האסטרונומיה עשתה את שלה: מרוץ שני סוסים, ומשפך שהותיר, ביום הרביעי, שנה אחת בלבד. אך השמים לבדם אינם פוסלים את 30 לספירה, ואף לא את 33 לספירה המסורתית. השאלה הבאה אינה אפוא אסטרונומית אלא ביוגרפית: אילו שנים מתירה דרך חייו של ישוע? מתי נטבל, כמה זמן ארכה הופעתו הפומבית, והיכן נוחתת הצליבה כאשר מחברים את שני אלה יחדיו? זהו חלון הפעילות, ואשרטט אותו ביושר רב ככל שאוכל — לרבות המקומות שבהם אין הוא כופה עליי דבר.
אקדים אפוא ואומר מה עושה הפרק הזה ומה אין הוא עושה, שכן הפיתוי להפריז בטענה גדול כאן מכול. החלון מתיר את 31 לספירה, ולפי הקריאות שעליהן אגן היא אף מונחת בו באורח טבעי. אך החלון אינו כופה את 31 לספירה. העוגנים שבהם עובד הספר הזה — שנתו ה־15 של טיבריוס, 46 שנות בניין המקדש — כל אחד מהם נתון למתיחה או להיפוך, ומתנגד מאומן קורא מתוכם שנה אחרת. הטוען שהכרונולוגיה מוכיחה את 31 לספירה תובע ממנה יותר מכפי כוחה. מה שהיא עושה צנוע יותר: היא מראה ש־31 לספירה נופלת בנוחות בתוך דרך החיים, ושכל אחד מן היריבים זקוק להתאמה משלו — ואיזו התאמה מבוססת יותר, עומד, במניין כן, קרוב לתיקו (ראה את הטענה הנגדית להלן). ההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן; היא נופלת על ציר היום, והפרק הזה מספק לה את תנאי הגבול בלבד.
פתח בנקודת ההתחלה: הטבילה. לוקס מתארך את הופעתו של יוחנן המטביל — ועימה, זמן קצר לאחריה, את טבילתו של ישוע — ב"שנת חמש עשרה למלכות הקיסר טיבריוס" (לוקס 3:1). זה נשמע מדויק, ואין הוא כזה, שכן הדבר תלוי במועד שבו אתה מניח לשלטונו של טיבריוס להתחיל. אם מונים משלטון היחיד שלו, לאחר מות אוגוסטוס בשנת 14 — המניין שאחריו הולכים רוב המקורות העתיקים — הרי השנה ה־15 היא בקירוב 28/29 לספירה, והטבילה נופלת ב־28 או ב־29. אם מונים מן הסתיו, מניין כולל — לפי הלוח הסורי־מקדוני של הפרובינקיה, או לפי שנה יהודית מתשרי, הנותנות כאן את אותה תוצאה — הרי אותה שנה 15 עצמה נמשכת מסתיו 27 ועד סתיו 28, והטבילה נופלת בסתיו 27. האחרון הוא המניין שעליו עובד הספר הזה — ואומר מיד שאין הוא המתועד ביותר. מניין שלטון היחיד הרגיל מאושש טוב יותר, והוא נותן טבילה מאוחרת יותר. ותהא הבחירה בשלושת המניינים אשר תהא: השנה ה־15 אינה מקבעת את שנת הצליבה — לא 30, לא 31, לא 33; ההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן, אלא על היום.
מומחהשלושת המניינים של "השנה החמש עשרה"
את pentekaidekaton etos של לוקס (לוקס 3:1) אפשר לחשב בשלוש דרכים. (1) שלטון יחיד, מ־14 — מניינם של שבעת העדים הקלאסיים (טקיטוס, סווטוניוס, דיו, פילון, יוספוס, קלמנס, טרטוליאנוס, המעמידים כולם את שלטונו של טיבריוס על ~22–23 שנים מ־14) וגם מניינה של ראיית המטבעות במלואה: שנה 15 ≈ 28/29 לספירה. (2) שלטון שותפים, מ־12/13 — מבחינה משפטית התקיים מ־12/13 זכות שווה בכל הפרובינקיות והצבאות (aequum ius, Velleius 2.121.1: "ut aequum ei ius in omnibus provinciis exercitibusque esset, quam erat ipsi"), מתועד אצל ולאיוס, סווטוניוס וטקיטוס וגם מתוארך בפומבי על מטבעות לוגדונום (RIC I² Tiberius 225–226, "TR POT XV", ואוגוסטוס עודנו בחיים): שנה 15 ≈ 26/27 לספירה. מניין זה הוא אפוא ממשי ומבוסס היטב — הוא עושה טבילה מוקדמת לאפשרית מבחינה היסטורית — אך שום מקור עתיק אינו מונה את שנות מלכותו של טיבריוס מנקודה זו באורח שניתן להוכיחו (ראה את ההעמקה). אפשרי במחשבה, לא מתועד; אינו נספר בשום מקום. (3) מניין הסתיו, מניין כולל מ־14: שנה 15 = סתיו 27–סתיו 28. יש לו שתי מסגרות, ושתיהן נקובות כאן. האחת היא הלוח הסורי־מקדוני של הפרובינקיה, ראש השנה באוקטובר (1 באוקטובר אצל Blinzler ו־Finegan, 20 באוקטובר אצל Doig); זו מסגרתם של Hoehner, Blinzler, Doig ו־Finegan, ושולחן העבודה שלהלן עוקב אחר הערות השוליים שלה. האחרת היא שנה יהודית מתשרי: Smallwood מבינה את מניינו של לוקס כ"presumably by Jewish reckoning" ומעמידה את השנה ה־15 "from October 27" (1976, p. 168 n. 82); יסודו החז״לי חלוק, תשרי בבבלי וניסן בירושלמי (שולחן העבודה על המניין היהודי להלן). בשנת 14 חלו שני ראשי השנה לאחר שיכלה בשורת מות אוגוסטוס להגיע, ולכן נותנות שתי המסגרות את אותה שנה. הספר הזה משתמש בשלישי — תאריך מחושב על דרך מניין מפורשת, לא מתועדת. מסומן ביושר: המניין הראשון הוא החזק ביותר, והוא נותן טבילה ב־28/29.
שולחן העבודההערת השוליים שמתחת ל"שנה החמש עשרה", נבדקה עד הקרקעית
המניין השלישי — הסורי־כולל, שנה 15 = סתיו 27–סתיו 28 — הוא דרך המניין שבה מוציא הספר הזה את טבילת 27 מלוקס 3:1, והיושר תובע שאראה את יסודו, גם היכן שהוא פריך. בספרות המקצועית הוא מופיע בחדותו הרבה ביותר אצל Hoehner (1977), המכנה אותו "שיטה 3" ומתארך את השנה ה־15 ל"21 בספטמבר 27 עד 8 באוקטובר 28". עבור על הערות השוליים שלו, ותמצא שאין הן נושאות את התאריך הזה. ההערה הנושאת שלו קוראת ל־Mommsen (Römisches Staatsrecht II.2, 802–804) לטובת הטענה שסוריה מנתה את קיסרי רומא מן הסתיו — אלא שהעמודים ההם אצל Mommsen עוסקים ב־Bildnissrecht, הזכות לדיוקן הקיסר על המטבע; אין שם סוריה, אין סלאוקים, אין ראש שנה, אין מניין שנות מלכות. Cichorius (1923), בר סמכו של Hoehner עצמו לתאריכים המדויקים, נשען באותה שאלה עצמה בדיוק על אותם עמודי Mommsen — שתי הערות שוליים, בלא תלות זו בזו, אל מקום שאינו נושא אותה. ו־Kraeling (1942), המגן המבוסס ביותר על "27/28", מודה בעצמו בהערתו 18: אין מטבעות המוכיחים שטיבריוס נמנה כך; התיארוך הכפול הנועץ את גבול הסתיו הוא של נרון, לא של טיבריוס.
את זה עליי לספור במלואו כנגד צידי שלי, שכן אני מניח את אותה אמת מידה על שני הצדדים. הפריט הטיבריאני הישיר היחיד בעל התיארוך הכפול — המטבע האנטיוכי (RPC I 4270), "(שנה) 1 [...] (שנה אקטיאנית) 45" — מתארך את שנה 1 של טיבריוס ל־14/15 לספירה, ומניח בכך את השנה ה־15, על לוחו האקטיאני שלו, על 28/29, לא על 27/28. הקריאה הכוללת 27/28, שהייתה נושאת את 31 לספירה בפעילות בת שלוש שנים וחצי, היא אפוא הקריאה שהפריט היחיד בעל התיארוך הכפול אינו נותן. מה שהמטבע הזה יכול לומר מוגבל, ושולחן העבודה "חזית המניין" להלן מפרט מדוע: הוא מודד את המניין הפרובינקיאלי הפגאני, ושם הגיעה בשורת מותו של אוגוסטוס רק לאחר ראש השנה, כך שמניין כולל ומניין בלתי כולל נותנים אותה שנה 1; הוא קובע את העידן, ואינו מבחין בין השיטות. לא מתועדת אפוא, ולא מופרכת: לא סבירה, אך לא בלתי אפשרית; ועל השנה ה־15 עצמה עומדת הקריאה הנמדדת ביותר (28/29) לצידה של 33 לספירה, לא לצידו של הספר הזה. איני בוחר אפוא ב־27/28 משום שהיא מצילה את 31 לספירה — זה היה שובר את הכלל העומד. מה שהממצא כן מניב הוא צנוע וסימטרי: הרישום הכרונולוגי הכבד ביותר נגד יום הרביעי, שנתו ה־15 של לוקס, אינו — גם במונוגרפיה הסטנדרטית — מדידה נקייה אלא שרשרת הערות שוליים המסתיימת בזכות דיוקן על מטבע. השנה ה־15 אינה מקבעת דבר, וההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן אלא על היום (ראה את גוף הטקסט לעיל). [מתועד — Mommsen II.2³ 802–804 ו־Kraeling, ATR 24 (1942) 346, נראו במקור; RPC I 4270 במקור; ההמרה מחושבת]
הקרקע ששניהם קוראים לה היא מסורת עתיקה, והספר הזה אינו נשען עליה. Blinzler ו־Finegan נסמכים שניהם על לוקס כסורי מאנטיוכיה — קריאה שקיימת, שלא הופרכה, ושעושה בידיו מניין סתיו סורי־מקדוני לטבעי יותר. היא נקובה כאן בשמה, ואינה נישאת. עדיה מאוחרים ותיארוכם שנוי במחלוקת, ומוצא אינו דרך מניין. טבילת 27 לספירה של הספר הזה נשענת על מניין הסתיו עצמו — הרשום כלא מתועד ולא מופרך, בשולחן העבודה על חזית המניין להלן — ולא על מקום הולדתו של לוקס. מי שמקבל את המוצא האנטיוכי אינו מרוויח כאן דבר שהספר זקוק לו; מי שדוחה אותו אינו גורע מן הספר דבר. [מפורש]
ומדוע אפוא בכל זאת מניין הסתיו והטבילה בשנת 27? לא משום שלוקס כופה זאת — אין הוא כופה — אלא משום שעוגן שני, עצמאי, מצביע לאותו כיוון: 46 שנות המקדש. כאשר ישוע מטהר בפסחו הראשון את המקדש ומדבר על הריסתו ועל בנייתו מחדש, משיבים היהודים: "ארבעים ושש שנה נבנה המקדש הזה, ואתה תקימנו בשלושה ימים?" (יוחנן 2:20). במספר הזה אפשר להשתמש, שכן את נקודת הפתיחה של בניין המקדש בידי הורדוס אפשר לחדד די הצורך — אף שאינה בלתי שנויה במחלוקת, ושולחן העבודה להלן כותב מדוע: הוא החל בשנת מלכותו ה־18, ודבר זה מסתכם — דרך עוגן רומי עצמאי, ביקורו של אוגוסטוס בסוריה — ב־20/19 לפנה״ס (יוספוס, Antiquitates 15.380; קסיוס דיו 54.7). אותה מסגרת הרודיאנית — עלייה לשלטון ב־40 לפנה״ס, כיבוש ירושלים ב־37 לפנה״ס, השנה ה־18 סביב 20/19 — הוגנה אגב לאחרונה מחדש בדרך עצמאית לחלוטין: לא דרך ליקוי הירח הידוע שלפני מות הורדוס, אלא דרך ציר הזמן של המלחמה הפַּרתית, שבו תנועותיו של ונטידיוס אצל אפיאנוס וליוויוס מועדפות על פני פלוטרכוס ודיו (Lanser, 2021), כנגד הרוויזיה המאחרת את מלכות הורדוס בשנה אחת (Filmer, 1966; Steinmann & Young, 2020); נקודת הפתיחה של המקדש אינה נשענת אפוא על עוגן אחד בלבד. 46 שנים לאחר מכן מובילות אל 27/28 לספירה. אם זהו פסחה הראשון של הפעילות, הרי הדבר עולה בקנה אחד עם טבילה בסתיו 27 — ומשם ואילך מונה השעון. צורתה של הבחירה הזאת חייבת להיקרא בשמה, שכן אני קורא לה בשמה אצל אחרים. זוהי בחירת התכנסות, לא מדידה: המניין נבחר משום שעוגן שני מתיישב עימו, ואילו הצביע יוחנן 2:20 על 29, אותו היגיון עצמו היה בוחר במניין הבלתי כולל. החלופה השורדת, טבילה ב־29 לפי המניין הבלתי כולל, זולה יותר רק אם הצליבה כבר הונחה ב־33; במונחיה שלה היא נדחית כאן על יסוד התקף בתוך הכרונולוגיה של הספר אך מעגלי ביחס לאורך הפעילות הנגזר ממנה אחר כך. המניין הוא אפוא פירוש, ורשום ככזה בנספח D; ו־31 לספירה אינה נשענת עליו לבדו, שכן ההכרעה נופלת על היום (פרקים 7–8).
שולחן העבודהחשבונו של החלון
נקודת המוצא של המקדש. שנתו השמונה־עשרה של הורדוס = 20/19 לפנה״ס (Josephus, Ant. 15.380). העוגן אינו מוסכמת ספירה אלא סדרו של Josephus עצמו: Ant. 15.354 מציב את בואו של אוגוסטוס לסוריה בשנה השבע־עשרה, ביקור זה מקובע רומית ב־20 לפנה״ס (Dio 54.7), והשנה השמונה־עשרה באה מיד אחריו. בתוספת 46 שנה (אין שנת אפס) = 27/28 לספירה → פסח ראשון באביב 28.
הנתון הנגדי. Josephus מוסר שניים. Bellum Judaicum (BJ) 1.401 מציב את הבנייה מחדש בשנה החמש־עשרה. במניין מן המינוי (40 לפנה״ס) השנה ה־18 נותנת 23/22 והשנה ה־15 נותנת 26/25; במניין מכיבוש ירושלים (37 לפנה״ס) השנה ה־18 נותנת 20/19 והשנה ה־15 נותנת 23/22. רק השנה ה־18 על הכיבוש מתיישבת עם ביקור סוריה. והנתון של השנה החמש־עשרה אינו משרת חשבון של איש: בתוספת 46 שנה מתקבל 21/22 לספירה או 24/25 לספירה — מוקדם מדי לכל מועמד, ל־30 לספירה ממש כמו ל־31 ול־33. מי שמניח לו להיחשב אינו נותר עם שום חשבון של יוחנן 2:20.
