשכח לא אחת. "14 בניסן = 27 במרץ" אף היא אינה עובדה אלא הנחה; היא מניחה שהסנהדרין לא עיבר אדר ב׳. שני הצדדים ממלאים את אותה החלטה חסרה עצמה. ההבדל הוא שהאחד עושה זאת בקול והאחר בשתיקה.
פתח באי־ההבנה שיש להסירה מן השולחן. לוח השנה של הבית השני לא היה לוח מודפס, לא טבלה שאפשר לעיין בה מראש. הוא היה חי. חודש לא החל ביום מחושב, אלא בערב שבו ראו שני עדים את הסהר הראשון ואישרו זאת לפני בית הדין. שנה לא קיבלה את חודשה ה־13 לפי מחזור קבוע, אלא כאשר השעורה טרם הבשילה ובית הדין החליט: עדיין לא, נמתין חודש. לחם, ירח, שעורה, אספה של בני אדם — על אלה סבב הדבר. המחזור הקבוע והמחושב בן 19 השנים המוכר לנו, זה של הלל השני, טרם היה קיים; המסורת מתארכת אותו סביב שנת 359, למעלה מ־300 שנים מאוחר יותר.
מומחההירח הנראה והחוליה הצרה ביותר
ההבחנה בין המולד (ההיצמדות הממוצעת של השמש והירח, גודל חישובי) לבין הראות הראשונה של הסהר היא החוליה הצרה ביותר של התיארוך כולו. הסהר נעשה נראה רק כיום לאחר הירח החדש האסטרונומי, וראות ראשונה זו תלויה במצב מסלול הירח, בזווית מול האופק ובמזג האוויר. הלוח המאוחר מחשב לפי המולד; לוח המאה הראשונה הביט (משנה, ראש השנה א׳:ז׳; ב׳:ו׳–ח׳). ואותה משנה אומרת ביתר חדות מה פירושו של "להביט" מכפי שמראה הפניה סתם. בב׳:ח׳ מקבל רבן גמליאל שני עדים שראו את הירח, בעוד רבי דוסא ורבי יוחנן בן נורי חולקים עליו על יסוד אסטרונומי — הירח לא יכול היה לעמוד שם. בית הדין מקבל את העדים. וא׳:ד׳ מראה עד כמה כבד היה משקלו של הדבר: על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי הותר לעדים אף לחלל את השבת כדי למסור את ראייתם. הראייה קדמה לחישוב, והמשנה אומרת זאת לא כבדרך אגב אלא במחלוקת של סמכות ובהיתר של שבת. [מתועד] ומעבר לכך עומדת השאלה הגדולה יותר: האם הורשה ניסן להתחיל רק לאחר תקופת האביב, או לא? זוהי דרגת החופש השנייה, וההכרעה בה — ודווקא שם הותירו לנו הקדמונים שני כללים, לא אחד. הבוחר בכל זאת בחשבון המולד במקום בראות — אצלו עובר יום הרביעי לא אל 31 לספירה אלא אל 30 לספירה (14 בניסן = יום ד׳ 5 באפריל), בעוד ש־31 לספירה נופלת על יום שני, 26 במרץ. הבחירה לצפות־או־לחשב מונחת אפוא לפני כלל התקופה, והיא — המוגנת כאן — היא הנותנת ל־31 לספירה את יום הרביעי.
ואותה בחירה אינה פתוחה: מקורות המאה הראשונה מצביעים לכיוון אחד. פילון האלכסנדרוני מתאר את הירח אשר "בשעת ההיצמדות [הקוניונקציה], כשהוא הולך מתחת לשמש", חשוך בצידו הפונה אל הארץ, "אך בנוּמֶנְיָה [הירח החדש פותח־החודש] מתחיל להאיר" (De specialibus legibus 2.26) — ראשית החודש הלוחית נופלת אפוא עם הראות הראשונה, לאחר הקוניונקציה, לא עליה. Sacha Stern, בעל חיבור היסוד, קורא כך גם את הלוח החז״לי: הוא היה "מבוסס במקורו על ראיית הירח החדש [...] ורק מאוחר יותר הוחלף בלוח מחושב על יסוד ההיצמדות הממוצעת (המולד)" — מעבר שהוא מתארך למאה הרביעית ואילך (Stern, 2001, pp. 102–103, 124). נקודת נתונים קדומה יותר מצביעה לאותו כיוון: שנתו של יוחנן הורקנוס (130 לפנה״ס) ניתנת להסבר, תחת שני מיקומי החודש כאחד, רק אם הלוח "נשען על תצפיות בירח החדש" (Stern, p. 115). ו־Stern אינו עומד לבדו: Roger Beckwith, בר הסמכא המודרני האחר, כותב על אותה ארץ ישראל בת המאה הראשונה עצמה כי "האסטרונומיה לא נלמדה שם, והשנה הוסדרה לא בחישוב אלא בתצפית", כשהעיבור מוכרע על פי בשלות השעורה ולא על פי התקופה (Beckwith, 1996/2001, p. 283) — אותו Beckwith עצמו המכנה בהמשך את הלוח "far too flexible" מכדי לשחזרו במדויק, והעומד אפוא בעד התצפית ונגד כל הטלה־לאחור מחושבת בעת ובעונה אחת. חשבון הקוניונקציה שהיה נותן ל־30 לספירה את יום הרביעי הוא אפוא המודל המאוחר, המוטל לאחור על מקדש שהביט. [מתועד — Stern, Calendar and Community; Beckwith, Calendar and Chronology, p. 283; Philo, Spec. Leg. 2.26]
שני הכללים ההם עומדים, שניהם, בפרק אחד של מקור עתיק — וכדאי לקרוא אותם בדיוק, שכן הם מכריעים יותר מכפי שסבורים. אוסביוס משמר בהיסטוריה הכנסייתית שלו את קנון הפסחא של אנטוליוס מאלכסנדריה, ושם הם מונחים זה לצד זה. הכלל האחד, זה של אנטוליוס עצמו, מעגן את החודש: אין להציב את החודש הראשון לפני התקופה; העושה זאת "תועה לא מעט". הכלל האחר, שאנטוליוס מצטט מפי הקדמונים — פילון, יוספוס, ורבותיו של אריסטובולוס — מעגן את החג: יש לשחוט את שה הפסח "לאחר תקופת האביב, באמצע החודש הראשון" (אוסביוס, Historia Ecclesiastica 7.32.14–18). שני כללים, לכל אחד נושא משלו. ואנטוליוס מראה שזו תורה אחת הנראית משני צדדים: אם מונח החודש כשורה, נופל ה־14 מאליו כשהשמש בטלה והירח המלא מולה. הם נפרדים זה מזה רק בזנב — ו־31 לספירה מונחת בדיוק באותו זנב. יושר אחד שייך לכאן במפורש, והוא חותך לשני הכיוונים: ציטוט אריסטובולוס שמאחורי כלל ב׳ מגיע אלינו מיד שלישית בלבד — אנטוליוס מביא את הקדמונים, וטקסטו של אריסטובולוס עצמו אבד — כך שכלל ב׳ מתועד חלש יותר מכללו שלו של אנטוליוס, כלל א׳.
אותו יושר חייב להגיע רחוק יותר מציטוט אריסטובולוס, שכן הוא נוגע ברשימת העדים כולה. אנטוליוס נוקב בפילון, ביוספוס וברבותיו של אריסטובולוס כקדמונים שמאחורי כלל ב׳. הבודק את השמות האלה אינו מוצא אצלם את הכלל.
פילון נוקב בתקופה בשישה מקומות, ובכל אחד מהם היא עונה. הוא מכנה את שני חגי התקופה "רבי־ימים" (πολυήμεροι) ואומר שכל אחד מהם נמשך שבעה ימים; בתוך תקופה שוויונית אחת הוא מציב את הראשון, את העשירי ואת ה־15 בחודש; והוא כותב שכל אחת משתי התקופות מתרחשת "בחודש שביעי". יום אחד אינו יכול להיות שלושת אלה בבת אחת. פילון מסביר בעזרת התקופה מדוע נקרא חודש ראשון — ואין הוא קושר אליה שום יום חג (De opificio mundi 116; De Decalogo 161; De specialibus legibus I 181–186 ו־II 150–152, 204; De vita Mosis II 222–224, כולם נקראו בטקסט היווני של Cohn ו־Wendland, עם האפראט הביקורתי).
ויוספוס אינו נוקב בתקופה בשום מקום; המילה לא נמצאה בשום מקום ביצירתו. מה שהוא נותן הוא שה־14 חל בעוד השמש עוברת בטלה, וזה תיאור: אין "יש" ניצב לצידו, זהו המיקום האסטרונומי היחיד בכל יצירתו, והוא עומד כתוספת לפסוק בתורה שאין בו כזה (Antiquitates 3.248; ויקרא 23:5).
רשימת העדים של אנטוליוס היא אפוא ייחוס, לא ציטוט. Sacha Stern אומר זאת על שני השמות — ייחוס הכלל "to Philo and Josephus, whose works we are well acquainted with, is actually debatable", והכלל עצמו "is not explicitly enunciated in any of their works" — והוא מרחיב את הספק אל השם השלישי, ומצרף לו מניע: הייחוס לבעלי סמכות יהודיים קדומים "suited the needs of Anatolius", שהצדיק את חשבון הפסחא שלו עצמו, "and we are entitled, therefore, to question the impartiality of his interpretation" (Stern, Calendar and Community, pp. 51, 61).
ועתה אמת המידה שזה מטיל עליי. המוריד עד מדרגתו משום שהוא מייחס בנדיבות, אל לו לשכוח זאת ברגע שאותו עד עצמו נוח לו. כלל א׳ הוא כללו של אנטוליוס עצמו, וכלל א׳ הוא הכלל הנותן את יום הרביעי ב־31 לספירה. אם הוא נוהג ברפיון במה שלימדו הקדמונים, מדוע יעמוד כללו שלו?
