השבוע הסתיים אצל קבר ריק. והשאלה הנכפית עתה היא אם הותיר אחריו עקבה גם מחוץ לטקסטים — אם הארץ עצמה זכרה דבר מה מן היום שבו, לדברי מתי, "הָאָרֶץ רָעֲשָׁה וְהַסְּלָעִים הִתְבַּקְּעוּ" (מתי 27:51). הפרק הזה הולך אחר השאלה הזאת, והוא טבעת: אין הוא נושא את העניין, הוא צובע אותו. אך דווקא טבעת חייבת להישקל באותה חומרה עצמה כעמוד תווך, ובמקום אחד תפעל אותה חומרה נגדי. שכן יש עקבה אחת המתאימה באורח מפתיע — ויש שני "עדים" שהיו אומרים בדיוק את מה שאני מבקש לשמוע, ואף על פי כן עלי לשלחם מעלי.
פתח בעקבה שבאדמה, שכן זו אמיתית. בקרקעיתו של ים המלח מונחים, שכבה על שכבה, משקעי 2,000 שנה, ורעידות אדמה מותירות בהם את חתימתן: שכבה מופרעת, טרופה, בין שכבות השנה השקטות. בחתך שליד עין גדי מונחת שכבת רעש כזאת מן המאה הראשונה המוקדמת. והמופלא הוא האופן שבו תוארכה. Williams, Schwab ו־Brauer מנו ב־2012 את שכבות השנה לאחור מנקודת עוגן אחת שאין עליה עוררין — רעידת האדמה הידועה של 31 לפנה״ס, שאותה מתאר יוספוס — והם ציינו במפורש כי לא הניחו דבר באשר לתאריכה המשוער של השכבה: "התאריך הוענק על יסוד ספירת שכבות השנה בלבד". תוצאתם: 31 או 32 לספירה (±5), לפי אופן המניין. המחברים נוקבים בחלון 26 עד 36, ברובו תקופת כהונתו של פילטוס; בלא שנת אפס הוא זז בשנה אחת (Williams, Schwab & Brauer, 2012).
שולחן העבודההחלון, ושיעור הבסיס
המדידה. החלון 26–36 בא מן הספירה החופשית של שכבות השנה (Williams, Schwab & Brauer, 2012). תיארוך פחמן חסר עוגן (Kagan et al., 2011) נותן חלון רחב יותר, 12–91 לספירה ב־1σ, המכיל אותו; Kagan קושר אחר כך את השכבה אל רעידת האדמה הקטלוגית של 33. אף לא אחת משתי השיטות מניבה שנה — אלא חלון בלבד. התיארוך הנשמע תכופות, "33 לספירה", הוא דבר אחר: הוא תאריך קטלוגי מותאם — Migowski ועמיתיו (2004) הסיטו את הכרונולוגיה הצפה שלהם כך שהשכבה תעלה בקנה אחד עם רעידת אדמה קטלוגית שכבר תוארכה, ותאריך קטלוגי זה בא בתורו מכרונולוגים של הצליבה שמתי הוא מקורם היחיד. האומר "33" מצטט את ההתאמה; האומר "26–36" מצטט את המדידה.
שיעור הבסיס — חובה, והיריב הוא המספק אותו. רעידות אדמה תכופות בבקע ים המלח. בשלהי ימי הבית השני מונה הסדרה כרעידה מתואמת אחת לחצי מאה (Migowski et al., 2004); הסיכוי שחלון אקראי בן 11 שנים (26–36) יכיל לפחות אחת הוא אפוא בגסות אחד לארבע עד חמש [מחושב]. הסיסמיט הוא אפוא חיזוק ברמת החלון — עולה בקנה אחד עם יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, אך אינו מבחין בין דבר לדבר בתוך אותו חלון. העושה ממנו יותר מזה מפסיד על פי כלל הבית שלו עצמו. ויש גבול שני, מן הצד האחר: השכבה אינה אומרת דבר על מה שהורגש בירושלים. סיסמיט בבקע ים המלח נרשם רק החל מכ־M ≥ 5.5, וזהו סף להנחת השכבה, לא לתחושת זעזוע במרחק 100 קילומטרים משם (Zohar et al., 2016; Williams, Schwab & Brauer, 2012). השכבה נושאת אפוא אירוע בתוך החלון; אין היא נושאת רעידה שמישהו בעיר הבחין בה. אין זו החלשה של הפרק הזה אלא דיוקו — הפרק לא טען את האחרון ממילא. [מתועד]
יש אירוניה דקה באופן שבו טופלה העקבה הזאת, והיא ראויה לציון משום שהיא חוזרת בזעיר אנפין על דפוסו של הספר כולו. הגיאולוגים מדדו את שנת 31 — ואז החזירו אותה. מיד לאחר תיארוכם שלהם כותבים Williams, Schwab ו־Brauer: "מובן שאין זה סביר כי רעידת אדמה של הצליבה יכלה להתרחש ב־31 לספירה" — עם הפניה אל רשימת שנות המועמדות של כרונולוגי הצליבה, שבה לא הופיעה 31 לספירה. הגיאולוגים מצאו את 31, והחזירו את השנה אל הכרונולוגים, שמעולם לא בחנו אותה. כל תחום דעת מוסר את השאלה לתחום אחר, וכך נעלמת השנה שאיש לא שקל. אין זו ראיה ש־31 לספירה נכונה; זוהי הראיה ש־31 לספירה מעולם לא נבחנה. העקבה פותחת את הדלת; אין היא דוחפת איש דרכה.
שולחן העבודהכיצד נכנס "33" אל הקטלוג, וכיצד נוצרים ערכים כאלה
לתאריך הקטלוגי המותאם יש אילן יוחסין, והוא רשום. Williams אומר בקטלוג רעידות האדמה שלו עצמו מאין באה התווית: "This earthquake is known in most catalogs as the 33 AD earthquake, though some designate it as a 30 AD event. Both labels refer to the same textual passage in the Gospel of Matthew [...] The difference in dates reflects uncertainty surrounding the year of Jesus' death." את השרשרת כתב Karcz במלואה: הברית החדשה והתלמוד → Arvanitakis (1903/04) → Willis (1928) → "other cataloguers followed suit" → כל הקטלוגים המאוחרים (Karcz, 2004). התיארוך הכנסייתי סיפק את השנה לקטלוג, הקטלוג מסר אותה לגאולוגים, והגאולוגים החזירו אותה לתיאולוגים כאישור בלתי תלוי. זהו מעגל, והוא מתועד. שני נתונים מראים שהמנגנון אכן פועל כך. הערך הקטלוגי "רעידת אדמה 48 לספירה" חוזר אל פסוק שנקרא בטעות, מעשי השליחים 8:24 במקום 16:26, שם עומדת רעידה במקדוניה ולא בירושלים; Williams מצביע על כך. והמניינים שנתנו "33" כוונו אליו: Migowski "used varve counts in the masked intervals to match her varve-counted year to historically documented earthquakes", והתיארוך העצמי, הבלתי מכוון, של Ken-Tor לאותה שכבה היה 124 לספירה ± 188, ורק לאחר מכן נקשר אל "33" (Ken-Tor et al., 2001). האומר "33" אינו מצטט אפוא רק התאמה; הוא מצטט את מתי, דרך שתי תחנות ביניים. ואותה מידה חלה בכיוון ההפוך: גם ערך האמצע של Williams הוא מניין בעל שוליים, לא שנה שהשכבה עצמה נושאת. [מתועד — Williams, Schwab & Brauer (2012) והקטלוג של Williams; Karcz (2004); Ken-Tor (2001) ו־Migowski דרך Williams]
והיושר תובע מיד את הצד האחר. רק מתי מזכיר את הרעש, והוא מזכיר אותו יחד עם קדושים שקמו ויצאו מן הקברים — תמונה שחוקרים קוראים, לא בלא טעם, כמוטיב תיאולוגי, טופוס של הטבע המגיב על מאורעות גדולים. זה מסביר את הצורה הספרותית. אך אין זה מסביר את השכבה שבים: יש רעידה מתוארכת פיזית בתוך החלון, שנמדדה בידי חוקרים שאין להם כל עניין בתאריך הצליבה. הניסוח החזק ביותר הוא אפוא צנוע כפליים: עקבת הרעש הפיזית היחידה מימי פילטוס נופלת בחלון המכסה ברובו את תקופת כהונתו, ושאמצעו החשבוני אצל Williams הוא 31 — לא יותר מזה, ודי בכך. הקישור אל רעשו של מתי הוא ונשאר פירוש.
