הרישומים המוקדמים

חוקר הזקוק לתוצאה מסוימת אינו בר סמכא — לא מתוך רוע לב, אלא משום שהמחפש די חזק אחר תוצאה רצויה מוצא לה תמיד איזה מדד עקיף. התרופה היחידה היא לקבוע את הקריטריונים ואת המפריך לפני הסריקה, כך שלא ניתן יהיה לכופף את התוצאה בדיעבד אל המשאלה. הנספח הזה חושף את שלושת המבחנים שהוקמו כך: הסריקה אחר המבנה הכפול (המדידה של פרק 3), הסריקה אחר החודש המעובר של 31 לספירה (החוליה הצרה ביותר של פרק 8), והאביב הנוסף שבין יוחנן 2:13 ליוחנן 6:4 (הציר שבין 30 לספירה ל־31 לספירה, פרק 9 ופרק 14). לצד כל אחד מהם עומדים הניבוי כלשונו מראש, המפריך, והתוצאה כפי שהתבררה לאחר מכן — גם במקום שבו אותה תוצאה אינה נוחה. ואחר כך הממצאים שרצו לכיוון האחר, כל אחד עם משקלו שכנגד לצידו; וההפקדה הפומבית הנותנת למרשם תאריך שלא המחבר סיפק אותו.

E.0 · מדוע מראש, ולא בדיעבד

שלוש מן הטענות הנושאות של הספר נתונות בסיכון הגדול ביותר להונאה עצמית, משום שלמחבר יש בהן עניין. הראשונה היא שהמבנה הכפול הוא מידה (בלעדיה אין אות, פרק 3); השנייה, של־31 לספירה היה חודש מעובר (בלעדיו אין יום רביעי, פרק 8); השלישית, שהשירות מנה פסח רביעי (בלעדיו 30 לספירה ולא 31 לספירה — פרק 9, פרק 14). בשלושתן תקף אותו דבר: תלך לחפש אישור — ותמצא אותו. משום כך הוקם המבחן בשלושתן במהופך — לא "חפש תמיכה" אלא "חפש את המפריך, וקבע מראש מה נחשב הפרכה". מה שבא להלן הוא אותה הקמה, ולצדה התוצאה. שתיים מן השלוש חזרו פחות מכפי שקוּוה, והן כתובות כאן בצורה שבה נפלו.

E.1 · המבנה הכפול — הסריקה אחר מקרה מכליל אחד (אצל פרק 3, נספח B)

נקבע מראש. אם "שלושה ימים ושלושה לילות" הוא מידה, הרי כל אמירת משך סיפורית שלו מונה מספר יממות מלא ורצוף, ובקורפוסים שהוחזקו בצד לא יימצא ולו שימוש מכליל אחד. הניבוי היה אפוא ניבוי־אפס, והוא ניתן להפרכה בדוגמה נגדית אחת.

המפריך, מראש. שימוש סיפורי מאושש אחד במבנה הכפול שבו המשך הממשי קצר ממספר היממות הנקוב (למשל "שלושה ימים ושלושה לילות" העולה כדי יממה וחצי). מקרה כזה היה עושה את המידה לדרך דיבור ומפרק את נשקו של האות.

התוצאה. הקורפוסים שהוחזקו בצד (ארמית ועברית מלאה, דרך Sefaria ו־Maagarim) נסרקו לאחר הקביעה: 14 + 22 מציאות גולמיות, ואפס מכלילות. המסורת שכנגד מנסחת את הכלל אף בעצמה (Menot haLevi, מהר״ל על אסתר 4:16), וחישוב לוח קדם־נוצרי (4Q252) עושה אותו מלא ובר חישוב חוזר. המפריך חופש ולא נמצא. העיבוד המלא, עם שיעור הבסיס הבינומי, עומד בנספח B. [מתועד]

E.2 · החודש המעובר של 31 לספירה — השאלה המסוכנת ביותר (אצל פרק 8)

זו הסריקה שבה שכנה ההונאה העצמית קרוב מכול, ולפיכך היא הרשומה מראש בחומרה הרבה ביותר. בלא אדר ב׳ ב־31 לספירה אין 14 בניסן ב־25 באפריל, וכל התזה נופלת. דווקא משום כך נכתבו מראש הקריטריונים, המפריך וגם התוצאה הצפויה — עם ההסכמה שתוצאה שאינה נוחה תיכתב פשוט כמות שהיא.