התשובה היא שכלל א׳ אינו נשען על סמכותו. הוא נשען על פרקטיקה הניתנת למדידה בלעדיו: בטבלאות הבבליות מתחיל ניסן לאחר התקופה, שנה אחר שנה — "the Babylonian Nisanu always began after the vernal equinox", כותב אותו Stern עצמו — וזאת אפשר לספור בלא לפתוח אף אב כנסייה אחד (Parker & Dubberstein, 1946, p. 46; Stern, Calendar and Community, p. 61; נספח A.3). מה שאנטוליוס מתאר שם ניתן לבדיקה בלתי תלויה בו; דיווחו על אודות הקדמונים אינו ניתן לה.
זה ההבדל, וזה הדבר היחיד הנחשב כאן. כלל הניתן לקריאה מתוך הפרקטיקה שורד את חולשתו של דוברו. ייחוס אינו שורד.
לעניינו הראשי של הפרק הזה אין דבר משתנה; המניין שלהלן עומד כפי שהוא עומד. מה שמשתנה הוא הטעם שבעטיו נושא כלל א׳ משקל — לא משום שאנטוליוס אומר אותו, אלא משום שהטבלאות מראות אותו — את הפרקטיקה הבבלית, כלומר; אם ירושלים נהגה לפיה — זו שאלה אחרת, והיא באה מיד.
פרקטיקה נגדית אחת שייכת לצידו. במצרים נצמד הפסח היהודי לתקופה: אריסטובולוס מאלכסנדריה — הידוע רק מדיווחו של אנטוליוס, ראה לעיל — מציב אותו, באמצע המאה השנייה לפנה״ס, בתקופה או סמוך לה, "which implies on average one month before the Babylonian 14th/15th Nisan", ו־Stern מוסיף: "The same is apparent in Philo's works" (Stern, 2000, p. 171 n. 69) — במובן העונתי שהוצג לעיל; פילון אינו קושר לכך יום. Stern גם מודה שבמקום שבו התבואה והפרי הבשילו, פסח לפני התקופה "may have happened quite frequently" (2001, p. 70; פרק 7). יש אפוא שתי פרקטיקות ברשומות, לא אחת. התאריכים היהודאיים הניתנים לבדיקה מול עדות חיצונית, וכתובת ברניקי, הולכים אחר החודשים הבבליים ונופלים מאוחר (Stern, 2001, p. 61); הפרקטיקה המצרית נופלת חודש מוקדם יותר. כלל א׳ אינו מכריע באיזו מן השתיים נהגה ירושלים. הוא נשען על הנתונים היהודאיים, והם מעטים, והבחירה הזאת עומדת בספר הזה כהנחה, לא כממצא (נספח D). [מתועד — Stern, ZPE 130 (2000) 171 n. 69, נראה במקור]
חשב את שני הכללים עד תום עבור 31 לספירה, ויוצא מכך דבר המסכם את כל עניינו של הספר הזה במשפט אחד. תחת אף אחד משני כללי התקופה העתיקים אין ב־31 לספירה יום שישי. קח את כללו של אנטוליוס, המעגן את החודש: אז נדחה ירח מרץ החורפי (תשעה ימים לפני התקופה), ניסן נופל באפריל, ו־14 בניסן חל ביום רביעי, 25 באפריל. קח את הכלל המחמיר של הקדמונים, התובע את החג לאחר התקופה: אז נותר ירח מרץ על עומדו ו־14 בניסן חל ביום שלישי, 27 במרץ. יום רביעי או יום שלישי — אך תחת אף אחד מהם לא יום שישי. המבקש לשאת את קונצנזוס יום השישי עבור 31 לספירה אינו יכול להיתלות באף אחד משני הכללים העתיקים. תחת כל קריאה עתיקה נופלת השנה מחוץ ליום השישי. זוהי צורתו הסופית, נשואת המקורות, של מה שקבע פרק 1: פסילתה של 31 לספירה אינה מדידה, אלא תוצר לוואי של האקסיומה.
שולחן העבודהשני הכללים, מחושבים עד תום (אוסביוס, HE 7.32)
מיקומי השמש חושבו מחדש (התקופה האמיתית בשנות ה־30 ≈ 22.6 במרץ, יוליאני):
שני דברים בולטים. עבור 31 לספירה אין שום כלל נותן יום שישי (כלל א׳ → יום רביעי; הנחת כלל ב׳ ביישום מחמיר → יום שלישי). עבור 33 לספירה שורד יום השישי הטוב רק על כלל ב׳, או על כלל א׳ בצירוף רשומת הטבלה המיושנת בת המאה השלישית של אנטוליוס; ניקח את התקופה האמיתית בת המאה הראשונה, ידחה כלל א׳ את ירח מרץ של 33 לספירה והיא תיעשה יום שבת במאי. יום השישי של הקונצנזוס תלוי אפוא בבחירת מוסכמה — בדיוק אותה שבירות שפרק 15 ימדוד במלואה, וכאן היא נראית כבר מתוך המקור. [מחושב]
הסתייגות אחת בעניין כותרת הטור. הכותרת נוקבת במה שהטור הזה בודק, לא במה שקבעו הקדמונים. אצל אוסביוס כל ניסוח מְצַווה של כלל ב׳ הוא יחסי־לתקופה; צורת היום ה־14 מופיעה בשכבה התצפיתית והגזירתית, שבה מוכנס יום הפסח כהנחת מוצא נתונה (HE 7.32.17–19). קוראים מאוחרים עשו מן ההנחה הזאת כלל, והטור הולך אחריהם כדי לחשב את התוצאה.
שולחן העבודההחשבון של הצד שכנגד, והסיבה שבגללה היא מסלקת אותו
המתנגד החריף ביותר של 31 לספירה מבין המפורסמים מחשב את יום רביעי הזה בעצמו. André Reis דוחה את 31 לספירה ומגיע ליום שישי 3 באפריל 33; הוא אינו מקל והוא אינו מוותר על דבר. אך הוא מרשה לעצמו, לאורך עמוד אחד, "for the sake of argument", לחשב אדר ב' בשנת 31 לספירה — לפי כלליו שלו, מקורותיו שלו ונתוני הסהר של Schaefer. אדר א' מתחיל בסהר הנראה של ערב יום ראשון 11 בפברואר 31 ויש לו את המקסימום של 30 יום; א' באדר ב' חל אפוא בערב יום שלישי 13 במרץ; לאדר ב' אין לעולם יותר מ־29, ולכן א' בניסן חל ביום רביעי 11 באפריל. שורת הסיום שלו עצמו, במילותיו: "[...] thus placing Passover/Nisan 15 no later than Wednesday, April 25, 31 AD at sunset."
### זוהי הכרונולוגיה של הספר הזה, מחושבת בידי הצד שמנגד. י"ד בניסן ביום רביעי 25 באפריל; ט"ו בניסן מתחיל בשקיעה של אותו יום רביעי עצמו.
בדקתי את חשבונו לפני שהצבתי אותו כאן, שכן ציטוט התומך בעניינך שלך ראוי לבחינה המחמירה ביותר. כל ארבעת ימי השבוע מתאימים למספר היום היוליאני — 11 בפברואר יום ראשון, 13 במרץ יום שלישי, 11 באפריל יום רביעי, 25 באפריל יום רביעי — והסהר של 11 בפברואר 31 יוצא במנגנון של הספר הזה עצמו על q = +0.55, אזור A: נראה, כפי שהוא אומר. חישוביו תקינים. אין מה לגרוע מהם.
ואז המשפט שבו מדובר, שכן אותו הוא מוסיף בעצמו מיד לאחר מכן. מדוע הוא דוחה את התוצאה הזאת? *"even with an Adar II, 31 AD still doesn't meet the criteria, because an Adar II with 29 days didn't allow a delay of one extra day to accommodate Nisan 15 beginning on Thursday evening, let alone a delay of two days for Nisan 15 to begin on Friday evening."*
### ⛔ "הקריטריונים" הם יום שישי. אין כאן הפרה של כלל לוח, אין סתירה למקור, אין הפרכה של חישוב — התוצאה אינה עומדת בדרישה משום שאינה מניבה יום שישי. זוהי האקסיומה של פרק 1, כתובה בידי הצד שכנגד, לטובת עניינה שלה, מבלי שהיא מזהה אותה כאקסיומה.