מומחההבלמים על השכבה, במלואם
שולי חמש השנים אינם פרט אלא המדידה כולה. מתוך 62 שכבות השנה שנמנו קיבלו 58 אחוז את דירוג האיכות הנמוך ביותר, "מפוקפק"; אותה ליבה נתנה אצל מונה אחר שנה אחרת, ה־33 של Migowski, ושהמניין ההוא כוונן אל הקטלוג מחליש אותו בלי לסלק את אי־הוודאות. המחברים עצמם מותירים שלוש אפשרויות פתוחות, שהשלישית שבהן אינה מחמיאה לעניין הזה: שרעשו של מתי הוא אלגוריה והסיסמיט בא מרעידה שלא נרשמה. והדהוד 2012 ("Quake Reveals Day of Jesus' Crucifixion") הבטיח את מה שהמאמר אינו אומר; Williams עצמו, כשנשאל: "we added no new information about the date of the crucifixion". הפרק הזה אינו אומר יותר ממנו. [מתועד — Williams, Schwab & Brauer (2012); ההצהרה לעיתונות דרך הדיווח של 2012]
קו אחד נרדף עד שמת, והוא שייך לכאן, משום שיכול היה לתת לסיסמיט את העונה ועמה מבחן על פסח. שכבת שנה עשויה מחצי חורף של חרסית ומחצי קיץ של ארגוניט; אם רעידה כותבת את קווה ברגע הזעזוע, היה מקומו של הסיסמיט בתוך שכבת השנה מסגיר את העונה, ופסח חל באביב. השיטה אף נראתה ניתנת לכיול, שכן על רעידת העוגן של 31 לפנה״ס נותן יוספוס את העונה: "בראשית האביב". קריטריון ההריגה נקבע מראש: אם אי אפשר לקרוא את העונה מן השכבה, הקו נופל. הוא נופל בשלוש נקודות. שכבת העוגן עבה תשעה סנטימטרים ומפריעה לכמה שנים בבת אחת, כך שהכיול אינו בר ביצוע כלל; Williams אינו מדווח על המקום בשום מקום; וההשגה העמוקה ביותר היא פיזיקלית: הסיסמיט נוצר משום שהשכבות העליונות מתנזלות ושוקעות מחדש, ותהליך זה הורס דווקא את מידע העונה שהיה אמור לשמור. הקריטריון נפגע. הקו עומד כאן כדלת סגורה, עם השאלה שראוי היה להציג למחברים, ודבר אינו נבנה עליו. [קריטריון ההריגה נפגע; הקו נפל]
עתה שני העדים שעלי לשלח מעלי, וזוהי הבחינה הצרופה ביותר בפרק הזה כולו — שכן דומה שהם משרתים את ענייני, ודווקא משום כך עלי להחמיר. מזה מאות שנים מעלים אפולוגטים שני סופרים פגניים שרשמו, כביכול, את החשכה שבצליבה: תאלוס ופלגון. אילו היו עדים אמיתיים ובלתי תלויים, הייתה בידי מתת. אך אין הם כאלה, ואני אומר זאת לפני שיאמר זאת מבקר.
מתאלוס לא נשתמרה אף מילה אחת. מה שמצוי בפועל ביד הוא כרוניקה ביזנטית מסביבות שנת 800 האומרת שיוליוס אפריקנוס אמר שתאלוס אמר דבר מה — ואף שם אין ציטוט, אלא תמצית של אפריקנוס בלבד, עם ההערה שתאלוס כינה את החשכה "שלא כדין" ליקוי חמה. הקישור אל הצליבה מונח בכינוי הרומז של אפריקנוס — "חשכה זו" — לא בתאלוס; השם ישוע אינו מופיע שם; ותיארוכו של תאלוס עצמו נושא מרווח של 300 שנה. עד שרוחבו 300 שנה ושמילותיו לא נשתמרו — אינו עד. ואף היסטוריון נוצרי ראה שאין דבר לראות מבחינה אסטרונומית: אורוסיוס (סביב 417) מכחיש במפורש שהחשכה הייתה ליקוי חמה רגיל — ואף לא יכלה להיות כזה, שכן הפסח חל בירח מלא, ואז ליקוי חמה בלתי אפשרי (Orosius, Historiae adversus paganos VII.4).
ופלגון גרוע יותר — שכן אין הוא מצביע אפילו אל הכיוון הנכון. פלגון אינו נוקב בישוע, לא ביהודה ולא בפסח; הוא נוקב ברעידת אדמה בביתיניה, יותר מ־1,000 קילומטרים מירושלים, ובליקוי חמה. וחשב מחדש את תיארוכו שלו: הוא נופל בשנה הרביעית לאולימפיאדה ה־202 — השנה 32/33. פלגון תומך ב־33 לספירה, לא ב־31 לספירה. המגן על צליבה בשנת 31 ומביא את פלגון כאישור, היה מפיל את הנחתו שלו; היה עליו להסיט את העד בשנתיים, ואז אין לו עוד זכות לקרוא לו עד. זוהי מדידה בשתי אמות מידה, ואני איני עושה זאת. אני משלח את פלגון מעלי — לא על אף שהוא נוקב בשנת צליבה, אלא גם משום שזו השנה הלא נכונה.
