טיעון חזק כחוזק הנחתו הנושאת החלשה ביותר, וטיעון ישר מניח את אותן הנחות על השולחן — עם הסימן האומר עד כמה כל אחת קשה, ועם המפריך שהיה שובר אותה. המרשם הזה אוסף כל הנחה שעליה נשען יום הרביעי של 25 באפריל 31 לספירה, בסדר שני צירי הספר, והוא מסתיים באמת המידה התקפה בצד שכנגד. אין כאן דבר חדש; הכול פזור בפרקים. הצבתם יחד היא המבחן: המוצא את השורה החלשה ביותר ושובר אותה — שובר את העניין.
D.0 · כיצד לקרוא את המרשם הזה
כל הנחה נושאת אחד משלושת סימני הספר הזה. מחושב — בר חישוב חוזר, אתה משחזר אותו בעצמך. מתועד — נראה במקור הראשוני, עם מקום מציאה. מפורש — קריאה או בחירה; היא שוקלת כמשקל שאתה מתיר לה, ולא גרגר יותר. הטור האחרון הוא המפריך: הממצא המוחשי שהיה שובר את השורה. הנחה בלא מפריך אינה יסוד אלא עיקר אמונה, ואלה עומדים כאן בנפרד (D.3).
D.1 · ציר היום — שהצליבה חלה ביום רביעי
הנחה
נושאת
סימן
מה שהיה שובר אותה
"שלושה ימים ושלושה לילות" (מתי 12:40) הוא מידה (שלוש יממות), לא דרך דיבור רופפת
פרק 3 — כל ציר היום
מפורש (קריאה), נתמך בקורפוס D [מחושב]
שימוש קדם־מודרני בהיר אחד ב"שלושה ימים ושלושה לילות" — בקורפוס של הניב עצמו, לא בהרמוניזציה פרשנית מאוחרת עליו (נספח B §B.3c שוקל את המועמדים המובאים) — עבור פחות משלוש יממות באורח בר הוכחה
המבנה הכפול לעולם אינו נמנה בספירה מכלילה בכל הקורפוס שנסרק
פרק 3, נספח B
מחושב (שיעור בסיס)
שימוש מכליל מתועד אחד במבנה הכפול בתוך הקורפוס שנסרק עצמו — פרשן מאוחר הטוען אותה כמכלילה (אוגוסטינוס, B §B.3c) אינו נמנה כאן, וזה מודה במפורש
הספר הזה מצטט את הטקסט המקובל (Stephanus 1550 / Scrivener 1894), מוגה מול שמונה מהדורות מודפסות
פרק 2 (כלל אמת המידה החמישי); פרק 3, פרק 4, פרק 10, פרק 13
מפורש (בחירה, לא מדידה)
אין לשוברו אך יש לשלם עליו, והמחיר מצוין עמו: בלוקס 24:21 קורא הטקסט המקובל σήμερον יותר, ודבר זה עושה את פסוק הנגד הכבד ביותר של הספר הזה חד יותר (פרק 13). ואין הוא בכל מקום נוסח הרוב: במעשי השליחים 12:25 הוא עומד כנגד רוב הנוסח הביזנטי. הבוחר צורת נוסח, מחזיק בה גם היכן שהיא פועלת לרעתו
הכרונולוגיה של פאולוס (מעשי השליחים והאיגרת אל הגלטים) אינה נמנית בספר הזה בשום מקום — לא כהקלה על 31 לספירה ולא כהשגה נגד 33 לספירה
פרק 16, האגף הפתוח השביעי
מפורש (כבילה עצמית)