ההגינות שלצד זה, ובלעדיה היה הציטוט הזה מוכיח יותר מדי. Reis אינו מודה בשנה הזאת. חשבונו שלו מציב את א' בניסן של 31 במרץ והוא מחזיק את אדר ב' כמופקע; הוא מביא את החשבון כדי להראות שאפילו הגרסה הנדיבה ביותר אינה מגיעה ליום שישי שלו. מה שנלקח כאן אינו אפוא הסכמתו אלא כלל ההוצאה שלו. הוא ואני מחשבים את אותו ירח אפריל ומגיעים לאותו יום; אנו נחלקים על ערכו של אותו יום. [מתועד — Reis (2025), p. 16, נקרא במקור; מחושב — ימי השבוע שלו ותאריך הסהר שלו נבדקו, `reis_a8_narekening.py`]
דבר אחד נוסף שייך לשם, והוא חד יותר משגיאת מערכת. א' בניסן שלו של 31 לספירה — 12 במרץ — אינו סהר שנצפה. הוא אומר זאת בעצמו: אותו ערב לא היה נראה לפי Schaefer, וא' בניסן "must have started on a predicted new moon", על סמך בבלי ראש השנה י״ט ע״ב. תאריכיו הם תאריכי ערב: הוא מכנה את היום היהודי על שם הערב שבו הוא מתחיל, ורק כך נסגרת שרשרתו שלו — "Nisan 15 no later than Wednesday, April 25 at sunset" הוא אותו יום עצמו שספר זה רושם כי״ד בניסן, יום רביעי 25 באפריל. בהצבה כזו זה לצד זה מתברר שראשית החודש שלו אינה סוטה באופן שיטתי, אלא בדיוק פעם אחת. ב־32 לספירה, ב־33 לספירה ובירח אפריל ההיפותטי שלו של 31 לספירה היא חופפת בדיוק לסהר הנראה הראשון — בלי הפרש של יום. ב־30 לספירה ההפרש הוא יום אחד, ואותו ערב מופיע אצל Schaefer עצמו בשורה שעליה הוא כותב: "the visibility in Jerusalem is not certain". רק במרץ 31 לספירה הוא בוחר ערב ש־Schaefer מכנה בלתי נראה באופן מהימן — R = −1.3 ביחס R/DR של 3.25, מעל הסף של Schaefer עצמו, 2.5, שמעליו נתן הקריטריון שלו "correct predictions for all 201 observations". שיטתו הולכת אפוא אחר התצפית, פרט לשנה האחת שבה מסקנתו תלויה בסטייה. שם, ורק שם, הוא נותן לכלל אמוראי לגבור על הסהר. [מחושב — שלושה־עשר ערבים הוצבו לצד טבלה I של Schaefer, `reis_a8_narekening.py`; מתועד — Schaefer (1990), pp. 57 ו־59, נקראו במקור]
שולחן העבודההחשבון של Newton, וההנחה שבאמצעותה הוא מסלק אותו
Reis אינו המתנגד הראשון המחשב עד תום את ירח אפריל של 31. Newton עשה זאת לפניו, בטיוטה שלא הגיעה לדפוס. ב"Regulæ pro determinatione Paschæ" (Yahuda Ms. 24e) הוא מתיר עיבור יוצא דופן "ob fruges nondum maturescentes" — משום שהיבול טרם הבשיל — ואז נותרת 31 כיריבה היחידה של 34: "Sola est ambiguitas in annis 31 et 34." הוא בוחר ב־34 "quoniam is tam sine intercalatione extraordinaria quàm cum intercalatione respondet tempori proposito": משום שהיא עומדת בדרישתו גם בלא עיבור וגם עמו. בגרסה השנייה של אותו חיבור (f. 3r–4r) הוא מחשב את 31 המעוברת: "Vesper ille sequentis Mensis incidere debuit in feriam 3 vel ad summum in feriam 4" — הערב שבו מתחיל י״ד בניסן חל ביום שלישי או לכל המאוחר ביום רביעי. זהו י״ד בניסן ביום רביעי 25 או ביום חמישי 26 באפריל 31. הוא דוחה זאת מסיבה אחת: הנחתו תובעת ערב של יום חמישי. המנגנון עצמו עומד בעבודת הלוח שלו: "if the corn was not [then] ripe enough for offering the first fruits, the Festival was put off by adding an intercalary month to the end of the year" (MS Add. 3987).
### אותו ירח אפריל, עם יום רביעי כתוצאה הראשונה, ואותה סיבה לסלק אותו. Newton בטיוטותיו ו־Reis ב־2025 עושים את אותו חשבון; אצל שניהם יום השבוע מוחק אותו.
ארבעה דברים שייכים לכאן. שתי הגרסאות של Yahuda 24e נבדלות בהנחה — הפסח הנאכל בערב ט״ו או בערב י״ד בניסן — ולכן בתוצאה, 34 מול 33; איזו מהן המאוחרת, אין התעתיק מראה. גרסה 1, עם הצליבה בט״ו בניסן, נותנת ל־31 המעוברת לא יום רביעי אלא יום שישי 27 באפריל. Newton עצמו נוקב במרווח הטעות של טבלאותיו: "vix credibile sit ultra unum vel ad summum duos gradus errare posse" — שגיאה של מעלה אחת או לכל היותר שתיים. ומה שנלקח, כמו אצל Reis, הוא חשבונו וכלל ההוצאה שלו, לא הסכמתו: בשום מקום אין Newton מקבל את 31. [מתועד — Yahuda Ms. 24e, f. 1r–4r, ו־MS Add. 3987, בתעתיק המנורמל של Newton Project (THEM00281; THEM00423); מחושב — ימי השבוע של 24 עד 27 באפריל 31 נבדקו מחדש]
מומחהשני הכללים הרבניים שבאמצעותם נשללת שנת 31 לספירה, ומה שכתוב במקורות
Reis אינו שולל את שנת 31 לספירה על יסוד אסטרונומיה אלא על יסוד שני כללים רבניים. שניהם קיימים. שניהם, במקור שלהם עצמו, נחרצים פחות ממה שמסקנתו עושה אותם, וניתן לבדוק זאת בטקסטים עצמם.
הראשון הוא בבלי ראש השנה י״ט ע״ב: "אדר הסמוך לניסן לעולם חסר" — האדר הסמוך לניסן חסר תמיד. בכך הוא גובר על הסהר הבלתי־נראה של 12 במרץ 31: החודש היה מתחיל אז בלי תלות במה שניתן היה לראות. שלושה דברים כתובים במקור עצמו. הוא מגיע אלינו כהודעה שנשלחה — "שלחו ליה למר עוקבא", שלחו זאת אל מר עוקבא, ראש הגולה בבבל, המאה השלישית — הוא מצוי רק בתלמוד הבבלי, וההקשר שלו הוא הלוח הקבוע: רב פפא מסביר מיד לפני כן ש"חודש" מונה 29 או 30 יום, כבחירת בית הדין. זה 200 שנה אחרי 31 לספירה, בארץ שבה הלוח חושב בינתיים. ספר זה מחיל על מקום זה את אותה אמת מידה ש־`פרק 5` מחיל עם Chwolson על כל הקביעות שלאחר 70, ושהחיל למעלה גם על עצמו אצל משנה מנחות י׳:ב׳.
### ⛔ אבל המכריע כתוב בסוגיה עצמה, והוא השגה. רב נחמן מקשה מן המשנה: "על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי" — על שני חודשים מותר לחלל את השבת, על ניסן ועל תשרי (משנה ראש השנה א׳:ד׳). אילו היה האדר שלפני ניסן חסר תמיד, מולד ניסן היה קבוע מראש וחילול השבת הזה היה חסר טעם. ההשגה מושלמת בכ׳ ע״א — "אלא אי אמרת לעולם חסר, אמאי מחללינן?" — והתלמוד אינו פותר אותה בוויתור על הראייה אלא בשמירה עליה: "מצוה לקדש על הראייה" — מצווה לקדש את החודש על פי הראייה.
### הכלל תוחם את אורכו של אדר. הוא אינו מחליף את ההתבוננות בסהר של ניסן — הסוגיה המוסרת אותו אומרת זאת במפורש. מי שמשתמש בו כדי לגבור על סהר בלתי־נראה, משתמש בו מחוץ לתחומו. [מתועד — בבלי ראש השנה י״ט ע״ב–כ׳ ע״א, הארמית נבדקה במקור]
הכלל השני בא מן התוספתא, והוא נושא את כל טיעון השנים שלו. בעזרת סדרת שנות השמיטה של Wacholder טוען Reis ששנת 32 לספירה עוברה, ולכן 31 לספירה ו־33 לספירה לא יכלו להתעבר — "אין שתי שנות עיבור רצופות". במסקנתו זה נקרא "not permitted by Jewish calendrical rules". המקור עצמו אומר אחרת. במהדורת מכון ממרא כתוב בסנהדרין ב׳:ד׳: "אין מעברין שנה אחר שנה" — אין מעברים שנה אחר שנה — ומיד לאחר מכן: "ר״ש אומר: מעברין שנה אחר שנה" — ר' שמעון אומר: כן מעברים שנה אחר שנה. הוא מביא תקדים: ר' עקיבא, בהיותו אסור, עיבר שלוש שנים ברציפות. התשובה אינה מכחישה את התקדים; היא מסבירה אותו ("בית הדין יושב ומחשב כל שנה ושנה בזמנה").
### כלל שנוי במחלוקת, עם דעה חולקת נקובה בשם ועם תקדים הפוך, אינו יכול לשלול שנה. זה אינו "not permitted"; זו העדפת רוב. כלל שנת השמיטה שהוא מציב לצידו אכן עומד שם בלא חולק (ב׳:ה׳: אין מעברים שנת שמיטה ולא את השנה שאחריה; נוהגים לעבר את השנה שלפניה) — אך בלי הכלל הראשון הוא אינו נושא את שלילת 31 ו־33.
