הספר הזה משתמש במונחים מארבעה תחומים — מדע המקרא, הספרות הרבנית, חכמת הלוח והאסטרונומיה — ולא כל קורא מצוי בכל ארבעתם. מילון המונחים הזה נותן לכל מונח נושא תיאור קצר ובר שימוש; אין הוא בא במקום ההסבר שבפרקים, אלא עושה אותו בר מעקב. בסופו עומד העניין כולו בתמונה אחת.
H.1 · מילון מונחים
אביב — שלב הבשלתה של השעורה שבו עומדת התבואה "בשיבולת"; התנאי המקראי (שמות 13:4; דברים 16:1) הקובע אם מותר לחודש האביב להיקרא ניסן או שיש להוסיף חודש מעובר. ראה עומר, חודש מעובר.
שיעור בסיס — כמה פעמים הייתה "פגיעה" מתרחשת גם בלא הסיבה המשוערת. בלא שיעור בסיס אין הפגיעה אומרת דבר: יום רביעי שהוא 14 בניסן נופל בחלון של 26–36 לספירה פעמיים מתוך 11 — תדירות מדודה של 0.18, בשמרנות 3/11, לעומת רמת מקריות של 1/7 ≈ 0.14 (פרק 7, נספח A), ולפיכך אין כוחו של העניין נעוץ ביום הרביעי עצמו אלא בהצטלבותו עם ציר היום המדוד.
מחושב / מתועד / מפורש — שלושת סימני הספר. מחושב: בר חישוב חוזר בעצמך. מתועד: נראה במקור הראשוני, עם מקום מציאה. מפורש: קריאה או בחירה, השוקלת כמשקל שאתה מתיר לה. הסימנים לעולם אינם רשאים להתערבב זה בזה (פרק 2).
היצמדות (מולד אסטרונומי) — הרגע שבו לירח ולשמש אותו אורך אקליפטי; הירח בלתי נראה אז. הסהר הנראה הראשון בא כיום וחצי לאחר מכן. אין לבלבל אותו עם "המולד" של הלוח המתבונן, שהוא דווקא אותו סהר ראשון עצמו.
המבנה הכפול — הביטוי "שלושה ימים וגם שלושה לילות" (מתי 12:40, על פי יונה 2:1), הנוקב בלילות בנפרד. הספר טוען (פרק 3, נספח B) שהוא מידה (יממות מלאות) ובתוך הקורפוס העברי והארמי שנסרק אינו נמנה לעולם בספירה מכלילה — שלא כמספר הסודר הבודד "ביום השלישי". התיחום הוא חלק מן העניין: קיים חריג לטיני מאוחר אחד — אוגוסטינוס מונה אותו במאה הרביעית דווקא בספירה מכלילה — אך זהו פרשן הטוען זאת, לא מקור המשתמש בניב כך. נספח B §B.3c שוקל אותו במלואו.
נקודת השוויון (האביבית) — הרגע שבו חוצה השמש את קו המשווה השמימי צפונה (סמוך ל־22–23 במרץ, יוליאני, במאה הראשונה). כללי לוח אחדים כובלים את ניסן לנקודת השוויון; איזו כבילה הייתה תקפה — זו החוליה הצרה ביותר (פרק 8).
ערב פסח — הערב, והיום שלפני הפסח, ה־14 בניסן, שבו נשחטו כבשי הפסח במקדש. הספר קורא זאת כיום המיתה (פרק 5).
שבת גדולה / שבת החג — יום מנוחה שנתי החל בתאריך של חג (כאן 15 בניסן), בנפרד מן השבת השבועית. קריאת שתי השבתות (פרק 4) מבחינה בין שבת החג (יום חמישי, 26 באפריל) ובין שבת השבוע (יום שבת, 28 באפריל).
ספירה מכלילה — המנהג היהודי למנות יום שהתחיל כיום שלם: "ביום השלישי" יכול אז להשתרע מיום שישי עד יום ראשון. הכלל מתועד למספר הסודר (תלמוד ירושלמי, שבת ט׳:ג׳, כלל העונה), אך — כך טוען פרק 3 — לא למבנה הכפול.
עיבור — הוספת חודש 13 (אדר ב׳) כדי להחזיק את שנת הירח בקנה אחד עם שנת החמה. שנת 31 לספירה מעוברת מסיטה את ניסן אל אפריל ואת 14 בניסן אל יום רביעי, 25 באפריל; אם 31 לספירה אכן עוברה — אינו מתועד (נספח D, E).