המסקנה. מסלול 46 השנים חד פחות משכל הצדדים נוהגים בו — ספר זה בכלל, עד שורה זו. הוא נשאר כאן העוגן השני לצד מניין הסתיו, אך בלי המילה "מקובע": נקודת המוצא תלויה בסדרו של Josephus ב־Ant. 15.354, לא בנתון האחד שהספר עצמו בחר. [מתועד — Ant. 15.354, 15.380 ו־BJ 1.401 נבדקו במקור; מפורש — השקילה]
החיבור אל שנת הצליבה. השנה תלויה בשתי בחירות — הטבילה ומספר הפסחים:
טבילה
+ 3 פסחים (פעילות ~2.5 שנים)
+ 4 פסחים (פעילות ~3.5 שנים)
סתיו 27 (מניין הסתיו)
30 לספירה
31 לספירה
סתיו 28/29 (שלטון יחיד)
31 לספירה
32/33 לספירה
הגבול התחתון. פילטוס קיבל את משרתו לכל המאוחר ב־26/27 (יוספוס, Ant. 18.32–35); טבילה בסתיו 27 נופלת אחריה כשורה. כרונולוגיית הספר היא אפוא: טבילה בסתיו 27, פסח ראשון 28, ארבעה פסחים, צליבה ב־31 לספירה — ניתנת לבדיקה חוזרת, אך תלויה בשתי בחירות מפורשות, וזה נאמר לצידה ביושר. [מחושב]
ואז החוליה השלישית, והיא הציר שבין 30 לספירה ל־31 לספירה: כמה פסחים מונה הפעילות? יוחנן נוקב בשמם של שלושה במפורש — בטיהור המקדש (2:13), בריבוי הלחם (6:4), וסמוך לפני הייסורים (11:55). השאלה היא אם יש רביעי: "חג היהודים" חסר השם ביוחנן 5:1. אם גם הוא פסח, מונה הפעילות ארבעה פסחים ונמשכת כשלוש שנים וחצי; ואם לאו, נותרים שלושה והיא נמשכת כשנתיים וחצי. ובזה תלויה השנה: ארבעה פסחים מן הטבילה בשנת 27 מביאים את הצליבה אל 31 לספירה; שלושה מביאים אותה אל 30 לספירה. הספר הזה קורא את יוחנן 5:1 כפסח — לא מתוך נוחות חשבונית, אלא משום שכך קראוהו העדים הקדומים ביותר: אירנאוס, סביב שנת 180, מונה את החג חסר השם כ"פעם השנייה" שבה עלה ישוע לפסח (אירנאוס, Adversus Haereses 2.22.3), ואוסביוס נוקב סביב שנת 315 במפורש באורך הפעילות: "שלוש שנים וחצי, וזאת מבהיר יוחנן המבשר" (אוסביוס, Demonstratio Evangelica 8.2). הקבלה הקדומה קוראת אפוא ארבעה פסחים ושלוש שנים וחצי. (למען ההגינות, וזה נאמר בכל פעם: אירנאוס גזר ממניינו שלו מסקנה שאיש לא הלך בעקבותיה — שישוע קרב לגיל 50 ופעל יותר מ־10 שנים, 2.22.5–6. מניינו מתקבל, לא מסקנתו.) מה שנותר ביושר נמדד: החג חסר השם היה ונותר חסר שם, פעילות קצרה יותר אינה נשללת (פרק 14), והאביב הנוסף הוא סמך ולא כפייה. שולחן העבודה להלן פורש את המבחן שקבע זאת, ובכללו שני הקריטריונים שבהם נכשל; הצורה הרשומה, עם הקריטריונים בטבלה ועם פער הקורפוס המותיר אותו פתוח, עומדת בנספח E.3.
שולחן העבודההאביב הנוסף: מבחן שנקבע מראש, והוא לא כפה
הקריאה המכניסה אביב בין יוחנן 2:13 ליוחנן 6:4 נושאת, במסלולו של הספר הזה, את מלוא ההבדל שבין 30 לספירה ל־31 לספירה. משום כך הועמדה למבחן שקריטריוניו נכתבו לפני שנקראו המקורות: שלושה שהיה עליהם להתקיים בעד האביב הנוסף, ושלושה שהיו מעידים נגדו. אף קריטריון לא הותאם בדרך. התוצאה היא אפשרי, לא כפוי, והיא נרשמת כאן בצורה הזאת.
משלושת הקריטריונים שבעד, קריטריון 1 לא התקיים — אילוץ שהיה כופה את קטיפת המלילות (מתי 12:1; מרקוס 2:23; לוקס 6:1) לאחר הפסח של יוחנן 2:13, בלא תלות בסדר יהודה–גליל המונח. הסינופטיקאים עצמם חלוקים על מקומו של המעשה: מתי מציב אותו לאחר שאלתו של המטביל מבית הכלא, מרקוס ולוקס הרבה לפני כן, לפני בחירת ה־12. לפחות אחד מהם אינו מסדר כאן כרונולוגית, ומרקוס 2:1–3:6 הוא סדרת פולמוסים הערוכה לפי נושא. גם קריטריון 2 לא התקיים — קריאה עונתית של יוחנן 4:35 ("עוד ארבעה חודשים והקציר בא") שהייתה שוללת את קריאת הפתגם. הקריאה העונתית התבררה כחזקה מן הצפוי, ופתגם כזה אינו מתועד בשום מקום; אך מסורת הפרשנות חלוקה, ואין היא חלוקה באופן המכריע את העניין. קריטריון 3 התקיים — הקבלה הקדומה של יוחנן 5:1 — ובניסוחו שלו, כסמך. משלושת הקריטריונים שבנגד התקיימו שניים (סדר יהודה–גליל נשען על הרמוניזציה שהסינופטיקאים אינם טוענים לה; הרגל השלישית עושה שימוש חוזר בחומרה של הראשונה) ואחד לא התקיים: המסורת אינה קוראת פתגם ברובה, ויש בה קוראים הנוטלים את ארבעת החודשים כמרווח ממשי ואינם בונים על כך כרונולוגיה.
והמחבר שעליו נשענת הקריאה אינו טוען יותר מכך. Hoehner כותב שקטיפת המלילות "would fit well" בין שני הפסחים (1977, p. 56). זה אינו טיעון כופה, והוא אינו מציע אותו ככזה. יתרה מזו: שני סמכיו אינם ניתנים לשימוש בבת אחת. הוא קורא את יוחנן 5:1 "with great hesitation" כסוכות ולא כפסח, מכנה את טענתו של Blinzler שפעילות בת שלוש שנים תובעת שיהיה 5:1 פסח "false", וטיעון הסוכות שלו נשען בתורו על הקריאה העונתית של 4:35 — "If 5:1 were the next Passover, it would come immediately after 4:35" (1977, pp. 58–59). המפעיל את חבילת Hoehner אינו יכול להפעיל בעת ובעונה אחת את אירנאוס, שכן כל עניינו של אירנאוס הוא ש־5:1 הוא פסח. הספר הזה מוליך אפוא מסלול אחד ולא את שניהם: את הקבלה הקדומה, כסמך, עם מסקנתו של אירנאוס עצמו, שאינה עומדת במבחן הביקורת, נקובה לצידה — ולא את סדרו של Hoehner כרגל עצמאית.
מה שזה עולה, בפה מלא: אין להציג את קריאת ארבעת הפסחים ככפויה, ומהדורות קודמות של הספר הזה הציגו אותה חזק ממה שהמבחן נושא. ומה שאין זה עולה: הקריאה אינה טיעון נוח. היא קריאה מכובדת שאינה כופה, ותו לא. והתוצאה רצה באותו אופן לשני הכיוונים — על הציר הזה 31 לספירה מותרת ואינה מסומנת, ו־30 לספירה, הזקוקה בדיוק לשלושה פסחים, אף היא אינה מסומנת. הציר בלתי מוכרע, וההכרעה נופלת במקום אחר. [מתועד — Hoehner, 1977, pp. 56 ו־58–59, נראה במקור; הקריטריונים נקבעו לפני הקריאה]
טענה נגדיתהכרונולוגיה המצביעה הרחק מ־31 לספירה
יעשה כאן הצד שכנגד את מהלכו החזק ביותר, שכן יש לו אחד. המניין המתועד ביותר של לוקס 3:1 — שלטון היחיד מ־14, הנישא בידי שבעה עדים עתיקים וגם בידי ראיית המטבעות במלואה — נותן טבילה ב־28/29, לא ב־27 (Steinmann, 2022a). ו־46 השנים של יוחנן 2:20 ניתנות, על פי דקדוק קפדני, להיקרא בדיוק להפך: אם נוטלים את הדאטיב etesin כנקודה בזמן ("לפני ארבעים ושש שנה") ולא כמשך, ואת המילה naos במובנה הצר, בניין ההיכל שהושלם כבר ב־18 לפנה״ס, יוצא המאמר בקירוב ל־29/30 לספירה והצליבה ל־33 לספירה (Steinmann, 2022b). שני עוגנים, ושניהם ניתנים להיכפף אל 33 לספירה — שנת התיארוך השליט. המגן על 31 לספירה מוכרח אפוא לבחור בשני העוגנים בענף הפחות מקובל. זהו נטל ממשי, ואיני מסתובב סביבו.
התשובה אינה שהצד שכנגד טועה, אלא שהמצב סימטרי יותר מכפי שהוא נראה. שכן מתחתיו מונחת דחיקה מבנית. הקריאה הטבעית, קריאת הרוב, של יוחנן 2:20 (משך, פסח ראשון ~27/28) והקריאה המתועדת ביותר של לוקס 3:1 (28/29 → טבילה ב־29) אינן מתיישבות זו עם זו — הפסח הראשון היה נופל אז לפני הטבילה. כל כרונולוג, אפוא, מוכרח להתאים אחת מהן. הספר הזה מחזיק ביוחנן 2:20 של הרוב ומתאים את לוקס 3:1 (מניין הסתיו, טבילה ב־27). המגן על 33 לספירה מחזיק בלוקס 3:1 של הרוב ומתאים את יוחנן 2:20 (ה־naos הצר, נקודה בזמן). השאלה אינה "מי מרמה", אלא "התאמתו של מי מבוססת יותר" — ובנקודה זו עומד הדבר, בספירה ישרה, קרוב לשוויון.
שולחן העבודהה־naos של יוחנן 2:20, נמדד מול לשונו של יוספוס עצמו
קריאת ההיפוך שלמעלה תלויה בציר לקסיקלי אחד: ש"מקדש" ביוחנן 2:20 הוא ה־naos היווני, וש־naos פירושו בדווקנות בניין ההיכל — שהושלם כבר סביב 18 לפנה״ס, כך ש"ארבעים ושש שנה" היו מצביעות על נקודה בעבר ולא על בנייה מתמשכת. ההפרדה naos (ההיכל) לעומת hieron (המתחם כולו) היא נטייה ממשית בברית החדשה. אך אם היא כופה כאן — את זאת יש לבחון אצל העד הקרוב לה מכול: יוספוס, המתאר ביוונית בדיוק את המקדש הזה. ולשונו שלו אינה נושאת את הקריאה הדווקנית.
יוספוס אכן מצמצם את ה־naos בתיאור הבנייה הטכני — "ה־naos עצמו נבנה בידי הכוהנים בשנה ושישה חודשים" (Ant. 15.421). אך דווקא המשפט הזה חותר תחת קריאת ההיפוך: היו "ארבעים ושש שנה" משך בנייתו של ה־naos עצמו, לא הייתה יכולה להיות נכונה, שכן ההיכל ההוא עמד בתוך שנה וחצי. ובמקומות אחרים משתמש יוספוס במילה שימוש רחב: "הם בונים את ה־naos [...] ומשכו סביבו את הסטווים ואת החומות" (Ant. 11.87) — naos עם סטווים וחומות הוא מפעל המקדש כולו, לא התא הפנימי (cella) לבדו. גם המילונים מצביעים לאותו כיוון: מילון היסוד (LSJ) נותן כמשמעות ראשונה של naos את "המקדש" (הבניין בכללו); המובן הצר "cella" הוא המשמעות הנגזרת, השנייה, וההגבלה של הברית החדשה היא ייחוד הקשרי, לא תכונה של המילה.
זה מטה את "ארבעים ושש שנה" בחזרה אל קריאת הרוב — המקדש שהדוברים ראו מתרומם לנגד עיניהם 46 שנים (ויותר: המלאכה נמשכה עד בערך 63 לספירה) — ועימה אל הפסח הראשון ב־27/28 ואל הצליבה ב־30/31. זה מקשה על 33 לספירה, אך — וזה הגבול הכן — אין זה שולל אותה: משענותיה הדקדוקיות של קריאת ההיפוך (הדאטיב כנקודת זמן, האאוריסט כמושלם) עומדות בלא תלות בלקסיס ושורדות. יוחנן 2:20 נותר בכך מה שאומרת ההערה על המקורות: עוגן הפיך, המתיישב תחת קריאת הרוב עם 31 לספירה וניתן להיכפף בידי מתנגד מאומן אל 33 לספירה — לא עוגן קשיח, אך כן עוגן אשר, כשהוא נמדד מול לשונו של יוספוס עצמו, נוטה קלות אל הצמד 30/31. [מתועד ללשונו של יוספוס — Ant. 15.421 ו־11.87 (יוונית); מפורש לשקילה]
Reis (2025, p. 3) מחשב לאורך אותו ציר, אך בכיוון ההפוך. הוא מציב את תחילת הבנייה בסוף 21 או באביב 20 לפנה״ס, מניח שהעבודה הושלמה כ־18 חודשים לאחר מכן (18/17 לפנה״ס), ומונה את 46 השנים של יוחנן 2:20 מאותה השלמה: הפסח הראשון חל אז ב־30 לספירה — ראשיתו של שירות שאצלו מסתיים על הצלב בשנת 33. ההתחלה ההיא — "עשר שנים אחרי אקטיום" — אינה נתונו של Josephus אלא היסקו של Reis עצמו: Josephus מתארך את ההתחלה בשנת מלכות בלבד, וכנגד עוגנו שלו (Ant. 15.354) יוצא Reis שנה אחת מוקדם מדי; תוצאתו אינה משתנה בכך. ה־30 לספירה שלו הוא אפוא פסח ראשון, ולא שנת הצליבה שפרק 14 שוקל. ואותם 18 חודשים הם נתונו של Josephus על ה־naos עצמו (Ant. 15.421) — בדיוק הנתון שמסגרת זו מודדת לעיל. גרסתו אינה מביאה אפוא נתון חדש, אלא את קריאת ההיפוך בכיוון ספירה אחר: ספר זה מונה את 46 השנים מתחילת העבודה ומגיע ל־27/28; הוא מונה אותן מסוף אותה שנה וחצי ומגיע שלוש שנים מאוחר יותר. כשמניחים אותו לצד חשבונו של Steinmann, אין חשבונו אפוא עד שני לקריאת ההיפוך, אלא אותו עד עצמו: שניהם נשענים על ה־naos במובן הצר, ומובן צר זה הוא, במידת דברו של Josephus עצמו, המשמעות הנגזרת ולא הראשונה. [מתועד עבור חשבונו של Reis — Reis (2025), p. 3; מפורש עבור השקילה]
ראה כיצד מתייחסים שני הצירים זה לזה, שכן שם מונח יושרו של הכול. על הציר הכרונולוגי 31 לספירה מותרת, ולפי קריאותיו של הספר הזה גם טבעית — אך אינה כופה; 30 לספירה ו־33 לספירה נותרות כל אחת בחיים, כל אחת במחיר התאמה משלה. הכרונולוגיה אינה בוחרת אפוא. מה שבוחר הוא היום: אות יונה התובע שלושה לילות, שתי השבתות, ה־14 בניסן — ומבין השנים שדרך החיים מתירה יש בדיוק אחת שבה 14 בניסן חל ביום רביעי בתוך אותו חלון, והיא 31 לספירה. חלון הפעילות הוא הכברה; היום הוא היד השולחת דרכה.
