השבוע ובו שתי שבתות

תדבר כאן הקריאה הרווחת במלוא קולה, שכן אין היא חלשה. ראשית, הבשורות האחרות מציגות את הסעודה האחרונה לכאורה כסעודת הפסח עצמה — "ביום הראשון לחג המצות" (מרקוס 14:12) — ואז דרושה שבת אחת בלבד: השבועית הרגילה, והצליבה ביום השישי שלפניה. שנית, אפשר לקרוא את יוחנן 19:31 גם בתוך אותה שבת אחת: השבת השבועית שחלה באותה שנה יחד עם החג הייתה משום כך יום "גדול" — "גדול" לא משום שהייתה שבת חג נפרדת, אלא משום ששבת רגילה שנפלה בשבוע הפסח קיבלה משקל נוסף. שלישית, אפשר ליישב את סדר הבשמים בלא שבת שנייה: מניחים שהנשים קנו והכינו בערב יום שישי, לאחר כניסת השבת אך בזיכרונו של מרקוס "כאשר עברה השבת" — יישוב רווח, אם כי לא קל. בקצרה: אף אחד מן הטקסטים הללו אינו כופה את שתי השבתות. יש לומר זאת ביושר, וזה עומד.

החוקר שראה את סתירת הבשמים בחדות רבה מכול הוא Adalbert Merx. בפירושו הוא נוקב בקמט במדויק: מרקוס מניח לנשים לקנות "כאשר עברה השבת", ואילו לוקס מציב את הקנייה לפני כניסת השבת ואז מניח להן לשבות (Merx, 1905, p. 509). שהוא קובע את המתח באורח עצמאי — בלא לשתף את מסקנתו של ספר זה — הוא הטעם שאני מביא אותו: כעד לכך שהקמט אמיתי, לא כסמכות למה שמונח תחתיו. שכן פתרונו שלו — הפרש בין המבשרים לבין עצמם — הוא עצמו שחזור, בדיוק כשם שקריאת שתי השבתות היא שחזור. אין הוא נמדד אלא נבחר, ואין הוא שולל את האפשרות של שני ימי חג או שתי שבתות; הוא רק מניח תחת הקמט דבר אחר. אמת המידה שהספר הזה מעמיד לעצמו — "זהו שחזור, לא הוכחה" — חלה אפוא באותה חומרה על Merx. טיעוני אינו נשען עליו כאן: התצפית המשותפת היא הקמט, ושתי השבתות הן התשובה החסכונית ביותר עליו; תשובתו השונה של Merx אינה הפרכה לכך, אלא שחזור שני לצד הראשון.

היה כאן פיתוי, ומשום שהיה יפה ונוח לי, ראוי שהקורא יידע שבדקתי אותו: כטיעון תאריך אין הוא עומד; כקיום לשון התורה הוא עומד.

ויקרא 23:11 מניח להניף את עומר הביכורים "ממחרת השבת" (מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת), ועל אותה מילה אחת נחלקו הכיתות. הצדוקים והבייתוסים — והשומרונים עד עצם היום הזה — קראו את "השבת" כשבת השבועית: אז נופל העומר תמיד ביום ראשון. הפרושים קראו את "השבת" כיום החג של 15 בניסן: אז נופל העומר ב־16 בניסן, יהא זה איזה יום בשבוע שיהא. נפל העומר תמיד ביום ראשון, הרי התחייה "ביום הראשון בשבוע" היא יום עומר הביכורים — ואז קורא פאולוס לו בשם אותו קרבן בדיוק: "ἀπαρχὴ τῶν κεκοιμημένων", "ראשית הישֵנים" (קורינתים א׳ 15:20). מחשבה מזהירה. וראשי הכוהנים של שנת 31 היו צדוקים — לוקס נוקב אותם בשם ההוא: "ἡ οὖσα αἵρεσις τῶν Σαδδουκαίων" (מעשי השליחים 5:17).

אך השדה אינו דו־קוטבי, וזה מוכרח להיאמר מיד. הפירוש הסטנדרטי על ויקרא — Jacob Milgrom ב־Anchor Yale Bible — מונה בו ארבע עמדות: *"whether the ʿomer is brought on the second day (the Pharisees), the following Sunday (Samaritans), the Sunday after the festival (Qumran), or whenever the grain ripens (conjectured original practice)"* (Milgrom, Leviticus 23–27, p. 1989). [מתועד — נראה במקור הראשוני] גם Chwolson ידע את העמדה השלישית ההיא: התרגום הסורי לויקרא 23:11 וספר היובלים קוראים "העשרים ושניים", היום הראשון שלאחר היום השביעי של החג.