מחזור ירח (לונציה) — מחזור ירח שלם אחד מהיצמדות להיצמדות (≈ 29.5 ימים). "ירח מרץ" או "ירח אפריל" הוא המחזור שסהרו פותח את ניסן.
עומר — אלומת השעורה הראשונה, המונפת במקדש ביום שלאחר השבת (ויקרא 23:10–11): לפי המנהג המתועד ביותר 16 בניסן, לפי הלשון היום שלאחר שבת השבוע (פרק 4); בשלותה היא מבחן האביב. מותר היה בשעת הצורך להביאה ממרחק גדול יותר (משנה, מנחות 10:2) — החלשה של טיעון האביב (נספח E).
עונה — "חלק מיחידת הזמן נחשב לכולה": הכלל הרבני שמאחורי הספירה המכלילה.
*paraskeuê* (παρασκευή) — "הכנה"; שמו הטכני של היום שלפני השבת, כלומר יום שישי, אך במקורו יום ההכנה שלפני כל יום מנוחה. מרקוס מבאר אותה כprosabbaton, "היום שלפני השבת" (מרקוס 15:42). צירו של פרק 6: כיצד נעשתה paraskeuê ל"יום שישי".
Parker & Dubberstein — ספר היסוד Babylonian Chronology 626 B.C.–A.D. 45, המשחזר את לוח הירח הבבלי (עם מחזור העיבור הקבוע בן 19 השנים) למאות הללו. הכלל הבבלי — 1 בניסנו לאחר התקופה — נבדק בחישוב חוזר מול עוגנו (נספח C).
מספר סודר "ביום השלישי" (τῇ τρίτῃ ἡμέρᾳ) — הצורה הרכה, ברת הספירה המכלילה, של נבואות התחייה; יש להבחין בינה ובין המבנה הכפול (פרק 3).
חודש מעובר (אדר ב׳) — ראה עיבור.
סדר — סעודת הפסח הפולחנית בערב 15 בניסן; "בעיית הסדר" (פרק 5) היא המתח שבין הסינופטיים (ישוע אכל פסח) ובין יוחנן (המנהיגים טרם אכלוהו).
סהר (סהר הירח הראשון) — סהר הירח הצעיר והצר הנעשה לראשונה נראה לעין בלתי מזוינת לאחר ההיצמדות; הופעתו הראשונה פותחת את 1 בניסן. ראותו ניתנת לחישוב חוזר בקריטריון של Yallop (נספח C).
תקופה — המילה העברית לנקודת השוויון או ההיפוך; בדיון הלוח היא הגבול שאליו נכבל ניסן.
אות (עברית אוֹת; יוונית sêmeion, σημεῖον) — סימן היכר בר בחינה שאלוהים מניח כדי שיוכר וייבדק לאחר מכן (דברים 18:22). ההתקיימות המדויקת היא מטבעה מהותית; בה תלוי פרק 3.
מניין תשרי — מניין שנות המלוכה מסתיו (תשרי) לסתיו, כדרך שעשו סופרי יהודה; קובע לקו ה־457 (פרק 17) ולחלון השירות (פרק 9). לעומת מניין ניסן (מאביב לאביב).
70 השבועים — נבואת דניאל 9:24–27; 457 לפנה״ס ועוד 483 שנים עד המשיח (הטבילה, 27 לספירה). הספר מוליך אותה מאחורי חומת אש, לאחר השקילה, כעד שני מפורש (פרק 17).
אזור A / q (Yallop) — הגודל q מודד עד כמה נראה סהר צעיר היטב; אזור A פירושו "נראה בקלות בעין בלתי מזוינת". סהרו של 11 באפריל 31 לספירה נופל ברווח בתוך אזור A (נספח C).
H.2 · העניין כולו בתמונה אחת
התמונה שלהלן מציבה את שני צירי הספר ואת הצטלבותם בציר זמן אחד: ציר היום (האות, שתי השבתות) וציר השנה (הלוח, השירות), הנוגעים זה בזה בנקודה אחת בדיוק — יום רביעי, 25 באפריל של שנת 31. היא סיכום, לא הוכחה; כל מרכיב מבוסס ומסומן בפרק שאליו הוא שייך.
