שני הפרקים הקודמים הניחו דבר מה שעתה יש לבחון אותו. אות יונה תובע שלושה לילות, ושבוע הייסורים סיפק להם שתי שבתות — אך שניהם מניחים שישוע מת ב14 בניסן, היום שבו נשחטו כבשי הפסח, ולא ב־15, יום החג עצמו. זהו היום שבו מניח יוחנן למותו: "יום ההכנה של הפסח היה" (יוחנן 19:14), בשעה שהכבשים נפלו במקדש. הקריאה השטחית של יתר הבשורות נראית אומרת דבר אחר — שם נראית הסעודה האחרונה כסעודת הפסח עצמה, ואז הייתה המיתה נופלת ב־15. ובכך תלוי הרבה. שכן בשנת 31 חל ה־14 בניסן ביום רביעי, 25 באפריל; ה־15 היה יום חמישי. אם מת הוא ב־15, מתפרק כל שחזור יום הרביעי.
לפיכך יש לפרק הזה משימה אחת, ולא יותר מאחת. אין הוא נושא את העניין; הוא מגן עליו. עליו לנטרל השגה אחת: הטענה שישוע מת ב־15 בניסן, ביום החג. והתשובה היא שמיתה ב14 — ערב פסח, היום שלפני החג — היא הקריאה החזקה יותר, מבחינה היסטורית ומבחינה חז״לית. לא משום שכמיהה חסודה חפצה בכך, אלא משום שהמקורות המכוונים יותר מכול נגד הנצרות מגיעים אליה בעצמם.
פתח בעד העוין ביותר שיש: התלמוד עצמו. במסורת עתיקה נאמר, בלא כחל וסרק: "בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי" — והטקסט חוזר על כך, בהדגשה, בסופה של אותה סוגיה עצמה: "ותלאוהו בערב הפסח" (תלמוד בבלי, סנהדרין מ״ג ע״א). ערב פסח. ה־14 בניסן. חכמים, שהיה להם כל טעם לספר זאת אחרת, מציבים את ההוצאה להורג לא ביום החג אלא ביום שלפניו — בדיוק במקום שבו מציב אותה יוחנן.
מומחהה־14 וה־15
לוח השנה היהודי מבחין בין שני הימים בחדות (ויקרא 23:5–7). ה14 בניסן נקרא פסח או, ביוונית של הברית החדשה, היום שבו שוחטים את השה "בין הערביים"; זהו יום חול, ורק לעת ערב מתחילה הסעודה. ה15 הוא היום הראשון לחג המצות, "מקרא קודש" שבו לא הותר לעשות כל מלאכת עבודה. הביטוי "הכנה", paraskeuê, שנותנות הבשורות ליום המיתה, שייך ל־14 ולא ל־15 — מכינים לפני יום מנוחה, לא ביום חג (ראה את שולחן העבודה). היוונית של יוחנן 19:14, paraskeuê tou pascha, ניתנת לקריאה כ"הכנת הפסח" וגם כ"יום השישי של שבוע הפסח". ⚠ המילה מצביעה על ה־14; אין היא כופה אותו. מה שparaskeuê נושאת ואינה נושאת במאה הראשונה, עומד בפרק 6.
מדוע נוחתים אפילו המקורות העוינים על ה־14? משום שאירועי אותו יום הם, אחד לאחד, אירועיו של יום חול, לא של יום חג. זאת פירט בחדות רבה מכול Daniel Chwolson, משכיל יליד יהדות שידע את ספרות חז״ל מבפנים. הוא מונה את שאירע באותו יום, ושואל בכל פעם: האם יכול היה הדבר להתרחש ב־15 בניסן, יום החג הקדוש? שמעון הקירני בא "מן השדה" — כלומר עבדו. ההמון התופס את ישוע חמוש בחרבות ובמקלות — ביום חג אסור היה לצאת חמוש. יש משפט לילי ויש הוצאה להורג — שניהם אסורים ביום חג. ויום הצליבה נקרא "יום ההכנה" — שם אשר, טוען Chwolson, הולם יום חג גדול רק בדוחק, שכן דווקא ביום חג אסור בהחלט להכין דבר לקראת יום המחרת (Chwolson, 1908, pp. 6–9; הנשק והמשפט הלילי בעמ׳ 6 — "mit Schwertern und Knitteln bewaffnet war; an einem Feiertage durfte man aber nicht bewaffnet ausgehen" ו־"von dem Gerichte, welches über Christus in der Nacht gehalten wurde" —, שמעון הקירני "ἐρχόμενον ἀπ' ἀγροῦ" ונימוק ה־paraskeuē בעמ׳ 9; המשפט ביתר הרחבה ב־Anhang, עמ׳ 118–119). כל אחד מן המעשים הללו מצביע לאותו כיוון: היום היה ה־14, יום חול, לא ה־15.