מומחההמלחציים האסטרונומיים, החלים על הכול
תחת כל העדים האלה מונחת אי אפשרות פיזית אחת הסוגרת את הסבר הליקוי כולו, לכל שנה ולכל מחנה. ליקוי חמה מחייב מולד — שמש וירח בהיצמדות. הפסח חל מעצם הגדרתו בירח מלא — שמש וירח זה מול זה. ליקוי חמה בפסח הוא אפוא בלתי אפשרי מבחינה פיזית, ומשכה המרבי של הליקוי המלא הוא שבע דקות, לא שלוש שעות. חשכת השעה התשיעית, יהיה מה שהיה, לא הייתה ליקוי חמה — והמביא את תאלוס או את פלגון כדי לעשות ממנה ליקוי, מביא הסבר שהאסטרונומיה אוסרת. הדבר חל על האפולוגט המבקש לתמוך ב־31 לספירה באותה חומרה עצמה שבה הוא חל על המבקש לתמוך ב־33 לספירה.
שולחן העבודהולא הר געש: מה אומרות ליבות הקרח
הליקוי נשלל אסטרונומית; נותרת השאלה אם צעיף געשי יכול היה לכבות את השמש שלוש שעות תמימות. גם הדלת הזאת נטרקת, והפעם בנתונים פיזיים. שחזור ליבות הקרח eVolv2k (גרסה 4) נבדק במישרין עבור החלון. סביב שנת 31 עומד בליבות אות גופרית אחד בדיוק — VSSI 0.95 ± 0.71 Tg גופרית — והוא מצביע אל הכיוון הלא נכון: חד־קוטבי־אנטארקטי (גרינלנד 0.0), שמקורו בסביבות קו רוחב 45° דרום. התפרצות חלשה ובלתי ודאית בחצי הכדור הדרומי אינה יכולה להחשיך את השמים מעל ירושלים. במבט רחב יותר, התקופה כולה מכ־40 לפנה״ס עד 160 לספירה מונחת כ־"Roman Quiet Period": פליטת הגופרית הגעשית נמוכה בה ב־55 עד 70 אחוזים מן הממוצע רב־השנים. ומקרוב אין דבר: שדה הגעש חרת א־שאם אינו מכיר התפרצויות היסטוריות — הצעירה שבהן מתוארכת לסביבות 2670 לפנה״ס והייתה זרם בזלתי שופע, לא התפרצות פולטת אפר — ולא דווחה שום שכבת טפרה מן המאה הראשונה בישראל או ביהודה, ואף לא הר געש מקור הנקוב בשמו בכל החלון (eVolv2k: "N/A"). שכבת אפר שלא נמצאה אינה היעדר מבוסס; אך צעיף סטרטוספרי מעמעם בכל מקרה חודשים, לא שלוש שעות תחומות בחדות, ונשורת אפר מחשיכה רק מתחת לתמרה, סמוך ללוע. בכל אחת מן הנקודות האלה נכשל ההסבר הגעשי. [מתועד — eVolv2k v4 נבדק במישרין] יחד עם המלחציים האסטרונומיים משמעות הדבר: חשכת הצהריים אינה ניתנת לסילוק כתופעת טבע רגילה — לא כליקוי, לא כהר געש, ולא כחמסין (שמי חמסין מאירים באור מפוזר, אינם חשוכים).
מה נותר אפוא מן החשכה, אם לא הליקוי ולא הר הגעש נושאים אותה? הקו הישר ביותר אינו פיזיקלי אלא מקראי — והאוונגליסטים עצמם מניחים אותו כך. חשכת הצהריים עומדת בלשונו של המשפט הנבואי, ונבואה אחת מהדהדת בה ללא טעות. "וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר", אומר עמוס — ובאותה נשימה: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס 8:9–10). זהו משפט על עם חוגג, והוא אינו בא לבדו: שני פסוקים קודם לכן רוגזת הארץ ממנו (עמוס 8:8), והספר נפתח בתיארוך "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ" (עמוס 1:1). חושך בצהריים וארץ רועדת, יחדיו, על עם בחגו — זוהי בדיוק הסמיכות שמתי מציב בשעה התשיעית (מתי 27:45, 51). אני נותן לקריאה הזאת את סימנה בלא גינונים: מפורש, לא מחושב — הד טיפולוגי, לא מדידה. ודווקא כפירוש שווה היא יותר מפיזיקה מפוברקת: היא מציבה את החשכה בקטגוריה שהטקסט עצמו כבר מציב אותה בה — קטגוריית האות.
העמקהכיצד "ראיה" מצטברת, והמראה שהיא מציבה
המאלף ביותר בתאלוס ובפלגון אינו שהם נכשלים, אלא כיצד נעשו ל"עדים" — משפט אחר משפט, בדרך שניתן לעקוב אחריה. פלגון (סביב 130) מדווח על ליקוי ועל רעש בביתיניה. אפריקנוס (סביב 221) מוסיף שהדבר אירע "בירח מלא" ונמשך "עד השעה התשיעית" — שני פרטים הבאים היישר ממרקוס 15:33, ושאוריגנס עצמו מכחיש כי פלגון אמרם. אוסביוס (סביב 320) מוסיף ש"כל זה עולה בקנה אחד עם מה שאירע בייסוריו של המושיע". מלאלאס מחשב זאת מחדש אל "שנתו השמונה עשרה של טיבריוס". ומיכאל הסורי, במאה ה־12, שם בפי פלגון שהמתים קמו, נכנסו לירושלים וקיללו את היהודים — ושהיה זה יום שישי. כל חוליה מוסיפה בדיוק את מה שהטיעון זקוק לו. זוהי חתימתה של הצטברות אפולוגטית, והשרשרת הזאת עומדת בספר הזה לא כהתקפה על אחרים אלא כמראה. ביקורת המקורות המודרנית מסיקה מכאן את המסקנה הישרה היחידה: תאלוס לא הזכיר את ישוע בשום מקום ויש למוחקו מרשימות העדים (Carrier, 2012, p. 191). ואותה אמת מידה חלה לכל הכיוונים — גם כלפי שלי: בחן כל שרשרת מקורות שלך עצמך על פי אותו דפוס הצטברות עצמו.
ואף על פי כן מונח תחת כל ההריסות האלה דבר אחד המבהיק, והוא טוב מכל מה שעשו ממנו האפולוגטים. אותו אפריקנוס עצמו, סביב שנת 221, דוחה את הסבר ליקוי החמה על יסוד אסטרונומי צרוף — אף שהיה נוח לו עד מאוד, שכן היה מספק לו עד פגני. הוא יודע שהפסח חל ב־14 לחודש הירח, שמשמעות הדבר ירח מלא, ושליקוי מחייב מולד. והוא מסרב לטיעון: "כיצד יוכל אדם להניח ליקוי בעוד הירח עומד כמעט קוטבית מול השמש?" הוא מקריב ראיה הנוחה לו משום שהאסטרונומיה אוסרת אותה. זוהי בדיוק המשמעת שתובע הספר הזה כולו — מבוצעת 18 מאות שנה קודם לכן. אפריקנוס אינו עד. הוא דוגמה.