נקודת אחיזה מתוארכת ובלתי תלויה במעשי השליחים א׳–ט׳ המקבעת את התגלותו לפני 31 לספירה או אחריה. שורה זו היא התחייבות, לא הנחה: המכריז על כלי כקהה כנגד שנתו שלו, אסור לו לטעון אותו מחדש כנגד שנתו של אחר
יום המיתה הוא ה־14 בניסן (ערב פסח), לא ה־15
פרק 5
מפורש, נתמך בחוזקה [מתועד] (בבלי, סנהדרין מ״ג ע״א; פעולות יום החול)
הוכחה מכרעת שהסעודה האחרונה הייתה סדר המקדש הרשמי של 15 בניסן
שבוע הייסורים נשא שתי שבתות (שבת החג + שבת השבוע) ובתוכן יום עבודה
פרק 4
מפורש (שחזור)
הוכחה שסדר הבשמים (מרקוס 16:1 / לוקס 23:56) סוגר רק תחת שבת אחת
יום השבוע של כל תאריך מדויק
פרק 7, נספח A
מחושב
שגיאה במניין היום היוליאני (ניתן לבדיקה עצמית)
שבוע שבעת הימים רץ בלא הפסק מן המאה הראשונה ועד היום, ושמות הימים הפלנטריים של העולם הרומי מתלכדים עימו, כך שתאריך יוליאני נותן את יום השבוע שלו במניין רציף
פרק 7, נספח A
מפורש, נתמך [מתועד]: הדוגמה המחושבת של Vettius Valens נוקבת ב־13 במכיר של שנתו הרביעית של אדריאנוס, 8 בפברואר 120, כיומו של הרמס, יום רביעי במניין הרציף (Pingree I.9, pp. 25–26 = Kroll I.10, p. 26; Neugebauer & Van Hoesen, Greek Horoscopes, L 120,II, p. 116). ⚠ נתון אחד עומד נגדו: גרפיטו פומפיי CIL IV 4182 נוקב ב־6 בפברואר 60 dies Solis, שהוא יום רביעי במניין הרציף. הסבר מתוך קריאת היום על שם שעתו הראשונה קיים (Brind'Amour), אך בספרות הוא מכונה אפשרי וספקולטיבי (Bultrighini & Stern, 2022); הגרפיטו רשום כאן כנתון פתוח, לא כמוסבר ומסולק
מסמך מתוארך מן המאה הראשונה ששם יום השבוע שלו סוטה מן המניין הרציף ואינו ניתן להסבר מתוך קריאת שם היום — הגרפיטו קרוב לכך
מקדש המאה הראשונה הביט (תצפית), לא חישב (מולד) — יום השבוע הולך אחר הסהר הנראה, לא אחר הירח המחושב
פרק 7, פרק 8, פרק 14
מפורש, נתמך בחוזקה [מתועד] (לוח המולד מאוחר באורח בר הוכחה). ⚠ וזו הסיבה שהדבר נשאר הנחה: התיאור המשנאי נרשם סביב שנת 200, ובית דינו הוא זה של יבנה, לא זה של המקדש; הצעד לאחור אל המאה הראשונה הוא הנחת רציפות
הוכחה שבית הדין של המאה הראשונה חישב (מולד) במקום להביט — תחת אותה קריאה נעשית 30 לספירה (14 בניסן = יום ד׳ 5 באפריל) יום רביעי ו־31 לספירה מאבדת את שלה (ב׳ 26 במרץ) ### ⭐ למפריך הזה יש מאז 2025 סנגור שפרסם את עמדתו, וזה צריך לעמוד כאן. André Reis נסמך על Sacha Stern, על פפירוסי אלפנטין, על Segal (1957) ועל Sprengling (1911) כדי לטעון שהלוח יכול היה להיות חשבוני כבר במאה הראשונה, והוא מציב את א' בניסן של 31 לספירה על ירח חדש