נקבע מראש — מה נחשב ראיה. המבחן הכבד ביותר הוא הלוח הבבלי, שכן שמות החודשים היהודיים בבליים הם ושני הלוחות הלכו ברובם בקנה אחד; Parker & Dubberstein משחזרים אותו עד 75 לספירה. אדרו ב׳ בשנה הבבלית המתחילה באביב 31 לספירה נחשב אינדיקציה עצמאית חזקה בעד; היעדרו — אינדיקציה חזקה נגד. ולצד זה: השעורה (האם הייתה בסוף מרץ אביב בשלה לעומר?), והמדדים העקיפים (וולקניזם, מילוי סדקים, טבעות עצים).

נקבע מראש — הגבולות. שתי דוגמאות נגדיות עומדות כאן, והן עומדות כאן משום שהן פועלות נגד התזה. ראשית: הלוח היהודי היה במאה הראשונה מתבונן, לא חישוב (Strack: "החלטה, לא חישוב"); אדרו ב׳ בבלי אינו כופה אפוא אדר ב׳ יהודי — זו אינדיקציה, לא הוכחה, וכך גם להפך. שנית: את העומר מותר היה בשעת הצורך להביא ממרחק גדול יותר (משנה, מנחות 10:2), ובבקעת הירדן מבשילה השעורה שבועות מוקדם יותר מאשר בהרי יהודה; אביב בשלה בסוף מרץ אינה אפוא בלתי מתקבלת על הדעת, וזה מחליש את טיעון השעורה. שני הסייגים נרשמו לפני הסריקה.

המפריך, מראש. ההשערה (אדר ב׳ ב־31 לספירה) מופרכת בהצטרפותם של שלושה ממצאים: (1) לוח בבלי שאין בו אדרו ב׳ ב־31 לספירה, וגם (2) הוכחה שהשעורה בבקעת הירדן בשלה בסוף מרץ כדבר שבשגרה, וגם (3) היעדר כל סימן עצמאי לאביב קר או מאוחר. אם שלושתם תקפים, יום הרביעי הוא ניחוש ולא השערה.

נקבע מראש — התוצאה הצפויה. בלתי מוכרעת. שום מדד עקיף שכושר ההפרדה שלו גס מכדי שנה אחת אינו נחשב ראיה לאביב אחד, ולא צופה דבר קשה.

התוצאה. בלתי מוכרעת, כפי שנצפה. אין מקור ראשוני הקובע את מזג האוויר או את העיבור של 31 לספירה; הכלל הבבלי עושה ירח אפריל מסתבר אך אינו כופה את העיבור היהודי; טענת השעורה שכנגד (בקעת הירדן) עומדת בעינה.

רגל אדר ב׳ של המבחן, ממולאת במפורש. הכלל שנקבע מראש היה לשונו: אדרו ב׳ בתוך השנה הבבלית המתחילה באביב 31 לספירה = אינדיקציה חזקה בעד; היעדרו = אינדיקציה חזקה נגד. את המצב העובדתי יש אפוא לנקוב בשמו, גם במקום שבו הוא פועל נגד התזה. Parker & Dubberstein מראים שאין חודש מעובר בתוך 31 לספירה: אותה שנה (S.E. 342) מונה 12 חודשים ו־355 ימים, עם 1 בניסנו ב־12 באפריל. מיקומו של ניסן באפריל אינו עובר דרך אדר ב׳ של 31 לספירה, אלא דרך אולולו ב׳ — אלול שני — בסתיו של 30 לספירה, שהעמיד את השנה הקודמת על 383 ימים וכך הניח לניסן של 31 לספירה ליפול באפריל. [מתועד — Parker & Dubberstein, SAOC 24, טבלה בעמ׳ 46, שנראתה במקור על גבי הסריקה: השורה עבור S.E. 342 קוראת 4/12.]