היכן עומד המחקר אפוא בסופה של הטבעת הזאת? הארץ הותירה עקבה אחת המתאימה — שכבת רעש בתוך החלון, שאמצעה החשבוני על שנת 31, שנמדדה בידי אנשים שכלל לא שקלו את השנה ההיא. יותר מזה אין היא נושאת: שיעור בסיס של אחד לארבע עד חמש מחזיק אותה במקומה, כצבע, לא כעמוד תווך. ואת שני ה"עדים" הספרותיים שדומה היה כי הם המועילים מכול שילחתי מעלי, משום שבבחינה מקרוב הם רפאים — ואחד מהם אף מצביע אל שנתו של היריב. השילוח הזה אינו חולשתו של הפרק הזה; הוא יושרתו. עניין הדוחה את עדיו החלשים שלו זוכה לאמון שעניין האוחז בכול לעולם אינו זוכה לו.
עד כאן הלך הכול בעד התאריך: היום, השנה, הלוח, השבוע, ועתה הארץ. עת היא לתנועה ההפוכה — העניין שכנגד, במיטבו. הפסוק הכבד מכול, היריב החזק מכול, והתאריך השליט לפי אמת המידה שלו עצמו. זוהי התנועה הבאה, וההכרעה בה.
מסהלב
יש נחמה מוזרה בשילוחו של עד שהיית מבקש להחזיק בו. פירושו שאתה אוהב את האמת יותר מן הניצחון — וזוהי, בסופו של דבר, העמדה היחידה ההולמת את הנושא הזה. הארץ רעשה, אומר מתי, כשמת יוצרה; ואולי מונח שם, בבוץ של ים המלח, הד שקט של אותו יום. אך לא אעשה אותה גדולה משהיא, ולא אעלה שום רפאים כדי לחזקה. שכן אם אמת היא שהוא מת באותו יום רביעי, אין אותה אמת זקוקה להגזמתי — ואם אין זו אמת, רצוני לדעת. הארץ לוחשת; אין היא צועקת. ולחישה שנשמעה ביושר יקרה ממקהלה של בדותות.
הערה על אודות המקורות
הסיסמיט של עין גדי נבדק במישרין בספרות הגיאולוגית; החלון 26–36 בא מספירת שכבות שנה חופשית (Williams/Schwab/Brauer 2012; 31 או 32 לספירה ±5, לפי אופן המניין); תיארוך ¹⁴C חסר עוגן (Kagan et al. 2011) נותן חלון רחב יותר, 12–91 לספירה ב־1σ, המכיל אותו, וקושר אחר כך את השכבה אל רעידת האדמה הקטלוגית של 33; והתיארוך "33" הוא, כפי שניתן להראות, תאריך קטלוגי מותאם, לא מדידה. שיעור הבסיס (~1 לארבע עד חמש) עומד לצדו באותה בולטות; הקישור אל רעשו של מתי הוא ונשאר מפורש. הקטעים על תאלוס ועל פלגון נבדקו במקור עצמו (דרך סינקלוס, הירונימוס, אוריגנס); הם אינם מובאים במפורש כעדים אלא כמקרה מבחן של ביקורת מקורות, ותיארוכו שלו של פלגון (Ol. 202.4 = 32/33 לספירה) חושב מחדש. המלחציים האסטרונומיים — ליקוי חמה בפסח בלתי אפשרי מבחינה פיזית — חלים על כל הסבר של ליקוי, לכל הצדדים. הנתיב הגעשי נבדק במישרין באמצעות שחזור ליבות הקרח eVolv2k (v4) ונשלל: סביב שנת 31 לספירה עומד רק אות גופרית אחד, חלש וחד־קוטבי־אנטארקטי, התקופה הרחבה יותר היא ה־"Roman Quiet Period", ואין טפרה ואין הר געש מקור הנקוב בשמו (Sigl et al., 2015; Toohey & Sigl, 2017). החשכה אינה ניתנת אפוא לסילוק פיזיקלי; מה שנותר כרובד קריאה הוא האינטרטקסט הנבואי עמוס 8:9–10 — חושך בצהריים ורעש על עם חוגג — והוא מסומן במוצהר כמפורש, לא כמדידה. הפרק הזה הוא טבעת מחזקת; אין הוא נושא את התאריך. אין הוא טוען להוכחה.
ספרות (APA)
Carrier, R. (2012). Thallus and the darkness at Christ's death. Journal of Greco-Roman Christianity and Judaism, 8, 185–191.
Kagan, E., Stein, M., Agnon, A., & Neumann, F. (2011). Intrabasin paleoearthquake and quiescence correlation of the late Holocene Dead Sea. Journal of Geophysical Research, 116, B04311.
Karcz, I. (2004). Implications of some early Jewish sources for estimates of earthquake hazard in the Holy Land. Annals of Geophysics, 47(2–3), 759–792. [השרשרת ברית חדשה/תלמוד → Arvanitakis → Willis → הקטלוגים המאוחרים.]
Ken-Tor, R., Agnon, A., Enzel, Y., Stein, M., Marco, S., & Negendank, J. F. W. (2001). High-resolution geological record of historic earthquakes in the Dead Sea basin. Journal of Geophysical Research, 106(B2), 2221–2234. [Event C, 124 לספירה ± 188; נקרא דרך Williams (2012).]
Migowski, C., Agnon, A., Bookman, R., Negendank, J. F. W., & Stein, M. (2004). Recurrence pattern of Holocene earthquakes along the Dead Sea transform. Earth and Planetary Science Letters, 222(1), 301–314.
Sigl, M., Winstrup, M., McConnell, J. R., Welten, K. C., Plunkett, G., Ludlow, F., [...] Woodruff, T. E. (2015). Timing and climate forcing of volcanic eruptions for the past 2,500 years. Nature, 523(7562), 543–549.
Toohey, M., & Sigl, M. (2017). Volcanic stratospheric sulfur injections and aerosol optical depth from 500 BCE to 1900 CE (eVolv2k). Earth System Science Data, 9, 809–831.
Van Voorst, R. E. (2000). Jesus outside the New Testament: An introduction to the ancient evidence. Eerdmans. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Williams, J. B. (n.d.). Dead Sea earthquake catalog [website]. deadseaquake.info. ["Both labels refer to the same textual passage in the Gospel of Matthew"; תאריך הכותרת "26-36 AD".]
Williams, J. B., Schwab, M. J., & Brauer, A. (2012). An early first-century earthquake in the Dead Sea. International Geology Review, 54(10), 1219–1228.
Zohar, M., Salamon, A., & Rubin, R. (2016). Reappraised list of historical earthquakes that affected Israel and its close surroundings. Journal of Seismology, 20, 971–985. [שימש לסף הרישום ≈ M 5.5]
טקסטים ראשוניים: מתי 27:45, 51–54 · מרקוס 15:33 · עמוס 8:8–10 · עמוס 1:1 (השווה שמות 10:21–23; יואל 2:10, 31 כאינטרטקסט של החשכה) · יוליוס אפריקנוס, Chronographiae (דרך סינקלוס) · פלגון מטראלס (דרך הירונימוס, Chronicon; אוריגנס, Contra Celsum 2.33, 59) · אורוסיוס, Historiae adversus paganos VII.4. בקרה אסטרונומית על החשכה (בפסח של ירח מלא ליקוי חמה בלתי אפשרי): חישוב עצמי; השווה Stephenson (1997), Historical eclipses and Earth's rotation, Cambridge University Press.