⚠ אזהרה אחת שייכת לכאן, והיא מחייבת את הספר הזה עצמו לא פחות. מספור התוספתא שונה ממהדורה למהדורה: אצל Zuckermandel נאמר בסנהדרין ב׳:ח׳ שהחודש המוסף הוא תמיד אדר שני, וב־ב׳:ט׳ כלל שנת השמיטה; במהדורת מכון ממרא אלה ב׳:ד׳ וב׳:ה׳. ה"ב׳:ח׳" של Reis אינו מפנה באף אחת מהן אל הכלל שהוא מציב תחתיו. זו טעות הפניה של הלכה אחת ולא טעות לגופו של עניין — אך משמעה שכל הפניה לתוספתא חייבת לנקוב במהדורה, גם שלי למעלה אצל שלושת הסימנים ושלושת האזורים. [מתועד — תוספתא סנהדרין ב׳:ב׳, ב׳:ד׳ וב׳:ה׳ במהדורת מכון ממרא נבדקו במקור; מספור Zuckermandel דרך Stern (2001), pp. 159–162]
### ⭐ ובאותה הלכה עצמה עומד כלל ש־Reis אינו מצטט, והוא חותך נגד כל סדרה שנקבעה מראש — גם נגד שלי. "אין מעברין את השנה משנה לחברתה": אין מעברים את השנה מתוך השנה שקדמה לה. ההכרעה אמורה ליפול בשנה עצמה, על פי סימניה של אותה שנה. זה נוגע בטיעון המחזורי של Reis, זה נוגע בשחזור של Lanser (`פרק 15`), וזה נוגע בהנחה שבאמצעותה ספר זה ממלא את עיבור שנת 31 לספירה. לפיכך הוא עומד כהנחה בנספח ד ולא כאן כנשק. [מפורש]
אך איזו משתי החלופות ל־31 לספירה — יום הרביעי של אפריל או יום השלישי של מרץ — היא הממשית? את זאת אין כלל התקופה מכריע; את זאת מכריע העיבור, והוא מצביע בעקביות אל אפריל. שכן בית הדין עיבר על יסוד שלושה סימנים: האביב (בשלות השעורה), פרי האילן, והתקופה (מצב העונה); היו שניים מן השלושה מפגרים — עיברו (תוספתא, סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא; בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב). ויש איגרת שנשתמרה המראה בדיוק את ההחלטה הזאת, שהוכתבה מעל מעלות הר הבית, בארמית: "דגוזליא רכיכין ואימריא דערקין וזימנא דאביבא לא מטא; [...] ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין" (בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב). שני סימנים ארכאיים — מעלות המקדש, כלומר לפני שנת 70, ונוסח האיגרת הארמי — מעידים על קדמות רבה. בדיוק אותן עילות שיכלו להסיט שנה בחודש שלם.
מומחההפסח הנדחה של חזקיהו: תקדים החותך לשני הכיוונים
שמועצה יכלה לדחות חג בחודש שלם אין הדבר עומד על האיגרת החז״לית בלבד; לכתוב יש לכך תקדים. בימי חזקיהו לא ניתן היה לעשות את הפסח בזמנו, "כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים"; ועל כן "ויוועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", "וישחטו הפסח בארבעה עשר לחודש השני" (דברי הימים ב׳ 30:2–3, 15). המידה היא זו של במדבר 9:10–11, הפסח השני למי שהיה טמא או בדרך רחוקה, וכאן היא מוחלת על עם שלם. המשנה מפרשת את העיקרון שמאחורי זה: בית הדין הוא שמשל בלוח, לא האסטרונומיה. רבן גמליאל גוזר על רבי יהושע לבוא אליו "במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך", ורבי עקיבא מצדיק זאת מן ויקרא 23:4: המועדות עומדים "בין בזמנן בין שלא בזמנן" (משנה ראש השנה ב׳:ח׳–ט׳). תאריך שקבע בית הדין היה מחייב, גם תאריך מוטעה. [מתועד]
אך התקדים נושא פחות משנראה, והגבול שייך לו. ראשית, פסח חזקיהו אינו עיבור: הכתוב נוקב בחג בחודש השני, לא באדר שני; החודש אינו זז, רק החג. שנית, המסורת קוראת אותו דווקא כעיבור, והיא פוסלת אותו. מששת הדברים שעשה חזקיהו מונה המשנה שלושה שלא הודו לו חכמים, והשלישי הוא זה: "עִבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ" (משנה פסחים ד׳:ט׳). הגמרא חוזרת על כך ומוצאת את הפגם בכלל שאין מעברין עוד ביום 30 של אדר, משום שיום זה ראוי כבר להיות א׳ בניסן (בבלי ברכות י׳ ע״ב). המסורת שומרת אפוא את המקרה כעבירה, לא כדוגמה. כתקדים לבית דין המזיז את הלוח, חזקיהו נושא: הדבר אירע, בהחלטת מועצה, ובעל דברי הימים רושם אותו בלא פסילה. כתקדים למה שהיה מותר, אין הוא נושא: המסורת היחידה השופטת את המקרה דוחה אותו. הבונה את אדר ב׳ של 31 על חזקיהו בונה על קרקע שחכמים עצמם פסלו; המבקש להפריך אותו בחזקיהו חייב להודות שהפסילה נוגעת בהחלטה שנתקבלה בתוך ניסן ואינה נוגעת בעיבור אדר הרגיל. הוא חותך לשני הכיוונים, ולכן הוא עומד כאן כגבול ולא כסמך. [מתועד — משנה פסחים ד׳:ט׳ ובבלי ברכות י׳ ע״ב נבדקו במקור הראשוני; מפורש — ההחלה על 31 לספירה]
וכאן דיוק שהדיון מחמיץ לא אחת. ה־14 בניסן החשוף של 27 במרץ נופל בעצמו לאחר התקופה (22/23 במרץ). עילת התקופה — "פסח לאחר התקופה" — כבר נתמלאה אפוא בחלופה המוקדמת; היא לא כפתה שום חודש מעובר. המבקש אדר ב׳ בשנת 31 אינו יכול להיתלות בתקופה; ההחלטה מוכרחה הייתה להישען על השעורה ועל פרי האילן, שני הסימנים החקלאיים. האם היו אלה, באביב הקר של 31, מאוחרים כל כך עד שהוסיף בית הדין חודש? את זה אי אפשר להוכיח — אך אפשר לכייל.
השדה עצמו נמדד, והוא קובע שני דברים ששום טבלה אינה נותנת. הראשון הוא הסף. בר הסמכא של המחקר בשדה, Gustaf Dalman, רושם ב־Arbeit und Sitte in Palästina שלו שה"אביב" איננו בשלות של קציר אלא Weichreife — שלב הבצק, שבו "גרגירי השעורה לפחות מפותחים, אם גם אינם בשלים עדיין במלואם" (AuS I/2, p. 450), השלב "הקודם ליבול הנידוש בגורן" (AuS III, p. 10). האביב מונח בכך כשבוע עד שבועיים לפני הקציר, לא עליו; וארבעה עדים מצביעים לאותו כיוון — Dalman פעמיים, ויקרא 2:14 (האביב הקלוי באש: כדי לקלות מוכרח להיות גרגיר) ומשנה, מנחות י׳:ט׳ (העומר צריך לבוא "מן הלח"). השני הוא פריסת הארצות, והיא גדולה דיה להכריע. שכן בית הדין לא שקל שדה אחד, אלא את הבשלות בשתיים משלוש ארצות — יהודה, עבר הירדן והגליל (תוספתא, סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא). ⭐ וכלל הארצות הזה אינו נשען על מסירה אחת: הבבלי מביא אותו כברייתא עצמאית, באותה צורה של שתיים־משלוש — "תנו רבנן: על שלש ארצות מעברין את השנה — יהודה, ועבר הירדן, והגליל. על שתים מהן מעברין, ועל אחת מהן אין מעברין" (בבלי, סנהדרין י״א ע״ב). [מתועד — י״א ע״א–ע״ב נבדקו במקור בארמית, 5 בספטמבר 2026]
שולחן העבודההשעורה בשדה, מתועד (Dalman & Bauer)
מספרי הארצות לקציר השעורה, כפי שמדד אותם Leonhard Bauer (Volksleben im Lande der Bibel, p. 126, מתוך שנתיים של תצפית עצמית) וכפי שמוסר אותם Dalman (AuS III, p. 2). האביב, בתורת Weichreife, מונח כ־10–14 ימים מוקדם יותר:
רישומי ירושלים של Dalman עצמו (1911–1925: 16, 21, 24 במאי ו־3 ביוני) מאשרים את השיא המאוחר; ליד יריחו ראה את השעורה ב־18 באפריל 1909 "כמעט בשלה" (fast reif), ומכאן הסיק ראשית קציר "באמצע אפריל או בסופו" (AuS I/2, p. 415). הנח לצד זה את חלופת מרץ: העומר שלה של 16 בניסן נופל על 29 במרץ (העומר נקצר בערב שלפניו, 28 במרץ; A.2). על פי לשון ויקרא 23:11 (פרק 4) הוא נופל ביום ראשון, 1 באפריל; מצב השדות אינו שונה אז. בהר יהודה עמדה השעורה אז עוד שבועות לפני האביב (קציר 10–30 במאי); בגליל (אֶט־טַאבְּרָה שעל הכינרת) ובעבר הירדן (אֶס־סַלְט, אמצע מאי) לא פחות. רק השדה המוקדם ביותר של יהודה, בקעת הירדן ליד יריחו, הוא מקרה גבול. לכלל הארצות די בכך: שתיים משלוש הארצות — הגליל ועבר הירדן — חסרות את האביב בסוף מרץ, ושתיים מספיקות.
ובקעת הירדן, שנותרה לעיל כמקרה גבול, נסגרת בידי החכמים עצמם — דרך הפירוש הסטנדרטי. Jacob Milgrom דן ב־Anchor Yale Bible בדיוק בבעיה הזאת, ומספריו הם מספריו של Dalman: *"A farmer in the mountainous area near Jerusalem, where cooler weather prevailed, harvested his grain three to four weeks later than a farmer in the Jordan Valley"* (Milgrom, Leviticus 23–27, p. 2062). [מתועד — נראה במקור הראשוני] זו הפריסה שכלל הארצות לעיל מודד, ומאושרת עתה בידי הפירוש המודרני הסמכותי ביותר.
### ⭐ ו־60 עמודים קודם לכן מופיע אצל אותו פרשן עצמו המשפט שבו מדובר כאן באמת — עם המשפט שאחריו שהוא זקוק לו. ב-p. 1983 כותב Milgrom: *"In general, the barley was not ripe by Nisan 16 (the date of the ʿomer rite set by the rabbis) or by either of the two following sabbaths [...] particularly if they fall at the end of March or the beginning of April."* זהו המשפט ש-André Reis מצטט, והוא מצטט אותו נכונה — אף שהוא חותך אל מול הפסח של מרץ שלו עצמו, דבר שהוא רואה ומיישב בדוחק באמצעות פיזור ההבשלה ובאמצעות משנה מנחות י׳:ב׳.