וכאן במקומה הבחנה הנושאת את הספר כולו, ואני כותב אותה במפורש ובכוונה. הטבילה בשנת 27 נגזרת בפרק הזה מן ההיסטוריה הרגילה — לוקס 3:1 ויוחנן 2:20 — ולא משום דבר אחר. זה נעשה בכוונה, אך לא כדי להשאיר את דניאל מחוץ לדלת. שכן קיימת דרך שנייה אל אותה שנת 27 עצמה, והיא חזקה: 70 השבועים של דניאל, צו ההשבה של 458 לפנה״ס, הנמנה מ־457, 483 השנים עד המשיח — 457 + 483 יוצא בשנת 27, המשיחה, קץ 69 השבועים. ושם, אצל הטבילה, נפגשות שתי הדרכים: הקיסר והמקדש (לוקס 3:1, יוחנן 2:20) וגם הנביא מצביעים שניהם על 27 לספירה. זהו מסלול שני המגיע אל אותה שנה עצמה — ואני מוליך אותו כהתכנסות, לא כמשענת: הדרך ההיסטורית של הפרק הזה עומדת במלואה גם בלעדיו, ונספח F מראה מה עושה השקילה כשמסירים את קו ה־457 (פרק 16). מה שאומר דניאל על הקץ רחב יותר בכוונה: "ואחרי השבועים שישים ושניים ייכרת משיח" (דניאל 9:26) — "אחרי", לא "באמצע". הנבואה נועצת אפוא את ההתחלה ופותחת חלון; אין היא כופה את שנת הצליבה, ואף אין צורך בכך. את החלון ההוא סוגר לא דניאל אלא הפעילות: היא נמשכת לכל היותר שלוש שנים וחצי (ארבעת הפסחים של יוחנן — המוליכים כסמך ולא ככפייה, על פי שולחן העבודה על האביב הנוסף) ולכל הפחות שנתיים, ובקצהו הרחוק ביותר נופל הצלב באביב 31. זהו קו נבואי, אך — וזו המילה המכרעת — קו נבואי מדיד: יש לו צו מתועד, מניין הניתן לבדיקה חוזרת, ונקודת קץ המתלכדת אצל הטבילה עם הקיסר, עם המקדש ועם הפסחים. דווקא משום כך אני מפריד כאן בין שתי הדרכים — לא כדי להחביא את הנבואה, אלא כדי להניח להתכנסותה להיספר. שני מסלולים עצמאיים המגיעים אל שנה אחת שוקלים יותר מאחד, וזה נותר נכון רק כל עוד אין מניחים להם להישען זה על זה. הדוחה את ההנחה ההיסטוריציסטית של 70 השבועים מותיר את המסלול ההיסטורי של הפרק הזה עומד במלואו; המקבל אותה מקבל עימה אישוש שני, מדיד. הפיתוח המלא של אותו קו נבואי — בקריאתו שלו של הספר הזה, שבה השבוע ה־70 של דניאל 9:27 עודנו עתידי — בא בהמשך; כאן הוא נספר כמה שהוא: עד שני מדיד, והנחתו פרושה גלויה על השולחן.
העמקההדרך שהספר הזה אינו הולך בה, והשניים־מול־שניים הישר
שני דברי יושר שייכים לכאן, והראשון עולה לספר הזה בטיעון. מהלכת תמיכה עממית בטבילה מוקדמת: מטבעות מאנטיוכיה המונים כביכול את שלטונו של טיבריוס כבר מ־11/12. המטבעות ההם אינם קיימים — ואין הדבר נשען על שיפוט ישן אחד אלא על ראיית המטבעות המודרנית עצמה. Eckhel חשף את הטיפוסים הנדונים (מתוך Thesaurus Morellianus) כבר ב־1794, והנומיסמטיקה מאז רק חיזקה זאת: הקורפוס הסטנדרטי Roman Provincial Coinage מכיל את המטבעות האנטיוכיים האמיתיים (הנפקות Silanus, RPC I 4270/4271), המתארכים תיארוך כפול את שנתו הראשונה של טיבריוס לשנה האקטיאנית 45 = 14 לספירה, כלומר ממות אוגוסטוס — היפוכו של מה שלמענו מובאים טיפוסי הרפאים. Fotheringham (1934) ראה את אמיתותם כבלתי ניתנת להגנה; ורשימת מלאי עדכנית של כ־200 טיפוסי מטבע מתוארכים, בתוספת כתובות ופפירוסים מצריים, מוצאת סימני שנים הנעים אך ורק מ־14/15 עד 36/37 — ובשום מקום לא השנים 24–26 שמניין פרובינציאלי מ־11/12 היה מחייב (Steinmann, 2022a). במטבעות הרפאים ההם אין הספר הזה משתמש אפוא. אך שלטון השותפים עצמו הוא נתון אחר, והוא עומד: הזכות השווה (aequum ius) של ~12/13 הוא עובדה חוקתית מתועדת, מתוארכת בפומבי על מטבעות לוגדונום האמיתיים (RIC I² Tiberius 225–226, "TR POT XV", ואוגוסטוס עודנו בחיים), והוא עושה מניין טבילה מוקדם לאפשרי מבחינה היסטורית. אלא שדבר אחד: שום מונה עתיק אינו מחשב את שנות מלכותו של טיבריוס מנקודה זו באורח שניתן להוכיחו. ניסיון נומיסמטי עדכני לעשות זאת בכל זאת (Lanser, 2026) נשען בדיוק על המטבעות האנטיוכיים הללו ועל תזה ישנה יותר על אודות העידן האקטיאני (Kubitschek, 1890) — אלא שהתזה ההיא עוסקת בפרובינציה מקדוניה, לא בסוריה, ומחברה עצמו מזהיר שתיארוכים "מקדוניים" במקומות אחרים מוסבים על לוחות נגזרים; מטבעות Silanus עצמם מתארכים את שנתו הראשונה של טיבריוס לשנה האקטיאנית 45 = 14/15 לספירה, עם התואר סֶבַּסְטוֹס (Σεβαστός), שאותו נשא רק לאחר מות אוגוסטוס בקיץ 14. המניין מ־14 עומד אפוא, גם בעירו של לוקס עצמו. משום כך אין הספר הזה מוליך את שלטון השותפים: אפשרי במחשבה, לא מתועד, ואינו נספר בשום מקום — בעוד הטבילה בשנת 27 נשענת על מניין הסתיו. אני אומר זאת בקול, שכן אמת המידה שאני מניח כנגד מתנגד — לא ראיית רפאים — חלה כאן כנגד עצמי.
דבר היושר השני הוא הנהלת חשבונות. שני המחנות מתאימים בדיוק שני טקסטים קשים אל תאריכם. המגן על יום השישי מרחיב את "שלושה ימים ושלושה לילות" (פרק 3) ומצמצם את ה־naos של יוחנן 2:20. הספר הזה קורא שני טקסטים כנגד הענף המקובל: "היום השלישי" של לוקס 24:21 (פרק 13) ומניין השנה ה־15. שניים מול שניים. שכך עומד העניין אינה חולשה שיש להסתירה אלא עמדת הפתיחה הישרה: אף אחד משני הצדדים אינו קורא את כל הטקסטים בלא מאמץ, והשקילה נסבה על אילו שתי התאמות נושא הקורפוס טוב יותר — לא על השאלה מי מתאים כיחיד.
שולחן העבודההמניין הישיר: היכן שנות מלכותו של טיבריוס כן נמדדו
מאחורי המשפט על "כתובות ופפירוסים מצריים" המוצאים סימני שנים "אך ורק מ־14/15 עד 36/37" מונח קורפוס תיעודי שראוי לפרוש אותו, שכן זהו המניין הקרוב ביותר לעולמו של לוקס עצמו. בחומר הפפירוסים והאוסטרקונים המצרי, המכונס ברפרטואר הסטנדרטי של Bureth, עומדת שנתו הראשונה של טיבריוס על 14/15 — ולא מהחלטת עריכה בלבד: תחת "שנה 1 של טיבריוס" עומדים כ־15 פריטים מתוארכים. אילו החילה מצרים את מוסכמת ה"גדם" הרגילה (שנת העלייה לשלטון כשנה 1, קצרה ככל שתהא), הייתה אותה שנה 1 מכסה רק את 10 הימים שבין מות אוגוסטוס (19 באוגוסט 14) לראש השנה המצרי (1 בתות, 29 באוגוסט) — ו־15 מסמכים מתוך 10 ימים, בפרובינציה שעוד לא יכולה הייתה לקבל את הבשורה מרומא, אינם אמינים.
שמוסכמת הגדם הייתה במצרים הנורמה — שנתו ה־14 של נרון, שנת מותו, מתועדת שם בשפע — עושה את החריג אצל טיבריוס דווקא לניתן להסבר, ופפירוס אחד מספק את המנגנון. P.Oxy. VII 1021 מכריז באוקסירינכוס על מות קלאודיוס כחדשה, וכבר מתוארך "שנה 1 של נרון" — 35 ימים לאחר המוות, ועדיין כחדשה. מיושם על מות אוגוסטוס, נכנסת הבשורה למצרים רק בסוף ספטמבר 14 — אחרי 1 בתות. לא הייתה שנת גדם לפתוח, שכן משנודע הדבר כבר החלה השנה המצרית החדשה. לא אנומליה, אלא חשבון.
אותו מניין עצמו עומד על מטבע ביהודה עצמה. הפרפקטים ולריוס גרטוס ופונטיוס פילטוס טבעו בירושלים על שנות מלכותו של טיבריוס: שנותיו של גרטוס 2 עד 11 (15–24 לספירה), שנותיו של פילטוס 16 עד 18 (29–31 לספירה) — וכל אחת מהן נופלת בתוך כהונתם הידועה מיוספוס רק אם שנה 1 של טיבריוס נופלת על 14/15. תחת מניין משלטון השותפים (12/13) הייתה "שנה 2" של גרטוס נופלת על 13 לספירה, כשעדיין לא היה פרפקט וטיבריוס עדיין לא היה קיסר. המניין הישיר, הראשוני, מניח אפוא את האפוכה של טיבריוס פה אחד על 14/15 — מה שקבעה ההעמקה נומיסמטית עומד בזאת גם תיעודית (ואינו נושא, כפי שהוסבר שם, את שלטון השותפים כמונה של טבילת 27). [מתועד — Bureth (1964) 25; P.Oxy. VII 1021 ו־RPC I 4958–4969, נראו במקור; ההמרות מחושבות]
שולחן העבודהה"עשרים ושתיים" של Antiquitates 18.106, ומדוע אין היא קיימת ביוונית
מתחת לאפוכה של טיבריוס — ומתחת לתיארוך מות הורדוס — עוברת חזית שנייה, והיא טקסטואלית. יוספוס כותב שפיליפוס מת "בשנה העשרים לשלטון טיבריוס", לאחר "שלושים ושבע שנות" טטררכיה (Ant. 18.106). מטבעותיו שלו של פיליפוס נושאים את השנה ה־37 ההיא (RPC I 4952–4953, על העידן המתחיל במות הורדוס ב־4 לפנה״ס), וכך מעגן הקטע את שנת המוות ההיא — העוגן הנושא את פרק 10. המבקש להסיט את הורדוס אל 1 לפנה״ס זקוק אפוא לקריאה אחרת, והיא קיימת: חלק מן המסורת הלטינית קורא "השנה העשרים ושתיים" (Filmer, 1966; Beyer, 1998). עמדה — ונפל העוגן; ולכן דינה להיבחן גם כאן, באותה חומרה שאני מניח במקומות אחרים כנגד מתנגד.
היא אינה עומדת, והאפרט הביקורתי של Niese אומר מדוע. "εἰκοστῷ" — ה־20 — אחיד בכל העדים היווניים (כתבי היד A, M, W וגם האפיטומה); העד היחיד ל"עשרים ושתיים" הוא התרגום הלטיני העתיק. יתרה מזו: הכוכבית של Niese לפני הלמה היא סימנו שלו לכך שהאפיטומה — ענף יווני בלתי תלוי בטקסט הראשי — קוראת במקום הזה עם הטקסט, והיא מאשרת כך באורח חיובי "עשרים" וגם "שלושים ושבע". והענף הלטיני המספק "עשרים ושתיים" מספק באותו משפט עצמו לא "שלושים ושבע" אלא "שלושים ושתיים" שנות טטררכיה (כתבי יד לטיניים אחרים: "שלושים וחמש"). איש — אף לא עד אחד — אינו קורא "22 + 37". ודווקא צמד המספרים הזה הוא שנחוץ לתיארוך המוקדם; זו קונטמינציה, השנה מן הלטינית ומספר המלכות מן היוונית. עד המשבש בעליל את הספרה השנייה של המשפט אינו נושא את הראשונה. ה"עשרים" עומדת, ועימה עוגן פיליפוס של פרק 10 — אף שהאפוכה 14/15 הנובעת ממנה אינה לטובת הספר הזה. והפסקה עולה יותר מן האפוכה. 20 ועוד 37 מ־4 לפנה״ס נותנים 33/34, שבמניין כולל היו השנה ה־20 ואחת: המשפט הוא שנת מלכות ממוספרת של קיסר רומי, הכתובה בידי מספר יהודי, המנויה באורח בלתי כולל. זהו העד היחיד החד ביותר נגד המניין הסתיו־כולל שעליו תלויה טבילת 27 של הספר הזה, וככזה הוא נשקל בשולחן העבודה על חזית המניין להלן, ולא מושאר כאן עומד כעוגן בלבד. [מתועד — Niese, Opera IV (1890) 160 עם האפרט, נראה במקור; Jachowski, 2015]
שולחן העבודהחזית המניין, רשומה: לא מתועדת, לא מופרכת
זו הרשומה הפתוחה הכבדה ביותר בספר, והיא מונחת כאן בצורה היחידה שבה אפשר לשאתה.
מה שנמדד. כל מניין מתועד של שנות מלכותו של טיבריוס מציב את שנה 1 ב־14/15 לספירה — אנטיוכיה (RPC I 4270), סלווקיה (RPC I 4330), אלכסנדריה (RPC I 5075–5105, הסדרה רצה עד שנה 23 ונעצרת שם). אף אחד אינו מציב אותה ב־13/14. *(העדים הספרותיים — פילון, יוספוס, טקיטוס, דיו — הם ממין אחר ואינם נספרים ברשימה ההיא: הם נותנים את משך המלכות, 22 וחצי עד 23 שנים, ומשך אומר כמה זמן נמשך שלטון, לא כיצד ממספרת נוסחת תיארוך את שנתו ה־15. הם קובעים את האפוכה ב־14, ותיבת המומחה שלמעלה מצטטת אותם בדיוק לשם כך; אין הם קובעים את המספור. ההבחנה נרשמת נגד צידי שלי במקום אחר; היא נרשמת גם כאן, משום שהיא תקפה לשני הכיוונים.)* המניין הסתווי־הכולל שממנו נוטל הספר הזה את הטבילה בשנת 27 אינו מתועד אפוא בשום מקום עבור טיבריוס. Doig, המחבר היחיד המגיע לאורכו אל סתיו 27, בידו אנלוגיה לפרקטיקה הורדוסית ולא מסמך, והוא מודה שהמטבעות הרומיים מונים באורח דינסטי. והמגן המודרני היחיד על מניין כולל מ־14, Meier, נוחת על 28 לספירה ולא על סתיו 27 — נקבע כאן על דיווחים משניים על עמדתו ולא על עמודיו שלו, וסומן ככזה.