לפי לשונו של הכלל שנקבע מראש, האינדיקציה־החזקה־נגד מולאה אפוא בחלקה במישור הבבלי: החודש המעובר נעדר בתוך 31 לספירה עצמה. אך היא לא מולאה במישור שהתזה באמת זקוקה לו. אולולו ב׳ בבלי אינו אדר ב׳ יהודי — היהודים מעברים רק אדר, לעולם לא אלול — והעיבור היהודי היה במאה הראשונה החלטה נפרדת, מתבוננת, של בית הדין, לא קריאה מן המחזור הבבלי (ראה הסייג הראשון של E.2 עצמו: Strack, "החלטה, לא חישוב"). היעדרו של אדרו ב׳ בבלי בתוך 31 לספירה שוקל אפוא כמשא ממשי ונקוב בשמו על התזה, לא כשברה: הוא נוטל מיום הרביעי את הצורה הכבדה ביותר של תמיכה בבלית, בעוד אדר ב׳ היהודי נותר החלטה אפשרית כשלעצמה, לא בבלית, שלא אושרה ולא הופרכה. המפריך של התיק הזה דרש יתר על כן את הצטרפותם של שלושה ממצאים (§ לעיל); אותה הצטרפות לא התרחשה. [מפורש]

משום כך מוליך הספר את אדר ב׳ של 31 לספירה כמפורש ולא כמתועד, ומכנה אותו החוליה הצרה ביותר — בדיוק מה שמבחן ישר, רשום מראש, אמור להניב כאן. [מפורש; הסריקה בוצעה, המפריך לא מולא במלואו והתזה אפוא לא נשברה, אך גם לא בוססה.]

ממצא שני על הרגל הזאת, והוא חותך לשני הכיוונים. שחזורו של Robert Klever ללוח היהודי לשנים 63 לפנה״ס – 72 לספירה מתלה את כלל התקופה במקום שבמחזור השמיטה. בשנים השישית, השביעית והראשונה של המחזור אסור שהעומר ייפול לפני התקופה; ומכיוון שהשנה השביעית והראשונה אינן מעוברות, שומר על הגבול הזה החודש המעובר שהשנה השישית מקבלת בדרך כלל. בשנים השנייה עד החמישית אין כלל קבוע, ומזג האוויר ובשלות השעורה מכריעים לבדם; לשנה השנייה הוא מייחס אמנם נטייה לעיבור, כדי לחזור ולהתרחק מן התקופה, אך לא כלל (pp. 65–72, ובמיוחד p. 65 עם n. 252; p. 218). לפי מיקום שנות השמיטה אצל Wacholder — המיקום ש־Klever עצמו מאמץ (pp. 147–149, 217) — אביב 31 לספירה הוא השנה השלישית במחזור; לפי Zuckermann הוא הרביעית. בשתי הרשתות, ולפיכך ברשת ש־Klever עצמו עובד בה, נופל אביב 31 לספירה ברצועה שבה מודל שלו אינו מניח כלל תקופה. ויותר מזה: תיק המקורות שלו אינו מכיל שום עד עתיק שהוא מקבל לקריאה המחמירה של 1 בניסן שעליה היה נשען מיקום אפריל האוטומטי; את לשונו של Philo, שמשה קובע את החודש הראשון "בתחילת תקופת האביב", הוא מסרב במפורש לקרוא כפשוטה (p. 58, n. 215). בבלי סנהדרין י״ב ע״ב – י״ג ע״ב (מר שמואל, המאה השלישית) מתיר לפי קריאתו את 1 בניסן עד 15 יום לפני התקופה, אם כי הוא מעיר שאינו בטוח שהבין את הקטע כהלכה (pp. 58–59, n. 215). והקריטריון של Klever עצמו הוא וריאנט העומר — 16 בניסן בתקופה או אחריה (pp. 57, 65, 70–71) — שאותו מקיימת חלופת מרץ ממילא, שכן עומרה נופל ב־29 במרץ מול תקופה של 23 במרץ. הערתו 254 מוסיפה שהוא משער כי השעורה "ברוב המקרים" לא הבשילה לפני התקופה (p. 65). הטבלה שלו אינה הופכת זאת להעדפה של מרץ: לאביב 31 לספירה היא נותנת את שני הירחים כחלופה ראשית, 1 בניסן ב־14 במרץ (14 בניסן ביום שלישי 27 במרץ) או ב־12 באפריל (14 בניסן ביום רביעי 25 באפריל) (p. 275). תחת שום קריאה בתוך החומר של Klever אין התקופה כופה את 31 לספירה אל תוך אפריל. זהו משא שני, בלתי תלוי, על גבי הבבלי שלמעלה, והוא נרשם כאן ככזה. אותה טבלה נותנת ל־30 ול־33 לספירה כחלופה ראשית 14 בניסן ביום שישי, 7 באפריל ו־3 באפריל, והירח המאוחר מופיע שם רק כחלופה משנית (pp. 275, 277); ב־33 לספירה עומד Klever בכך מול כלל התקופה המחמיר שפרק 7 הולך בעקבותיו לשנה זו (שבת, 2 במאי). גם זה משא על הספר הזה, ומשא כבד: בשחזורו של Klever יש גם ל־33 לספירה יום שישי.