שולחן העבודההמעשים שאינם הולמים יום חג
ארבעת טיעוניו של Chwolson שיום הצליבה היה יום חול (1908, pp. 6–9), זה לצד זה:
#
המעשה
בלתי אפשרי ב־15 בניסן משום ש
1
שמעון בא "מן השדה" (מרקוס 15:21)
ביום החג לא עבדו באדמה
2
המון התופסים חמוש, ותלמיד שולף את החרב
ביום החג אסור היה לצאת חמוש
3
משפט לילי וגם ביצוע גזר דין מוות
לא בשבת ולא ביום חג הותר לשפוט או להוציא להורג
4
היום נקרא paraskeuê, "הכנה"
בדקדוק לא "בלתי אפשרי": השם מתיישב עם ה־14, אך אינו מכריע — גם לא בעד ה־14
וכאן עליי להכניס תיקון למה שעמד כאן קודם, שכן הוא חותך אל עברי שלי. בגרסה קודמת קראתם ש־Chwolson מעמיד את הטיעון הזה "בנחרצות רבה מכול" וסבור שיום חג הנושא את השם paraskeuê הוא "בלתי אפשרי בהחלט". אין זה מה שכתוב. הקטע נקרא עתה בדפוס 1892 עצמו, בעמ׳ 9, וזה לשונו: "ich meinerseits halte es aber nicht für gut möglich, dass auch ein solcher Freitag, an welchem ein grosses Fest gefeiert wurde und an welchem die Speisen für den folgenden Sonnabend nicht vorbereitet werden durften, gleichfalls ohne Weiteres παρασκευή, d. h. Vorbereitungstag, genannt werden konnte" — "אני מצדי איני סבור שהדבר אפשרי כל כך". והמשפט שאחריו אומר: "Auch dieser Umstand scheint darauf hin zu deuten", "גם נסיבה זו נראית כמצביעה על כך". אין זה טיעונו הנחרץ ביותר אלא הזהיר ביותר, וכך ראוי לצטטו. [מתועד — 1892, p. 9, נקרא במקור]
לרשימה ההיא שייכת עוד תצפית אחת ש־Chwolson נתן לה משקל רב, ושהקורא יכול לשקול אותה בעצמו. ליד הצלב, כך מספרות הבשורות, עמדו ראשי הכוהנים ולעגו (מרקוס 15:31; מתי 27:41). אך ראשי הכוהנים היו ב־15 בניסן, היום הראשון והקדוש ביותר של החג, קשורים לעבודת המקדש הנעלה ביותר של השנה; שיבלו את היום ההוא בהוצאה להורג רומית מחוץ לחומת העיר — הדבר בלתי סביר עד מאוד. ב־14, יום חול שחובותיהם החגיגיות בו טרם החלו, נוכחותם מובנת לעומת זאת מאליה. זהו טיעון של סבירות, לא הוכחה חותכת — אני מסמן אותו כפירוש, והוא כבד כמידה שאתה מתיר לו — אך הוא מצביע, יחד עם כל האחרים, אל ה־14.
חדה מזו היא סתירה ש־Chwolson מצביע עליה, פשוטה כל כך שאפשר לבדוק אותה בשני פסוקים. יומיים לפני החג מחליטים ראשי הכוהנים והזקנים לתפוס את ישוע בערמה ולהמיתו — אך במפורש "לא בחג, פן תהיה מהומה בעם" (מתי 26:5; מרקוס 14:2). על פי קריאת ה־15 עשו לאחר מכן בדיוק את שגמרו בדעתם שלא לעשות: הם תפסו אותו, שפטו אותו והמיתו אותו ביום החג הראשון עצמו. על פי קריאת ה־14 ביצעו את החלטתם שלהם (Chwolson, 1908, p. 6: "'Sie sagten aber', heisst es weiter, 'ja nicht auf das Fest, damit kein Aufruhr im Volke entstehe'. Nach den Berichten der Synoptiker aber ist Christus am Beginn des Festes gefangen genommen und am ersten Tage desselben gerichtet und gekreuzigt worden"). אין זה פירוש אלא מתח מתועד בסינופטיים עצמם — אותן בשורות עצמן שעליהן נשענת קריאת יום החג.
ויש עוד פרט אחד שהמבקרים אוהבים להעלות כהשגה, ושבבחינה מדוקדקת דווקא מסייע: שחרורו של בר אבא. אומרים לא אחת שחנינת הפסח — המנהג שהנציב היה משחרר אסיר "בחג" — אינה מתועדת בשום מקום מחוץ לבשורות, ולפיכך היא בהכרח המצאה ספרותית. אך המשנה מחוקקת בדיוק לאותו מקרה. היא מטפלת כקטגוריה עומדת ב"מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים", וקובעת אם מותר לשחוט עליו את הפסח (משנה, פסחים ח׳:ו׳). אין עושים הלכה למקרים שאינם מתרחשים. שהקטגוריה "האסיר שישוחרר לקראת הפסח" הייתה קיימת — זה בדיוק מה שהמבקרים מכחישים, והמשנה מאשרת זאת, מן הצד היהודי, בטקסט משפטי.
טענה נגדיתההשגה במיטבה, והגבולות ביושר
תדבר ההשגה במלוא קולה, שכן היא ממשית והפרק הזה אינו רשאי להשתיקה. ראשית: הקריאה השטחית של הסינופטיים אכן נראית מציגה את הסעודה האחרונה כסעודת הפסח ("ביום הראשון לחג המצות", מרקוס 14:12) — ואז הייתה המיתה נופלת ב־15. זהו מתח ממשי בין יוחנן לסינופטיים, ואין הוא נעלם בספר הזה בקסם; הוא שייך לשאלה כיצד מתייחסים זה לזה הסעודה ולוח השנה, והיא זוכה לטיפול משלה במסגרת "בעיית הסדר" להלן. שנית, וזהו היושר החד ביותר: קטע התלמוד על "ערב פסח" הוא מסורת בבלית, שנערכה במאה החמישית או השישית — 500 שנה לאחר מעשה — וחוקרים כגון Peter Schäfer טוענים שזהו סיפור־נגד מאוחר ופולמוסי, שנכתב נגד הבשורות, ולא זיכרון עצמאי (Schäfer, 2007). אם כך הוא, אין "ערב פסח" אישור עצמאי אלא הד. אני מודה בכך. הנותר צר יותר, אך הוא עומד: כאשר חכמים מספרים את הסיפור מחדש במילותיהם שלהם, העוינות, הם נוחתים על ערב הפסח — על ה־14, לא על יום החג. זו קליטה, לא עדות; פירוש, לא מדידה. אך היא מצביעה לאותו כיוון שאליו מצביעים יוחנן וטיעוני יום החול של Chwolson.