ומדוע המילה היא בכל זאת לא מתועד ולא מופרך. מה שהמניין הסתווי זקוק לו הוא שגדם עלייתו של טיבריוס לשלטון מוספר בעצמו כשנה 1. אף אחד משני הקורפוסים אינו יכול לבדוק זאת. אוגוסטוס מת ב־19 באוגוסט 14; ראש השנה המצרי (1 בתוט) חל ב־29 באוגוסט וראש השנה האקטיאני ב־2 בספטמבר, והבשורה לא יכלה להגיע לאלכסנדריה או לאנטיוכיה לפני אף אחד משני התאריכים — P.Oxy. VII 1021, בשולחן העבודה שלמעלה, דיווח על מוות כזה, 35 ימים לאחר מכן, עדיין כחדשה. שתי הערים מתחילות אפוא למספר בראש השנה הראשון לאחר שהגיעה הבשורה, וזה נותן שנה 1 = 14/15 תחת מניין כולל ובלתי כולל כאחד. המטבעות קובעים את העידן; אין הם מבחינים בין השיטות. מה שהם כן שוללים הוא גדם שמוספר למפרע, לפני שהגיעה הבשורה; המניין הסתווי אינו זקוק לכך. הלוחות היחידים שעליהם חיה השאלה — סתיו הדיוֹס, ראש השנה ב־20 באוקטובר, ושנה יהודית מתשרי, 1 בתשרי ב־14 באוקטובר לפי החודשים הבבליים, שניהם לאחר שהגיעה הבשורה — לא הותירו שום מסמך המתוארך לפי טיבריוס כלל. הקורפוס אפוא בלתי מסוגל מבחינה מבנית להשיב על השאלה הנשאלת ממנו, והיעדר ראיה חותך כאן לשני הכיוונים, בדיוק כפי שהספר הזה מתעקש במקום אחר שהוא חותך. [מתועד — RPC I 4270, 4330, 5075–5105; P.Oxy. VII 1021; מחושב — מרווח הבשורה וחשבון ראש השנה]
ומה שעומד בצד האחר הוא יהודי, והסקירה המלאה ביותר אינה מכילה אותו. Steinmann מסיק ש"there is no evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" (2022a, p. 115). המסקנה הזאת תקפה לקורפוס שהוא סרק, ואותו קורפוס רומי, יווני ומצרי: ההיסטוריונים הלטיניים, פילון, יוספוס, מטבעות אלכסנדריה וסוריה, כתובות לטיניות ויווניות. החומר ההלכתי היהודי אינו מופיע בו — ואותו חומר מורה בדיוק על המניין שהוא אינו מוצא לו זכר, ולשימוש זהה בדיוק: תיארוכו של שטר. משנה ראש השנה א׳:א׳ קובעת את ראש השנה למלכים ב־1 בניסן; הגמרא שואלת למאי הלכתא, ורב חסדא משיב לשטרות. ואז הברייתא: "מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר — כיוון שהגיע אחד בניסן, עלתה לו שנה; ואם לא עמד אלא באחד בניסן — אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן האחר" (בבלי ראש השנה ב׳ ע״א). יום מלכות אחד לפני ראש השנה נחשב שנת מלכות שלמה. זהו מניין בלתי־עלייתי, כולל, כתוב במפורש, ויישומו נלווה אליו.
שתי חוליות נותרות פתוחות, ואני נוקב בהן לפני שיריב ימצא אותן. ראשית, תאריכו של המקור: המשנה היא סביב 200, והברייתא, אף שהיא מוצגת כתנאית, עומדת בבבלי; שהכלל כבר נהג במאה הראשונה מסתבר ואינו מבוסס. שנית, ההחלה על שליט נוכרי: הכלל מנוסח למלכי ישראל, והשאלה אם תיארוכים יהודיים של קיסר רומי הלכו אחריו היא שאלה נפרדת. אף אחד משני הפערים אינו נסתם ברצון לסתום אותו.
ונקודה שלישית נובעת מן הכלל עצמו, והיא חותכת נגדי.משנה ראש השנה א׳:א׳ מונה מ־1 בניסן. מוחל על טיבריוס, שעלה לשלטון ב־19 באוגוסט 14, הוא עושה את הגדם עד ניסן 15 לשנתו הראשונה ומעמיד את שנתו ה־15 מניסן 28 עד ניסן 29 — לא בסתיו 27. הכלל המובא כאן לעקרון המניין הכולל אינו נותן מעצמו את תאריכו של הספר הזה.
על החוליה השנייה מדברים החכמים, והם חלוקים. הבבלי מצמצם את כלל ניסן למלכי ישראל בלבד: "אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם — מתשרי מנינן" (בבלי ראש השנה ג׳ ע״א, נלמד מנחמיה 1:1 ו־2:1, כסלו וניסן באותה שנת 20 לארתחשסתא). בדף ח׳ ע״א קורא רב פפא באותה דרך את "באחד בתשרי ראש השנה לשנים" של המשנה, ככלל לשטרות, והגמרא מיישבת את השניים: ניסן למלכי ישראל, תשרי למלכי אומות העולם. לפי הכלל הזה נמשכת שנתו ה־15 של קיסר רומי מתשרי 27, וכלל הבשורה של קורפוסי המטבעות אינו משנה זאת: לפי החודשים הבבליים חל 1 בתשרי 14 לספירה ב־14 באוקטובר (Parker & Dubberstein), לאחר שיכלה בשורת ה־19 באוגוסט להגיע ליהודה. הירושלמי אומר את ההפך: "אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן", ר׳ אלעזר בשם ר׳ חנינא (ירושלמי ראש השנה א׳:א׳), נלמד מחגי 1:15 ומזכריה 1:1, החודש השישי והחודש השמיני באותה שנה שנייה לדריווש. שלוש מגבלות שייכות לכאן. שני הכללים אמוראיים, מן המאה השלישית והרביעית, ושניהם נגזרים מתאריכי מלכי פרס שבמקרא, לא מפרקטיקה תחת רומא. הבבלי מוכרח להעמיד את כללו כנגד חגי ועזרא בתשובות אד הוק — כורש נמנה כמלכי ישראל משום שהיה מלך כשר, כורש, דריווש וארתחשסתא אחד הם, ניסן קודם שהחמיץ ותשרי לאחר שהחמיץ (ג׳ ע״ב–ד׳ ע״א) — ובדף ח׳ ע״א קוראים שני אמוראים אחרים את "לשנים" בלא שטרות כלל. והקול הארץ־ישראלי, הקרוב יותר ליהודה של לוקס, הוא האומר ניסן. קריאתו של Stern את P. Mur. 18 להלן, נירון נמנה מניסן, עומדת בצד ההוא. החומר היהודי מציע אפוא גם תשרי 27 וגם ניסן 28, אינו בוחר ביניהם, ומניין תשרי לקיסר רומי זמין על פיו, לא מתועד. [מתועד — משנה ר״ה א׳:א׳; בבלי ר״ה ב׳ ע״א, ג׳ ע״א–ד׳ ע״א, ח׳ ע״א; ירושלמי ר״ה א׳:א׳ (Sefaria); מחושב — מניין השנים]
על החוליה השנייה ההיא יש סמך מקצועי מפורסם — ובנשימה אחת גם בר סמכא מפורסם נגדה. Sacha Stern, בדונו ב־P. Mur. 18, סבור ש"the second regnal year of Nero may have begun, according to the Jewish computation, in Nisan of 55 CE", ומעיר: "Nero became emperor on 13 October 54 CE, but this would not normally have been reckoned as the starting-date of his regnal years (pace Benoit, Milik, and de Vaux 1961: 103) [...] For rabbinic evidence of regnal years beginning in Nisan, see M. RH 1:1, Y. RH 1:1 (56b), B. RH 2a–b" (Calendar and Community, pp. 92–93 עם הערה 333). נירון עלה לשלטון ב־13 באוקטובר 54; אם שנתו השנייה החלה בניסן 55, הרי הראשונה היא הגדם שמאוקטובר עד ניסן. זהו מניין כולל של שנות קיסר רומי במסמך יהודי, שבו מחזיקה המונוגרפיה הסטנדרטית על הלוח היהודי. ומנגד עומד מהדירו של אותו מסמך עצמו: "'An deux de Néron' correspond à 13 octobre 55 – 12 octobre 56" (Benoit, Milik & de Vaux, DJD II, p. 103) — מניין יום־השנה־לעלייה, מפי האיש שהפפירוס היה בידיו. ו־Stern כותב "may have begun", ומוסיף בעצמו ש"the possibility of scribal error must always be taken into account". סמך, אפוא, ולא ביסוס. וסמך לעקרון בלבד: מניין ניסן של Stern נותן את השנה ה־15 מניסן 28, לא מסתיו 27 (לעיל).
המבחן שנרשם מראש חזר בלתי ניתן להכרעה, וזה נרשם כאן במלואו. לפני שנפתח הטקסט קבעתי מה יכריע: על Mur 18 לשאת נוסחת שנות מלכות, וחודשה יפריד בין שתי הקריאות, שכן תאריך באביב או בקיץ 55 הוא שנה 2 רק לפי מניינו של Stern ועודנו שנה 1 לפי מניינו של Milik. הנוסחה שם. החודש איננו. תרגומו של Milik עצמו קורא "[Le [...] du mois [...] a]n deux de Néron César" — הסוגריים המרובעים הם השלמתו, והיום והחודש שניהם מונחים בלקונה (DJD II, p. 103, נראה במקור). המסמך שהיה אמור להכריע אינו יכול להכריע — לא "עדיין לא", אלא כלל לא. אני רושם את המבחן הרשום כבלתי מוכרע, באותו מקום ובאותה אות שבהם הייתי רושם אותו אילו נפל לטובתי.
והדבר החד ביותר נגד מסלולי שלי אף הוא יהודי, והוא עומד פסקה אחת למעלה.Ant. 18.106 מתארך את מות פיליפוס לשנה ה־20 של טיבריוס, לאחר 37 שנות טטררכיה מ־4 לפנה״ס — כלומר 33/34. במניין כולל הייתה 33/34 השנה ה־21. כאן, אפוא, נותן מספר יהודי שנת מלכות ממוספרת של קיסר רומי בסינכרוניזם, והוא ממספר אותה באורח בלתי כולל. זה הדבר הקרוב ביותר בכל שולחן העבודה הזה למקרה ש־Mur 18 היה אמור לספק, והוא רץ נגדי. הכלל ההלכתי מראה שהמניין שהשרשרת שלי זקוקה לו נכתב אי־שם; Ant. 18.106 מראה שהסופר היהודי האחד שאת מספורו אפשר באמת לקרוא לא נקט בו. שניהם שייכים לעמוד, והשני הוא הטעם שהחזית נותרת פתוחה. המאזן, אפוא: המניין הסתיו־כולל אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי. [מתועד — Steinmann, 2022a, p. 115; משנה ר״ה א׳:א׳ ובבלי ר״ה ב׳ ע״א בעברית ובארמית; Stern, pp. 92–93 עם הערה 333; DJD II, p. 103; יוספוס, Ant. 18.106 עם האפרט של Niese]
מילה אחת על המחבר שאני נשען עליו כאן, שכן הוא שולל את שנתי בשמה. מסקנתו של Steinmann היא שהראיות "call into question AD 30 or 31 (or any year before AD 30) as possible years of Jesus's crucifixion", ושַ"the testimony of the combined evidence from the Gospels for a ministry of about three and a half years supports AD 33 as the correct year of the crucifixion" (2022a, p. 116). אני משתמש במדידתו ולא בתוצאתו, והטעם שהדבר מותר ניתן לבדיקה בידי כל מי שהמאמר פתוח לפניו. שני הטיעונים נשענים על חומר שונה ואף אחד אינו נגזר מן האחר: הראשון הוא ספירה של מטבעות, פפירוסים וכתובות; השני הוא טענה על אורך הפעילות, והוא נכנס למשפט המסכם שלו עצמו כהנחת מוצא — "since the Gospels' testimony [...] indicates a ministry for Jesus of over two years" — ולא כתוצאה של הסקירה. המקבל את הראשון אינו נכבל בכך לשני. שהשני מעיד נגדי נרשם כאן ובשולחן העבודה על האביב הנוסף, בגוף הטקסט ולא בהערת שוליים.
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של ציר השנה? האסטרונומיה נתנה את המועמדות; הפעילות אמרה אילו שנים היא מתירה; והתשובה היא ש־31 לספירה מותרת ומונחת בו באורח טבעי, בלא שהכרונולוגיה תכפה זאת. היום מצביע אל אמצע השבוע, השנה מתירה את 31 לספירה, ודרך החיים מאכסנת אותה. שלושה קווים שאין אף אחד מן השלושה מכריע לבדו, אך הם נפגשים בנקודה אחת: שבוע אחד, באביב שנת 31. ואותו שבוע — שבעת ימי המיתה והתחייה — יכול עתה, סוף סוף, להיות מסופר.
מסהלב
מאחורי המספרים מונחת סבלנות. 46 שנים בנו בני אדם מקדש של אבן, והם לעגו לאחד שאמר כי בשלושה ימים יקים גדול ממנו — את מקדש גופו. שלוש שנים וחצי הלך ממקום למקום, והשעון תיקתק, לאט, אל השבוע שלמענו בא. שנות קיסרים ופסחים נמנים כדי לדעת מתי; אך מתחת למתי מונח מדוע שאין תאריך יכול להכילו. הוא לא מיהר. הוא הניח לשנים למצות את מידתן המלאה — הטבילה, הפעילות, העלייה האחרונה לירושלים — עד שהכול נשלם. יש נחמה באל הבא בזמן, ואשר אינו ירא את הזמן.