### ⛔ המשפט הבא מיד אחריו חוסם את המוצא הזה, ו-Reis גוזר לפניו: "Only in low-lying areas (the coast and the Jordan and Jezreel valleys) does the barley ripen in mid-April" (Dalman 1928: 1.415).
### גם עמק הירדן מניב לפי Milgrom רק באמצע אפריל. סעיף הנסיגה של המשנה פותח בכך מרווח של שבועות, לא של חודש — והוא אינו מגיע ל-ʿomer ב-29 במרץ. זו אותה שקילה שנכתבה למעלה ביושר אצל משנה מנחות י׳:ב׳ ואצל הערת יריחו; היא תקפה במלואה, גם כאשר הפעם היא נופלת לטובת הספר הזה.
⭐ ובאותה נשימה מוסיף Milgrom את הסף שפרק זה מאמץ מ-Dalman: *"Therefore, the ʿomer is not ripe barley, but the color of ripe barley" (Dalman 1928: 1.456–57)* — שלב ה-Weichreife, בפרשנות המודרנית הסמכותית ביותר ומאותו מקור כמו למעלה. ⚠ אגב, Reis נוקב בכרך השגוי: p. 1983 מופיע בLeviticus 23–27 (Anchor Yale 3B), ולא ב"Leviticus 17–23", שאינו קיים ככרך. [מתועד — Milgrom, Leviticus 23–27, p. 1983, נבחן ראשונית בתצלום עמוד]
אך הרווח מונח במה שהוא מוסיף על כך, שכן הוא ראשוני וחז״לי. העומר לא הותר לבוא מכל שדה שהוא, והכלל השולט בו הוא כלל של קרבה: *"מצות העומר לבא מן הקרוב. לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאים אותו מכל מקום" — מן השדות הסמוכים לירושלים (משנה מנחות י׳:ב׳). אותה מסכת עצמה יודעת בדיוק מה עושה הבקעה. אנשי יריחו, שאדמתם נחשבה בית השלחין שבעמקים, קצרו לפני העומר בהסכמת חכמים וגדשו את שעורתם בלא העומר, "and the Sages did not reprimand them" (משנה מנחות י׳:ח׳). על כלל הקרבה מוסיף התלמוד כלל של איכות: העומר מובא "מן השדות המודרמות והמנונרות"* — "רק מן השדות המודרמות והמנונרות, שהחמה זורחת עליהן ושוקעת מהן" (בבלי מנחות פ״ה ע״א).
תיקון לצורה קודמת של טיעוני שלי שייך לכאן. אותו מקום אחרון נקרא — בספר הזה בכלל זה — כראיה לכך שהעומר בא מן ההר. אין הוא אומר זאת. אמת המידה שלו היא חשיפה ועיבוד: מדרון פונה דרומה (רש״י ad loc.: "שבדרום"), שמש כל היום, קרקע שנחרשה פעמיים. הגובה אינו מופיע בו. ההרים נכנסים בדרך הפירוש, שם מספק רש״י את ההקשר, ד״ה "אלמלא שהן סמוכות לירושלים": "וְהֵן עוֹמְדוֹת בֵּין הֶהָרִים, דִּכְתִיב: יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ" (תהלים קכ״ה:ב׳) ו־Milgrom מבאר את הכלל כמשמש "in order to get the earliest ripened grain from the mountains". הביאור בר הגנה, אך הוא עובר דרך מסורת הפרשנות, לא דרך משפט התלמוד. פ״ה ע״א תומך אפוא בטיעון הזה; אין הוא נושא אותו. מה שנושא הוא כלל הקרבה של המשנה, יחד עם רשומת יריחו. [מתועד — הארמית של פ״ה ע״א ורש״י ad loc. נקראו במקור]
ואותו פרשן עצמו, 20 דפים קודם לכן, נותן לכלל הקרבה את טעמו — ומתברר שאין זה טעם של תחום כלל. על השאלה מדוע חייב העומר לבוא מן הקרוב, מפרש רש״י "כרמל" במנחות ס״ד ע״ב: "תַּקְרִיב רַךְ וּמָלֵא, שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה רַכָּה וְנִמְלֶלֶת בַּיָּד, וְאִי מַיְיתֵי מֵרָחוֹק — נָשֵׁיב לָהּ זִיקָא וּמִתְקַשָּׁה בַּדֶּרֶךְ". הטעם הוא מצב התבואה, לא המפה — המקבילה החז״לית ל־Weichreife של Dalman, והיא עומדת לצד ויקרא כ״ג:י״ד בשורת העדים שכבר נמנתה לעיל. ועל שדות החלופה שבמשנה, גַּגּוֹת צְרִיפִין וְעֵין סוֹכֵר, הוא מעיר רק: "רָחוֹק מִירוּשָׁלַיִם מְאֹד" — הרי שהתקדים מסומן בפירוש עצמו כרחוק שלא כדרך הרגיל, וכך נראה תקדים של קדימוּת ולא גבול. ועל "ואין מעבירין" הוא מתאר את ההליך: "וְהִלְכָּךְ כְּשֶׁיּוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם לְבַקֵּשׁ עוֹמֶר — אוֹתָהּ שֶׁמּוֹצֵא רִאשׁוֹן נוֹטֵל, דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת". יוצאים מירושלים ונוטלים את השדה הבשל הראשון שנקרה. זהו החיפוש שפרק זה משחזר, אמור בפירוש עצמו. [מתועד — רש״י על מנחות ס״ד ע״ב, ד״ה גגות צריפין ועין סוכר, ד״ה כרמל, ד״ה ואין מעבירין; נוסח וילנא נקרא במקור]
ואותה משנה עצמה חותכת נגדי בנשימה אחת, ומשום כך היא עומדת כאן. משנה מנחות י׳:ב׳ אינה קושרת את העומר לארץ מסוימת; היא מורה על החיפוש. "לא ביכר הקרוב לירושלים — מביאים אותו מכל מקום" — והתקדים רשום: העומר בא פעם מגגות צריפין, ושתי הלחם של שבועות מבקעת עין סוכר. למקדש היה נוהל גיבוי מוצהר, והוא השתמש בו. ההבדל בין פרקטיקת המקדש לבין חיפוש הנוטל פשוט את השדה המוקדם ביותר בארץ הוא אפוא הבדל של קדימות ומניין, לא של טריטוריה מותרת. זו טענה צרה מזו שנטענה כאן קודם, והיא זו שהמקורות יישאו. ושהבקעה דווקא היפכה את הבעיה — גם זה עומד שם: *"In the Jericho region, though, the crops ripen so early that farmers were found to harvest and stack their barley before the fixed day for the ʿomer offering. Despite the general prohibition against this practice, the rabbis had no choice but to ignore its violation"* (משנה פסחים ד׳:ח׳).
הנח זאת לצד חלופת מרץ. היא תובעת עומר ב־29 במרץ, ואין היא יכולה להשיגו אלא מן השדה המוקדם ביותר בארץ. הכלל החז״לי מביט תחילה אל השדות שסביב ירושלים — ובסוף מרץ עמדה השעורה שם עוד שבועות לפני האביב. הצד הכן שכנגד, והוא שייך לכאן: רשומת יריחו מראה שהשעורה בבקעת הירדן כן יכלה לעמוד כה מוקדם, ומשנה מנחות י׳:ב׳ התירה להביא את העומר ממקום אחר כשהשדות הקרובים לא ביכרו. המרפה את הזיקה לארצות מותיר שם פתח. אך אז עליו להסביר מדוע הביטה המסורת תחילה אל השדות הקרובים, מדוע תבעה מניין של ארצות ולא שדה מוקדם יחיד, ומדוע נרשם הקציר המוקדם ליד יריחו כעבירה ולא ככלל.
דבר יושר אחד מראש, ואמת המידה שלנו עצמה כופה אותו. מה שנושא כאן הוא חומר חז״לי: משנה מנחות י׳:ב׳ ו־י׳:ח׳, בבלי מנחות פ״ה ע״א ומשנה פסחים ד׳:ח׳ נערכו כולם לאחר שנת 70. הספר הזה הזהיר בפרק 5, עם Chwolson, במפורש מפני הטלה־לאחור של הוראות כאלה אל המאה הראשונה — "grundfalsch und irreführend" — ואותה אזהרה חלה כאן נגדי שלי. על כן אני מביא את הטקסטים הללו כעד־מסורת ולא כפרוטוקול של 31 לספירה: הם מראים איזה סדר של שדות ידעה המסורת, לא שבית הדין של 31 החליט בדיוק כך. מי שאינו עושה את ההבחנה הזאת, משתמש נגד Lanser באמת המידה שהוא אוסר על הקונצנזוס.