השבוע הסתיים אצל קבר ריק. והשאלה הנכפית עתה היא אם הותיר אחריו עקבה גם מחוץ לטקסטים — אם הארץ עצמה זכרה דבר מה מן היום שבו, לדברי מתי, "הָאָרֶץ רָעֲשָׁה וְהַסְּלָעִים הִתְבַּקְּעוּ" (מתי 27:51). הפרק הזה הולך אחר השאלה הזאת, והוא טבעת: אין הוא נושא את העניין, הוא צובע אותו. אך דווקא טבעת חייבת להישקל באותה חומרה עצמה כעמוד תווך, ובמקום אחד תפעל אותה חומרה נגדי. שכן יש עקבה אחת המתאימה באורח מפתיע — ויש שני "עדים" שהיו אומרים בדיוק את מה שאני מבקש לשמוע, ואף על פי כן עלי לשלחם מעלי.
פתח בעקבה שבאדמה, שכן זו אמיתית. בקרקעיתו של ים המלח מונחים, שכבה על שכבה, משקעי 2,000 שנה, ורעידות אדמה מותירות בהם את חתימתן: שכבה מופרעת, טרופה, בין שכבות השנה השקטות. בחתך שליד עין גדי מונחת שכבת רעש כזאת מן המאה הראשונה המוקדמת. והמופלא הוא האופן שבו תוארכה. Williams, Schwab ו־Brauer מנו ב־2012 את שכבות השנה לאחור מנקודת עוגן אחת שאין עליה עוררין — רעידת האדמה הידועה של 31 לפנה״ס, שאותה מתאר יוספוס — והם ציינו במפורש כי לא הניחו דבר באשר לתאריכה המשוער של השכבה: "התאריך הוענק על יסוד ספירת שכבות השנה בלבד". תוצאתם: 31 או 32 לספירה (±5), לפי אופן המניין. המחברים נוקבים בחלון 26 עד 36, ברובו תקופת כהונתו של פילטוס; בלא שנת אפס הוא זז בשנה אחת (Williams, Schwab & Brauer, 2012).
שולחן העבודההחלון, ושיעור הבסיס
המדידה. החלון 26–36 בא מן הספירה החופשית של שכבות השנה (Williams, Schwab & Brauer, 2012). תיארוך פחמן חסר עוגן (Kagan et al., 2011) נותן חלון רחב יותר, 12–91 לספירה ב־1σ, המכיל אותו; Kagan קושר אחר כך את השכבה אל רעידת האדמה הקטלוגית של 33. אף לא אחת משתי השיטות מניבה שנה — אלא חלון בלבד. התיארוך הנשמע תכופות, "33 לספירה", הוא דבר אחר: הוא תאריך קטלוגי מותאם — Migowski ועמיתיו (2004) הסיטו את הכרונולוגיה הצפה שלהם כך שהשכבה תעלה בקנה אחד עם רעידת אדמה קטלוגית שכבר תוארכה, ותאריך קטלוגי זה בא בתורו מכרונולוגים של הצליבה שמתי הוא מקורם היחיד. האומר "33" מצטט את ההתאמה; האומר "26–36" מצטט את המדידה.
שיעור הבסיס — חובה, והיריב הוא המספק אותו. רעידות אדמה תכופות בבקע ים המלח. בשלהי ימי הבית השני מונה הסדרה כרעידה מתואמת אחת לחצי מאה (Migowski et al., 2004); הסיכוי שחלון אקראי בן 11 שנים (26–36) יכיל לפחות אחת הוא אפוא בגסות אחד לארבע עד חמש [מחושב]. הסיסמיט הוא אפוא חיזוק ברמת החלון — עולה בקנה אחד עם יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, אך אינו מבחין בין דבר לדבר בתוך אותו חלון. העושה ממנו יותר מזה מפסיד על פי כלל הבית שלו עצמו. ויש גבול שני, מן הצד האחר: השכבה אינה אומרת דבר על מה שהורגש בירושלים. סיסמיט בבקע ים המלח נרשם רק החל מכ־M ≥ 5.5, וזהו סף להנחת השכבה, לא לתחושת זעזוע במרחק 100 קילומטרים משם (Zohar et al., 2016; Williams, Schwab & Brauer, 2012). השכבה נושאת אפוא אירוע בתוך החלון; אין היא נושאת רעידה שמישהו בעיר הבחין בה. אין זו החלשה של הפרק הזה אלא דיוקו — הפרק לא טען את האחרון ממילא. [מתועד]
יש אירוניה דקה באופן שבו טופלה העקבה הזאת, והיא ראויה לציון משום שהיא חוזרת בזעיר אנפין על דפוסו של הספר כולו. הגיאולוגים מדדו את שנת 31 — ואז החזירו אותה. מיד לאחר תיארוכם שלהם כותבים Williams, Schwab ו־Brauer: "מובן שאין זה סביר כי רעידת אדמה של הצליבה יכלה להתרחש ב־31 לספירה" — עם הפניה אל רשימת שנות המועמדות של כרונולוגי הצליבה, שבה לא הופיעה 31 לספירה. הגיאולוגים מצאו את 31, והחזירו את השנה אל הכרונולוגים, שמעולם לא בחנו אותה. כל תחום דעת מוסר את השאלה לתחום אחר, וכך נעלמת השנה שאיש לא שקל. אין זו ראיה ש־31 לספירה נכונה; זוהי הראיה ש־31 לספירה מעולם לא נבחנה. העקבה פותחת את הדלת; אין היא דוחפת איש דרכה.
שולחן העבודהכיצד נכנס "33" אל הקטלוג, וכיצד נוצרים ערכים כאלה
לתאריך הקטלוגי המותאם יש אילן יוחסין, והוא רשום. Williams אומר בקטלוג רעידות האדמה שלו עצמו מאין באה התווית: "This earthquake is known in most catalogs as the 33 AD earthquake, though some designate it as a 30 AD event. Both labels refer to the same textual passage in the Gospel of Matthew [...] The difference in dates reflects uncertainty surrounding the year of Jesus' death." את השרשרת כתב Karcz במלואה: הברית החדשה והתלמוד → Arvanitakis (1903/04) → Willis (1928) → "other cataloguers followed suit" → כל הקטלוגים המאוחרים (Karcz, 2004). התיארוך הכנסייתי סיפק את השנה לקטלוג, הקטלוג מסר אותה לגאולוגים, והגאולוגים החזירו אותה לתיאולוגים כאישור בלתי תלוי. זהו מעגל, והוא מתועד. שני נתונים מראים שהמנגנון אכן פועל כך. הערך הקטלוגי "רעידת אדמה 48 לספירה" חוזר אל פסוק שנקרא בטעות, מעשי השליחים 8:24 במקום 16:26, שם עומדת רעידה במקדוניה ולא בירושלים; Williams מצביע על כך. והמניינים שנתנו "33" כוונו אליו: Migowski "used varve counts in the masked intervals to match her varve-counted year to historically documented earthquakes", והתיארוך העצמי, הבלתי מכוון, של Ken-Tor לאותה שכבה היה 124 לספירה ± 188, ורק לאחר מכן נקשר אל "33" (Ken-Tor et al., 2001). האומר "33" אינו מצטט אפוא רק התאמה; הוא מצטט את מתי, דרך שתי תחנות ביניים. ואותה מידה חלה בכיוון ההפוך: גם ערך האמצע של Williams הוא מניין בעל שוליים, לא שנה שהשכבה עצמה נושאת. [מתועד — Williams, Schwab & Brauer (2012) והקטלוג של Williams; Karcz (2004); Ken-Tor (2001) ו־Migowski דרך Williams]
והיושר תובע מיד את הצד האחר. רק מתי מזכיר את הרעש, והוא מזכיר אותו יחד עם קדושים שקמו ויצאו מן הקברים — תמונה שחוקרים קוראים, לא בלא טעם, כמוטיב תיאולוגי, טופוס של הטבע המגיב על מאורעות גדולים. זה מסביר את הצורה הספרותית. אך אין זה מסביר את השכבה שבים: יש רעידה מתוארכת פיזית בתוך החלון, שנמדדה בידי חוקרים שאין להם כל עניין בתאריך הצליבה. הניסוח החזק ביותר הוא אפוא צנוע כפליים: עקבת הרעש הפיזית היחידה מימי פילטוס נופלת בחלון המכסה ברובו את תקופת כהונתו, ושאמצעו החשבוני אצל Williams הוא 31 — לא יותר מזה, ודי בכך. הקישור אל רעשו של מתי הוא ונשאר פירוש.