הערה על אודות המקורות
מניינֵי שלטונו של טיבריוס, נקודת הפתיחה של בניין המקדש וקבלת המשרה בידי פילטוס נבדקו מול המקורות הראשוניים (יוספוס, דיו) ומול ספר היסוד הנומיסמטי; הטבילה בשנת 27 נשענת על דרך מניין מפורשת (סתיו־כוללת), וזה מסומן ככזה. האפוכה של טיבריוס (שנה 1 = 14/15) נבחנה מול המניין התיעודי הישיר — קורפוס הפפירוסים והאוסטרקונים המצרי (Bureth), P.Oxy. VII 1021 לעיכוב הבשורה, ומטבעות הפרפקטים היהודאיים (RPC I); גרסת "השנה ה־22" של Antiquitates 18.106, שהייתה מסיטה את מות הורדוס אל 1 לפנה״ס, הופרכה על האפרט הביקורתי של Niese ("עשרים" אחיד ביוונית, האפיטומה מאשרת "20 + 37"). "שיטה 3" הסורית־כוללת, שעליה נשענת טבילת 27 מלוקס 3:1, היא החלשה שבמניינים: שרשרת הערות השוליים שלה (Hoehner → Cichorius → Mommsen II.2, 802–804) מסתיימת בזכות דיוקן על מטבע, והמטבע הטיבריאני הישיר היחיד (RPC I 4270) נקרא 28/29 על לוחו האקטיאני שלו, ואין הוא יכול להבחין בין מניין כולל לבלתי כולל (שולחן העבודה); במאזן, המניין אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי — הספר הזה מוליך אותה לפיכך כמניין מפורש, לא מתועד — אף שסתיו 27 כקריאה נישא בידי מונוגרפיה סטנדרטית (Blinzler, Der Prozess Jesu) ובידי ספר היד הסטנדרטי (Finegan, טבלה 163), על יסוד מוצאו האנטיוכי של לוקס — מסורת עתיקה שהספר הזה נוקב בשמה אך אינו נושא (ראה את שולחן העבודה לעיל): תמיכה פרשנית, לא תיעוד — ומניח לטבילת 27 להישען על יוחנן 2:20 ועל חלון מניינו של לוקס, לא על דיוקה של השנה ה־15. מניין זה נרשם כלא מתועד ולא מופרך: אין מסמך המתעד אותו עבור טיבריוס, ושני קורפוסי המטבעות שיכלו לבדוק אותו אינם יכולים, משום שגדם העלייה לשלטון כבר חלף בשני ראשי השנה בטרם יכלה בשורת מותו של אוגוסטוס להגיע. מה שעומד נגד "no evidence for inclusive reckoning" של Steinmann הוא יהודי ומחוץ לקורפוס שלו — משנה ראש השנה א׳:א׳ עם ברייתת בבלי ראש השנה ב׳ ע״א, שתיהן נבדקו בעברית ובארמית, עם שתי חוליות שהושארו פתוחות בגלוי (תאריך המקור, וההחלה על שליט נוכרי); קריאתו של Stern את P. Mur. 18 (pp. 92–93, הערה 333) מספקת סמך מפורסם לחוליה השנייה, והערתו של Milik עצמו ב־DJD II p. 103 את הקריאה המפורסמת שכנגדה. המבחן על Mur 18 נרשם מראש וחזר בלתי ניתן להכרעה: היום והחודש מונחים בלקונה. וכנגד הכול עומד Ant. 18.106, מספר יהודי הממספר שנת קיסר רומי באורח בלתי כולל, והוא נרשם באותו משקל. שימושו הרחב של יוספוס עצמו ב־naos (Ant. 11.87, 15.421) סומך את קריאת הרוב של יוחנן 2:20 בלא לשלול את 33 לספירה מבחינה דקדוקית. 46 השנים של יוחנן 2:20 הן עוגן הפיך: עולות בקנה אחד עם 31 לספירה תחת קריאת הרוב, אך ניתנות להיכפף בידי מתנגד אל 33 לספירה — אין הן אפוא עוגן קשיח, ואין הן מוליכות ככזה. קריאת ארבעת הפסחים (ועימה הפעילות בת שלוש השנים וחצי) נשענת על הקבלה הקדומה (אירנאוס, אוסביוס) ונותרת מפורשת. היא נבחנה על קריטריונים שנקבעו לפני הקריאה: שניים משלושת הקריטריונים שבעדה לא התקיימו, Hoehner אינו טוען לה יותר מ"would fit well" (1977, p. 56), וקריאת הסוכות שלו ליוחנן 5:1 שוללת את קו אירנאוס במקום לחזק אותו (pp. 58–59). היא מוליכה אפוא כסמך ולא ככפייה, ומסקנתו של אירנאוס עצמו — פעילות של יותר מ־10 שנים — נקובה לצד מניינו בכל פעם שהוא מופעל. המבחן רשום במלואו בנספח E.3, יחד עם החלק מקורפוס המינימום שלו שלא הושג, ותוצאתו נרשמת ברשם ההנחות (נספח D.2). הראשון משני טיעוניו של Steinmann נרשם כממצא לטובת העניין הזה והשני נגדו, בנספח E.5. הטבילה בשנת 27 נגזרת בפרק הזה מן העוגנים ההיסטוריים (לוקס 3:1, יוחנן 2:20), בלא תלות בדניאל; הקו הנבואי של 70 השבועים (457 לפנה״ס + 483 = 27) מתכנס באורח הניתן לבדיקה חוזרת על אותה שנה עצמה ונספר כעד שני מדיד — הנחתו ההיסטוריציסטית מסומנת, והפיתוח המלא עומד במקום אחר. הפרק הזה אינו טוען להוכחה לטובת אף אחד משני הצדדים.
ספרות (APA)
Barrett, C. K. (1978). The Gospel according to St John (2nd ed.). Westminster Press. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Benoit, P., Milik, J. T., & de Vaux, R. (1961). Les grottes de Murabbaʿât (Discoveries in the Judaean Desert II). Clarendon Press. (P. Mur. 18 at p. 103, seen at first hand: day and month of the date fall in the lacuna; Milik's note reckons "year two of Nero" as 13 October 55 – 12 October 56.)
Beyer, D. W. (1998). Josephus reexamined: Unraveling the twenty-second year of Tiberius. In J. Vardaman (Ed.), Chronos, kairos, Christos II (pp. 85–96). Mercer University Press. (מגן על קריאת "השנה ה־22" של Ant. 18.106; הופרך על האפרט היווני של Niese — ראה Jachowski.)
Brown, R. E. (1966). The Gospel according to John (I–XII) (Anchor Bible 29). Doubleday. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Blinzler, J. (1955). Der Prozess Jesu (2nd, expanded ed.). Friedrich Pustet. (מציב את השנה ה־15 על 1 באוקטובר 27 – 30 בספטמבר 28 לפי המניין הסורי, "to be presupposed precisely in Luke as a born Syrian"; שנת הצליבה שלו עצמו היא 30 לספירה, עם פעילות בת שנתיים, אך הוא מותיר את 31 לספירה פתוחה.)
Bureth, P. (1964). Les titulatures impériales dans les papyrus, les ostraca et les inscriptions d'Égypte (30 a.C.–284 p.C.). Fondation Égyptologique Reine Élisabeth.
Cichorius, C. (1923). Chronologisches zum Leben Jesu. Zeitschrift für die neutestamentliche Wissenschaft, 22, 16–20. (נשען, למניין הסתיו של השנה ה־15, על Mommsen, Röm. Staatsrecht II 803 f. — עמודים העוסקים ב־Bildnissrecht.)
Doig, K. F. (1990). New Testament chronology. Mellen. (Ch. 12: the fifteenth year on the Syro-Macedonian autumn calendar, 20 October 27 – 9 October 28. The calendar boundaries have been recomputed here and come out to the day; the reckoning rests on an analogy with Herodian practice, and Doig concedes that the Roman coins reckon dynastically.)
Eusebius of Caesarea. (1920). The proof of the Gospel (Demonstratio Evangelica) (W. J. Ferrar, Trans.; Book 8, ch. 2). SPCK.
Filmer, W. E. (1966). The chronology of the reign of Herod the Great. Journal of Theological Studies, 17(2), 283–298.
Finegan, J. (1998). Handbook of biblical chronology (rev. ed.). Hendrickson. (טבלה 163 מציבה את שנתו ה־15 של טיבריוס — המנויה ממות אוגוסטוס, סורית־מקדונית, בלא שנת עלייה — על 1 באוקטובר 27 – 30 בספטמבר 28, זהה ל־Blinzler; §579 מעלה את הקריאה הפרובינציאלית הזאת על יסוד מוצאו האנטיוכי של לוקס, §580 דוחה אותה ומקבל 29 לספירה, טבלה 169.)
Fotheringham, J. K. (1934). The evidence of astronomy and technical chronology for the date of the crucifixion. Journal of Theological Studies, 35, 146–162.
Hoehner, H. W. (1977). Chronological aspects of the life of Christ (pp. 29–43, 56, 58–59). Zondervan. ("Would fit well" לקטיפת המלילות ב־p. 56; קריאת הסוכות ליוחנן 5:1, "with great hesitation", וה"false" נגד Blinzler ב־pp. 58–59. נראה במקור.)
Irenaeus of Lyons. (1885). Against heresies (Ante-Nicene Fathers, Vol. 1; Book 2, ch. 22, §3). Christian Literature Company.
Jachowski, R. J. (2015). The death of Herod the Great and the Latin Josephus: Re-examining the twenty-second year of Tiberius. Journal of Greco-Roman Christianity and Judaism, 11, 9–18.
Kubitschek, W. (1890). Jahrzählung und Jahranfang im römischen Makedonien. Archäologisch-epigraphische Mittheilungen aus Österreich-Ungarn, 13(1), 120–124. (עוסק בעידן המקדוני; מזהיר במפורש שתיארוכים "מקדוניים" במקומות אחרים מוסבים על לוחות נגזרים.)
Lanser, R. (2021). The Parthian War paradigm and the reign of Herod the Great. Near East Archaeological Society Bulletin, 66, 21–36. (מפריך, באמצעות אפיאנוס BC 5.65 וליוויוס Per. 127, את טענתם של Steinmann ו־Young שוונטידיוס יצא רק אחרי מיסנום. השחזור שלו עצמו — ונטידיוס ביהודה בשנת 40, והמלכת הורדוס בראשית אוקטובר 40 — אינו עומד מול החורף של יוספוס, Ant. 14.376 ו־BJ 1.279, ומול דיו 48.41.4–5.)
Lanser, R. (2026, 13 בינואר). The first regnal year of Tiberius as indicated on Roman coins [Daniel 9:24–27 Project]. Associates for Biblical Research. (מחייה את מניין שלטון השותפים; אלא שעל מטבעות Silanus האנטיוכיים עצמם מתחילה שנתו הראשונה של טיבריוס ב־14/15 לספירה.)
Meier, J. P. (1991). A marginal Jew: Rethinking the historical Jesus (Vol. 1, pp. 384–386). Doubleday. (Reckons Tiberius' years inclusively from the sole rule and arrives at AD 28, not at autumn 27. His position is established here on concurring secondary reports; his own pages have not been seen, and he is therefore not quoted.)
Mommsen, T. (1887). Römisches Staatsrecht (Vol. 2, Pt. 2, 3rd ed.). S. Hirzel. (העמודים המובאים, 802–804, עוסקים ב־Bildnissrecht — הזכות לדיוקן הקיסר על המטבע — לא במניין שנות המלכות הסורי ש־Hoehner ו־Cichorius גוזרים מהם.)
Niese, B. (Ed.). (1890). Flavii Iosephi opera: Vol. 4. Antiquitatum Iudaicarum libri XVI–XX. Weidmann. (מהדורה ביקורתית עם אפרט; Ant. 18.106 בעמ׳ 160.)
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24). University of Chicago Press. [Used: the month table for AD 14, Tashritu 1 = 14 October; ch. 9, the Tishri count.]
Smallwood, E. M. (1976). The Jews under Roman rule from Pompey to Diocletian (Studies in Judaism in Late Antiquity 20). Brill. [p. 168 n. 82: the fifteenth year "presumably by Jewish reckoning", "from October 27".]
Steinmann, A. E. (2022a). Reckoning Tiberius's reign and Jesus's baptism: First- and second-century evidence concerning Tiberius's fifteenth year (Luke 3:1). Tyndale Bulletin, 73, 91–118. https://doi.org/10.53751/001c.37789 ("No evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" at p. 115; the conclusion excluding AD 30 and AD 31 by name, and supporting AD 33, at p. 116. Seen at first hand. His corpus is Roman, Greek and Egyptian and contains no Jewish halakhic material.)
Steinmann, A. E. (2022b). The temple built in forty-six years: John 2:20 and the date of Jesus' first Passover. Journal of the Evangelical Theological Society, 65(2), 319–331.
Steinmann, A. E., & Young, R. C. (2020). Consular and sabbatical years in Herod's life. Bibliotheca Sacra, 177(708), 442–461.
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (pp. 92–93, with n. 333). Oxford University Press. (Nero's second regnal year "may have begun, according to the Jewish computation, in Nisan of 55 CE", pace Milik; with m. RH 1:1, y. RH 1:1 (56b) and b. RH 2a–b as the rabbinic evidence. Seen at first hand; y. RH 1:1 consulted on 28 September 2026 (Sefaria, Guggenheimer): R. Eleazar in the name of R. Ḥanina counts the kings of the nations, too, from Nisan.)
טקסטים ראשוניים: לוקס 3:1, 23 · יוחנן 2:13, 2:20; 4:35; 5:1; 6:4; 11:55 · מתי 12:1 · מרקוס 2:23 · לוקס 6:1 · יוספוס, Antiquitates Judaicae 11.87; 15.354, 15.380, 15.420–421; Bellum Judaicum 1.401; 18.32–35, 18.106 (עם האפרט של Niese) · קסיוס דיו, Historia Romana 54.7; 58.28.5 · נחמיה 1:1; 2:1 · חגי 1:15 · זכריה 1:1 · משנה, ראש השנה א׳:א׳ · תלמוד בבלי, ראש השנה ב׳ ע״א, ג׳ ע״א–ד׳ ע״א, ח׳ ע״א · תלמוד ירושלמי, ראש השנה א׳:א׳ · P. Mur. 18 (DJD II, p. 103) · P.Oxy. VII 1021 (הכרזת עלייתו של נרון לשלטון) · Roman Provincial Coinage I 4270, 4330, 4952–4953, 4958–4969, 5075–5105. עזר למניין טיבריוס: Kraeling, Anglican Theological Review 24 (1942) 345–346 (הערה 18: "no coins prove it" לטיבריוס); Mommsen, Römisches Staatsrecht II.2³ (1887) 802–804. יוונית/לטינית לפי המהדורות הסטנדרטיות; תרגום עבודה עצמי.
האסטרונומיה עשתה את שלה: מרוץ שני סוסים, ומשפך שהותיר, ביום הרביעי, שנה אחת בלבד. אך השמים לבדם אינם פוסלים את 30 לספירה, ואף לא את 33 לספירה המסורתית. השאלה הבאה אינה אפוא אסטרונומית אלא ביוגרפית: אילו שנים מתירה דרך חייו של ישוע? מתי נטבל, כמה זמן ארכה הופעתו הפומבית, והיכן נוחתת הצליבה כאשר מחברים את שני אלה יחדיו? זהו חלון הפעילות, ואשרטט אותו ביושר רב ככל שאוכל — לרבות המקומות שבהם אין הוא כופה עליי דבר.
אקדים אפוא ואומר מה עושה הפרק הזה ומה אין הוא עושה, שכן הפיתוי להפריז בטענה גדול כאן מכול. החלון מתיר את 31 לספירה, ולפי הקריאות שעליהן אגן היא אף מונחת בו באורח טבעי. אך החלון אינו כופה את 31 לספירה. העוגנים שבהם עובד הספר הזה — שנתו ה־15 של טיבריוס, 46 שנות בניין המקדש — כל אחד מהם נתון למתיחה או להיפוך, ומתנגד מאומן קורא מתוכם שנה אחרת. הטוען שהכרונולוגיה מוכיחה את 31 לספירה תובע ממנה יותר מכפי כוחה. מה שהיא עושה צנוע יותר: היא מראה ש־31 לספירה נופלת בנוחות בתוך דרך החיים, ושכל אחד מן היריבים זקוק להתאמה משלו — ואיזו התאמה מבוססת יותר, עומד, במניין כן, קרוב לתיקו (ראה את הטענה הנגדית להלן). ההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן; היא נופלת על ציר היום, והפרק הזה מספק לה את תנאי הגבול בלבד.
פתח בנקודת ההתחלה: הטבילה. לוקס מתארך את הופעתו של יוחנן המטביל — ועימה, זמן קצר לאחריה, את טבילתו של ישוע — ב"שנת חמש עשרה למלכות הקיסר טיבריוס" (לוקס 3:1). זה נשמע מדויק, ואין הוא כזה, שכן הדבר תלוי במועד שבו אתה מניח לשלטונו של טיבריוס להתחיל. אם מונים משלטון היחיד שלו, לאחר מות אוגוסטוס בשנת 14 — המניין שאחריו הולכים רוב המקורות העתיקים — הרי השנה ה־15 היא בקירוב 28/29 לספירה, והטבילה נופלת ב־28 או ב־29. אם מונים מן הסתיו, מניין כולל — לפי הלוח הסורי־מקדוני של הפרובינקיה, או לפי שנה יהודית מתשרי, הנותנות כאן את אותה תוצאה — הרי אותה שנה 15 עצמה נמשכת מסתיו 27 ועד סתיו 28, והטבילה נופלת בסתיו 27. האחרון הוא המניין שעליו עובד הספר הזה — ואומר מיד שאין הוא המתועד ביותר. מניין שלטון היחיד הרגיל מאושש טוב יותר, והוא נותן טבילה מאוחרת יותר. ותהא הבחירה בשלושת המניינים אשר תהא: השנה ה־15 אינה מקבעת את שנת הצליבה — לא 30, לא 31, לא 33; ההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן, אלא על היום.