וכאן מקומה של ההגבלה העצמית החשובה ביותר של הפרק הזה, שכן בלעדיה היה תובע יותר מדי. Chwolson, שבטיעוניו אני משתמש לעיל, אינו מגן בעצמו על יום רביעי. הוא מגן על צליבה ביום שישי, ה־14 בניסן. הוא בן ברית במנגנון — ה־14 כיום המיתה, טיעוני יום החול, ההבחנה בין ההלכה הקדומה למאוחרת — לא בתוצאה. יש לומר זאת לפני שמבקר יאמר זאת. מה שהפרק הזה שואב ממנו אינו "מכאן יום רביעי" אלא "מכאן הארבעה עשר" — וזו בדיוק המשימה ההגנתית שהייתה לו. ההכרעה בין יום רביעי ליום שישי אינה נופלת כאן; היא נופלת על ציר היום של חלק ב׳ בכללותו (האות, שתי השבתות) ועל השנה. כאן נהדפת אך ורק ההשגה של 15 בניסן.
העמקההמשנה אינה חלון אל שנת 30
אזהרה מתודית אחת של Chwolson ראויה להיזכר בנפרד, שכן היא נוגעת בכל האופן שבו מטפל הקונצנזוס בחומר החז״לי. היהדות החז״לית של המשנה, הוא כותב, נובעת בעיקרה מן המחצית השנייה של המאה הראשונה וקיבלה את מלוא בניינה רק במאה השנייה — "בשר ועצמות", כלשונו. ואז באה האזהרה עצמה, בלא כחל וסרק: "Man darf daher nicht aus den Bestimmungen der Mischnah ohne Weiteres auf den religiösen Brauch zur Zeit Christi folgern; die entgegengesetzte Meinung ist grundfalsch und irreführend" — אין אפוא להסיק בלא סייג מהוראות המשנה על המנהג הדתי בימי ישוע; הדעה ההפוכה מוטעית מיסודה ומטעה (Chwolson, Zeitschrift für wissenschaftliche Theologie 38 [1895], p. 377; נדפס מחדש כנספח [Beilage] במהדורה השנייה של 1908, p. 167). זו אותה אזהרה עצמה שהספר הזה שילב באמת המידה שלו ככלי (פרק 2): כלל שנקבע רק לאחר מכן, אין להשליכו בשתיקה על תקופה מוקדמת יותר. הדבר חותך לשני הכיוונים. הוא מזהיר את הקונצנזוס לנהוג בזהירות כשהוא מחיל את כללי השחיטה והלוח המאוחרים על 31 לספירה; והוא מזהיר את הספר הזה לאותה זהירות עצמה כשהוא מזמן טקסט חז״לי כעד למאה הראשונה. הרווח, בכנות, אינו שהחומר החז״לי מוכיח את עניינו של הספר הזה, אלא שהוא מרפה את מה שקרוי "מלחצי יום השישי" של הקונצנזוס הרבה יותר משהוא מציג את עצמו.
Chwolson עצמו נותן לכך את הדוגמה החדה מכול, והיא נוגעת בשחיטה בליבה. שעת השחיטה שנקבעה — "בין הערביים" (שמות 12:6) — פירושה המקורי, על פי טיעונו, היה דמדומי הערב; הקריאה החז״לית שהכוונה בה לכל שעות אחר הצוהריים "תלויה באוויר" לגמרי, לדבריו, והיא פירוש־מחדש מאוחר (Chwolson, 1908, pp. 37–44). אפילו שעת השחיטה שרגילים לקרוא מן המשנה אינה אפוא נתון בן המאה הראשונה אלא עניין רב־שכבתי ושנוי במחלוקת. [מתועד — טיעונו של Chwolson; מפורש — ההחלה על שנת 31]
מומחההאפיקומן והשיר שלאחר הסעודה
הערה פילולוגית לסעודת הפסח, שאינה מכריעה דבר אך מחדדת את התמונה. המשנה חותמת את הסדר באפיקומן (פסחים י׳:ח׳) — לרוב מתרגמים "קינוח", אך כנראה אין זה כך. המילה היא היוונית ἐπικώμιον: שיר הסיום החגיגי או התהלוכה הלילית לאחר הסעודה, לא מאכל אלא זמר (כך Merx וכך Strack, כל אחד בנפרד). ובדיוק את זה מוצאים בסופה של הסעודה האחרונה: "ואחרי גמרם את ההלל יצאו אל הר הזיתים" (מרקוס 14:26). זו אינדיקציה לכך שלסעודה הייתה צורתו של סדר אמיתי — לא יותר, ולא פחות; אין היא מכריעה את היום, והספר הזה אינו מביא אותה כטיעון.
העמקהבעיית הסדר, החוליה המורכבת ביותר
חידה אחת נותרת, והיא השזורה מכולן — ומשום כך מסגרת משלה. הסינופטיים מניחים לישוע לאכול סעודת פסח ("הכינו לנו את הפסח", לוקס 22:8); יוחנן מניח למנהיגים, בבוקר הצליבה, שעדיין לא אכלו את הפסח (18:28) וקורא ליום "הכנת הפסח" (19:14). בשחזור יום הרביעי נופלת הסעודה האחרונה בערב יום שלישי (תחילת 14 בניסן), וסדר המקדש הרשמי רק בערב יום רביעי (תחילת 15 בניסן). כיצד יכולה הסעודה להיות פסח בשעה שפסח המקדש עדיין לא נאכל?
הקו המרכזי הוא מניין יום כפול. המניין הגלילי (מבוקר לבוקר) ומניין המקדש היהודאי (מערב לערב) נבדלו זה מזה ביום, והגלילים שחטו ואכלו את פסחם יום אחד קודם. ישוע, גלילי, אכל בערב יום שלישי פסח ממשי; רשויות יהודה אכלו את פסח המקדש שלהן יממה מאוחר יותר — בדיוק מה שמניח יוחנן 18:28. ושהוא מת בצוהרי יום רביעי, בשעה שבמקדש נופלים הכבשים, עושה אותו לאנטיטיפוס: "כי גם פסחנו נזבח — המשיח" (קורינתים א׳ 5:7). את אותו יום שלישי קבוע עצמו מספק גם לוח השמש של קומראן, שעליו בנתה Annie Jaubert את שחזורה הידוע (Jaubert, 1957). וההשגה המעשית — האם נותר, לאחר שקיעת החמה, די זמן להכין את הכול? — נשענת על אי־הבנה: "ההכנה" מציינת את היום, לא את הדקה הראשונה שלאחר השקיעה. התלמידים נשלחו לפניהם בעוד יום, האות של האיש הנושא כד מים נקבע מראש והעלייה כבר הייתה ידועה, ולא היה שה לצלות — זה נפל רק בצוהרי יום המחרת. מה שנותר היה לבער את החמץ ולערוך את השולחן, דבר הנעשה בנקל לפני הסעודה.