חזוי במקום על סהר שנצפה. הוא לא הושג, אך הוא הראשון שמנסה זאת ברצינות, והרישום היה בלתי הוגן אילו העמיד פנים שאיש אינו מנסה. ⛔ אלא שההשגה היא שעד המפתח שלו עצמו אומר את ההפך. Stern כותב ב־p. 103 שהלוח הרבני התבסס "originally" על הופעת הירח החדש והוחלף "later" בלוח מחושב, ובפסקה הבאה הוא מודיע שלוחות הירח היהודיים הקדומים התבססו "in general" על הסהר החדש; את התכנית החשבונית של "אחרים" שהוא מביא ב־p. 159 הוא שוקל ב־p. 160 כ"would hardly have been functional" וכ"a marginal opinion with which the majority of rabbis disagreed", ובשום מקום בתלמוד הירושלמי. וב־pp. 162–163 הוא מסיק את מסקנתו שלו: ליהודה בתקופה החשמונאית, ההרודיאנית והרומית הקדומה היה "a lunar, empirical calendar". ⚠ אך אותו עמוד עצמו תוחם גם את ספר זה: אם הנהלים של משנה ראש השנה והתוספתא בוצעו אי־פעם במלואם, קורא Stern "anyone's guess". הוא נותן את אופיו של הלוח, לא את ביצועו — וזו בדיוק הסיבה שהשורה הזאת נשארת הנחה ואינה הופכת לקביעה. [מתועד — Stern (2001), pp. 103, 159–163, נקרא במקור; Reis (2025), pp. 14–15]
העומר חל, לפי לשון ויקרא 23:11, ביום שלאחר שבת השבוע; המנהג המתועד ביותר של המאה הראשונה נתן את 16 בניסן
פרק 4, פרק 8
מפורש (בחירה במחלוקת עתיקה) ⚠ והאבחון העצמי שייך לכאן: הבוחר בספירת יום הראשון משום שהיא מביאה את הביכורים ליום התחייה, עושה את מה שפרק 1 ופרק 15 מייחסים לקונצנזוס; היסוד הוא לשון 23:11 ו־23:15-16, וההתכנסות אינה נושאת תאריך
הוכחה ש"שבת" בויקרא 23:11 וב־23:15-16 אינה יכולה להיות שבת השבוע
תחילת היום לא הייתה בכל מקום שווה: גלילית בבוקר, יהודאית בערב
פרק 5 — החוליה שפרק 5 עצמו מכנה "המורכבת ביותר"
מפורש (שחזור, לא מדידה)
היעדר תחילת יום כפולה בת הוכחה ביהודה ובגליל של המאה הראשונה — אז נופלת ההבחנה, ועמה ההרמוניזציה של הסעודה
שתי השורות העליונות נושאות יחד את ציר היום; תשע התחתונות מחברות אותו אל הטקסט, אל השבוע ואל הלוח הצופה. הפגיעה שבהן היא הראשונה — קריאת האות — ודווקא משום כך עומד תחתיה שיעור הבסיס המקשה אותה. לשורת השבוע הבלתי שבור שייכת תאוריית שוליים אחת הנקובה בשמה, משום שלעתים היא מוצעת כבעלת ברית של יום הרביעי: ה"lunar sabbath", שבת הנעה עם מופע הירח. הספר הזה אינו מאמץ אותה; היא מערערת את שבת השבוע הקבועה שעליה נשען ציר היום (פרק 4), ובעל ברית השובר את השורה שעליה היה אמור להישען אינו בעל ברית.