מומחהשלושת המניינים של "השנה החמש עשרה"
את pentekaidekaton etos של לוקס (לוקס 3:1) אפשר לחשב בשלוש דרכים. (1) שלטון יחיד, מ־14 — מניינם של שבעת העדים הקלאסיים (טקיטוס, סווטוניוס, דיו, פילון, יוספוס, קלמנס, טרטוליאנוס, המעמידים כולם את שלטונו של טיבריוס על ~22–23 שנים מ־14) וגם מניינה של ראיית המטבעות במלואה: שנה 15 ≈ 28/29 לספירה. (2) שלטון שותפים, מ־12/13 — מבחינה משפטית התקיים מ־12/13 זכות שווה בכל הפרובינקיות והצבאות (aequum ius, Velleius 2.121.1: "ut aequum ei ius in omnibus provinciis exercitibusque esset, quam erat ipsi"), מתועד אצל ולאיוס, סווטוניוס וטקיטוס וגם מתוארך בפומבי על מטבעות לוגדונום (RIC I² Tiberius 225–226, "TR POT XV", ואוגוסטוס עודנו בחיים): שנה 15 ≈ 26/27 לספירה. מניין זה הוא אפוא ממשי ומבוסס היטב — הוא עושה טבילה מוקדמת לאפשרית מבחינה היסטורית — אך שום מקור עתיק אינו מונה את שנות מלכותו של טיבריוס מנקודה זו באורח שניתן להוכיחו (ראה את ההעמקה). אפשרי במחשבה, לא מתועד; אינו נספר בשום מקום. (3) מניין הסתיו, מניין כולל מ־14: שנה 15 = סתיו 27–סתיו 28. יש לו שתי מסגרות, ושתיהן נקובות כאן. האחת היא הלוח הסורי־מקדוני של הפרובינקיה, ראש השנה באוקטובר (1 באוקטובר אצל Blinzler ו־Finegan, 20 באוקטובר אצל Doig); זו מסגרתם של Hoehner, Blinzler, Doig ו־Finegan, ושולחן העבודה שלהלן עוקב אחר הערות השוליים שלה. האחרת היא שנה יהודית מתשרי: Smallwood מבינה את מניינו של לוקס כ"presumably by Jewish reckoning" ומעמידה את השנה ה־15 "from October 27" (1976, p. 168 n. 82); יסודו החז״לי חלוק, תשרי בבבלי וניסן בירושלמי (שולחן העבודה על המניין היהודי להלן). בשנת 14 חלו שני ראשי השנה לאחר שיכלה בשורת מות אוגוסטוס להגיע, ולכן נותנות שתי המסגרות את אותה שנה. הספר הזה משתמש בשלישי — תאריך מחושב על דרך מניין מפורשת, לא מתועדת. מסומן ביושר: המניין הראשון הוא החזק ביותר, והוא נותן טבילה ב־28/29.
שולחן העבודההערת השוליים שמתחת ל"שנה החמש עשרה", נבדקה עד הקרקעית
המניין השלישי — הסורי־כולל, שנה 15 = סתיו 27–סתיו 28 — הוא דרך המניין שבה מוציא הספר הזה את טבילת 27 מלוקס 3:1, והיושר תובע שאראה את יסודו, גם היכן שהוא פריך. בספרות המקצועית הוא מופיע בחדותו הרבה ביותר אצל Hoehner (1977), המכנה אותו "שיטה 3" ומתארך את השנה ה־15 ל"21 בספטמבר 27 עד 8 באוקטובר 28". עבור על הערות השוליים שלו, ותמצא שאין הן נושאות את התאריך הזה. ההערה הנושאת שלו קוראת ל־Mommsen (Römisches Staatsrecht II.2, 802–804) לטובת הטענה שסוריה מנתה את קיסרי רומא מן הסתיו — אלא שהעמודים ההם אצל Mommsen עוסקים ב־Bildnissrecht, הזכות לדיוקן הקיסר על המטבע; אין שם סוריה, אין סלאוקים, אין ראש שנה, אין מניין שנות מלכות. Cichorius (1923), בר סמכו של Hoehner עצמו לתאריכים המדויקים, נשען באותה שאלה עצמה בדיוק על אותם עמודי Mommsen — שתי הערות שוליים, בלא תלות זו בזו, אל מקום שאינו נושא אותה. ו־Kraeling (1942), המגן המבוסס ביותר על "27/28", מודה בעצמו בהערתו 18: אין מטבעות המוכיחים שטיבריוס נמנה כך; התיארוך הכפול הנועץ את גבול הסתיו הוא של נרון, לא של טיבריוס.
את זה עליי לספור במלואו כנגד צידי שלי, שכן אני מניח את אותה אמת מידה על שני הצדדים. הפריט הטיבריאני הישיר היחיד בעל התיארוך הכפול — המטבע האנטיוכי (RPC I 4270), "(שנה) 1 [...] (שנה אקטיאנית) 45" — מתארך את שנה 1 של טיבריוס ל־14/15 לספירה, ומניח בכך את השנה ה־15, על לוחו האקטיאני שלו, על 28/29, לא על 27/28. הקריאה הכוללת 27/28, שהייתה נושאת את 31 לספירה בפעילות בת שלוש שנים וחצי, היא אפוא הקריאה שהפריט היחיד בעל התיארוך הכפול אינו נותן. מה שהמטבע הזה יכול לומר מוגבל, ושולחן העבודה "חזית המניין" להלן מפרט מדוע: הוא מודד את המניין הפרובינקיאלי הפגאני, ושם הגיעה בשורת מותו של אוגוסטוס רק לאחר ראש השנה, כך שמניין כולל ומניין בלתי כולל נותנים אותה שנה 1; הוא קובע את העידן, ואינו מבחין בין השיטות. לא מתועדת אפוא, ולא מופרכת: לא סבירה, אך לא בלתי אפשרית; ועל השנה ה־15 עצמה עומדת הקריאה הנמדדת ביותר (28/29) לצידה של 33 לספירה, לא לצידו של הספר הזה. איני בוחר אפוא ב־27/28 משום שהיא מצילה את 31 לספירה — זה היה שובר את הכלל העומד. מה שהממצא כן מניב הוא צנוע וסימטרי: הרישום הכרונולוגי הכבד ביותר נגד יום הרביעי, שנתו ה־15 של לוקס, אינו — גם במונוגרפיה הסטנדרטית — מדידה נקייה אלא שרשרת הערות שוליים המסתיימת בזכות דיוקן על מטבע. השנה ה־15 אינה מקבעת דבר, וההכרעה בין השנים אינה נופלת כאן אלא על היום (ראה את גוף הטקסט לעיל). [מתועד — Mommsen II.2³ 802–804 ו־Kraeling, ATR 24 (1942) 346, נראו במקור; RPC I 4270 במקור; ההמרה מחושבת]
הקרקע ששניהם קוראים לה היא מסורת עתיקה, והספר הזה אינו נשען עליה. Blinzler ו־Finegan נסמכים שניהם על לוקס כסורי מאנטיוכיה — קריאה שקיימת, שלא הופרכה, ושעושה בידיו מניין סתיו סורי־מקדוני לטבעי יותר. היא נקובה כאן בשמה, ואינה נישאת. עדיה מאוחרים ותיארוכם שנוי במחלוקת, ומוצא אינו דרך מניין. טבילת 27 לספירה של הספר הזה נשענת על מניין הסתיו עצמו — הרשום כלא מתועד ולא מופרך, בשולחן העבודה על חזית המניין להלן — ולא על מקום הולדתו של לוקס. מי שמקבל את המוצא האנטיוכי אינו מרוויח כאן דבר שהספר זקוק לו; מי שדוחה אותו אינו גורע מן הספר דבר. [מפורש]
ומדוע אפוא בכל זאת מניין הסתיו והטבילה בשנת 27? לא משום שלוקס כופה זאת — אין הוא כופה — אלא משום שעוגן שני, עצמאי, מצביע לאותו כיוון: 46 שנות המקדש. כאשר ישוע מטהר בפסחו הראשון את המקדש ומדבר על הריסתו ועל בנייתו מחדש, משיבים היהודים: "ארבעים ושש שנה נבנה המקדש הזה, ואתה תקימנו בשלושה ימים?" (יוחנן 2:20). במספר הזה אפשר להשתמש, שכן את נקודת הפתיחה של בניין המקדש בידי הורדוס אפשר לחדד די הצורך — אף שאינה בלתי שנויה במחלוקת, ושולחן העבודה להלן כותב מדוע: הוא החל בשנת מלכותו ה־18, ודבר זה מסתכם — דרך עוגן רומי עצמאי, ביקורו של אוגוסטוס בסוריה — ב־20/19 לפנה״ס (יוספוס, Antiquitates 15.380; קסיוס דיו 54.7). אותה מסגרת הרודיאנית — עלייה לשלטון ב־40 לפנה״ס, כיבוש ירושלים ב־37 לפנה״ס, השנה ה־18 סביב 20/19 — הוגנה אגב לאחרונה מחדש בדרך עצמאית לחלוטין: לא דרך ליקוי הירח הידוע שלפני מות הורדוס, אלא דרך ציר הזמן של המלחמה הפַּרתית, שבו תנועותיו של ונטידיוס אצל אפיאנוס וליוויוס מועדפות על פני פלוטרכוס ודיו (Lanser, 2021), כנגד הרוויזיה המאחרת את מלכות הורדוס בשנה אחת (Filmer, 1966; Steinmann & Young, 2020); נקודת הפתיחה של המקדש אינה נשענת אפוא על עוגן אחד בלבד. 46 שנים לאחר מכן מובילות אל 27/28 לספירה. אם זהו פסחה הראשון של הפעילות, הרי הדבר עולה בקנה אחד עם טבילה בסתיו 27 — ומשם ואילך מונה השעון. צורתה של הבחירה הזאת חייבת להיקרא בשמה, שכן אני קורא לה בשמה אצל אחרים. זוהי בחירת התכנסות, לא מדידה: המניין נבחר משום שעוגן שני מתיישב עימו, ואילו הצביע יוחנן 2:20 על 29, אותו היגיון עצמו היה בוחר במניין הבלתי כולל. החלופה השורדת, טבילה ב־29 לפי המניין הבלתי כולל, זולה יותר רק אם הצליבה כבר הונחה ב־33; במונחיה שלה היא נדחית כאן על יסוד התקף בתוך הכרונולוגיה של הספר אך מעגלי ביחס לאורך הפעילות הנגזר ממנה אחר כך. המניין הוא אפוא פירוש, ורשום ככזה בנספח D; ו־31 לספירה אינה נשענת עליו לבדו, שכן ההכרעה נופלת על היום (פרקים 7–8).
שולחן העבודהחשבונו של החלון
נקודת המוצא של המקדש. שנתו השמונה־עשרה של הורדוס = 20/19 לפנה״ס (Josephus, Ant. 15.380). העוגן אינו מוסכמת ספירה אלא סדרו של Josephus עצמו: Ant. 15.354 מציב את בואו של אוגוסטוס לסוריה בשנה השבע־עשרה, ביקור זה מקובע רומית ב־20 לפנה״ס (Dio 54.7), והשנה השמונה־עשרה באה מיד אחריו. בתוספת 46 שנה (אין שנת אפס) = 27/28 לספירה → פסח ראשון באביב 28.
הנתון הנגדי. Josephus מוסר שניים. Bellum Judaicum (BJ) 1.401 מציב את הבנייה מחדש בשנה החמש־עשרה. במניין מן המינוי (40 לפנה״ס) השנה ה־18 נותנת 23/22 והשנה ה־15 נותנת 26/25; במניין מכיבוש ירושלים (37 לפנה״ס) השנה ה־18 נותנת 20/19 והשנה ה־15 נותנת 23/22. רק השנה ה־18 על הכיבוש מתיישבת עם ביקור סוריה. והנתון של השנה החמש־עשרה אינו משרת חשבון של איש: בתוספת 46 שנה מתקבל 21/22 לספירה או 24/25 לספירה — מוקדם מדי לכל מועמד, ל־30 לספירה ממש כמו ל־31 ול־33. מי שמניח לו להיחשב אינו נותר עם שום חשבון של יוחנן 2:20.
המסקנה. מסלול 46 השנים חד פחות משכל הצדדים נוהגים בו — ספר זה בכלל, עד שורה זו. הוא נשאר כאן העוגן השני לצד מניין הסתיו, אך בלי המילה "מקובע": נקודת המוצא תלויה בסדרו של Josephus ב־Ant. 15.354, לא בנתון האחד שהספר עצמו בחר. [מתועד — Ant. 15.354, 15.380 ו־BJ 1.401 נבדקו במקור; מפורש — השקילה]
החיבור אל שנת הצליבה. השנה תלויה בשתי בחירות — הטבילה ומספר הפסחים:
הגבול התחתון. פילטוס קיבל את משרתו לכל המאוחר ב־26/27 (יוספוס, Ant. 18.32–35); טבילה בסתיו 27 נופלת אחריה כשורה. כרונולוגיית הספר היא אפוא: טבילה בסתיו 27, פסח ראשון 28, ארבעה פסחים, צליבה ב־31 לספירה — ניתנת לבדיקה חוזרת, אך תלויה בשתי בחירות מפורשות, וזה נאמר לצידה ביושר. [מחושב]
ואז החוליה השלישית, והיא הציר שבין 30 לספירה ל־31 לספירה: כמה פסחים מונה הפעילות? יוחנן נוקב בשמם של שלושה במפורש — בטיהור המקדש (2:13), בריבוי הלחם (6:4), וסמוך לפני הייסורים (11:55). השאלה היא אם יש רביעי: "חג היהודים" חסר השם ביוחנן 5:1. אם גם הוא פסח, מונה הפעילות ארבעה פסחים ונמשכת כשלוש שנים וחצי; ואם לאו, נותרים שלושה והיא נמשכת כשנתיים וחצי. ובזה תלויה השנה: ארבעה פסחים מן הטבילה בשנת 27 מביאים את הצליבה אל 31 לספירה; שלושה מביאים אותה אל 30 לספירה. הספר הזה קורא את יוחנן 5:1 כפסח — לא מתוך נוחות חשבונית, אלא משום שכך קראוהו העדים הקדומים ביותר: אירנאוס, סביב שנת 180, מונה את החג חסר השם כ"פעם השנייה" שבה עלה ישוע לפסח (אירנאוס, Adversus Haereses 2.22.3), ואוסביוס נוקב סביב שנת 315 במפורש באורך הפעילות: "שלוש שנים וחצי, וזאת מבהיר יוחנן המבשר" (אוסביוס, Demonstratio Evangelica 8.2). הקבלה הקדומה קוראת אפוא ארבעה פסחים ושלוש שנים וחצי. (למען ההגינות, וזה נאמר בכל פעם: אירנאוס גזר ממניינו שלו מסקנה שאיש לא הלך בעקבותיה — שישוע קרב לגיל 50 ופעל יותר מ־10 שנים, 2.22.5–6. מניינו מתקבל, לא מסקנתו.) מה שנותר ביושר נמדד: החג חסר השם היה ונותר חסר שם, פעילות קצרה יותר אינה נשללת (פרק 14), והאביב הנוסף הוא סמך ולא כפייה. שולחן העבודה להלן פורש את המבחן שקבע זאת, ובכללו שני הקריטריונים שבהם נכשל; הצורה הרשומה, עם הקריטריונים בטבלה ועם פער הקורפוס המותיר אותו פתוח, עומדת בנספח E.3.