המחיר, ביושר, שכן ישנו. הפתרון תובע או הפרש מתועד במניין הימים, או קריאה שנייה: "פסח" מכסה גם את סעודת השה וגם את החג בן שבעת הימים, כך שיוחנן 18:28 עשוי לחול על החגיגה — קרבן החג של 15 בניסן — ולא על השה; אז נעלם המתח. ושימוש רופף זה אינו המצאה אפולוגטית: Josephus מניח למצות שב־15 לבוא בעקבות הפסח של ה־14 (Ant. 3.249), ו־Philo מכנה את המצות חג ש"צורף אל הפסח" (Spec. Leg. II 150) — סופרי המאה הראשונה מצרפים את שני אלה יחד, בדיוק כפי שמניחה קריאה זו. שני המסלולים ניתנים להגנה, ואיש משניהם אינו בלתי שנוי במחלוקת. וביושר כלפי Jaubert: היא מספקת את אותו יום שלישי עצמו אך מחזיקה בעצמה בצליבה ביום שישי; יום הרביעי קוצר את יום שלישי שלה, לא את יום השישי שלה. זו החוליה המורכבת ביותר בספר, וכך היא מסומנת — שחזור שסוגר, לא מדידה שכופה.
היכן עומד אפוא המחקר בסופה של הטבעת הזאת? לא אצל הוכחה ליום רביעי — ולא זו הייתה כאן המשימה. אלא אצל נטרולה של ההשגה החז״לית הכבדה מכול. מיתה ב־14 בניסן, ערב פסח, אינה תחבולת חירום מעוקמת להצלת תאוריה; היא הקריאה החזקה יותר מבחינה היסטורית, נישאת בידי יוחנן, בידי טיעוני יום החול, ואף בידי ההד העוין שבתלמוד. ההשגה של 15 בניסן נהדפה אפוא, והדרך אל יום רביעי פתוחה — לא מבוססת, אך אין היא חסומה עוד.
נותרת שאלה אחת, והיא בלתי נמנעת. אם ה־14 הוא הקריאה החזקה יותר, ואם מיתה באמצע השבוע מתאימה כה יפה למקורות — מי אפוא נשא את הקריאה ההיא לפני הספר הזה, ומדוע בכל זאת ניצח יום השישי? זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש התאמה שקטה בכך שהשה נפל ביום שבו נפלו הכבשים. בשעה שבמקדש עשו הסכינים את המלאכה שלשמה הושחזו, תלוי היה מחוץ לחומה האחד שאליו הצביעו כל אותם כבשים, מאה אחר מאה. הפרק הזה מונה תאריכים ושוקל הלכה, וכך עליו לעשות — אך מתחת למספרים מונחת תמונה שהכנסייה הקדומה לא החמיצה: "הנה שה האלוהים". לא ביום החג, במנוחת החגיגה, אלא ביום החול, בין שחיטה לשחיטה, נתן הוא את עצמו. התאריך הוא עניין של ראיות. מה שהתאריך נושא הוא עניין של השתחוויה.
הערה על אודות המקורות
הטקסטים החז״ליים (בבלי סנהדרין מ״ג ע״א; משנה פסחים ח׳:ו׳; טקסטי העיבור של תוספתא סנהדרין) נראו בעברית/ארמית במקור עצמו. טיעוניו של Chwolson נקראו במקור בספרו שלו, עם מספרי עמודים; מסקנתו שלו היא צליבה ביום שישי ב־14 בניסן, וזה נאמר בטקסט במפורש. ההיקף ההיסטורי של בבלי סנהדרין מ״ג ע״א הוגבל ביושר בהערתו של Schäfer: קליטה, לא עדות עצמאית. הפרק הזה הוא טבעת מאששת ובה משימה אחת — לנטרל את ההשגה של 15 בניסן — ואין הוא נושא בעצמו את מסקנת הספר; הוא אינו טוען להוכחה.
ספרות (APA)
Chwolson, D. A. (1908). Das letzte Passamahl Christi und der Tag seines Todes (pp. 6–9, 37–44, 118–119). Mémoires de l'Académie Impériale des Sciences de St.-Pétersbourg. [2nd, anastatically identical ed.: Leipzig 1908, with three added Beilagen.]
Chwolson, D. A. (1895). Hat es jemals irgend einen Grund gegeben, den Rüsttag des jüdischen Passahfestes als πρώτη τῶν ἀζύμων zu bezeichnen? Zeitschrift für wissenschaftliche Theologie, 38, p. 377. [Reprinted as Beilage in the second edition of 1908, p. 167.] [1st ed.: Mémoires de l'Académie Impériale des Sciences de St.-Pétersbourg, 1892.]
Jaubert, A. (1957). La date de la Cène: Calendrier biblique et liturgie chrétienne. J. Gabalda. [English ed.: The date of the Last Supper, Alba House, 1965.]
Merx, A. (1905). Die vier kanonischen Evangelien nach ihrem ältesten bekannten Texte (Vol. II, Part 2: Erläuterung — Markus und Lukas, pp. 424–426). Georg Reimer.
Schäfer, P. (2007). Jesus in the Talmud. Princeton University Press.
Strack, H. L. (1911). Pesaḥim: Der Mischnatraktat "Passafest" (Schriften des Institutum Judaicum, p. 26, n. 15). J. C. Hinrichs.