שני דברי יושר שייכים לכאן, והם חותכים לשני הכיוונים. ראשית השוליים: מספרי Bauer נשענים על "תצפית של שנתיים" (zweijährige Beobachtung), ו־Dalman עצמו מכנה אותם "נתונים מקורבים בלבד" (nur ungefähre Angaben), התלויים ב"אופייה האקלימי של השנה" (dem klimatischen Charakter des Jahres) — השדה נושא כיוון, לא תאריך מדויק ליום. שנית, והמידה השווה כופה זאת: כלל הארצות הזה הוא תנאי, לא מבחין. בכל סף בר־הגנה בין 30 במרץ ל־27 באפריל הוא מעבר את 31 לספירה — שוליים של ארבעה שבועות — אך אין הוא מסלק לא את 30 לספירה ולא את 33 לספירה; אותו כלל, אותו מקור, אותו שדה מעמידים גם את השנים ההן על תאריך הקונצנזוס שלהן עצמן. זה תקף בסף העבודה של ≈ 5 באפריל (נספח A); המחיל את נתוני ההר של Dalman משולחן העבודה לעיל, מביא גם את 30 ואת 33 לספירה, שהעומר שלהן ב־9 וב־5 באפריל, תחת לחץ. השעורה אינה אוסרת את יום הרביעי ועושה אותו מסתבר; אין היא מוכיחה אותו. [מתועד — מספרי השדה; מפורש — שבית הדין אכן עיבר ב־31]
שולחן העבודההשעורה מול הכוכבים, מתועד
והתצפית המודרנית מאשרת את האפשרות הזאת, הנמדדת עתה מול הכוכבים — כתוספת לקורפוס השדה, לא כתחליף לו. מאגר נתונים של הפרקטיקה התצפיתית (הקראית) בת ימינו, 2000–2016, מראה שניסן הקשור לשעורה נבדל מניסן הקשור לתקופה בחודש שלם בשלוש מתוך 17 שנים: ב־2000, ב־2008 וב־2016 חל 15 בניסן התצפיתי ב־21, ב־22 וב־24 באפריל — השעורה כפתה דחייה שהאסטרונומיה לא חייבה (Strashny, 2017). מיושם על 31 לספירה: 15 בניסן המאוחר של שחזור זה (26 באפריל יוליאני = 24 באפריל גרגוריאני) נופל בדיוק על המקסימום המודרני המתועד של 2016 — מאוחר, אך בתוך הטווח. הגבול הכן: זנים, אקלים ומתודה בני ימינו אינם בהכרח אלה של המאה הראשונה; מאגר הנתונים מראה את האפשרות, לא את הוודאות לשנת 31. ושנה מעוברת הייתה בין כה וכה הכרח של המערכת — כשבע מתוך 19 שנים, אחת לשלוש. אדר ב׳ בשנת 31 אינו חריג שהמודל ממציא, אלא מהלך העניינים הרגיל.
והקביעה שבה מדובר כאן אינה שלי אלא של מחבר מאגר הנתונים עצמו. Strashny כותב: ב־14 מתוך 17 השנים חל 15 בניסן התצפיתי בתוך 30 יום לאחר 21 במרץ, אך ב־2000, ב־2008 וב־2016 חל יותר מ־30 יום לאחריו — כלומר באותן שנים היום ה־15 של חודש הירח הקודם אכן עמד בדרישת התקופה של סנהדרין י״א ע״ב ולא עמד בדרישת השעורה. ⚠ "דרישת התקופה של סנהדרין י״א ע״ב" היא ניסוחו של Strashny, והוא רופף מן הטקסט. בי״א ע״ב עומדת התקופה אכן בשורת שלושת הסימנים, אך דרישת התקופה הקשורה שם בעיבור נוגעת לתקופת הסתיו ולסוכות; את "על התקופה" של רבן שמעון בן גמליאל מותירה הגמרא במפורש בלא הכרעה — "על התקופה שמחין, או על התקופה מעברין? תיקו". שני כללי התקופה של הפרק הזה תלויים אפוא באנטוליוס דרך אוסביוס, לא בי״א ע״ב. [מתועד — בבלי, סנהדרין י״א ע״א–ע״ב נבדקו במקור בארמית] [מתועד — Strashny 2017, טבלאות 1 ו־2, נקרא במקור]
הסדרה כולה, שכן בלעדיה מקסימום אחד הוא אנקדוטה. 15 בניסן התצפיתי נע ב־17 השנים האלה בין 26 במרץ (2005) ובין 24 באפריל (2016), עם חציון של 10 באפריל; לוח המוסכמה נע על פני אותו הטווח בדיוק ומקדים בממוצע ביום אחד. השעורה עצמה נמצאה בין 8 במרץ ובין 4 באפריל, חציון 22 במרץ — וזו בדיוק הסיבה שלכלל התקופה אין ברוב השנים מה להכריע: העונה כבר עושה את העבודה. Strashny אומר זאת במפורש: הבשלת השעורה נשלטת בידי העונות, ואלו בידי השמש, "and so the equinox requirement should normally not come into play".
⚠ וגבולות מאגר הנתונים הזה, שהמחבר עצמו מציין ושמקומם כאן. את החיפושים מוביל Nehemia Gordon; הגדרת העבודה של אביב — השישי מבין שבעה שלבי הבשלה, "שלב השעווה" — היא ההגדרה התפעולית שלו עצמו; תוצאות השנים שלפני 2000 נחשבות בלתי מהימנות; והסדרה, בת 17 שנים, קטנה. ה"לוח התצפיתי" באותו מאמר הוא יתר על כן מודל משוחזר, לא פרקטיקה היסטורית. מאגר הנתונים מראה מה עושה ניסן הקשור לשעורה בפועל; הוא אינו מוכיח מה עשתה המאה הראשונה.
שני עוגנים, מחוץ ל־31 לספירה לגמרי, מראים שמיקום אפריל אינו לקוח מן האוויר. הראשון הוא 30 לספירה: שם נופל 14 בניסן באורח איתן על יום שישי, 7 באפריל, תחת כל כלל תצפיתי — בקרה לכך ששיטת החישוב נכונה (פרק 7). תוספת זו אינה הסתייגות אלא הכרח: תחת לוח המולד המחושב המאוחר הייתה 30 לספירה נותנת דווקא יום רביעי, ואותו חשבון עצמו מוריד את יום הרביעי גם מ־31 לספירה (פרק 14). ההנחה התצפיתית היא אפוא המסדרת את השדה כולו, והיא תקפה כאן כמו שם. השני חזק יותר ומנוצל לעיתים נדירות. שש שנים לאחר הצליבה, ב־37 לספירה, שוהה הלגט ויטליוס בירושלים לרגל מה שיוספוס מכנה "החג האבותי" (ἑορτῆς πατρίου — כמעט בוודאי פסח, אך הזיהוי הוא פירוש ולא ציון מילולי), ושומע שם "ביום הרביעי" על מות הקיסר טיבריוס, שמת ב־16 במרץ (יוספוס, Antiquitates 18.89–90, 120–124). זמן הנסיעה של בשורת המוות עושה פסח במרץ לבלתי אפשרי פיזית; חג 37 לספירה מוכרח היה להיות מונח באפריל — והטבלה הבבלית נותנת בדיוק את זה: 14 בניסן 37 לספירה = 19 באפריל (Parker & Dubberstein, 1946, p. 46). פסח מתועד בסוף אפריל, מחוץ לכל שאלת הצליבה, המאשר שהלוח התצפיתי אכן יכול היה להניח את ה־14 בניסן כה מאוחר. פסחים מאוחרים היו.
ועתה גבולו של אותו עוגן שני, שכן הוא נחוץ והוא נמדד בידי עצמי. שנת 37 לספירה מאשרת שפסח בסוף אפריל היה אפשרי; אין היא מבחינה בין השחזורים הנחלקים בנקודה זו. לוח ה־Exodus של Richard Lanser, הדוחה את ירח אפריל של 31 לספירה ומניח אותו חודש קודם לכן, מגיע עבור 37 לספירה בדיוק לאותו 19 באפריל — משום ש־37 לספירה בשיטתו אינה באה לאחר שנה מעוברת בבלית, ושני הלוחות שבים שם להתלכד. המפעיל אפוא את שנת ויטליוס נגד אותו שחזור מפעיל אותה שלא כשורה: היא מאשרת אותו כשם שהיא מאשרת את השחזור של הספר הזה. היא נושאת את מה שכתוב לעיל — שהלוח התצפיתי יכול היה להניח את ה־14 בניסן כה מאוחר — ולא מילימטר אחד יותר. [מתועד; הגבול מחושב]
עוגן שלישי נושא במקום שבו נעצר השני — ובלבד שאומרים ביושר מה הוא נושא, ומה לא. אין הוא מכריע את המחלוקת על העיבור: גם Parker מחיל את הסדרה הבבלית על ירושלים, ובכך הוא ממלא את אותה החלטת סנהדרין בלתי מתועדת עצמה שכל שחזור כאן מוכרח למלא. מה שהוא כן עושה הוא זה: הוא חישוב לירושלים במקום לבבל, שנעשה בידי מחבר שלא היה לו שום עניין ביום רביעי — הוא כתב דווקא נגד שחזור שחתר אל יום השישי. והוא נותן את מיקום אפריל של 31 לספירה בלא תלות בספר הזה. זה פחות מהכרעה ויותר מהד. ב־1944 פרסם Richard A. Parker — אותו Parker של הטבלאות הבבליות — ב־Journal of Biblical Literature הפרכה לתאוריית הלוח של Grace Amadon, והוא פותח אותה בטבלה שהוא מחשב במפורש עבור ירושלים: "from the standpoint of the first possible visibility of the crescent at Jerusalem", בעזרת טבלאות המולד של Schoch ותיקון קו אורך של 37 דקות. תוצאותיו עבור שבע השנים הנוגעות לעניין:
1 בניסן ב־12 באפריל נותן 14 בניסן ב־25 באפריל — וזהו יום רביעי. [מתועד — Parker, 1944, pp. 173-174, נקרא במקור; יום השבוע מחושב, מכויל ל־JDN 1732497 = יום שישי, 27 באפריל 31 לספירה]
שלושה דברים עושים זאת כבד ממה שנדמה. ראשית, שבעת תאריכיו של Parker עולים בקנה אחד עד ליום עם הטבלה הבבלית — הוא חישב לירושלים, P&D לבבל, וההפרש אפס; הניגוד "בבלי מול ירושלמי" ריק אפוא בשנים הללו, ככל שהאסטרונומיה נוגעת בדבר; באיזו פרקטיקת עיבור נהגה ירושלים — זו השאלה הנפרדת שלעיל. שנית, אמת המידה של Parker תצפיתית טהורה: הוא דוחה את Amadon דווקא משום שהיא מוכרחה להציב את 1 בניסן פעמיים ביום השלישי של הראות — "It is inconceivable to the writer that any ancient people using a lunar calendar should follow such a practice". ושלישית, וזה השוקל מכול: Parker כתב נגד כרונולוגיה אדוונטיסטית. לא היה לו יום רביעי להגן עליו ולא עניין ב־31 לספירה. ירח אפריל של אותה שנה אינו אפוא תוצאתה של בחירה תאולוגית; הוא תוצאת החישוב הסטנדרטי, שפורסם בידי האיש שיצר את הטבלאות.