שולחן העבודההאביב הנוסף: מבחן שנקבע מראש, והוא לא כפה
הקריאה המכניסה אביב בין יוחנן 2:13 ליוחנן 6:4 נושאת, במסלולו של הספר הזה, את מלוא ההבדל שבין 30 לספירה ל־31 לספירה. משום כך הועמדה למבחן שקריטריוניו נכתבו לפני שנקראו המקורות: שלושה שהיה עליהם להתקיים בעד האביב הנוסף, ושלושה שהיו מעידים נגדו. אף קריטריון לא הותאם בדרך. התוצאה היא אפשרי, לא כפוי, והיא נרשמת כאן בצורה הזאת.
משלושת הקריטריונים שבעד, קריטריון 1 לא התקיים — אילוץ שהיה כופה את קטיפת המלילות (מתי 12:1; מרקוס 2:23; לוקס 6:1) לאחר הפסח של יוחנן 2:13, בלא תלות בסדר יהודה–גליל המונח. הסינופטיקאים עצמם חלוקים על מקומו של המעשה: מתי מציב אותו לאחר שאלתו של המטביל מבית הכלא, מרקוס ולוקס הרבה לפני כן, לפני בחירת ה־12. לפחות אחד מהם אינו מסדר כאן כרונולוגית, ומרקוס 2:1–3:6 הוא סדרת פולמוסים הערוכה לפי נושא. גם קריטריון 2 לא התקיים — קריאה עונתית של יוחנן 4:35 ("עוד ארבעה חודשים והקציר בא") שהייתה שוללת את קריאת הפתגם. הקריאה העונתית התבררה כחזקה מן הצפוי, ופתגם כזה אינו מתועד בשום מקום; אך מסורת הפרשנות חלוקה, ואין היא חלוקה באופן המכריע את העניין. קריטריון 3 התקיים — הקבלה הקדומה של יוחנן 5:1 — ובניסוחו שלו, כסמך. משלושת הקריטריונים שבנגד התקיימו שניים (סדר יהודה–גליל נשען על הרמוניזציה שהסינופטיקאים אינם טוענים לה; הרגל השלישית עושה שימוש חוזר בחומרה של הראשונה) ואחד לא התקיים: המסורת אינה קוראת פתגם ברובה, ויש בה קוראים הנוטלים את ארבעת החודשים כמרווח ממשי ואינם בונים על כך כרונולוגיה.
והמחבר שעליו נשענת הקריאה אינו טוען יותר מכך. Hoehner כותב שקטיפת המלילות "would fit well" בין שני הפסחים (1977, p. 56). זה אינו טיעון כופה, והוא אינו מציע אותו ככזה. יתרה מזו: שני סמכיו אינם ניתנים לשימוש בבת אחת. הוא קורא את יוחנן 5:1 "with great hesitation" כסוכות ולא כפסח, מכנה את טענתו של Blinzler שפעילות בת שלוש שנים תובעת שיהיה 5:1 פסח "false", וטיעון הסוכות שלו נשען בתורו על הקריאה העונתית של 4:35 — "If 5:1 were the next Passover, it would come immediately after 4:35" (1977, pp. 58–59). המפעיל את חבילת Hoehner אינו יכול להפעיל בעת ובעונה אחת את אירנאוס, שכן כל עניינו של אירנאוס הוא ש־5:1 הוא פסח. הספר הזה מוליך אפוא מסלול אחד ולא את שניהם: את הקבלה הקדומה, כסמך, עם מסקנתו של אירנאוס עצמו, שאינה עומדת במבחן הביקורת, נקובה לצידה — ולא את סדרו של Hoehner כרגל עצמאית.
מה שזה עולה, בפה מלא: אין להציג את קריאת ארבעת הפסחים ככפויה, ומהדורות קודמות של הספר הזה הציגו אותה חזק ממה שהמבחן נושא. ומה שאין זה עולה: הקריאה אינה טיעון נוח. היא קריאה מכובדת שאינה כופה, ותו לא. והתוצאה רצה באותו אופן לשני הכיוונים — על הציר הזה 31 לספירה מותרת ואינה מסומנת, ו־30 לספירה, הזקוקה בדיוק לשלושה פסחים, אף היא אינה מסומנת. הציר בלתי מוכרע, וההכרעה נופלת במקום אחר. [מתועד — Hoehner, 1977, pp. 56 ו־58–59, נראה במקור; הקריטריונים נקבעו לפני הקריאה]
טענה נגדיתהכרונולוגיה המצביעה הרחק מ־31 לספירה
יעשה כאן הצד שכנגד את מהלכו החזק ביותר, שכן יש לו אחד. המניין המתועד ביותר של לוקס 3:1 — שלטון היחיד מ־14, הנישא בידי שבעה עדים עתיקים וגם בידי ראיית המטבעות במלואה — נותן טבילה ב־28/29, לא ב־27 (Steinmann, 2022a). ו־46 השנים של יוחנן 2:20 ניתנות, על פי דקדוק קפדני, להיקרא בדיוק להפך: אם נוטלים את הדאטיב etesin כנקודה בזמן ("לפני ארבעים ושש שנה") ולא כמשך, ואת המילה naos במובנה הצר, בניין ההיכל שהושלם כבר ב־18 לפנה״ס, יוצא המאמר בקירוב ל־29/30 לספירה והצליבה ל־33 לספירה (Steinmann, 2022b). שני עוגנים, ושניהם ניתנים להיכפף אל 33 לספירה — שנת התיארוך השליט. המגן על 31 לספירה מוכרח אפוא לבחור בשני העוגנים בענף הפחות מקובל. זהו נטל ממשי, ואיני מסתובב סביבו.
התשובה אינה שהצד שכנגד טועה, אלא שהמצב סימטרי יותר מכפי שהוא נראה. שכן מתחתיו מונחת דחיקה מבנית. הקריאה הטבעית, קריאת הרוב, של יוחנן 2:20 (משך, פסח ראשון ~27/28) והקריאה המתועדת ביותר של לוקס 3:1 (28/29 → טבילה ב־29) אינן מתיישבות זו עם זו — הפסח הראשון היה נופל אז לפני הטבילה. כל כרונולוג, אפוא, מוכרח להתאים אחת מהן. הספר הזה מחזיק ביוחנן 2:20 של הרוב ומתאים את לוקס 3:1 (מניין הסתיו, טבילה ב־27). המגן על 33 לספירה מחזיק בלוקס 3:1 של הרוב ומתאים את יוחנן 2:20 (ה־naos הצר, נקודה בזמן). השאלה אינה "מי מרמה", אלא "התאמתו של מי מבוססת יותר" — ובנקודה זו עומד הדבר, בספירה ישרה, קרוב לשוויון.
שולחן העבודהה־naos של יוחנן 2:20, נמדד מול לשונו של יוספוס עצמו
קריאת ההיפוך שלמעלה תלויה בציר לקסיקלי אחד: ש"מקדש" ביוחנן 2:20 הוא ה־naos היווני, וש־naos פירושו בדווקנות בניין ההיכל — שהושלם כבר סביב 18 לפנה״ס, כך ש"ארבעים ושש שנה" היו מצביעות על נקודה בעבר ולא על בנייה מתמשכת. ההפרדה naos (ההיכל) לעומת hieron (המתחם כולו) היא נטייה ממשית בברית החדשה. אך אם היא כופה כאן — את זאת יש לבחון אצל העד הקרוב לה מכול: יוספוס, המתאר ביוונית בדיוק את המקדש הזה. ולשונו שלו אינה נושאת את הקריאה הדווקנית.
יוספוס אכן מצמצם את ה־naos בתיאור הבנייה הטכני — "ה־naos עצמו נבנה בידי הכוהנים בשנה ושישה חודשים" (Ant. 15.421). אך דווקא המשפט הזה חותר תחת קריאת ההיפוך: היו "ארבעים ושש שנה" משך בנייתו של ה־naos עצמו, לא הייתה יכולה להיות נכונה, שכן ההיכל ההוא עמד בתוך שנה וחצי. ובמקומות אחרים משתמש יוספוס במילה שימוש רחב: "הם בונים את ה־naos [...] ומשכו סביבו את הסטווים ואת החומות" (Ant. 11.87) — naos עם סטווים וחומות הוא מפעל המקדש כולו, לא התא הפנימי (cella) לבדו. גם המילונים מצביעים לאותו כיוון: מילון היסוד (LSJ) נותן כמשמעות ראשונה של naos את "המקדש" (הבניין בכללו); המובן הצר "cella" הוא המשמעות הנגזרת, השנייה, וההגבלה של הברית החדשה היא ייחוד הקשרי, לא תכונה של המילה.
זה מטה את "ארבעים ושש שנה" בחזרה אל קריאת הרוב — המקדש שהדוברים ראו מתרומם לנגד עיניהם 46 שנים (ויותר: המלאכה נמשכה עד בערך 63 לספירה) — ועימה אל הפסח הראשון ב־27/28 ואל הצליבה ב־30/31. זה מקשה על 33 לספירה, אך — וזה הגבול הכן — אין זה שולל אותה: משענותיה הדקדוקיות של קריאת ההיפוך (הדאטיב כנקודת זמן, האאוריסט כמושלם) עומדות בלא תלות בלקסיס ושורדות. יוחנן 2:20 נותר בכך מה שאומרת ההערה על המקורות: עוגן הפיך, המתיישב תחת קריאת הרוב עם 31 לספירה וניתן להיכפף בידי מתנגד מאומן אל 33 לספירה — לא עוגן קשיח, אך כן עוגן אשר, כשהוא נמדד מול לשונו של יוספוס עצמו, נוטה קלות אל הצמד 30/31. [מתועד ללשונו של יוספוס — Ant. 15.421 ו־11.87 (יוונית); מפורש לשקילה]
Reis (2025, p. 3) מחשב לאורך אותו ציר, אך בכיוון ההפוך. הוא מציב את תחילת הבנייה בסוף 21 או באביב 20 לפנה״ס, מניח שהעבודה הושלמה כ־18 חודשים לאחר מכן (18/17 לפנה״ס), ומונה את 46 השנים של יוחנן 2:20 מאותה השלמה: הפסח הראשון חל אז ב־30 לספירה — ראשיתו של שירות שאצלו מסתיים על הצלב בשנת 33. ההתחלה ההיא — "עשר שנים אחרי אקטיום" — אינה נתונו של Josephus אלא היסקו של Reis עצמו: Josephus מתארך את ההתחלה בשנת מלכות בלבד, וכנגד עוגנו שלו (Ant. 15.354) יוצא Reis שנה אחת מוקדם מדי; תוצאתו אינה משתנה בכך. ה־30 לספירה שלו הוא אפוא פסח ראשון, ולא שנת הצליבה שפרק 14 שוקל. ואותם 18 חודשים הם נתונו של Josephus על ה־naos עצמו (Ant. 15.421) — בדיוק הנתון שמסגרת זו מודדת לעיל. גרסתו אינה מביאה אפוא נתון חדש, אלא את קריאת ההיפוך בכיוון ספירה אחר: ספר זה מונה את 46 השנים מתחילת העבודה ומגיע ל־27/28; הוא מונה אותן מסוף אותה שנה וחצי ומגיע שלוש שנים מאוחר יותר. כשמניחים אותו לצד חשבונו של Steinmann, אין חשבונו אפוא עד שני לקריאת ההיפוך, אלא אותו עד עצמו: שניהם נשענים על ה־naos במובן הצר, ומובן צר זה הוא, במידת דברו של Josephus עצמו, המשמעות הנגזרת ולא הראשונה. [מתועד עבור חשבונו של Reis — Reis (2025), p. 3; מפורש עבור השקילה]
ראה כיצד מתייחסים שני הצירים זה לזה, שכן שם מונח יושרו של הכול. על הציר הכרונולוגי 31 לספירה מותרת, ולפי קריאותיו של הספר הזה גם טבעית — אך אינה כופה; 30 לספירה ו־33 לספירה נותרות כל אחת בחיים, כל אחת במחיר התאמה משלה. הכרונולוגיה אינה בוחרת אפוא. מה שבוחר הוא היום: אות יונה התובע שלושה לילות, שתי השבתות, ה־14 בניסן — ומבין השנים שדרך החיים מתירה יש בדיוק אחת שבה 14 בניסן חל ביום רביעי בתוך אותו חלון, והיא 31 לספירה. חלון הפעילות הוא הכברה; היום הוא היד השולחת דרכה.
וכאן במקומה הבחנה הנושאת את הספר כולו, ואני כותב אותה במפורש ובכוונה. הטבילה בשנת 27 נגזרת בפרק הזה מן ההיסטוריה הרגילה — לוקס 3:1 ויוחנן 2:20 — ולא משום דבר אחר. זה נעשה בכוונה, אך לא כדי להשאיר את דניאל מחוץ לדלת. שכן קיימת דרך שנייה אל אותה שנת 27 עצמה, והיא חזקה: 70 השבועים של דניאל, צו ההשבה של 458 לפנה״ס, הנמנה מ־457, 483 השנים עד המשיח — 457 + 483 יוצא בשנת 27, המשיחה, קץ 69 השבועים. ושם, אצל הטבילה, נפגשות שתי הדרכים: הקיסר והמקדש (לוקס 3:1, יוחנן 2:20) וגם הנביא מצביעים שניהם על 27 לספירה. זהו מסלול שני המגיע אל אותה שנה עצמה — ואני מוליך אותו כהתכנסות, לא כמשענת: הדרך ההיסטורית של הפרק הזה עומדת במלואה גם בלעדיו, ונספח F מראה מה עושה השקילה כשמסירים את קו ה־457 (פרק 16). מה שאומר דניאל על הקץ רחב יותר בכוונה: "ואחרי השבועים שישים ושניים ייכרת משיח" (דניאל 9:26) — "אחרי", לא "באמצע". הנבואה נועצת אפוא את ההתחלה ופותחת חלון; אין היא כופה את שנת הצליבה, ואף אין צורך בכך. את החלון ההוא סוגר לא דניאל אלא הפעילות: היא נמשכת לכל היותר שלוש שנים וחצי (ארבעת הפסחים של יוחנן — המוליכים כסמך ולא ככפייה, על פי שולחן העבודה על האביב הנוסף) ולכל הפחות שנתיים, ובקצהו הרחוק ביותר נופל הצלב באביב 31. זהו קו נבואי, אך — וזו המילה המכרעת — קו נבואי מדיד: יש לו צו מתועד, מניין הניתן לבדיקה חוזרת, ונקודת קץ המתלכדת אצל הטבילה עם הקיסר, עם המקדש ועם הפסחים. דווקא משום כך אני מפריד כאן בין שתי הדרכים — לא כדי להחביא את הנבואה, אלא כדי להניח להתכנסותה להיספר. שני מסלולים עצמאיים המגיעים אל שנה אחת שוקלים יותר מאחד, וזה נותר נכון רק כל עוד אין מניחים להם להישען זה על זה. הדוחה את ההנחה ההיסטוריציסטית של 70 השבועים מותיר את המסלול ההיסטורי של הפרק הזה עומד במלואו; המקבל אותה מקבל עימה אישוש שני, מדיד. הפיתוח המלא של אותו קו נבואי — בקריאתו שלו של הספר הזה, שבה השבוע ה־70 של דניאל 9:27 עודנו עתידי — בא בהמשך; כאן הוא נספר כמה שהוא: עד שני מדיד, והנחתו פרושה גלויה על השולחן.