מה שהוא מניב לטובת התזה שוקל באותה מידה. ראשית, התכנסות שאינה באה מן הספר הזה: העמדה הרשומה על הרגל הזאת היא שההגנה נשענת על השעורה לבדה, ומודלו של Klever אומר את אותו הדבר עצמו לשנה שלישית במחזור, כשהוא מגיע לכך בדרך משלו (p. 65). שנית, אילוץ חשבוני הניתן לחישוב חוזר: בלא עיבור באחד משני האביבים היה ניסן של 32 לספירה מתחיל בסביבות 2 במרץ והעומר נופל ב־17 במרץ, לפני תקופת 22 במרץ — כך שאחד משני האביבים, 31 או 32, מוכרח לשאת את החודש המעובר, ומודלו של Klever מכריע זאת בשניהם לפי השעורה. הטבלה שלו הולכת בעקבות האילוץ הזה: ל־32 לספירה היא מכירה 1 בניסן אחד בלבד, 31 במרץ או 1 באפריל, והירח של 2 במרץ הוא שם אדר או אדר ב׳, לפי השאלה אם 31 לספירה עוברה (p. 277). שלישית, ירח אפריל של 31 לספירה עומד בטבלה הזאת כחלופה ראשית ולא כמשנית: 1 באדר ב׳ ב־14 במרץ, 1 בניסן ב־12 באפריל, 14 בניסן ביום רביעי 25 באפריל (p. 275), התאריכים של פרק 7. Klever אינו מגן בכך על שנת צליבה, על יום שבוע ועל שום תזה של הספר הזה. יום חמישי 26 באפריל, השחזור שיריב כבר העלה, מופיע בטבלה כ־15 בניסן, לא כ־14 בניסן.

המאזן. בסיכומו של דבר, הטבלה של Klever מזיזה את הלוח לגבי שלושת המועמדים בבת אחת. בשחזור יהודי בלתי תלוי אדר ב׳ של 31 לספירה אינו עוד מקרה שולי אלא חלופה ראשית לצד ירח מרץ; וכך גם ימי השישי של 30 ושל 33 לספירה. הלוח אינו פוסל אפוא אף אחת משלוש השנים ואינו בוחר באף אחת מהן: ההכרעה חוזרת אל האות ואל יום השבוע (פרק 3, פרק 7). אין בכך כדי לעשות את יום הרביעי של 31 לספירה חזק יותר מיום השישי של 30 או של 33 לספירה, אבל יש בכך כדי לעשותו קביל באותה מידה, וזה יותר ממה שהראתה הסדרה הבבלית לבדה. [מפורש] [מתועד ללשונו של Klever ולטבלה שלו — Zur Chronologie der Geschichte Israels im Zeitalter des Zweiten Tempels, כרך I, חצי־כרך 1 (BoD, 2025; גרסת אוגוסט 2026), נבדק במקור: pp. 57–72 (הכללים), 147–149 ו־217 (שנות השמיטה), 214–219 (הביאור) והטבלה ב־pp. 274–277, זו בצילום העמוד, משום שרק גודל האות מבדיל שם בין חלופות ראשיות למשניות. מחושב לחשבון ניסן־32 ולאורכי החודשים.]

E.3 · האביב הנוסף שבין יוחנן 2:13 ליוחנן 6:4 — המבחן שלא כפה (עם פרק 9, פרק 14)

הקריאה המכניסה אביב בין הפסח של יוחנן 2:13 לזה של יוחנן 6:4 נושאת, במסלולו של הספר הזה, את מלוא ההבדל שבין 30 לספירה ל־31 לספירה: עם הטבילה בסתיו 27, שלושה פסחים נותנים 30 לספירה וארבעה נותנים 31 לספירה. משום כך הועמדה למבחן רשום באותה תבנית עצמה כמו E.1 ו־E.2.