ציר הזמן המושגי: ציר היום וציר השנה, נחתכים ביום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה.
הספר הזה משתמש במונחים מארבעה תחומים — מדע המקרא, הספרות הרבנית, חכמת הלוח והאסטרונומיה — ולא כל קורא מצוי בכל ארבעתם. מילון המונחים הזה נותן לכל מונח נושא תיאור קצר ובר שימוש; אין הוא בא במקום ההסבר שבפרקים, אלא עושה אותו בר מעקב. בסופו עומד העניין כולו בתמונה אחת.
H.1 · מילון מונחים
אביב — שלב הבשלתה של השעורה שבו עומדת התבואה "בשיבולת"; התנאי המקראי (שמות 13:4; דברים 16:1) הקובע אם מותר לחודש האביב להיקרא ניסן או שיש להוסיף חודש מעובר. ראה עומר, חודש מעובר.
שיעור בסיס — כמה פעמים הייתה "פגיעה" מתרחשת גם בלא הסיבה המשוערת. בלא שיעור בסיס אין הפגיעה אומרת דבר: יום רביעי שהוא 14 בניסן נופל בחלון של 26–36 לספירה פעמיים מתוך 11 — תדירות מדודה של 0.18, בשמרנות 3/11, לעומת רמת מקריות של 1/7 ≈ 0.14 (פרק 7, נספח A), ולפיכך אין כוחו של העניין נעוץ ביום הרביעי עצמו אלא בהצטלבותו עם ציר היום המדוד.
מחושב / מתועד / מפורש — שלושת סימני הספר. מחושב: בר חישוב חוזר בעצמך. מתועד: נראה במקור הראשוני, עם מקום מציאה. מפורש: קריאה או בחירה, השוקלת כמשקל שאתה מתיר לה. הסימנים לעולם אינם רשאים להתערבב זה בזה (פרק 2).
היצמדות (מולד אסטרונומי) — הרגע שבו לירח ולשמש אותו אורך אקליפטי; הירח בלתי נראה אז. הסהר הנראה הראשון בא כיום וחצי לאחר מכן. אין לבלבל אותו עם "המולד" של הלוח המתבונן, שהוא דווקא אותו סהר ראשון עצמו.
המבנה הכפול — הביטוי "שלושה ימים וגם שלושה לילות" (מתי 12:40, על פי יונה 2:1), הנוקב בלילות בנפרד. הספר טוען (פרק 3, נספח B) שהוא מידה (יממות מלאות) ובתוך הקורפוס העברי והארמי שנסרק אינו נמנה לעולם בספירה מכלילה — שלא כמספר הסודר הבודד "ביום השלישי". התיחום הוא חלק מן העניין: קיים חריג לטיני מאוחר אחד — אוגוסטינוס מונה אותו במאה הרביעית דווקא בספירה מכלילה — אך זהו פרשן הטוען זאת, לא מקור המשתמש בניב כך. נספח B §B.3c שוקל אותו במלואו.
נקודת השוויון (האביבית) — הרגע שבו חוצה השמש את קו המשווה השמימי צפונה (סמוך ל־22–23 במרץ, יוליאני, במאה הראשונה). כללי לוח אחדים כובלים את ניסן לנקודת השוויון; איזו כבילה הייתה תקפה — זו החוליה הצרה ביותר (פרק 8).
ערב פסח — הערב, והיום שלפני הפסח, ה־14 בניסן, שבו נשחטו כבשי הפסח במקדש. הספר קורא זאת כיום המיתה (פרק 5).
שבת גדולה / שבת החג — יום מנוחה שנתי החל בתאריך של חג (כאן 15 בניסן), בנפרד מן השבת השבועית. קריאת שתי השבתות (פרק 4) מבחינה בין שבת החג (יום חמישי, 26 באפריל) ובין שבת השבוע (יום שבת, 28 באפריל).
ספירה מכלילה — המנהג היהודי למנות יום שהתחיל כיום שלם: "ביום השלישי" יכול אז להשתרע מיום שישי עד יום ראשון. הכלל מתועד למספר הסודר (תלמוד ירושלמי, שבת ט׳:ג׳, כלל העונה), אך — כך טוען פרק 3 — לא למבנה הכפול.
עיבור — הוספת חודש 13 (אדר ב׳) כדי להחזיק את שנת הירח בקנה אחד עם שנת החמה. שנת 31 לספירה מעוברת מסיטה את ניסן אל אפריל ואת 14 בניסן אל יום רביעי, 25 באפריל; אם 31 לספירה אכן עוברה — אינו מתועד (נספח D, E).