D.2 · ציר השנה — שאותו יום רביעי חל ב־31 לספירה
הנחה
נושאת
סימן
מה שהיה שובר אותה
ל־31 לספירה היה חודש מעובר (אדר ב׳), כך שניסן נעשה ירח אפריל. מוכר ומעוגן כאן: בלעדיו נשאר ירח מרץ עומד ו־14 בניסן נופל ביום שלישי, 27 במרץ — לא ביום שישי. בחירת הכלל מכריעה אפוא ב־31 לספירה איזה יום אמצע־שבוע יהיה, לא אם יש יום שישי (פרק 8, פרק 15)
פרק 8
מפורש (אינו מתועד במקור ראשוני)
מקור השולל אדר ב׳ יהודי ב־31 לספירה. מדויק יותר משהיה קודם, והסיבה ראויה לציון לשם היושר: Parker & Dubberstein אינם מראים ב־31 לספירה (S.E. 342) חודש מעובר בבלי — ההצבה באפריל עוברת שם דרך אלול ב׳ בסתיו 30 לספירה (נספח E.2). זה מתועד והוא מעמיס על השורה הזאת, אך אין הוא שוברה, שכן העיבור הבבלי אינו העיבור היהודי: בית הדין בירושלים עיבר אך ורק אדר. הרוצה לשבור שורה זו חייב אפוא לגעת בחודש היהודי
הלוח הלך אחר הסהר הנראה שלאחר התקופה, לא אחר ההיצמדות ולא אחר כלל קבוע השולל את אפריל
פרק 8, נספח C
מפורש (בחירה מתוך כללים מתועדים). ⚠ פרקטיקה שנייה מתועדת: במצרים, מאריסטובולוס ועד פילון, נפל הפסח בתקופה או סמוך לה, בממוצע חודש לפני התאריך הבבלי (Stern, 2000, p. 171 n. 69); שירושלים נהגה לפי הפרקטיקה הבבלית המאוחרת נשען על נתונים יהודאיים מעטים והוא הנחה (פרק 8)
הוכחה שיהודה של המאה הראשונה הלכה באורח מחייב אחר כלל אחד השולל את ירח אפריל
הסהר הראשון של 31 לספירה הופיע בערב 11 באפריל
נספח C
מחושב (Yallop q = +0.32, אזור A)
מודל ראות המניח את הסהר של 11 באפריל מתחת לסף
הטבילה חלה בסתיו של שנת 27
פרק 9
מפורש (דרך מניין) — שני קווים מתכנסים אך הפיכים כל אחד לעצמו: לוקס 3:1 על מניין הסתיו (החלש שבשלושת המניינים; המעוגן היטב מכולם נותן 28/29) ויוחנן 2:20, עוגן הפיך
הוכחה מכרעת ששנתו ה־15 של לוקס תובעת את מניין השלטון היחיד. נרשם מדויק יותר משעמד, וזה עולה במחיר: המניין הסתווי־הכולל אינו מתועד עבור טיבריוס בשום מסמך שהוא, והוא מוליך כלא מתועד, לא מופרך: לא סביר, אך לא בלתי אפשרי — אין עד שרד הממספר את שנות מלכותו באורח כולל (Steinmann, 2022a, p. 115), המספור היהודי האחד שניתן לקוראו (Ant. 18.106) הוא בלתי כולל, ושני קורפוסי המטבעות שיכלו לבדוק זאת אינם יכולים, משום שבשני ראשי השנה כבר חלף גדם העלייה לשלטון בטרם יכלה בשורת מותו של אוגוסטוס להגיע (פרק 9). המסמך האחד שנרשם מראש כמכריע, P. Mur. 18, חזר בלתי מוכרע: נוסחת שנות המלכות שם, אך היום והחודש שניהם מונחים בלקונה (DJD II, p. 103). ⚠ אותו מניין עצמו נושא את תצורת 30 לספירה השורדת; השובר אותו שובר את שתיהן (פרק 14). למניין שתי מסגרות, הסורית־מקדונית ושנה יהודית מתשרי (פרק 9). כלל יהודי לתשרי קיים בבבלי (בבלי ר״ה ג׳ ע״א, ח׳ ע״א), כנגד כלל ניסן בירושלמי (ירושלמי ר״ה א׳:א׳), שניהם אמוראיים; מסמך המתוארך לפי טיבריוס באחת משתי המסגרות — אין. ⚠ והבחירה היא בחירת התכנסות: המניין נבחר משום שיוחנן 2:20 מתיישב עימו, והחלופה של טבילה ב־29 נדחית על יסוד מעגלי ביחס לאורך הפעילות הנגזר ממנו (פרק 9)
השירות מנה ארבעה פסחים (~3½ שנים), לא שלושה
פרק 9, פרק 14
מפורש — מוליך כסמך ולא ככפייה, על הקבלה הקדומה [מתועד] (אירנאוס; אוסביוס, Dem. Ev. 8.2) ועל מבחן שנרשם מראש ותוצאתו הייתה אפשרי, לא כפוי (נספח E.3)
הוכחה שיוחנן 5:1 אינו פסח וגם שאין שנה נסתרת בשרשרת. המבחן הקפוא הורץ והתוצאה עומדת כאן: משלושת הקריטריונים לאביב הנוסף 1 ו־2 לא התקיימו ו־3 התקיים רק בניסוחו שלו, כסמך; על הציר הזה 31 לספירה היא אפוא מותרת ואינה מסומנת — ואף 30 לספירה, הזקוקה בדיוק לשלושה פסחים, אינה מסומנת יותר ממנה (נספח E.3)
שתי השורות התחתונות הן הציר שבין 30 לספירה ל־31 לספירה: טבילה בשנת 27 עם ארבעה פסחים נותנת 31 לספירה, ועם שלושה פסחים — 30 לספירה (פרק 14). שתי השורות הוחלשו מאז שורטט המרשם הזה לראשונה, ושתי ההחלשות נרשמות למעלה ולא בפרקים בלבד. שתי העליונות הן החוליה הצרה ביותר של הספר כולו — הלוח.