נקבע מראש — הקריטריונים. שלושה קריטריונים שהיה עליהם להתקיים בעד האביב הנוסף, שלושה שהיו מעידים נגדו, כתובים לפני שנקראו המקורות. אף קריטריון לא הותאם בדרך.

נקבע מראש — סעיף התוצאה. אם לא יתקיימו כל הקריטריונים שבעד, יוליך האביב הנוסף כאפשרי, לא כפוי, ו־31 לספירה תעמוד על הציר הזה כמותרת ולא כמסומנת — ואותו הדבר ייאמר על 30 לספירה, הזקוקה בדיוק לשלושה פסחים.

התוצאה: אפשרי, לא כפוי.

שני דברים נלמדו שהתכנון לא ציפה להם, ושניהם נרשמים כפי שנפלו. הקריאה העונתית של יוחנן 4:35 התבררה כחזקה מן הצפוי — שום פתגם על ארבעה חודשי זריעה אינו מתועד בשום מקום, ומסורת הפרשנות חלוקה בלא שהיא חלוקה באופן המכריע את העניין — כך שקריטריון 2 כושל לא משום שהקריאה העונתית חלשה אלא משום שאין היא שוללת את יריבתה. והאיבר החלש ביותר התברר כסדר, לא כעונה: מתי מציב את קטיפת המלילות לאחר שאלתו של המטביל מבית הכלא, מרקוס ולוקס הרבה לפניה, כך שלפחות אחד משלושתם אינו מסדר כאן כרונולוגית, ומרקוס 2:1–3:6 הוא סדרת פולמוסים הערוכה לפי נושא.

לפי סעיף התוצאה, כלשונו: על הציר הזה 31 לספירה מותרת ואינה מסומנת — ו־30 לספירה אינה מסומנת יותר ממנה. הציר בלתי מוכרע וההכרעה נופלת במקום אחר.

מה שזה עולה: אין עוד להוליך את קריאת ארבעת הפסחים ככפויה, ומהדורות קודמות של הספר הזה הוליכו אותה חזק ממה שהמבחן נושא. ומה שאין זה עולה: הקריאה אינה טיעון נוח; היא קריאה מכובדת שאינה כופה, ותו לא.

קורפוס הפרשנות, מושלם. קורפוס המינימום שנקבע מראש נקרא עתה על שני הפסוקים. אף לא אחד מחמשת הפרשנים קורא את יוחנן 5:1 כפסח. Carson נמנע מלהכריע — "the truth of the matter is that we do not know what feast John has in mind" — והוא מעיר באותו מקום שפסח היה נותן פעילות של כשלוש שנים וחצי וכל דבר אחר כשנתיים וחצי. Keener אינו מונה את הפסח כלל בין המועמדים (פורים, שבועות, סוכות, ראש השנה) וקורא את החג כלא יותר מן הטעם שישוע מצוי בירושלים; הערתו שלו מוסיפה שקריאת הפורים של Bowman "would fit between 4:35 and 6:4 (but only assuming a strict and unbroken chronology)". Hoehner מעדיף את הסוכות "with great hesitation". Godet מכנה את הפסח "positively excluded" וקורא פורים; Wieseler קורא אף הוא פורים, ומשעין זאת על השבת של יוחנן 5:9. על יוחנן 4:35 הפילוג ממשי: Keener מעדיף פתגם שאינו מתועד בשום מקום אחר, Carson מעיר שפתגם כזה אינו מתועד במקום אחר ונוטל את ארבעת החודשים כמרווח ממשי "by ordinary reckoning", ו־Hoehner, Godet ו־Wieseler קוראים עונה. [מתועד — Carson, 1991, ו־Keener, 2003, I:623–625 ו־I:634–635, שניהם נבדקו במקור; Hoehner, 1977, pp. 55–58; Godet, תרגום Dwight, 1886, I:452–454; Wieseler, 1843, p. 219 (עמוד סרוק)]

⚠⚠ וכאן חותך הקורפוס לשני הכיוונים, ומשום כך הוא פרוש כאן במלואו. Godet ו־Wieseler הם שני הקוראים העונתיים הבהירים ביותר של יוחנן 4:35 — ושניהם מוציאים את הקריאה ההיא בכיוון ההפוך. Godet מציב את השיחה בדצמבר ואת הפסח של 6:4 באפריל, מסיק פורים במרץ, ומסיק מכך ש"two years and a half are sufficient". המצטט אותם כסמך לקריאה העונתית של 4:35 מכניס בנשימה אחת שני עדים המשתמשים בה כדי לקצר את הפעילות. אין זה טיעון שהספר הזה רשאי להוליך באורח חד־צדדי.