טענה נגדיתהשמש בטלה, ומדוע אין היא מדידה
ההשגה העתיקה החדה ביותר נגד ניסן מאוחר היא זו של יוספוס פלביוס: הפסח חל, כך הוא כותב, "כאשר השמש עומדת בטלה" (Antiquitates 3.248). ב־25 באפריל 31 אין השמש עומדת עוד בטלה אלא בשור; ב־27 במרץ — כן. המשפט נראה אפוא כתומך בחלופה המוקדמת, זו של יום שלישי. אך ראה איזה מין אמירה זו. יוספוס נותן ציון עונה סכמטי בתוך פרפרזה על דיני החגים — במקרה העיבור אין הוא דן בשום מקום. זו קטגוריה, לא מדידה — וזו תוצאה ספורה, לא התרשמות. הגֶניטיב האבסולוטי ἐν κριῷ τοῦ ἡλίου καθεστῶτος נצמד למשפט, למוסד הקרבן המתוארך, ומה שהוא מספק הוא מידע מסגרת: היכן בשנת החמה נופל החג הירחי הזה. 10 נוסחאות תיארוך אצל יוספוס נספרו לשם כך. הגֶניטיב האבסולוטי הזמני מניב שם תמיד מסגרת כזאת — שנה, חודש, חג או מצב — ובאף אחת מן ה־10 אין הוא מטיל תנאי על היום. שום מנגנון מודאלי אינו עומד במשפט, שום δεῖ. והטסטימוניה של Niese מראים שהפסוקית היא תוספתו של יוספוס עצמו לויקרא 23:5, שאין בו כזאת: הסבר לקהל קוראים יווני ורומי. Stern קורא זאת באותו אופן — הקטע "does not necessarily imply a formal or well-defined calendrical rule" ו"may simply be reporting that Passover usually occurs in Aries" — ו־Beckwith כותב שיוספוס "does not insist on the point". הפסוקית היא אפוא תיאורית ולא הוראה: אין היא שוללת את יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, ואף אין היא תומכת בו. המדידה עצמה עומדת בנספח A.1b, והיא נרשמת שם כעלות במקום שתוסבר מן העולם: בערב השחיטה עומדת השמש על ≈ 32.4°, כלומר 2.4° של שור, כיומיים מחוץ לטלה. שה־14 של שנה מעוברת ששעורתה מאוחרת מחליק מעלות אחדות אל תוך השור הוא מה שעושה כל לוח, גם הקבוע המאוחר, בהכרח בשנה מאוחרת. יוספוס מתאר את מקרה האב־טיפוס; על הזנב שותק משפטו. הסתייגות ממשית בשוליים, לא הפרכה נושאת. [מתועד — Antiquitates 3.248 אצל Niese I, p. 207, עם אפראט וטסטימוניה; Stern, Calendar and Community, pp. 54–55, 61; Beckwith, 1996/2001, p. 282; ספירת הקורפוס — מחושב]
ואז עד המלך, שכן העניין מתהפך. ההגנה האסטרונומית המצוטטת ביותר על יום שישי ב־33 לספירה היא זו של Humphreys ו־Waddington — ודווקא הם, בנקודה המכרעת, מוסרים את הטיעון מידיהם. הם מודים שאין "דיווחים היסטוריים" על חודשים מעוברים בשנים 26–36, שניסן "בשנים אחדות" עשוי היה להיות מונח "חודש מאוחר יותר", ושאת התרחיש המאוחר ההוא בדקו על ימי שישי בלבד (Humphreys & Waddington, 1992, p. 336). אך בתוך התרחיש שהם עצמם הותירו פתוח מופיע עבור 31 לספירה בדיוק יום רביעי, 25 באפריל — וטבלת הליקויים שלהם עצמם מחשבת את אותו יום עצמו: "25 April AD 31 — Wednesday — 35%", ליקוי ירח חלקי, המתרחש רק בירח מלא. אין הם דוחים את יום הרביעי ההוא. הם אינם מביטים בו מעולם. היריב החזק ביותר מספק, בלא כוונה, את יום השבוע ואת הירח המלא של תאריך המודל.
טענה נגדיתיום השלישי של Lanser, ושעורת מרץ
האתגר החד ביותר מן העת האחרונה נושא שם. Richard Lanser בונה, ב־Reconstructing the Original Hebrew Calendar, "Exodus Hebrew Calendar" המניח את החודש ה־13 לא ב־31 לספירה אלא בסתיו של 30 לספירה; עבור 31 לספירה הוא נוטל אז לא את ירח אפריל אלא את ירח מרץ כחודש הראשון, 14 בניסן חל ביום שלישי, 27 במרץ, ואת יום הרביעי הוא מכנה "קביעה ad hoc מטעמים תאולוגיים". תן לאתגר את מלוא משקלו. אין הוא מנמק מתוך אקסיומת יום שישי אלא מתוך שחזור משלו; הוא נשען על הנחת יסוד שאפשר להגן עליה בעזרת Stern — שהחודש היהודי יכול היה, בשנה בודדת, ליפול ירח אחד לפני החודש הבבלי; והחישובים האסטרונומיים המקובלים, ובראשם אלה של Humphreys ו־Waddington, מניחים גם הם את 31 לספירה בסוף מרץ. זהו משקל, לא רוח. ונשק עתיק אחד, שהיו מצפים לו כאן, נכשל: ה־27 במרץ שלו נופל בעצמו לאחר התקופה, כך ש"השמש בטלה" של יוספוס אינה דוחה אותו. אין התקופה מכריעה את העניין הזה.
מה שאכן מכביד עליו מונח בשדה ובמקורו שלו. ראשית השעורה. הנחת היסוד שלו עצמו היא שניסן הולך אחר הבשלת האביב — אך ירח מרץ שלו מציב את אלומת הביכורים, עומר 16 בניסן, על 29 במרץ, ושעורה הבשלה לקציר מוקדם כל כך היא ביהודה החריג הנדיר, לא הכלל. אל אותו 14 במרץ הוא מגיע אפוא לא מתוך תצפית, אלא מתוך לוח קבוע בן 19 שנים — בדיוק שיטת הלוח המחושב שהוא דוחה אצל אחרים. הערה אחרונה זו אל לה להישאר כאן כמהלומה, שכן המידה השווה אוסרת זאת: גם אנו משתמשים בסכמה כתחליף לפרקטיקה שהייתה תצפיתית. שיהודה נהגה על פי העיבור הבבלי היא הנחה ולא רישום. שנינו משחזרים, וההעמקה בפרק 15 מודדת זאת במלואו. מה שנותר אינו שהוא מחשב והספר הזה מביט, אלא שהשחזור של הספר הזה יכול להיכשל במשהו שמחוץ לסכמה — היבול — ושלו, משנבחרה נקודת הפתיחה, אינו יכול עוד להיכשל בדבר. שנית המקור. הטבלאות הבבליות שעליהן הוא בונה את שחזורו כולו, אלה של Parker ו־Dubberstein, מציבות את 1 בניסנו של 31 לספירה לא במרץ אלא על 12 באפריל: החודש ה־13 עמד חצי שנה קודם לכן, כאלול שני בסתיו של 30 לספירה, כך שאותה שנה נמשכה וניסן החל רק באפריל. את אותו 12 באפריל נותן גם הלוח המחושב המאוחר שהוא מכנה "ad hoc". ירח אפריל אינו אפוא תחבולה של מערכת אחת מכווננת; הוא יומו של מקור היסוד שלו עצמו. רק לוח ה־Exodus שלו מסיט אותו חודש אחורה — ואותה הסטה היא השערה על הפרקטיקה היהודית בת המאה הראשונה, שאין לכפותה מן המקורות.
שני דברי יושר חותמים זאת. ההאשמה "ad hoc" אינה נוגעת בתוקף — מוצאו של תאריך אינו מכריע אם אמת הוא, וירח אפריל בא בין כה וכה מ־Parker ו־Dubberstein. ולהפך, נגד הספר הזה: אם אכן הניח בית הדין ב־31 לספירה את החודש ירח אחד לפני בבל, כי אז עומד יום השלישי של Lanser, ובעבור אותו אביב יחיד אין איש יכול לשלול זאת — הלוח היה חופשי כמו השעורה. יום הרביעי נותר בכך קריאת מיעוט: נשואת מקורות, המסתברת יותר מן הבחינה החקלאית, אך לא כופה. המשא האמיתי נגדה אינו מונח כאן, בשדה ובשמים, שבהם עומד הפרק הזה איתן; הוא מונח במילה אחת של שני הולכי דרך לעמאוס, וזה פרק אחר. [מחושב; Parker & Dubberstein, 1946, p. 46 — מתועד]
העמקההקול הנגדי הכן, והסימטריה
שני דברים שייכים לכאן, ושניהם חותכים לשני הכיוונים. ראשית בעלי המקצוע: Sacha Stern מפקפק בכך ששיטת שלושת הסימנים מתארת את פרקטיקת המקדש הממשית, ו־Roger Beckwith מכנה את הלוח "far too flexible" מכדי לשחזרו (Stern, 2001; Beckwith, 1996). זה מחליש כל שחזור נחרץ — גם את ה־27 במרץ החשוף. הסבור שהמקורות רופפים מכדי להניח אדר ב׳, מוכרח לראותם רופפים באותה מידה מכדי לפסול אחד. שנית הסימטריה עצמה: "14 בניסן 31 = 27 במרץ" היא עובדה אסטרונומית (מולד 11 במרץ) ועוד הנחה היסטורית בלתי מתועדת (אין החלטת סנהדרין לאדר ב׳). הבוחר ב־27 במרץ ממלא בדיוק את אותה החלטה חסרה עצמה כמו הבוחר ב־25 באפריל — רק בשתיקה. חופש הלוח אינו חולשה של 31 לספירה לבדה; הוא המטבע שבו משלם כמעט כל מודל בשדה הזה, ו־33 לספירה משלמת אותו בצורת ראי (פרק 15).