מומחההבלמים על השכבה, במלואם
שולי חמש השנים אינם פרט אלא המדידה כולה. מתוך 62 שכבות השנה שנמנו קיבלו 58 אחוז את דירוג האיכות הנמוך ביותר, "מפוקפק"; אותה ליבה נתנה אצל מונה אחר שנה אחרת, ה־33 של Migowski, ושהמניין ההוא כוונן אל הקטלוג מחליש אותו בלי לסלק את אי־הוודאות. המחברים עצמם מותירים שלוש אפשרויות פתוחות, שהשלישית שבהן אינה מחמיאה לעניין הזה: שרעשו של מתי הוא אלגוריה והסיסמיט בא מרעידה שלא נרשמה. והדהוד 2012 ("Quake Reveals Day of Jesus' Crucifixion") הבטיח את מה שהמאמר אינו אומר; Williams עצמו, כשנשאל: "we added no new information about the date of the crucifixion". הפרק הזה אינו אומר יותר ממנו. [מתועד — Williams, Schwab & Brauer (2012); ההצהרה לעיתונות דרך הדיווח של 2012]
קו אחד נרדף עד שמת, והוא שייך לכאן, משום שיכול היה לתת לסיסמיט את העונה ועמה מבחן על פסח. שכבת שנה עשויה מחצי חורף של חרסית ומחצי קיץ של ארגוניט; אם רעידה כותבת את קווה ברגע הזעזוע, היה מקומו של הסיסמיט בתוך שכבת השנה מסגיר את העונה, ופסח חל באביב. השיטה אף נראתה ניתנת לכיול, שכן על רעידת העוגן של 31 לפנה״ס נותן יוספוס את העונה: "בראשית האביב". קריטריון ההריגה נקבע מראש: אם אי אפשר לקרוא את העונה מן השכבה, הקו נופל. הוא נופל בשלוש נקודות. שכבת העוגן עבה תשעה סנטימטרים ומפריעה לכמה שנים בבת אחת, כך שהכיול אינו בר ביצוע כלל; Williams אינו מדווח על המקום בשום מקום; וההשגה העמוקה ביותר היא פיזיקלית: הסיסמיט נוצר משום שהשכבות העליונות מתנזלות ושוקעות מחדש, ותהליך זה הורס דווקא את מידע העונה שהיה אמור לשמור. הקריטריון נפגע. הקו עומד כאן כדלת סגורה, עם השאלה שראוי היה להציג למחברים, ודבר אינו נבנה עליו. [קריטריון ההריגה נפגע; הקו נפל]
עתה שני העדים שעלי לשלח מעלי, וזוהי הבחינה הצרופה ביותר בפרק הזה כולו — שכן דומה שהם משרתים את ענייני, ודווקא משום כך עלי להחמיר. מזה מאות שנים מעלים אפולוגטים שני סופרים פגניים שרשמו, כביכול, את החשכה שבצליבה: תאלוס ופלגון. אילו היו עדים אמיתיים ובלתי תלויים, הייתה בידי מתת. אך אין הם כאלה, ואני אומר זאת לפני שיאמר זאת מבקר.
מתאלוס לא נשתמרה אף מילה אחת. מה שמצוי בפועל ביד הוא כרוניקה ביזנטית מסביבות שנת 800 האומרת שיוליוס אפריקנוס אמר שתאלוס אמר דבר מה — ואף שם אין ציטוט, אלא תמצית של אפריקנוס בלבד, עם ההערה שתאלוס כינה את החשכה "שלא כדין" ליקוי חמה. הקישור אל הצליבה מונח בכינוי הרומז של אפריקנוס — "חשכה זו" — לא בתאלוס; השם ישוע אינו מופיע שם; ותיארוכו של תאלוס עצמו נושא מרווח של 300 שנה. עד שרוחבו 300 שנה ושמילותיו לא נשתמרו — אינו עד. ואף היסטוריון נוצרי ראה שאין דבר לראות מבחינה אסטרונומית: אורוסיוס (סביב 417) מכחיש במפורש שהחשכה הייתה ליקוי חמה רגיל — ואף לא יכלה להיות כזה, שכן הפסח חל בירח מלא, ואז ליקוי חמה בלתי אפשרי (Orosius, Historiae adversus paganos VII.4).
ופלגון גרוע יותר — שכן אין הוא מצביע אפילו אל הכיוון הנכון. פלגון אינו נוקב בישוע, לא ביהודה ולא בפסח; הוא נוקב ברעידת אדמה בביתיניה, יותר מ־1,000 קילומטרים מירושלים, ובליקוי חמה. וחשב מחדש את תיארוכו שלו: הוא נופל בשנה הרביעית לאולימפיאדה ה־202 — השנה 32/33. פלגון תומך ב־33 לספירה, לא ב־31 לספירה. המגן על צליבה בשנת 31 ומביא את פלגון כאישור, היה מפיל את הנחתו שלו; היה עליו להסיט את העד בשנתיים, ואז אין לו עוד זכות לקרוא לו עד. זוהי מדידה בשתי אמות מידה, ואני איני עושה זאת. אני משלח את פלגון מעלי — לא על אף שהוא נוקב בשנת צליבה, אלא גם משום שזו השנה הלא נכונה.