Hoehner ב־1977 וב־2011, וההבדל מְאַלֵּף. רשומתו ב־Brill (Holmén & Porter, 2011, pp. 2337–2339) נקראה עתה במקור, והוא לא שינה את דעתו: יוחנן 4:35 עדיין מציב את ישוע בשומרון בינואר/פברואר, יוחנן 5:1 עדיין סוכות, הפעילות עדיין שלוש שנים. מה שהשתנה הוא הטיעון שמתחת. ב־1977 נקבה קריאת הפתגם בשמה, יוחסה ל־Bernard, ל־Barrett, ל־Dodd, ל־Brown ול־Lindars, ונענתה בשלושה נימוקים ממוספרים, ובהם חודשי הקציר של Dalman ומשנה תענית א׳:ז׳. ב־2011 נעלם כל אותו דיון; תיארוך ינואר/פברואר עומד שם בלא הערת שוליים אחת. ועל יוחנן 5:1 נעה התנועה בכיוון ההפוך: 1977 אומר "to identify this feast with certainty is impossible" ובוחר בסוכות "with great hesitation" ועם "a slight edge"; 2011 אומר "it seems most likely" ומשמיט את שני הסייגים. הציטוט הישר של Hoehner על 5:1 הוא אפוא עמוד 1977, לא המאוחר — ניסוחו המוקדם שלו עצמו הוא המשקל שכנגד החד ביותר למאוחר שלו. [מתועד — Hoehner, 2011, pp. 2337–2339, ו־1977, pp. 55–59, שניהם נראו במקור]

⚠ מה שנותר פתוח. Barrett ו־Brown עדיין עומדים רק דרך הערת השוליים 51 של Hoehner עצמו — עד נגד עניינו שלו, ולכן שמיש, אך לא עמודיהם שלהם. ה־Commentarii in Joannem XIII של אוריגנס נקרא ביוונית (נוסח Preuschen): אין הוא מציג כלל את שאלת הפתגם או העונה, אך צירופו שלו ἡ ἐλπιζομένη τετράμηνος, "ארבעת החודשים המצופים", מניח מועד ממשי שעוד עתיד לחלוף. אין להוליך אותו כעד לפתגם, ורק בחולשה ובעקיפין לעונה. [משני ל־Barrett ול־Brown; מתועד לאוריגנס — טקסט יווני, Perseus/Scaife]

E.4 · אותה אמת מידה בצד שכנגד

הרישום המוקדם קבע גם שכל דרישה המוצבת ל־31 לספירה תוצב באותה נשימה גם ליריבותיה. 33 לספירה מחייבת שלאותה שנה לא היה חודש מעובר (האם קבע זאת מישהו אי־פעם, או הניח זאת משום שהתאים?); 30 לספירה מחייבת יום שבוע התלוי בקריטריון הראות (יום חמישי או יום שישי — בחירה, לא מדידה). אם אין הקונצנזוס נותן דין וחשבון על הנחות הלוח שלו עצמו, הרי ודאותו היא רוב דעות ולא מדידה — וזה, מראש ובדיעבד, לב הספר.

⛔ והתחייבות אחת מקומה כאן, שכן היא מחיר החירות שספר זה נוטל לעצמו.

ספר זה משתמש שוב ושוב במדידה של מחבר בלא פסיקתו — ספירתו של Steinmann בלא שלילת 31 לספירה שלו (פרק 9), סדרת השעורה של Strashny בתוך מגבלותיה שלו (פרק 8), עמודים 159–160 של Stern עם שיפוטו על הסכימה החשבונית (נספח ד.1), ערכי R של Schaefer עם יחס המהימנות שלו עצמו (נספח C), משפטו של Milgrom עם המשפט שאחריו (פרק 8), ושלילת 31 לספירה של Newton עם חצי המשפט הקודם לה (פרק 1). הכלל המתיר זאת כתוב במפורש בפרק 2: קח את המדידה במקום שבו היא נשענת על חומר משלה, הנח לפסיקה לעמוד במקום שבו היא נשענת על חומר אחר, ונקוב בהבדל.