D.3 · הנחת המוצא שאינה הנחה תחת השעון
דבר אחד נושא את העניין שאינו מדידה ואין לו מפריך, ומקומו בנפרד, בקול.
שאלוהים מקיים ביום — שאות מתקיים במדויק. אין זו הנחת לוח אלא הנחת מוצא הרמנויטית (פרק 1, פרק 2). אין לשוברה בממצא, שכן אין היא טענה אמפירית; היא העדשה שדרכה קורא הספר את האות כמידה. אין הספר מסתיר זאת: תחת הנחת המוצא הזאת זוכה יום הרביעי באורח מכריע, ובלעדיה הוא נופל חזרה אל מרוץ תלת־כיווני (פרק 16, נספח F). מי שאינו שותף להנחת המוצא רשאי להותיר את גרעין המדידה (לוח, אסטרונומיה, כרונולוגיה) עומד בלא פגע — אין הוא נשען עליה. [מפורש — ומסומן ככזה, לא נמכר כהוכחה.]
D.4 · שתי נקודות השבירה החדות, ואמת המידה בצד שכנגד
מכל השורות שלמעלה יש שתיים חדות ומוחשיות — לא הרמנויטיקה, אלא ממצא שהיה מכריע את העניין במכה אחת:
1. מקור השולל אדר ב׳ יהודי ב־31 לספירה (D.2, שורה 1 — ראה שם מדוע הסדרה הבבלית מעמיסה על השורה הזאת אך אינה שוברה) — אז נופל יום הרביעי, ועימו התאריך כולו; 2. שימוש קדם־מודרני בהיר אחד ב"שלושה ימים ושלושה לילות" — בקורפוס של הניב עצמו, לא בהרמוניזציה פרשנית מאוחרת עליו (נספח B §B.3c שוקל את המועמדים המובאים) — עבור פחות משלוש יממות באורח בר הוכחה (D.1, שורה 1) — אז נופל האות, והשדה שב אל יום השישי.
שתיהן מונחות פתוחות על השולחן; שתיהן ניתנות לבחינה. שהעניין נוקב בנקודות השבירה של עצמו אינו חולשתו אלא התנאי לכך שאפשר יהיה לבחון אותו.
שלישית מונחת בסמוך: השבוע הבלתי מופסק (D.1), שכנגדו כבר עומד פתוח גרפיטו מתוארך אחד (CIL IV 4182).
ואמת המידה תקפה בשני הצדדים (פרק 8, פרק 15). כל דרישה שמציב המרשם הזה ל־31 לספירה, הוא מציב באותה נשימה גם ליריבותיה:
- 33 לספירה מחייבת שלאותה שנה לא היה חודש מעובר וגם שירח מרץ נעשה ניסן חרף 1 בניסן שלפני התקופה — שתי בחירות לוח שהקונצנזוס נותן עליהן דין וחשבון לעיתים רחוקות. - 30 לספירה מחייבת שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח) ויום שבוע התלוי בקריטריון הראות (יום חמישי או יום שישי) — בחירה, לא מדידה.