ושים לב למה ש־Milgrom משחזר כפרקטיקה המקורית המשוערת: "whenever the grain ripens". אין יום קבוע, אין חודש קבוע, אין מחזור — העומר בא כאשר היבול מבשיל.

הנה פיתוי שאני מניח לו במפורש, שכן היה יורה בספר הזה ברגלו. מפתה לומר: ראו, הפירוש הסטנדרטי מנסח בעצמו את אמת מידת היבול שעליה בוחן פרק 8 את הלוח. אך זה מבלבל שני דברים שצריכים להישאר נפרדים זה מזה. Milgrom משחזר כאן ראשית קדם־גלותית. במקדש של המאה הראשונה היה היום דווקא קבוע — משנה פסחים ד׳:ח׳ מדברת במפורש על "the fixed day for the ʿomer offering". ואותה קביעוּת היא המאפשרת את טיעונו של פרק 8: דווקא משום שהעומר היה מוכרח לבוא ביום קבוע של החודש, נעשית בשלות השעורה מבחן על מיקום החודש — אין להתחמק בהמתנה. אילו חלה גם על 31 לספירה השעורה הצפה של Milgrom, כי אז אין עומר בסוף מרץ חריגה עוד, שכן אז ממתין האיכר פשוט עד שהשדה יגיע. מה שבוחן פרק 8 הוא העיבור, לא הספירה — וההבחנה הזאת מוכרחה לעמוד לפני שמישהו ישתמש בה נגד ספר זה.

כטיעון תאריך אני מניח את התכנסות הצדוקים בצד, והטעם אינו שהספירה ההיא הופרכה (אין היא כזאת), אלא שההתכנסות אינה מודדת דבר לעניין השנה.

ועל הציר הלשוני חד Milgrom משהעזתי אני להיות. הוא חותם את דיונו בכל הפרשה במילים: *"The resolution, I submit, is that *šabbat* has been wrongly translated. In vv. 11–16, it bears only one meaning, the sabbath-week, not the sabbath day" (p. 2060). והוא מצביע על דברים טז 9 כצורה הקדומה ביותר של הספירה — "mehahel ḥermeš baqqamah", "מהחל חרמש בקמה" — בהערה ש"the language of the clause betrays the origin of this hag as a private celebration, dependent on the day when the individual farmer began to harvest his grain"* (p. 2059). [מתועד]

תחילה עניינו של הצד שכנגד, שכן הוא נראה מכריע ואינו כזה לגמרי. שלושה עדים מצביעים אל תאריך הפרושים. תרגום השבעים נותן את "ממחרת השבת" כ־"τῇ ἐπαύριον τῆς πρώτης" ואת "שבע שבתות" כ־ἑπτὰ ἑβδομάδας ὁλοκλήρους, שבעה שבועות. פילון, בן הזמן, מתארך את העומר ל־"ἡ μετὰ τὴν πρώτην εὐθὺς ἡμέραν" (Spec. Leg. 2.162). יוספוס, כוהן, נותן לא את יום השבוע אלא את תאריך החודש — "ἕκτη δ' ἐστὶν αὕτη καὶ δεκάτη", ה־16 — ועושה זאת בלשון הווה (Antiquitates 3.250). נוסף על כך, שבת בעברית עצמה יכולה לשאת גם משמעות "יחידה של שבע": ויקרא 25:8 מונה "שבע שבתות שנים" וקורא לכך 49 שנה. [מתועד]

אך Chwolson ידע את שלושת העדים ההם והשיב על שלושתם, ומי שדוחה אותו ראוי שיידע במה. יוספוס תקף לדעתו "nur für seine Zeit" — העשור האחרון של המקדש, לא שנת 31; בתרגום השבעים הוא מצביע על גרסאות השוליים ב־Hexapla של Field, הנושאות את קריאת השבת; וטיעונו העיקרי היסטורי: לוח המועדים העתיק מגילת תענית מייחד את הימים מ־8 עד 22 בניסן לזכר ניצחון הפרושים בעניין זה, ו"ein Sieg setzt einen Kampf voraus" [ניצחון מניח מלחמה שקדמה לו]. [מתועד — Chwolson 1892, pp. 61-62, נראה במקור] מה שהמחלוקת ההיא כן נושאת עומד בסוף ההעמקה הזאת.