כאן נקבע מה עולה הכלל הזה, כדי שאפשר יהיה להשיב בו נגד ספר זה. מי שרשאי להשתמש במדידתו של אחר בלא מסקנתו, מוסר את אותה זכות עצמה. קורא רשאי לאמץ את מאגר הנתונים של Strashny ולהניח את הקריאה של פרק 8; הוא רשאי לקבל את חישוב הסהר של נספח C ולדחות את כלל הלוח של פרק 8; הוא רשאי להשתמש בטבלאות של Parker ושל Dubberstein ולדחות את בחירת העיבור של הספר הזה. זה מותר, והספר לא יתלונן על כך. ⛔ מה שעל הספר לספק בתמורה הוא שמדידותיו שלו יהיו ניתנות להפרדה ממסקנותיו שלו — וזו בדיוק הסיבה לקיומם של שלושת הסימונים. פרק שבו `[מחושב]` ו-`[מפורש]` אינם ניתנים להפרדה זה מזה, מפר את ההתחייבות הזאת.

E.5 · ממצאים שחזרו לטובת העניין

המרשם המופקד של E.6 מונה 14 סריקות שחזרו נגד הספר הזה. מרשם המונה רק אותן אינו סימטריה; הוא ראווה של מין אחד של יושר, ועניין שאינו רושם מעולם מה יצא לטובתו רושם את רווחו בשתיקה — בדיוק הדבר שהספר הזה מטיח בשדה. שני ממצאים רצו לכיוון האחר, והם עומדים כאן תחת אותו כלל השולט באחרים: בפרוטוקול, עם משקלם שכנגד לצידם, כדי שלא ניתן יהיה להשמיטם בחשאי אם ייחלשו בהמשך.

1 · מניין שנות מלכותו של טיבריוס — ואותו מאמר עצמו נגד. סקירתו של Steinmann את הראיות הספרותיות, הנומיסמטיות והאפיגרפיות של המאה הראשונה והשנייה אינה מוצאת סמך למניין מן השותפות ואף לא למניין כולל של שנות טיבריוס ("no evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign", 2022a, p. 115). 30 לספירה זקוקה לשנה 15 מוקדמת כדי להגיע לטבילה בסתיו 27 עם שלושה פסחים בדיוק; הממצא נוטל אפוא את המניין כסמך ל־30 לספירה. הוא נוח במובן הצר הזה ולא רחב ממנו, שכן אין הוא מספק סמך גם כאן: הטבילה בשנת 27 של הספר הזה זקוקה לאותו מניין עצמו, שפרק 9 מוליך אותו כלא מתועד ולא מופרך (פרק 14).

ובנשימה אחת, טיעונו השני של אותו מאמר עצמו, שאינו נוח והנוקב בשנה הזאת בשמה: Steinmann מסיק שהראיות "call into question AD 30 or 31 (or any year before AD 30) as possible years of Jesus's crucifixion", ושעדותן של הבשורות לפעילות של כשלוש שנים וחצי "supports AD 33 as the correct year of the crucifixion" (2022a, p. 116). שני הטיעונים נשענים על חומר שונה ואף אחד אינו נגזר מן האחר — הראשון הוא ספירה של מטבעות, פפירוסים וכתובות, השני טענה על אורך הפעילות הנכנסת למשפט המסכם שלו כהנחת מוצא (פרק 9). המקבל את הראשון אינו כבול לשני. אין זה מעלים את השני, והוא נרשם נגד הספר הזה בשמו. [מתועד — Steinmann, 2022a, pp. 115–116, נראה במקור]

2 · משך אינו מספור — וההיסט עומד לצידו. העדים הספרותיים למלכות טיבריוס (פילון, יוספוס, טקיטוס, דיו) נותנים את אורכה, כ־22 וחצי עד 23 שנים. אורך אומר כמה זמן נמשך שלטון; אין הוא אומר כיצד ממספרת נוסחת תיארוך את השנה ה־15 לאותו שלטון. המסקנה הנגזרת מן העדים ההם נגד מספור כולל חלשה אפוא ממה שנוהגים לומר עליה, ופרק 9 עושה את ההבחנה הזאת — ומחיל אותה גם נגד צידו שלו, שכן אותם עדים עצמם מצוטטים שם לאפוכה של 14. ההיסט, בנשימה אחת: בAntiquitates 18.106 ממספר מספר יהודי שנת מלכות של קיסר רומי באורח בלתי כולל, וזה הדבר הקרוב ביותר בכל התיק למקרה שהספר הזה היה זקוק לו. הממצא מסלק טיעון; אין הוא מספק אחד. [מפורש להבחנה; מתועד ל־Ant. 18.106 — פרק 9, עם האפרט של Niese]

האסימטריה של המניין היא בעצמה ממצא ואינה מוחלקת: שתי רשומות כאן מול 14 שם. לא נוסף לרובריקה הזאת דבר שלא נמדד עבור הספר הזה, וממצא נוח שאין לומר את משקלו שכנגד לצידו אינו נכנס אליה.