המשליך את השורות הללו כנגד 31 לספירה אך מתיר אותן ל־30 לספירה ול־33 לספירה — מודד בשתי מידות; ואז ודאותו של הקונצנזוס היא רוב דעות, לא מדידה.
D.5 · מה המרשם הזה אינו מספק
- אין הוא שוקל את השורות. הוא אומר אילו הנחות נושאות ועד כמה כל אחת קשה, לא כמה הן שוקלות זו כנגד זו; אותה שקילה עומדת בפרק 16 ובנספח F. - "מפורש" אינה פסילה. קריאה מפורשת יכולה להיות נתמכת בחוזקה (14 בניסן), מתכנסת אך הפיכה (הטבילה בשנת 27), אפשרית אך לא כפויה (ארבעת הפסחים), או דקה (אדר ב׳ שאינו מתועד). הסימן אומר את סוג הוודאות, לא את מידתה; זו עומדת בטור המפריך ובפרקים. - אין הוא רושם את הממצאים, רק את ההנחות. מה שחיפוש אכן החזיר — נגד העניין, ופעמיים לטובתו — עומד בנספח E, עם המרשם המופקד ורשומות ציר השנה שלו (נספח E.5, E.6). - הרשימה היא הגרעין הנושא, לא כל פרט. טבעות התמיכה — החזית החז״לית (פרק 5), הפטריסטיקה (פרק 6), הארץ כעדה (פרק 12) — אינן נושאות את התאריך ואינן עומדות כאן; הן מופיעות בשקילה רק תחת "תמיכה, כל אחת עם שיעור הבסיס שלה" (פרק 16).
טיעון חזק כחוזק הנחתו הנושאת החלשה ביותר, וטיעון ישר מניח את אותן הנחות על השולחן — עם הסימן האומר עד כמה כל אחת קשה, ועם המפריך שהיה שובר אותה. המרשם הזה אוסף כל הנחה שעליה נשען יום הרביעי של 25 באפריל 31 לספירה, בסדר שני צירי הספר, והוא מסתיים באמת המידה התקפה בצד שכנגד. אין כאן דבר חדש; הכול פזור בפרקים. הצבתם יחד היא המבחן: המוצא את השורה החלשה ביותר ושובר אותה — שובר את העניין.
D.0 · כיצד לקרוא את המרשם הזה
כל הנחה נושאת אחד משלושת סימני הספר הזה. מחושב — בר חישוב חוזר, אתה משחזר אותו בעצמך. מתועד — נראה במקור הראשוני, עם מקום מציאה. מפורש — קריאה או בחירה; היא שוקלת כמשקל שאתה מתיר לה, ולא גרגר יותר. הטור האחרון הוא המפריך: הממצא המוחשי שהיה שובר את השורה. הנחה בלא מפריך אינה יסוד אלא עיקר אמונה, ואלה עומדים כאן בנפרד (D.3).
D.1 · ציר היום — שהצליבה חלה ביום רביעי
שתי השורות העליונות נושאות יחד את ציר היום; תשע התחתונות מחברות אותו אל הטקסט, אל השבוע ואל הלוח הצופה. הפגיעה שבהן היא הראשונה — קריאת האות — ודווקא משום כך עומד תחתיה שיעור הבסיס המקשה אותה. לשורת השבוע הבלתי שבור שייכת תאוריית שוליים אחת הנקובה בשמה, משום שלעתים היא מוצעת כבעלת ברית של יום הרביעי: ה"lunar sabbath", שבת הנעה עם מופע הירח. הספר הזה אינו מאמץ אותה; היא מערערת את שבת השבוע הקבועה שעליה נשען ציר היום (פרק 4), ובעל ברית השובר את השורה שעליה היה אמור להישען אינו בעל ברית.
D.2 · ציר השנה — שאותו יום רביעי חל ב־31 לספירה
שתי השורות התחתונות הן הציר שבין 30 לספירה ל־31 לספירה: טבילה בשנת 27 עם ארבעה פסחים נותנת 31 לספירה, ועם שלושה פסחים — 30 לספירה (פרק 14). שתי השורות הוחלשו מאז שורטט המרשם הזה לראשונה, ושתי ההחלשות נרשמות למעלה ולא בפרקים בלבד. שתי העליונות הן החוליה הצרה ביותר של הספר כולו — הלוח.