שני הפרקים הקודמים הניחו דבר מה שעתה יש לבחון אותו. אות יונה תובע שלושה לילות, ושבוע הייסורים סיפק להם שתי שבתות — אך שניהם מניחים שישוע מת ב14 בניסן, היום שבו נשחטו כבשי הפסח, ולא ב־15, יום החג עצמו. זהו היום שבו מניח יוחנן למותו: "יום ההכנה של הפסח היה" (יוחנן 19:14), בשעה שהכבשים נפלו במקדש. הקריאה השטחית של יתר הבשורות נראית אומרת דבר אחר — שם נראית הסעודה האחרונה כסעודת הפסח עצמה, ואז הייתה המיתה נופלת ב־15. ובכך תלוי הרבה. שכן בשנת 31 חל ה־14 בניסן ביום רביעי, 25 באפריל; ה־15 היה יום חמישי. אם מת הוא ב־15, מתפרק כל שחזור יום הרביעי.
לפיכך יש לפרק הזה משימה אחת, ולא יותר מאחת. אין הוא נושא את העניין; הוא מגן עליו. עליו לנטרל השגה אחת: הטענה שישוע מת ב־15 בניסן, ביום החג. והתשובה היא שמיתה ב14 — ערב פסח, היום שלפני החג — היא הקריאה החזקה יותר, מבחינה היסטורית ומבחינה חז״לית. לא משום שכמיהה חסודה חפצה בכך, אלא משום שהמקורות המכוונים יותר מכול נגד הנצרות מגיעים אליה בעצמם.
פתח בעד העוין ביותר שיש: התלמוד עצמו. במסורת עתיקה נאמר, בלא כחל וסרק: "בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי" — והטקסט חוזר על כך, בהדגשה, בסופה של אותה סוגיה עצמה: "ותלאוהו בערב הפסח" (תלמוד בבלי, סנהדרין מ״ג ע״א). ערב פסח. ה־14 בניסן. חכמים, שהיה להם כל טעם לספר זאת אחרת, מציבים את ההוצאה להורג לא ביום החג אלא ביום שלפניו — בדיוק במקום שבו מציב אותה יוחנן.
מומחהה־14 וה־15
לוח השנה היהודי מבחין בין שני הימים בחדות (ויקרא 23:5–7). ה14 בניסן נקרא פסח או, ביוונית של הברית החדשה, היום שבו שוחטים את השה "בין הערביים"; זהו יום חול, ורק לעת ערב מתחילה הסעודה. ה15 הוא היום הראשון לחג המצות, "מקרא קודש" שבו לא הותר לעשות כל מלאכת עבודה. הביטוי "הכנה", paraskeuê, שנותנות הבשורות ליום המיתה, שייך ל־14 ולא ל־15 — מכינים לפני יום מנוחה, לא ביום חג (ראה את שולחן העבודה). היוונית של יוחנן 19:14, paraskeuê tou pascha, ניתנת לקריאה כ"הכנת הפסח" וגם כ"יום השישי של שבוע הפסח". ⚠ המילה מצביעה על ה־14; אין היא כופה אותו. מה שparaskeuê נושאת ואינה נושאת במאה הראשונה, עומד בפרק 6.
מדוע נוחתים אפילו המקורות העוינים על ה־14? משום שאירועי אותו יום הם, אחד לאחד, אירועיו של יום חול, לא של יום חג. זאת פירט בחדות רבה מכול Daniel Chwolson, משכיל יליד יהדות שידע את ספרות חז״ל מבפנים. הוא מונה את שאירע באותו יום, ושואל בכל פעם: האם יכול היה הדבר להתרחש ב־15 בניסן, יום החג הקדוש? שמעון הקירני בא "מן השדה" — כלומר עבדו. ההמון התופס את ישוע חמוש בחרבות ובמקלות — ביום חג אסור היה לצאת חמוש. יש משפט לילי ויש הוצאה להורג — שניהם אסורים ביום חג. ויום הצליבה נקרא "יום ההכנה" — שם אשר, טוען Chwolson, הולם יום חג גדול רק בדוחק, שכן דווקא ביום חג אסור בהחלט להכין דבר לקראת יום המחרת (Chwolson, 1908, pp. 6–9; הנשק והמשפט הלילי בעמ׳ 6 — "mit Schwertern und Knitteln bewaffnet war; an einem Feiertage durfte man aber nicht bewaffnet ausgehen" ו־"von dem Gerichte, welches über Christus in der Nacht gehalten wurde" —, שמעון הקירני "ἐρχόμενον ἀπ' ἀγροῦ" ונימוק ה־paraskeuē בעמ׳ 9; המשפט ביתר הרחבה ב־Anhang, עמ׳ 118–119). כל אחד מן המעשים הללו מצביע לאותו כיוון: היום היה ה־14, יום חול, לא ה־15.