E.6 · המרשם המופקד

רישום מוקדם שאין לו אימות זולת מילת מחברו אינו רישום מוקדם. למבחנים של E.1, E.2 ו־E.3 עומדת ההשגה הזאת, ו־E.7 מניח לה לעמוד. לקריטריוני ההפרכה של ציר היום היא כבר אינה עומדת.

קריטריוני ההפרכה ליום השבוע, יחד עם נספח ציר השנה, מופקדים בפומבי ועם מזהה עצם דיגיטלי: doi:10.5281/zenodo.22042826, גרסאות 1 עד 3, כשכל גרסה נשארת גלויה ובת ציטוט לצד הבאה אחריה. ההפקדה נעשתה לפני שהורץ מחקר השקילה שלמענו נכתב המסמך, ולפני שנודעה כאן תוצאה כלשהי שלו.

מה שעומד בו: שבעה מפריכים על ציר היום, כל אחד עם מה שייחשב, מה שלא ייחשב, וההתחייבות הנלווית אם יתקיים — עד כדי משיכת פרק ומשיכת הטענה עצמה; רשימה סגורה של מה שייחשב מאשר; הכרעה מראש על שלושת המקורות שיריב עשוי להגיש בסבירות הגבוהה ביותר, כך שההכרעה לא תוכל להיעשות בדיעבד; 14 הסריקות שכבר הורצו וחזרו נגד העניין; וטבלה מסודרת וממצה של תוצאות עם ההתחייבות הנלווית לכל אחת.

ציר השנה רשום שם אך אינו תחת מבחן, בשש רשומות:

שני דברים נאמרים שם ועולים במחיר: שמודל הניקוד של הספר הזה עצמו, תחת הנחת המוצא שבה מחזיק בן שיחו, מנבא את התוצאה היריבה (נספח F); ושתוצאה נוחה על יום השבוע לא הייתה מבססת את השנה.

E.7 · מה הנספח הזה אינו מספק

- רישום מוקדם אינו ערובה מפני טעות, אלא רק מפני הונאה עצמית בדיעבד. הוא כובל את המחבר לקריטריונים של עצמו; אין הוא עושה את הקריטריונים נכונים מאליהם. המערער על הקריטריונים עצמם קורא את הסריקה ושופט מחדש. - תוצאת E.2 היא ונשארת בלתי מוכרעת. אין זו ענוות לשון אלא המצב כפשוטו: יום הרביעי נשען על החוליה הזאת כהשערה, לא כעובדה קבועה, והספר אומר זאת כך בכל מקום. - תוצאת E.3 היא אפשרי, לא כפוי; קורפוסה שלם עתה, אך שוליו אינם. כל חמשת הפרשנים שנקבעו בקורפוס המינימום נקראו בשני הפסוקים. מה שנותר מחוץ לו: בארט ובראון עומדים רק דרך הערה 51 של הוהנר עצמו ולא על דפיהם שלהם, גודֶה רק בתרגום האנגלי ולא בצרפתי, וויזלר רק בדפו ליוחנן ה׳:1 ולא בדפיו ל־ד׳:35. אין לרשום את המבחן כגמור עד שייסגרו שוליים אלה. - חותמת הזמן מכסה את מרשם יום השבוע, לא כל מבחן בנספח הזה. הפקדת E.6 נותנת תאריך בלתי תלוי לקריטריוני ההפרכה של ציר היום ולנספח ציר השנה. שהקריטריונים של E.1 ושל E.2 נקבעו לפני אותן סריקות — אין לכך חותם חיצוני כזה, והוא עומד על מילת המחבר. ערכו של הרישום המוקדם נעוץ בתוכן — בכך שהמפריך חד ובר בחינה — לא בתו תקן.