מחזור ירח (לונציה) — מחזור ירח שלם אחד מהיצמדות להיצמדות (≈ 29.5 ימים). "ירח מרץ" או "ירח אפריל" הוא המחזור שסהרו פותח את ניסן.
עומר — אלומת השעורה הראשונה, המונפת במקדש ביום שלאחר השבת (ויקרא 23:10–11): לפי המנהג המתועד ביותר 16 בניסן, לפי הלשון היום שלאחר שבת השבוע (פרק 4); בשלותה היא מבחן האביב. מותר היה בשעת הצורך להביאה ממרחק גדול יותר (משנה, מנחות 10:2) — החלשה של טיעון האביב (נספח E).
עונה — "חלק מיחידת הזמן נחשב לכולה": הכלל הרבני שמאחורי הספירה המכלילה.
*paraskeuê* (παρασκευή) — "הכנה"; שמו הטכני של היום שלפני השבת, כלומר יום שישי, אך במקורו יום ההכנה שלפני כל יום מנוחה. מרקוס מבאר אותה כprosabbaton, "היום שלפני השבת" (מרקוס 15:42). צירו של פרק 6: כיצד נעשתה paraskeuê ל"יום שישי".
Parker & Dubberstein — ספר היסוד Babylonian Chronology 626 B.C.–A.D. 45, המשחזר את לוח הירח הבבלי (עם מחזור העיבור הקבוע בן 19 השנים) למאות הללו. הכלל הבבלי — 1 בניסנו לאחר התקופה — נבדק בחישוב חוזר מול עוגנו (נספח C).
מספר סודר "ביום השלישי" (τῇ τρίτῃ ἡμέρᾳ) — הצורה הרכה, ברת הספירה המכלילה, של נבואות התחייה; יש להבחין בינה ובין המבנה הכפול (פרק 3).
חודש מעובר (אדר ב׳) — ראה עיבור.
סדר — סעודת הפסח הפולחנית בערב 15 בניסן; "בעיית הסדר" (פרק 5) היא המתח שבין הסינופטיים (ישוע אכל פסח) ובין יוחנן (המנהיגים טרם אכלוהו).
סהר (סהר הירח הראשון) — סהר הירח הצעיר והצר הנעשה לראשונה נראה לעין בלתי מזוינת לאחר ההיצמדות; הופעתו הראשונה פותחת את 1 בניסן. ראותו ניתנת לחישוב חוזר בקריטריון של Yallop (נספח C).
תקופה — המילה העברית לנקודת השוויון או ההיפוך; בדיון הלוח היא הגבול שאליו נכבל ניסן.
אות (עברית אוֹת; יוונית sêmeion, σημεῖον) — סימן היכר בר בחינה שאלוהים מניח כדי שיוכר וייבדק לאחר מכן (דברים 18:22). ההתקיימות המדויקת היא מטבעה מהותית; בה תלוי פרק 3.
מניין תשרי — מניין שנות המלוכה מסתיו (תשרי) לסתיו, כדרך שעשו סופרי יהודה; קובע לקו ה־457 (פרק 17) ולחלון השירות (פרק 9). לעומת מניין ניסן (מאביב לאביב).
70 השבועים — נבואת דניאל 9:24–27; 457 לפנה״ס ועוד 483 שנים עד המשיח (הטבילה, 27 לספירה). הספר מוליך אותה מאחורי חומת אש, לאחר השקילה, כעד שני מפורש (פרק 17).
אזור A / q (Yallop) — הגודל q מודד עד כמה נראה סהר צעיר היטב; אזור A פירושו "נראה בקלות בעין בלתי מזוינת". סהרו של 11 באפריל 31 לספירה נופל ברווח בתוך אזור A (נספח C).
H.2 · העניין כולו בתמונה אחת
התמונה שלהלן מציבה את שני צירי הספר ואת הצטלבותם בציר זמן אחד: ציר היום (האות, שתי השבתות) וציר השנה (הלוח, השירות), הנוגעים זה בזה בנקודה אחת בדיוק — יום רביעי, 25 באפריל של שנת 31. היא סיכום, לא הוכחה; כל מרכיב מבוסס ומסומן בפרק שאליו הוא שייך.