שולחן העבודההמעשים שאינם הולמים יום חג
ארבעת טיעוניו של Chwolson שיום הצליבה היה יום חול (1908, pp. 6–9), זה לצד זה:
וכאן עליי להכניס תיקון למה שעמד כאן קודם, שכן הוא חותך אל עברי שלי. בגרסה קודמת קראתם ש־Chwolson מעמיד את הטיעון הזה "בנחרצות רבה מכול" וסבור שיום חג הנושא את השם paraskeuê הוא "בלתי אפשרי בהחלט". אין זה מה שכתוב. הקטע נקרא עתה בדפוס 1892 עצמו, בעמ׳ 9, וזה לשונו: "ich meinerseits halte es aber nicht für gut möglich, dass auch ein solcher Freitag, an welchem ein grosses Fest gefeiert wurde und an welchem die Speisen für den folgenden Sonnabend nicht vorbereitet werden durften, gleichfalls ohne Weiteres παρασκευή, d. h. Vorbereitungstag, genannt werden konnte" — "אני מצדי איני סבור שהדבר אפשרי כל כך". והמשפט שאחריו אומר: "Auch dieser Umstand scheint darauf hin zu deuten", "גם נסיבה זו נראית כמצביעה על כך". אין זה טיעונו הנחרץ ביותר אלא הזהיר ביותר, וכך ראוי לצטטו. [מתועד — 1892, p. 9, נקרא במקור]
לרשימה ההיא שייכת עוד תצפית אחת ש־Chwolson נתן לה משקל רב, ושהקורא יכול לשקול אותה בעצמו. ליד הצלב, כך מספרות הבשורות, עמדו ראשי הכוהנים ולעגו (מרקוס 15:31; מתי 27:41). אך ראשי הכוהנים היו ב־15 בניסן, היום הראשון והקדוש ביותר של החג, קשורים לעבודת המקדש הנעלה ביותר של השנה; שיבלו את היום ההוא בהוצאה להורג רומית מחוץ לחומת העיר — הדבר בלתי סביר עד מאוד. ב־14, יום חול שחובותיהם החגיגיות בו טרם החלו, נוכחותם מובנת לעומת זאת מאליה. זהו טיעון של סבירות, לא הוכחה חותכת — אני מסמן אותו כפירוש, והוא כבד כמידה שאתה מתיר לו — אך הוא מצביע, יחד עם כל האחרים, אל ה־14.
חדה מזו היא סתירה ש־Chwolson מצביע עליה, פשוטה כל כך שאפשר לבדוק אותה בשני פסוקים. יומיים לפני החג מחליטים ראשי הכוהנים והזקנים לתפוס את ישוע בערמה ולהמיתו — אך במפורש "לא בחג, פן תהיה מהומה בעם" (מתי 26:5; מרקוס 14:2). על פי קריאת ה־15 עשו לאחר מכן בדיוק את שגמרו בדעתם שלא לעשות: הם תפסו אותו, שפטו אותו והמיתו אותו ביום החג הראשון עצמו. על פי קריאת ה־14 ביצעו את החלטתם שלהם (Chwolson, 1908, p. 6: "'Sie sagten aber', heisst es weiter, 'ja nicht auf das Fest, damit kein Aufruhr im Volke entstehe'. Nach den Berichten der Synoptiker aber ist Christus am Beginn des Festes gefangen genommen und am ersten Tage desselben gerichtet und gekreuzigt worden"). אין זה פירוש אלא מתח מתועד בסינופטיים עצמם — אותן בשורות עצמן שעליהן נשענת קריאת יום החג.
ויש עוד פרט אחד שהמבקרים אוהבים להעלות כהשגה, ושבבחינה מדוקדקת דווקא מסייע: שחרורו של בר אבא. אומרים לא אחת שחנינת הפסח — המנהג שהנציב היה משחרר אסיר "בחג" — אינה מתועדת בשום מקום מחוץ לבשורות, ולפיכך היא בהכרח המצאה ספרותית. אך המשנה מחוקקת בדיוק לאותו מקרה. היא מטפלת כקטגוריה עומדת ב"מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים", וקובעת אם מותר לשחוט עליו את הפסח (משנה, פסחים ח׳:ו׳). אין עושים הלכה למקרים שאינם מתרחשים. שהקטגוריה "האסיר שישוחרר לקראת הפסח" הייתה קיימת — זה בדיוק מה שהמבקרים מכחישים, והמשנה מאשרת זאת, מן הצד היהודי, בטקסט משפטי.
טענה נגדיתההשגה במיטבה, והגבולות ביושר
תדבר ההשגה במלוא קולה, שכן היא ממשית והפרק הזה אינו רשאי להשתיקה. ראשית: הקריאה השטחית של הסינופטיים אכן נראית מציגה את הסעודה האחרונה כסעודת הפסח ("ביום הראשון לחג המצות", מרקוס 14:12) — ואז הייתה המיתה נופלת ב־15. זהו מתח ממשי בין יוחנן לסינופטיים, ואין הוא נעלם בספר הזה בקסם; הוא שייך לשאלה כיצד מתייחסים זה לזה הסעודה ולוח השנה, והיא זוכה לטיפול משלה במסגרת "בעיית הסדר" להלן. שנית, וזהו היושר החד ביותר: קטע התלמוד על "ערב פסח" הוא מסורת בבלית, שנערכה במאה החמישית או השישית — 500 שנה לאחר מעשה — וחוקרים כגון Peter Schäfer טוענים שזהו סיפור־נגד מאוחר ופולמוסי, שנכתב נגד הבשורות, ולא זיכרון עצמאי (Schäfer, 2007). אם כך הוא, אין "ערב פסח" אישור עצמאי אלא הד. אני מודה בכך. הנותר צר יותר, אך הוא עומד: כאשר חכמים מספרים את הסיפור מחדש במילותיהם שלהם, העוינות, הם נוחתים על ערב הפסח — על ה־14, לא על יום החג. זו קליטה, לא עדות; פירוש, לא מדידה. אך היא מצביעה לאותו כיוון שאליו מצביעים יוחנן וטיעוני יום החול של Chwolson.
וכאן מקומה של ההגבלה העצמית החשובה ביותר של הפרק הזה, שכן בלעדיה היה תובע יותר מדי. Chwolson, שבטיעוניו אני משתמש לעיל, אינו מגן בעצמו על יום רביעי. הוא מגן על צליבה ביום שישי, ה־14 בניסן. הוא בן ברית במנגנון — ה־14 כיום המיתה, טיעוני יום החול, ההבחנה בין ההלכה הקדומה למאוחרת — לא בתוצאה. יש לומר זאת לפני שמבקר יאמר זאת. מה שהפרק הזה שואב ממנו אינו "מכאן יום רביעי" אלא "מכאן הארבעה עשר" — וזו בדיוק המשימה ההגנתית שהייתה לו. ההכרעה בין יום רביעי ליום שישי אינה נופלת כאן; היא נופלת על ציר היום של חלק ב׳ בכללותו (האות, שתי השבתות) ועל השנה. כאן נהדפת אך ורק ההשגה של 15 בניסן.