מומחההמלחציים האסטרונומיים, החלים על הכול
תחת כל העדים האלה מונחת אי אפשרות פיזית אחת הסוגרת את הסבר הליקוי כולו, לכל שנה ולכל מחנה. ליקוי חמה מחייב מולד — שמש וירח בהיצמדות. הפסח חל מעצם הגדרתו בירח מלא — שמש וירח זה מול זה. ליקוי חמה בפסח הוא אפוא בלתי אפשרי מבחינה פיזית, ומשכה המרבי של הליקוי המלא הוא שבע דקות, לא שלוש שעות. חשכת השעה התשיעית, יהיה מה שהיה, לא הייתה ליקוי חמה — והמביא את תאלוס או את פלגון כדי לעשות ממנה ליקוי, מביא הסבר שהאסטרונומיה אוסרת. הדבר חל על האפולוגט המבקש לתמוך ב־31 לספירה באותה חומרה עצמה שבה הוא חל על המבקש לתמוך ב־33 לספירה.
שולחן העבודהולא הר געש: מה אומרות ליבות הקרח
הליקוי נשלל אסטרונומית; נותרת השאלה אם צעיף געשי יכול היה לכבות את השמש שלוש שעות תמימות. גם הדלת הזאת נטרקת, והפעם בנתונים פיזיים. שחזור ליבות הקרח eVolv2k (גרסה 4) נבדק במישרין עבור החלון. סביב שנת 31 עומד בליבות אות גופרית אחד בדיוק — VSSI 0.95 ± 0.71 Tg גופרית — והוא מצביע אל הכיוון הלא נכון: חד־קוטבי־אנטארקטי (גרינלנד 0.0), שמקורו בסביבות קו רוחב 45° דרום. התפרצות חלשה ובלתי ודאית בחצי הכדור הדרומי אינה יכולה להחשיך את השמים מעל ירושלים. במבט רחב יותר, התקופה כולה מכ־40 לפנה״ס עד 160 לספירה מונחת כ־"Roman Quiet Period": פליטת הגופרית הגעשית נמוכה בה ב־55 עד 70 אחוזים מן הממוצע רב־השנים. ומקרוב אין דבר: שדה הגעש חרת א־שאם אינו מכיר התפרצויות היסטוריות — הצעירה שבהן מתוארכת לסביבות 2670 לפנה״ס והייתה זרם בזלתי שופע, לא התפרצות פולטת אפר — ולא דווחה שום שכבת טפרה מן המאה הראשונה בישראל או ביהודה, ואף לא הר געש מקור הנקוב בשמו בכל החלון (eVolv2k: "N/A"). שכבת אפר שלא נמצאה אינה היעדר מבוסס; אך צעיף סטרטוספרי מעמעם בכל מקרה חודשים, לא שלוש שעות תחומות בחדות, ונשורת אפר מחשיכה רק מתחת לתמרה, סמוך ללוע. בכל אחת מן הנקודות האלה נכשל ההסבר הגעשי. [מתועד — eVolv2k v4 נבדק במישרין] יחד עם המלחציים האסטרונומיים משמעות הדבר: חשכת הצהריים אינה ניתנת לסילוק כתופעת טבע רגילה — לא כליקוי, לא כהר געש, ולא כחמסין (שמי חמסין מאירים באור מפוזר, אינם חשוכים).
מה נותר אפוא מן החשכה, אם לא הליקוי ולא הר הגעש נושאים אותה? הקו הישר ביותר אינו פיזיקלי אלא מקראי — והאוונגליסטים עצמם מניחים אותו כך. חשכת הצהריים עומדת בלשונו של המשפט הנבואי, ונבואה אחת מהדהדת בה ללא טעות. "וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר", אומר עמוס — ובאותה נשימה: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס 8:9–10). זהו משפט על עם חוגג, והוא אינו בא לבדו: שני פסוקים קודם לכן רוגזת הארץ ממנו (עמוס 8:8), והספר נפתח בתיארוך "שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ" (עמוס 1:1). חושך בצהריים וארץ רועדת, יחדיו, על עם בחגו — זוהי בדיוק הסמיכות שמתי מציב בשעה התשיעית (מתי 27:45, 51). אני נותן לקריאה הזאת את סימנה בלא גינונים: מפורש, לא מחושב — הד טיפולוגי, לא מדידה. ודווקא כפירוש שווה היא יותר מפיזיקה מפוברקת: היא מציבה את החשכה בקטגוריה שהטקסט עצמו כבר מציב אותה בה — קטגוריית האות.
העמקהכיצד "ראיה" מצטברת, והמראה שהיא מציבה
המאלף ביותר בתאלוס ובפלגון אינו שהם נכשלים, אלא כיצד נעשו ל"עדים" — משפט אחר משפט, בדרך שניתן לעקוב אחריה. פלגון (סביב 130) מדווח על ליקוי ועל רעש בביתיניה. אפריקנוס (סביב 221) מוסיף שהדבר אירע "בירח מלא" ונמשך "עד השעה התשיעית" — שני פרטים הבאים היישר ממרקוס 15:33, ושאוריגנס עצמו מכחיש כי פלגון אמרם. אוסביוס (סביב 320) מוסיף ש"כל זה עולה בקנה אחד עם מה שאירע בייסוריו של המושיע". מלאלאס מחשב זאת מחדש אל "שנתו השמונה עשרה של טיבריוס". ומיכאל הסורי, במאה ה־12, שם בפי פלגון שהמתים קמו, נכנסו לירושלים וקיללו את היהודים — ושהיה זה יום שישי. כל חוליה מוסיפה בדיוק את מה שהטיעון זקוק לו. זוהי חתימתה של הצטברות אפולוגטית, והשרשרת הזאת עומדת בספר הזה לא כהתקפה על אחרים אלא כמראה. ביקורת המקורות המודרנית מסיקה מכאן את המסקנה הישרה היחידה: תאלוס לא הזכיר את ישוע בשום מקום ויש למוחקו מרשימות העדים (Carrier, 2012, p. 191). ואותה אמת מידה חלה לכל הכיוונים — גם כלפי שלי: בחן כל שרשרת מקורות שלך עצמך על פי אותו דפוס הצטברות עצמו.
ואף על פי כן מונח תחת כל ההריסות האלה דבר אחד המבהיק, והוא טוב מכל מה שעשו ממנו האפולוגטים. אותו אפריקנוס עצמו, סביב שנת 221, דוחה את הסבר ליקוי החמה על יסוד אסטרונומי צרוף — אף שהיה נוח לו עד מאוד, שכן היה מספק לו עד פגני. הוא יודע שהפסח חל ב־14 לחודש הירח, שמשמעות הדבר ירח מלא, ושליקוי מחייב מולד. והוא מסרב לטיעון: "כיצד יוכל אדם להניח ליקוי בעוד הירח עומד כמעט קוטבית מול השמש?" הוא מקריב ראיה הנוחה לו משום שהאסטרונומיה אוסרת אותה. זוהי בדיוק המשמעת שתובע הספר הזה כולו — מבוצעת 18 מאות שנה קודם לכן. אפריקנוס אינו עד. הוא דוגמה.