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של אגף הלוח? אצל מקסימום כן, וזה יותר משנראה תחילה שההנחה מסוגלת לשאת. יום רביעי, 25 באפריל 31, מדויק מבחינה אסטרונומית ואפשרי מבחינת תולדות הלוח. תחת כללו שלו של אנטוליוס היא התוצאה הכפויה; תחת שום כלל עתיק אין באותה שנה יום שישי; העיבור נשען על עילות מתועדות וראשוניות; שנה מעוברת הייתה הכרח של המערכת; פסח מאוחר באותה מידה עומד שש שנים לאחר מכן שחור על גבי לבן; והיריב החד ביותר חישב בעצמו את יום הרביעי ואת הירח המלא של אותו ערב. הדבר עומד או נופל עם שתי הנחות: שירושלים נהגה לפי הפרקטיקה הבבלית המאוחרת ולא לפי המצרית, ו— בלתי ניתנת להוכחה אך מבוססת היטב — שהשעורה של אביב קר אחד השתהתה; שתיהן הנחות שהמתנגדים עצמם מותירים פתוחות. אגף הלוח לא הודגם בכך, אך הוא נעשה חזק ככל שניתן לעשותו, ואינו עוד הנחה מוסתרת אלא עמדה חפורה ובת בדיקה.
האסטרונומיה נתנה עתה את מועמדיה, והלוח אמר איזה חודש הוא מתיר. נותרת השאלה אילו שנים מתירה דרכו של ישוע — הטבילה, הפעילות, שנותיהם של טיבריוס והמקדש. זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש דבר מה הולם באל שאינו תולה את אותו הגדול מכול בטבלה, אלא בשעורה שבשדה ובסהר שבשמים. לא לוח מודפס לעיין בו מראש, אלא בריאה להתבונן בה — לחם המבשיל, ירח החוזר, ובית דין הממתין עד שתגיע השעה. העושה את הזמנים כך אינו מבקש חשבנים אלא לבבות ערים. ומשום כך בדיוק אין ההנחה הנושאת את שנת 31 מבוכה. הלוח נעשה כדי לכפוף עצמו אל השעורה; שעשה זאת בשנת הצלב אינו תחבולה אלא טיבו של הדבר. המחיר רשום, תמונת הראי אצל 33 לספירה עומדת לצידו — ומתחת לכל החשבון נותרת המנוחה שהוא מדויק במה שהוא מבטיח, עד לשעורה ועד לירח.
הערה על אודות המקורות
האסטרונומיה (מולד 11 במרץ 31; תקופה 22/23 במרץ; 1 בניסן 12 באפריל; 14 בניסן עם אדר ב׳ = יום רביעי 25 באפריל, בלעדיו = יום שלישי 27 במרץ; 37 לספירה = 19 באפריל) ניתנת לבדיקה חוזרת ועומדת בנספח A; טקסט אוסביוס (HE 7.32) נבדק ביוונית (Loeb), ושני כללי התקופה יוחסו כל אחד לנושאו שלו (כלל א׳ הוא כללו של אנטוליוס עצמו; כלל ב׳ הוא דיווחו על אודות הקדמונים). ששת מקומות פילון על אודות התקופה נקראו על בבואת העמוד של היוונית של Cohn ו־Wendland, כל אחד עם האפראט הביקורתי שלו; המילה "תקופה" לא נמצאה אצל יוספוס, ופסוקית הטלה של Ant. 3.248 היא תיאור, כך שרשימת העדים של אנטוליוס נידונה כאן כייחוס ולא כציטוט — עם Stern (pp. 51, 61), האומר את אותו הדבר על פילון ועל יוספוס. הערתו של Stern על הפרקטיקה המצרית (ZPE 130, 2000, p. 171 n. 69) נקראה במקור; היא עושה את ההתאמה הבבלית של ירושלים להנחה, לא לממצא. טקסטי העיבור החז״ליים (תוספתא סנהדרין ב׳:ב׳, מהדורת מכון ממרא, עם כלל "שתיים משלוש ארצות") נבדקו במקור; קורפוס השדה של השעורה — Dalman, Arbeit und Sitte in Palästina I/2 ו־III, ומספרי הארצות של Bauer שהוא מוסר — נראה במקור מתוך המהדורות הסרוקות והוא הנושא את סף האביב (Weichreife) ואת פריסת הארצות, בעוד מאגר הנתונים המודרני של Strashny (2017) עומד לצידו כאישור, לא כיסוד. קטע השמש־בטלה נשקל כקטגוריה, לא כמדידה — על בבואת העמוד של Niese I, p. 207, עם אפראט וטסטימוניה, ועל ספירה של 10 נוסחאות תיארוך אצל יוספוס, שבאף אחת מהן אין הגֶניטיב האבסולוטי הזמני מטיל תנאי על היום. אורך השמש של 25 באפריל 31 לספירה (≈ 32.4°, 2.4° של שור) עומד בנספח A.1b ונרשם שם כעלות. הפרק הזה אינו מוכיח את החודש המעובר; הוא עושה אותו חזק ככל שהנתונים מתירים ומראה של־31 לספירה אין יום שישי תחת שום כלל תקופה עתיק. בשום מקום אין כאן טענה להוכחה.
ספרות (APA)
Bauer, L. (1902). Volksleben im Lande der Bibel. American Tract Society. (Barley-harvest regional figures: p. 126.)
Beckwith, R. T. (1996/2001). Calendar and chronology, Jewish and Christian. Brill. [pp. 282–283 seen primarily]
Dalman, G. (1928). Arbeit und Sitte in Palästina, Band I/2: Der Jahreslauf — Frühling und Sommer. C. Bertelsmann.
Dalman, G. (1933). Arbeit und Sitte in Palästina, Band III: Von der Ernte zum Mehl. C. Bertelsmann.
Eusebius of Caesarea. (1932). The ecclesiastical history (K. Lake & J. E. L. Oulton, Trans.; Book 7, ch. 32) (Loeb Classical Library). Harvard University Press.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1992). The Jewish calendar, a lunar eclipse and the date of Christ's crucifixion. Tyndale Bulletin, 43(2), 331–351. (p. 336)
Josephus, F. (1887). Flavii Iosephi opera, vol. I: Antiquitatum Iudaicarum libri I–V (B. Niese, Ed.). Weidmann. (Ant. 3.248 on p. 207; the page image with critical apparatus and the testimonia line — "§ 248 = Leuit. XXIII 5" — seen at first hand. No variant touches ἐν κριῷ τοῦ ἡλίου καθεστῶτος; witnesses ROMSPLLat.)
Lanser, R. D. (2026). Reconstructing the original Hebrew calendar. Associates for Biblical Research.
Milgrom, J. (2001). Leviticus 23–27 (Anchor Yale Bible, Vol. 3B, p. 2062). Doubleday.
Parker, R. A. (1944). Ancient Jewish calendation: A criticism. Journal of Biblical Literature, 63(2), 173–176. (Nisan 1 for AD 28–34, computed on first visibility of the crescent at Jerusalem; AD 31 = 12 April. Seen primarily.)
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24, p. 46). University of Chicago Press. (Also consulted in the machine-readable edition of the tables, pp. 25–46, in which Nisanu 1 of AD 31 falls on 12 April, JDN 1732482, and the Ululu II of AD 30 on 18 September, JDN 1732276.)
Philo of Alexandria. (1896–1906). Philonis Alexandrini opera quae supersunt (L. Cohn & P. Wendland, Eds.). Georg Reimer. (Greek with critical apparatus; used: vol. 1, p. 41 = De opificio mundi 116; vol. 4, p. 304 = De Decalogo 161 and p. 252 = De vita Mosis II 222–224; vol. 5, pp. 44–45 = De specialibus legibus I 181–186, p. 122 = II 150–152 and p. 137 = II 204. Page images seen at first hand.)
Stern, S. (2000). The Babylonian calendar at Elephantine. Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, 130, 159–171. [p. 171 n. 69: the Egyptian practice, Aristobulus and Philo.]
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (pp. 61, 70, 102–103, 115, 124). Oxford University Press.
Strashny, A. (2017). Modern searches for Aviv barley in the context of the Hebrew calendar: A first description of the Israeli barley observation data. Jewish Bible Quarterly, 45(3), 179–187.
טקסטים ראשוניים: Tosefta, Sanhedrin 2:2 (מהדורת מכון ממרא) · Babylonian Talmud, Sanhedrin 11a–b, 12a · Babylonian Talmud, Menachot 85a · Mishnah, Rosh ha-Shanah 1:7; 2:6–8 · Mishnah, Menachot 10:2; 10:8; 10:9 · Mishnah, Pesachim 4:8 · Leviticus 2:14 · Josephus, Antiquitates Judaicae 3.248; 18.89–90, 120–124 · Philo, De opificio mundi 116 · De Decalogo 161 · De specialibus legibus 2.26; I 181–186; II 150–152, 204 · De vita Mosis II 222–224. יוונית/ארמית דרך המהדורות הנקובות; תרגום עבודה עצמי. אסטרונומיה: שחזור עצמי (ephem/Swiss Ephemeris), מכויל; נספח A. לחזקיהו: דברי הימים ב׳ 30:2–3, 15 · במדבר 9:10–11 · משנה, ראש השנה ב׳:ח׳–ט׳ · משנה, פסחים ד׳:ט׳ · תלמוד בבלי, ברכות י׳ ע״ב (Sefaria, נבדק במקור הראשוני).