העמקההמשנה אינה חלון אל שנת 30
אזהרה מתודית אחת של Chwolson ראויה להיזכר בנפרד, שכן היא נוגעת בכל האופן שבו מטפל הקונצנזוס בחומר החז״לי. היהדות החז״לית של המשנה, הוא כותב, נובעת בעיקרה מן המחצית השנייה של המאה הראשונה וקיבלה את מלוא בניינה רק במאה השנייה — "בשר ועצמות", כלשונו. ואז באה האזהרה עצמה, בלא כחל וסרק: "Man darf daher nicht aus den Bestimmungen der Mischnah ohne Weiteres auf den religiösen Brauch zur Zeit Christi folgern; die entgegengesetzte Meinung ist grundfalsch und irreführend" — אין אפוא להסיק בלא סייג מהוראות המשנה על המנהג הדתי בימי ישוע; הדעה ההפוכה מוטעית מיסודה ומטעה (Chwolson, Zeitschrift für wissenschaftliche Theologie 38 [1895], p. 377; נדפס מחדש כנספח [Beilage] במהדורה השנייה של 1908, p. 167). זו אותה אזהרה עצמה שהספר הזה שילב באמת המידה שלו ככלי (פרק 2): כלל שנקבע רק לאחר מכן, אין להשליכו בשתיקה על תקופה מוקדמת יותר. הדבר חותך לשני הכיוונים. הוא מזהיר את הקונצנזוס לנהוג בזהירות כשהוא מחיל את כללי השחיטה והלוח המאוחרים על 31 לספירה; והוא מזהיר את הספר הזה לאותה זהירות עצמה כשהוא מזמן טקסט חז״לי כעד למאה הראשונה. הרווח, בכנות, אינו שהחומר החז״לי מוכיח את עניינו של הספר הזה, אלא שהוא מרפה את מה שקרוי "מלחצי יום השישי" של הקונצנזוס הרבה יותר משהוא מציג את עצמו.
Chwolson עצמו נותן לכך את הדוגמה החדה מכול, והיא נוגעת בשחיטה בליבה. שעת השחיטה שנקבעה — "בין הערביים" (שמות 12:6) — פירושה המקורי, על פי טיעונו, היה דמדומי הערב; הקריאה החז״לית שהכוונה בה לכל שעות אחר הצוהריים "תלויה באוויר" לגמרי, לדבריו, והיא פירוש־מחדש מאוחר (Chwolson, 1908, pp. 37–44). אפילו שעת השחיטה שרגילים לקרוא מן המשנה אינה אפוא נתון בן המאה הראשונה אלא עניין רב־שכבתי ושנוי במחלוקת. [מתועד — טיעונו של Chwolson; מפורש — ההחלה על שנת 31]
מומחההאפיקומן והשיר שלאחר הסעודה
הערה פילולוגית לסעודת הפסח, שאינה מכריעה דבר אך מחדדת את התמונה. המשנה חותמת את הסדר באפיקומן (פסחים י׳:ח׳) — לרוב מתרגמים "קינוח", אך כנראה אין זה כך. המילה היא היוונית ἐπικώμιον: שיר הסיום החגיגי או התהלוכה הלילית לאחר הסעודה, לא מאכל אלא זמר (כך Merx וכך Strack, כל אחד בנפרד). ובדיוק את זה מוצאים בסופה של הסעודה האחרונה: "ואחרי גמרם את ההלל יצאו אל הר הזיתים" (מרקוס 14:26). זו אינדיקציה לכך שלסעודה הייתה צורתו של סדר אמיתי — לא יותר, ולא פחות; אין היא מכריעה את היום, והספר הזה אינו מביא אותה כטיעון.
העמקהבעיית הסדר, החוליה המורכבת ביותר
חידה אחת נותרת, והיא השזורה מכולן — ומשום כך מסגרת משלה. הסינופטיים מניחים לישוע לאכול סעודת פסח ("הכינו לנו את הפסח", לוקס 22:8); יוחנן מניח למנהיגים, בבוקר הצליבה, שעדיין לא אכלו את הפסח (18:28) וקורא ליום "הכנת הפסח" (19:14). בשחזור יום הרביעי נופלת הסעודה האחרונה בערב יום שלישי (תחילת 14 בניסן), וסדר המקדש הרשמי רק בערב יום רביעי (תחילת 15 בניסן). כיצד יכולה הסעודה להיות פסח בשעה שפסח המקדש עדיין לא נאכל?
הקו המרכזי הוא מניין יום כפול. המניין הגלילי (מבוקר לבוקר) ומניין המקדש היהודאי (מערב לערב) נבדלו זה מזה ביום, והגלילים שחטו ואכלו את פסחם יום אחד קודם. ישוע, גלילי, אכל בערב יום שלישי פסח ממשי; רשויות יהודה אכלו את פסח המקדש שלהן יממה מאוחר יותר — בדיוק מה שמניח יוחנן 18:28. ושהוא מת בצוהרי יום רביעי, בשעה שבמקדש נופלים הכבשים, עושה אותו לאנטיטיפוס: "כי גם פסחנו נזבח — המשיח" (קורינתים א׳ 5:7). את אותו יום שלישי קבוע עצמו מספק גם לוח השמש של קומראן, שעליו בנתה Annie Jaubert את שחזורה הידוע (Jaubert, 1957). וההשגה המעשית — האם נותר, לאחר שקיעת החמה, די זמן להכין את הכול? — נשענת על אי־הבנה: "ההכנה" מציינת את היום, לא את הדקה הראשונה שלאחר השקיעה. התלמידים נשלחו לפניהם בעוד יום, האות של האיש הנושא כד מים נקבע מראש והעלייה כבר הייתה ידועה, ולא היה שה לצלות — זה נפל רק בצוהרי יום המחרת. מה שנותר היה לבער את החמץ ולערוך את השולחן, דבר הנעשה בנקל לפני הסעודה.