היכן עומד המחקר אפוא בסופה של הטבעת הזאת? הארץ הותירה עקבה אחת המתאימה — שכבת רעש בתוך החלון, שאמצעה החשבוני על שנת 31, שנמדדה בידי אנשים שכלל לא שקלו את השנה ההיא. יותר מזה אין היא נושאת: שיעור בסיס של אחד לארבע עד חמש מחזיק אותה במקומה, כצבע, לא כעמוד תווך. ואת שני ה"עדים" הספרותיים שדומה היה כי הם המועילים מכול שילחתי מעלי, משום שבבחינה מקרוב הם רפאים — ואחד מהם אף מצביע אל שנתו של היריב. השילוח הזה אינו חולשתו של הפרק הזה; הוא יושרתו. עניין הדוחה את עדיו החלשים שלו זוכה לאמון שעניין האוחז בכול לעולם אינו זוכה לו.
עד כאן הלך הכול בעד התאריך: היום, השנה, הלוח, השבוע, ועתה הארץ. עת היא לתנועה ההפוכה — העניין שכנגד, במיטבו. הפסוק הכבד מכול, היריב החזק מכול, והתאריך השליט לפי אמת המידה שלו עצמו. זוהי התנועה הבאה, וההכרעה בה.
מסהלב
יש נחמה מוזרה בשילוחו של עד שהיית מבקש להחזיק בו. פירושו שאתה אוהב את האמת יותר מן הניצחון — וזוהי, בסופו של דבר, העמדה היחידה ההולמת את הנושא הזה. הארץ רעשה, אומר מתי, כשמת יוצרה; ואולי מונח שם, בבוץ של ים המלח, הד שקט של אותו יום. אך לא אעשה אותה גדולה משהיא, ולא אעלה שום רפאים כדי לחזקה. שכן אם אמת היא שהוא מת באותו יום רביעי, אין אותה אמת זקוקה להגזמתי — ואם אין זו אמת, רצוני לדעת. הארץ לוחשת; אין היא צועקת. ולחישה שנשמעה ביושר יקרה ממקהלה של בדותות.
הערה על אודות המקורות
הסיסמיט של עין גדי נבדק במישרין בספרות הגיאולוגית; החלון 26–36 בא מספירת שכבות שנה חופשית (Williams/Schwab/Brauer 2012; 31 או 32 לספירה ±5, לפי אופן המניין); תיארוך ¹⁴C חסר עוגן (Kagan et al. 2011) נותן חלון רחב יותר, 12–91 לספירה ב־1σ, המכיל אותו, וקושר אחר כך את השכבה אל רעידת האדמה הקטלוגית של 33; והתיארוך "33" הוא, כפי שניתן להראות, תאריך קטלוגי מותאם, לא מדידה. שיעור הבסיס (~1 לארבע עד חמש) עומד לצדו באותה בולטות; הקישור אל רעשו של מתי הוא ונשאר מפורש. הקטעים על תאלוס ועל פלגון נבדקו במקור עצמו (דרך סינקלוס, הירונימוס, אוריגנס); הם אינם מובאים במפורש כעדים אלא כמקרה מבחן של ביקורת מקורות, ותיארוכו שלו של פלגון (Ol. 202.4 = 32/33 לספירה) חושב מחדש. המלחציים האסטרונומיים — ליקוי חמה בפסח בלתי אפשרי מבחינה פיזית — חלים על כל הסבר של ליקוי, לכל הצדדים. הנתיב הגעשי נבדק במישרין באמצעות שחזור ליבות הקרח eVolv2k (v4) ונשלל: סביב שנת 31 לספירה עומד רק אות גופרית אחד, חלש וחד־קוטבי־אנטארקטי, התקופה הרחבה יותר היא ה־"Roman Quiet Period", ואין טפרה ואין הר געש מקור הנקוב בשמו (Sigl et al., 2015; Toohey & Sigl, 2017). החשכה אינה ניתנת אפוא לסילוק פיזיקלי; מה שנותר כרובד קריאה הוא האינטרטקסט הנבואי עמוס 8:9–10 — חושך בצהריים ורעש על עם חוגג — והוא מסומן במוצהר כמפורש, לא כמדידה. הפרק הזה הוא טבעת מחזקת; אין הוא נושא את התאריך. אין הוא טוען להוכחה.
ספרות (APA)
Carrier, R. (2012). Thallus and the darkness at Christ's death. Journal of Greco-Roman Christianity and Judaism, 8, 185–191.
Kagan, E., Stein, M., Agnon, A., & Neumann, F. (2011). Intrabasin paleoearthquake and quiescence correlation of the late Holocene Dead Sea. Journal of Geophysical Research, 116, B04311.
Karcz, I. (2004). Implications of some early Jewish sources for estimates of earthquake hazard in the Holy Land. Annals of Geophysics, 47(2–3), 759–792. [השרשרת ברית חדשה/תלמוד → Arvanitakis → Willis → הקטלוגים המאוחרים.]
Ken-Tor, R., Agnon, A., Enzel, Y., Stein, M., Marco, S., & Negendank, J. F. W. (2001). High-resolution geological record of historic earthquakes in the Dead Sea basin. Journal of Geophysical Research, 106(B2), 2221–2234. [Event C, 124 לספירה ± 188; נקרא דרך Williams (2012).]
Migowski, C., Agnon, A., Bookman, R., Negendank, J. F. W., & Stein, M. (2004). Recurrence pattern of Holocene earthquakes along the Dead Sea transform. Earth and Planetary Science Letters, 222(1), 301–314.
Sigl, M., Winstrup, M., McConnell, J. R., Welten, K. C., Plunkett, G., Ludlow, F., [...] Woodruff, T. E. (2015). Timing and climate forcing of volcanic eruptions for the past 2,500 years. Nature, 523(7562), 543–549.
Toohey, M., & Sigl, M. (2017). Volcanic stratospheric sulfur injections and aerosol optical depth from 500 BCE to 1900 CE (eVolv2k). Earth System Science Data, 9, 809–831.
Van Voorst, R. E. (2000). Jesus outside the New Testament: An introduction to the ancient evidence. Eerdmans. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Williams, J. B. (n.d.). Dead Sea earthquake catalog [website]. deadseaquake.info. ["Both labels refer to the same textual passage in the Gospel of Matthew"; תאריך הכותרת "26-36 AD".]
Williams, J. B., Schwab, M. J., & Brauer, A. (2012). An early first-century earthquake in the Dead Sea. International Geology Review, 54(10), 1219–1228.
Zohar, M., Salamon, A., & Rubin, R. (2016). Reappraised list of historical earthquakes that affected Israel and its close surroundings. Journal of Seismology, 20, 971–985. [שימש לסף הרישום ≈ M 5.5]
טקסטים ראשוניים: מתי 27:45, 51–54 · מרקוס 15:33 · עמוס 8:8–10 · עמוס 1:1 (השווה שמות 10:21–23; יואל 2:10, 31 כאינטרטקסט של החשכה) · יוליוס אפריקנוס, Chronographiae (דרך סינקלוס) · פלגון מטראלס (דרך הירונימוס, Chronicon; אוריגנס, Contra Celsum 2.33, 59) · אורוסיוס, Historiae adversus paganos VII.4. בקרה אסטרונומית על החשכה (בפסח של ירח מלא ליקוי חמה בלתי אפשרי): חישוב עצמי; השווה Stephenson (1997), Historical eclipses and Earth's rotation, Cambridge University Press.