D.3 · הנחת המוצא שאינה הנחה תחת השעון
דבר אחד נושא את העניין שאינו מדידה ואין לו מפריך, ומקומו בנפרד, בקול.
D.4 · שתי נקודות השבירה החדות, ואמת המידה בצד שכנגד
מכל השורות שלמעלה יש שתיים חדות ומוחשיות — לא הרמנויטיקה, אלא ממצא שהיה מכריע את העניין במכה אחת:
1. מקור השולל אדר ב׳ יהודי ב־31 לספירה (D.2, שורה 1 — ראה שם מדוע הסדרה הבבלית מעמיסה על השורה הזאת אך אינה שוברה) — אז נופל יום הרביעי, ועימו התאריך כולו; 2. שימוש קדם־מודרני בהיר אחד ב"שלושה ימים ושלושה לילות" — בקורפוס של הניב עצמו, לא בהרמוניזציה פרשנית מאוחרת עליו (נספח B §B.3c שוקל את המועמדים המובאים) — עבור פחות משלוש יממות באורח בר הוכחה (D.1, שורה 1) — אז נופל האות, והשדה שב אל יום השישי.
שתיהן מונחות פתוחות על השולחן; שתיהן ניתנות לבחינה. שהעניין נוקב בנקודות השבירה של עצמו אינו חולשתו אלא התנאי לכך שאפשר יהיה לבחון אותו.
שלישית מונחת בסמוך: השבוע הבלתי מופסק (D.1), שכנגדו כבר עומד פתוח גרפיטו מתוארך אחד (CIL IV 4182).
ואמת המידה תקפה בשני הצדדים (פרק 8, פרק 15). כל דרישה שמציב המרשם הזה ל־31 לספירה, הוא מציב באותה נשימה גם ליריבותיה:
- 33 לספירה מחייבת שלאותה שנה לא היה חודש מעובר וגם שירח מרץ נעשה ניסן חרף 1 בניסן שלפני התקופה — שתי בחירות לוח שהקונצנזוס נותן עליהן דין וחשבון לעיתים רחוקות. - 30 לספירה מחייבת שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח) ויום שבוע התלוי בקריטריון הראות (יום חמישי או יום שישי) — בחירה, לא מדידה.
המשליך את השורות הללו כנגד 31 לספירה אך מתיר אותן ל־30 לספירה ול־33 לספירה — מודד בשתי מידות; ואז ודאותו של הקונצנזוס היא רוב דעות, לא מדידה.
D.5 · מה המרשם הזה אינו מספק
- אין הוא שוקל את השורות. הוא אומר אילו הנחות נושאות ועד כמה כל אחת קשה, לא כמה הן שוקלות זו כנגד זו; אותה שקילה עומדת בפרק 16 ובנספח F. - "מפורש" אינה פסילה. קריאה מפורשת יכולה להיות נתמכת בחוזקה (14 בניסן), מתכנסת אך הפיכה (הטבילה בשנת 27), אפשרית אך לא כפויה (ארבעת הפסחים), או דקה (אדר ב׳ שאינו מתועד). הסימן אומר את סוג הוודאות, לא את מידתה; זו עומדת בטור המפריך ובפרקים. - אין הוא רושם את הממצאים, רק את ההנחות. מה שחיפוש אכן החזיר — נגד העניין, ופעמיים לטובתו — עומד בנספח E, עם המרשם המופקד ורשומות ציר השנה שלו (נספח E.5, E.6). - הרשימה היא הגרעין הנושא, לא כל פרט. טבעות התמיכה — החזית החז״לית (פרק 5), הפטריסטיקה (פרק 6), הארץ כעדה (פרק 12) — אינן נושאות את התאריך ואינן עומדות כאן; הן מופיעות בשקילה רק תחת "תמיכה, כל אחת עם שיעור הבסיס שלה" (פרק 16).