המחיר, ביושר, שכן ישנו. הפתרון תובע או הפרש מתועד במניין הימים, או קריאה שנייה: "פסח" מכסה גם את סעודת השה וגם את החג בן שבעת הימים, כך שיוחנן 18:28 עשוי לחול על החגיגה — קרבן החג של 15 בניסן — ולא על השה; אז נעלם המתח. ושימוש רופף זה אינו המצאה אפולוגטית: Josephus מניח למצות שב־15 לבוא בעקבות הפסח של ה־14 (Ant. 3.249), ו־Philo מכנה את המצות חג ש"צורף אל הפסח" (Spec. Leg. II 150) — סופרי המאה הראשונה מצרפים את שני אלה יחד, בדיוק כפי שמניחה קריאה זו. שני המסלולים ניתנים להגנה, ואיש משניהם אינו בלתי שנוי במחלוקת. וביושר כלפי Jaubert: היא מספקת את אותו יום שלישי עצמו אך מחזיקה בעצמה בצליבה ביום שישי; יום הרביעי קוצר את יום שלישי שלה, לא את יום השישי שלה. זו החוליה המורכבת ביותר בספר, וכך היא מסומנת — שחזור שסוגר, לא מדידה שכופה.
היכן עומד אפוא המחקר בסופה של הטבעת הזאת? לא אצל הוכחה ליום רביעי — ולא זו הייתה כאן המשימה. אלא אצל נטרולה של ההשגה החז״לית הכבדה מכול. מיתה ב־14 בניסן, ערב פסח, אינה תחבולת חירום מעוקמת להצלת תאוריה; היא הקריאה החזקה יותר מבחינה היסטורית, נישאת בידי יוחנן, בידי טיעוני יום החול, ואף בידי ההד העוין שבתלמוד. ההשגה של 15 בניסן נהדפה אפוא, והדרך אל יום רביעי פתוחה — לא מבוססת, אך אין היא חסומה עוד.
נותרת שאלה אחת, והיא בלתי נמנעת. אם ה־14 הוא הקריאה החזקה יותר, ואם מיתה באמצע השבוע מתאימה כה יפה למקורות — מי אפוא נשא את הקריאה ההיא לפני הספר הזה, ומדוע בכל זאת ניצח יום השישי? זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש התאמה שקטה בכך שהשה נפל ביום שבו נפלו הכבשים. בשעה שבמקדש עשו הסכינים את המלאכה שלשמה הושחזו, תלוי היה מחוץ לחומה האחד שאליו הצביעו כל אותם כבשים, מאה אחר מאה. הפרק הזה מונה תאריכים ושוקל הלכה, וכך עליו לעשות — אך מתחת למספרים מונחת תמונה שהכנסייה הקדומה לא החמיצה: "הנה שה האלוהים". לא ביום החג, במנוחת החגיגה, אלא ביום החול, בין שחיטה לשחיטה, נתן הוא את עצמו. התאריך הוא עניין של ראיות. מה שהתאריך נושא הוא עניין של השתחוויה.
הערה על אודות המקורות
הטקסטים החז״ליים (בבלי סנהדרין מ״ג ע״א; משנה פסחים ח׳:ו׳; טקסטי העיבור של תוספתא סנהדרין) נראו בעברית/ארמית במקור עצמו. טיעוניו של Chwolson נקראו במקור בספרו שלו, עם מספרי עמודים; מסקנתו שלו היא צליבה ביום שישי ב־14 בניסן, וזה נאמר בטקסט במפורש. ההיקף ההיסטורי של בבלי סנהדרין מ״ג ע״א הוגבל ביושר בהערתו של Schäfer: קליטה, לא עדות עצמאית. הפרק הזה הוא טבעת מאששת ובה משימה אחת — לנטרל את ההשגה של 15 בניסן — ואין הוא נושא בעצמו את מסקנת הספר; הוא אינו טוען להוכחה.
ספרות (APA)
Chwolson, D. A. (1908). Das letzte Passamahl Christi und der Tag seines Todes (pp. 6–9, 37–44, 118–119). Mémoires de l'Académie Impériale des Sciences de St.-Pétersbourg. [2nd, anastatically identical ed.: Leipzig 1908, with three added Beilagen.]
Chwolson, D. A. (1895). Hat es jemals irgend einen Grund gegeben, den Rüsttag des jüdischen Passahfestes als πρώτη τῶν ἀζύμων zu bezeichnen? Zeitschrift für wissenschaftliche Theologie, 38, p. 377. [Reprinted as Beilage in the second edition of 1908, p. 167.] [1st ed.: Mémoires de l'Académie Impériale des Sciences de St.-Pétersbourg, 1892.]
Jaubert, A. (1957). La date de la Cène: Calendrier biblique et liturgie chrétienne. J. Gabalda. [English ed.: The date of the Last Supper, Alba House, 1965.]
Merx, A. (1905). Die vier kanonischen Evangelien nach ihrem ältesten bekannten Texte (Vol. II, Part 2: Erläuterung — Markus und Lukas, pp. 424–426). Georg Reimer.
Schäfer, P. (2007). Jesus in the Talmud. Princeton University Press.
Strack, H. L. (1911). Pesaḥim: Der Mischnatraktat "Passafest" (Schriften des Institutum Judaicum, p. 26, n. 15). J. C. Hinrichs.
טקסטים ראשוניים: שמות 12:6 · ויקרא 23:5–7 · מרקוס 14:2, 12, 26; 15:21, 31 · מתי 26:5; 27:41 · לוקס 22:8 · יוחנן 18:28; 19:14 · קורינתים א׳ 5:7 · Babylonian Talmud, Sanhedrin 43a · Mishnah, Pesachim 8:6; 10:8 · Tosefta, Sanhedrin 2:2, 2:6. עברית/ארמית דרך Sefaria (מהדורת Davidson); תרגום עבודה עצמי.