לעניין השנה אינני צריך להכריע את המחלוקת ההיא. שכן שני דברים עומדים איתן, תהא הספירה שנוקטים אשר תהא.

הראשון הוא חשבון. נפל העומר תמיד ביום ראשון, הרי נפל ביום ראשון גם ב־30 לספירה, וגם ב־33. גודל שהוא זהה בכל שנה ושנה אינו יכול לבחור בין השנים. כוחו כראיה לאותה שנה הוא בדיוק אפס. [מחושב]

השני הוא הטעם שרציתי בה, וזה מוכרח להיאמר בקול. על פי הכרונולוגיה של הספר הזה (14 בניסן ביום רביעי, 25 באפריל) 16 בניסן הוא יום שישי. על ספירת הפרושים נופל העומר אז ביום חול, בעוד האדון מוטל בקבר; על ספירת הצדוקים הוא נופל ביום הראשון בשבוע, והיום ההוא מתחיל בשקיעת החמה, בתפר שבו מתמלאים שלושה ימים ושלושה לילות (פרק 11). הבוחר בספירת הצדוקים משום שהיא מסתדרת, עושה את הטעות שהספר הזה מצביע עליה אצל הקונצנזוס. על כן אין היא נושאת כאן שום תאריך, ועל כן חייבת הבחירה להישען על יסוד אחר מן התוצאה. המחיר שייך לכאן: אם 14 בניסן חל ביום שישי, נופל העומר על שתי הספירות ביום ראשון; יום הרביעי משיג אותו רק על פי לשון ויקרא 23:11.

מה שנותר הוא מחלוקת פתוחה שאינה נוגעת בשנה. היא עוד רצה במאה הראשונה: המשנה מוכרחה לנסח כלל התנהגות לכוהן הגדול "שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת" (חגיגה ב׳:ד׳), ובתלמוד כל שם המפריך את הבייתוסים הוא מלאחר החורבן — ואז רבא, במאה הרביעית, מפרק בעצמו את רוב אותן ראיות ("כּוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא", בבלי מנחות ס״ו ע״א). אין עד האומר שהמקדש בשנת 31 מנה כפרושים, ואף לא עד האומר שמנה כצדוקים. על כן אני קורא את ויקרא 23 כלשונו. השבת של פסוק 11 היא השבת שפסוקים 15 ו־16 מונים שבע פעמים, עד "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת"; תרגום השבעים קורא שם שבועות, ועניינו של הצד שכנגד שלמעלה הוא המחיר של קריאה זו. על פי קריאה זו נופל העומר בשנת 31 ביום ראשון, 29 באפריל, והתחייה בתפר שבו מתחיל אותו יום. גם המשנה מניחה לקצור את העומר דווקא אז: "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ? אוֹמְרִים: הֵן" (מנחות י׳:ג׳), והבייתוסים שכנגדם היא עושה זאת בהדגשה כזאת קצרו אחר השבת השבועית. תאריך אינני בונה על כך, שכן בכל שנה נופל העומר ביום ראשון: המשיח מקיים את לשון התורה, והשנה באה מפרקים 7 עד 9. [מפורש]

יש דבר מה שקט ונאמן בנשים שבסיפור הזה. בשעה שהגברים התחבאו, הן קנו בשמים — טיפול בגוף שחשבו כי מת לעד. הן לא מנו ימים כדי להציל תאוריה; הן מנו אותם משום שהאהבה רוצה לדעת מתי מותר לה לשוב אל הקבר. ודווקא באותו פרט קטן וביתי — מתי קנו, מתי שבתו — שימר הטקסט, כבדרך אגב, את צורתו של השבוע. אלוהים אינו מותיר את מעשהו הגדול ביותר ברעמים בלבד, אלא גם ברשימת הקניות של נשים אבלות. המונה את הלילות מוצא את התורה; ההולך אחר הנשים מוצא את הנאמנות שלא יכלה להמתין עד אור הבוקר.