העמקההדרך שהספר הזה אינו הולך בה, והשניים־מול־שניים הישר
שני דברי יושר שייכים לכאן, והראשון עולה לספר הזה בטיעון. מהלכת תמיכה עממית בטבילה מוקדמת: מטבעות מאנטיוכיה המונים כביכול את שלטונו של טיבריוס כבר מ־11/12. המטבעות ההם אינם קיימים — ואין הדבר נשען על שיפוט ישן אחד אלא על ראיית המטבעות המודרנית עצמה. Eckhel חשף את הטיפוסים הנדונים (מתוך Thesaurus Morellianus) כבר ב־1794, והנומיסמטיקה מאז רק חיזקה זאת: הקורפוס הסטנדרטי Roman Provincial Coinage מכיל את המטבעות האנטיוכיים האמיתיים (הנפקות Silanus, RPC I 4270/4271), המתארכים תיארוך כפול את שנתו הראשונה של טיבריוס לשנה האקטיאנית 45 = 14 לספירה, כלומר ממות אוגוסטוס — היפוכו של מה שלמענו מובאים טיפוסי הרפאים. Fotheringham (1934) ראה את אמיתותם כבלתי ניתנת להגנה; ורשימת מלאי עדכנית של כ־200 טיפוסי מטבע מתוארכים, בתוספת כתובות ופפירוסים מצריים, מוצאת סימני שנים הנעים אך ורק מ־14/15 עד 36/37 — ובשום מקום לא השנים 24–26 שמניין פרובינציאלי מ־11/12 היה מחייב (Steinmann, 2022a). במטבעות הרפאים ההם אין הספר הזה משתמש אפוא. אך שלטון השותפים עצמו הוא נתון אחר, והוא עומד: הזכות השווה (aequum ius) של ~12/13 הוא עובדה חוקתית מתועדת, מתוארכת בפומבי על מטבעות לוגדונום האמיתיים (RIC I² Tiberius 225–226, "TR POT XV", ואוגוסטוס עודנו בחיים), והוא עושה מניין טבילה מוקדם לאפשרי מבחינה היסטורית. אלא שדבר אחד: שום מונה עתיק אינו מחשב את שנות מלכותו של טיבריוס מנקודה זו באורח שניתן להוכיחו. ניסיון נומיסמטי עדכני לעשות זאת בכל זאת (Lanser, 2026) נשען בדיוק על המטבעות האנטיוכיים הללו ועל תזה ישנה יותר על אודות העידן האקטיאני (Kubitschek, 1890) — אלא שהתזה ההיא עוסקת בפרובינציה מקדוניה, לא בסוריה, ומחברה עצמו מזהיר שתיארוכים "מקדוניים" במקומות אחרים מוסבים על לוחות נגזרים; מטבעות Silanus עצמם מתארכים את שנתו הראשונה של טיבריוס לשנה האקטיאנית 45 = 14/15 לספירה, עם התואר סֶבַּסְטוֹס (Σεβαστός), שאותו נשא רק לאחר מות אוגוסטוס בקיץ 14. המניין מ־14 עומד אפוא, גם בעירו של לוקס עצמו. משום כך אין הספר הזה מוליך את שלטון השותפים: אפשרי במחשבה, לא מתועד, ואינו נספר בשום מקום — בעוד הטבילה בשנת 27 נשענת על מניין הסתיו. אני אומר זאת בקול, שכן אמת המידה שאני מניח כנגד מתנגד — לא ראיית רפאים — חלה כאן כנגד עצמי.
דבר היושר השני הוא הנהלת חשבונות. שני המחנות מתאימים בדיוק שני טקסטים קשים אל תאריכם. המגן על יום השישי מרחיב את "שלושה ימים ושלושה לילות" (פרק 3) ומצמצם את ה־naos של יוחנן 2:20. הספר הזה קורא שני טקסטים כנגד הענף המקובל: "היום השלישי" של לוקס 24:21 (פרק 13) ומניין השנה ה־15. שניים מול שניים. שכך עומד העניין אינה חולשה שיש להסתירה אלא עמדת הפתיחה הישרה: אף אחד משני הצדדים אינו קורא את כל הטקסטים בלא מאמץ, והשקילה נסבה על אילו שתי התאמות נושא הקורפוס טוב יותר — לא על השאלה מי מתאים כיחיד.
שולחן העבודההמניין הישיר: היכן שנות מלכותו של טיבריוס כן נמדדו
מאחורי המשפט על "כתובות ופפירוסים מצריים" המוצאים סימני שנים "אך ורק מ־14/15 עד 36/37" מונח קורפוס תיעודי שראוי לפרוש אותו, שכן זהו המניין הקרוב ביותר לעולמו של לוקס עצמו. בחומר הפפירוסים והאוסטרקונים המצרי, המכונס ברפרטואר הסטנדרטי של Bureth, עומדת שנתו הראשונה של טיבריוס על 14/15 — ולא מהחלטת עריכה בלבד: תחת "שנה 1 של טיבריוס" עומדים כ־15 פריטים מתוארכים. אילו החילה מצרים את מוסכמת ה"גדם" הרגילה (שנת העלייה לשלטון כשנה 1, קצרה ככל שתהא), הייתה אותה שנה 1 מכסה רק את 10 הימים שבין מות אוגוסטוס (19 באוגוסט 14) לראש השנה המצרי (1 בתות, 29 באוגוסט) — ו־15 מסמכים מתוך 10 ימים, בפרובינציה שעוד לא יכולה הייתה לקבל את הבשורה מרומא, אינם אמינים.
שמוסכמת הגדם הייתה במצרים הנורמה — שנתו ה־14 של נרון, שנת מותו, מתועדת שם בשפע — עושה את החריג אצל טיבריוס דווקא לניתן להסבר, ופפירוס אחד מספק את המנגנון. P.Oxy. VII 1021 מכריז באוקסירינכוס על מות קלאודיוס כחדשה, וכבר מתוארך "שנה 1 של נרון" — 35 ימים לאחר המוות, ועדיין כחדשה. מיושם על מות אוגוסטוס, נכנסת הבשורה למצרים רק בסוף ספטמבר 14 — אחרי 1 בתות. לא הייתה שנת גדם לפתוח, שכן משנודע הדבר כבר החלה השנה המצרית החדשה. לא אנומליה, אלא חשבון.
אותו מניין עצמו עומד על מטבע ביהודה עצמה. הפרפקטים ולריוס גרטוס ופונטיוס פילטוס טבעו בירושלים על שנות מלכותו של טיבריוס: שנותיו של גרטוס 2 עד 11 (15–24 לספירה), שנותיו של פילטוס 16 עד 18 (29–31 לספירה) — וכל אחת מהן נופלת בתוך כהונתם הידועה מיוספוס רק אם שנה 1 של טיבריוס נופלת על 14/15. תחת מניין משלטון השותפים (12/13) הייתה "שנה 2" של גרטוס נופלת על 13 לספירה, כשעדיין לא היה פרפקט וטיבריוס עדיין לא היה קיסר. המניין הישיר, הראשוני, מניח אפוא את האפוכה של טיבריוס פה אחד על 14/15 — מה שקבעה ההעמקה נומיסמטית עומד בזאת גם תיעודית (ואינו נושא, כפי שהוסבר שם, את שלטון השותפים כמונה של טבילת 27). [מתועד — Bureth (1964) 25; P.Oxy. VII 1021 ו־RPC I 4958–4969, נראו במקור; ההמרות מחושבות]
שולחן העבודהה"עשרים ושתיים" של Antiquitates 18.106, ומדוע אין היא קיימת ביוונית
מתחת לאפוכה של טיבריוס — ומתחת לתיארוך מות הורדוס — עוברת חזית שנייה, והיא טקסטואלית. יוספוס כותב שפיליפוס מת "בשנה העשרים לשלטון טיבריוס", לאחר "שלושים ושבע שנות" טטררכיה (Ant. 18.106). מטבעותיו שלו של פיליפוס נושאים את השנה ה־37 ההיא (RPC I 4952–4953, על העידן המתחיל במות הורדוס ב־4 לפנה״ס), וכך מעגן הקטע את שנת המוות ההיא — העוגן הנושא את פרק 10. המבקש להסיט את הורדוס אל 1 לפנה״ס זקוק אפוא לקריאה אחרת, והיא קיימת: חלק מן המסורת הלטינית קורא "השנה העשרים ושתיים" (Filmer, 1966; Beyer, 1998). עמדה — ונפל העוגן; ולכן דינה להיבחן גם כאן, באותה חומרה שאני מניח במקומות אחרים כנגד מתנגד.
היא אינה עומדת, והאפרט הביקורתי של Niese אומר מדוע. "εἰκοστῷ" — ה־20 — אחיד בכל העדים היווניים (כתבי היד A, M, W וגם האפיטומה); העד היחיד ל"עשרים ושתיים" הוא התרגום הלטיני העתיק. יתרה מזו: הכוכבית של Niese לפני הלמה היא סימנו שלו לכך שהאפיטומה — ענף יווני בלתי תלוי בטקסט הראשי — קוראת במקום הזה עם הטקסט, והיא מאשרת כך באורח חיובי "עשרים" וגם "שלושים ושבע". והענף הלטיני המספק "עשרים ושתיים" מספק באותו משפט עצמו לא "שלושים ושבע" אלא "שלושים ושתיים" שנות טטררכיה (כתבי יד לטיניים אחרים: "שלושים וחמש"). איש — אף לא עד אחד — אינו קורא "22 + 37". ודווקא צמד המספרים הזה הוא שנחוץ לתיארוך המוקדם; זו קונטמינציה, השנה מן הלטינית ומספר המלכות מן היוונית. עד המשבש בעליל את הספרה השנייה של המשפט אינו נושא את הראשונה. ה"עשרים" עומדת, ועימה עוגן פיליפוס של פרק 10 — אף שהאפוכה 14/15 הנובעת ממנה אינה לטובת הספר הזה. והפסקה עולה יותר מן האפוכה. 20 ועוד 37 מ־4 לפנה״ס נותנים 33/34, שבמניין כולל היו השנה ה־20 ואחת: המשפט הוא שנת מלכות ממוספרת של קיסר רומי, הכתובה בידי מספר יהודי, המנויה באורח בלתי כולל. זהו העד היחיד החד ביותר נגד המניין הסתיו־כולל שעליו תלויה טבילת 27 של הספר הזה, וככזה הוא נשקל בשולחן העבודה על חזית המניין להלן, ולא מושאר כאן עומד כעוגן בלבד. [מתועד — Niese, Opera IV (1890) 160 עם האפרט, נראה במקור; Jachowski, 2015]
שולחן העבודהחזית המניין, רשומה: לא מתועדת, לא מופרכת
זו הרשומה הפתוחה הכבדה ביותר בספר, והיא מונחת כאן בצורה היחידה שבה אפשר לשאתה.
מה שנמדד. כל מניין מתועד של שנות מלכותו של טיבריוס מציב את שנה 1 ב־14/15 לספירה — אנטיוכיה (RPC I 4270), סלווקיה (RPC I 4330), אלכסנדריה (RPC I 5075–5105, הסדרה רצה עד שנה 23 ונעצרת שם). אף אחד אינו מציב אותה ב־13/14. *(העדים הספרותיים — פילון, יוספוס, טקיטוס, דיו — הם ממין אחר ואינם נספרים ברשימה ההיא: הם נותנים את משך המלכות, 22 וחצי עד 23 שנים, ומשך אומר כמה זמן נמשך שלטון, לא כיצד ממספרת נוסחת תיארוך את שנתו ה־15. הם קובעים את האפוכה ב־14, ותיבת המומחה שלמעלה מצטטת אותם בדיוק לשם כך; אין הם קובעים את המספור. ההבחנה נרשמת נגד צידי שלי במקום אחר; היא נרשמת גם כאן, משום שהיא תקפה לשני הכיוונים.)* המניין הסתווי־הכולל שממנו נוטל הספר הזה את הטבילה בשנת 27 אינו מתועד אפוא בשום מקום עבור טיבריוס. Doig, המחבר היחיד המגיע לאורכו אל סתיו 27, בידו אנלוגיה לפרקטיקה הורדוסית ולא מסמך, והוא מודה שהמטבעות הרומיים מונים באורח דינסטי. והמגן המודרני היחיד על מניין כולל מ־14, Meier, נוחת על 28 לספירה ולא על סתיו 27 — נקבע כאן על דיווחים משניים על עמדתו ולא על עמודיו שלו, וסומן ככזה.
ומדוע המילה היא בכל זאת לא מתועד ולא מופרך. מה שהמניין הסתווי זקוק לו הוא שגדם עלייתו של טיבריוס לשלטון מוספר בעצמו כשנה 1. אף אחד משני הקורפוסים אינו יכול לבדוק זאת. אוגוסטוס מת ב־19 באוגוסט 14; ראש השנה המצרי (1 בתוט) חל ב־29 באוגוסט וראש השנה האקטיאני ב־2 בספטמבר, והבשורה לא יכלה להגיע לאלכסנדריה או לאנטיוכיה לפני אף אחד משני התאריכים — P.Oxy. VII 1021, בשולחן העבודה שלמעלה, דיווח על מוות כזה, 35 ימים לאחר מכן, עדיין כחדשה. שתי הערים מתחילות אפוא למספר בראש השנה הראשון לאחר שהגיעה הבשורה, וזה נותן שנה 1 = 14/15 תחת מניין כולל ובלתי כולל כאחד. המטבעות קובעים את העידן; אין הם מבחינים בין השיטות. מה שהם כן שוללים הוא גדם שמוספר למפרע, לפני שהגיעה הבשורה; המניין הסתווי אינו זקוק לכך. הלוחות היחידים שעליהם חיה השאלה — סתיו הדיוֹס, ראש השנה ב־20 באוקטובר, ושנה יהודית מתשרי, 1 בתשרי ב־14 באוקטובר לפי החודשים הבבליים, שניהם לאחר שהגיעה הבשורה — לא הותירו שום מסמך המתוארך לפי טיבריוס כלל. הקורפוס אפוא בלתי מסוגל מבחינה מבנית להשיב על השאלה הנשאלת ממנו, והיעדר ראיה חותך כאן לשני הכיוונים, בדיוק כפי שהספר הזה מתעקש במקום אחר שהוא חותך. [מתועד — RPC I 4270, 4330, 5075–5105; P.Oxy. VII 1021; מחושב — מרווח הבשורה וחשבון ראש השנה]
ומה שעומד בצד האחר הוא יהודי, והסקירה המלאה ביותר אינה מכילה אותו. Steinmann מסיק ש"there is no evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" (2022a, p. 115). המסקנה הזאת תקפה לקורפוס שהוא סרק, ואותו קורפוס רומי, יווני ומצרי: ההיסטוריונים הלטיניים, פילון, יוספוס, מטבעות אלכסנדריה וסוריה, כתובות לטיניות ויווניות. החומר ההלכתי היהודי אינו מופיע בו — ואותו חומר מורה בדיוק על המניין שהוא אינו מוצא לו זכר, ולשימוש זהה בדיוק: תיארוכו של שטר. משנה ראש השנה א׳:א׳ קובעת את ראש השנה למלכים ב־1 בניסן; הגמרא שואלת למאי הלכתא, ורב חסדא משיב לשטרות. ואז הברייתא: "מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר — כיוון שהגיע אחד בניסן, עלתה לו שנה; ואם לא עמד אלא באחד בניסן — אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן האחר" (בבלי ראש השנה ב׳ ע״א). יום מלכות אחד לפני ראש השנה נחשב שנת מלכות שלמה. זהו מניין בלתי־עלייתי, כולל, כתוב במפורש, ויישומו נלווה אליו.
שתי חוליות נותרות פתוחות, ואני נוקב בהן לפני שיריב ימצא אותן. ראשית, תאריכו של המקור: המשנה היא סביב 200, והברייתא, אף שהיא מוצגת כתנאית, עומדת בבבלי; שהכלל כבר נהג במאה הראשונה מסתבר ואינו מבוסס. שנית, ההחלה על שליט נוכרי: הכלל מנוסח למלכי ישראל, והשאלה אם תיארוכים יהודיים של קיסר רומי הלכו אחריו היא שאלה נפרדת. אף אחד משני הפערים אינו נסתם ברצון לסתום אותו.
ונקודה שלישית נובעת מן הכלל עצמו, והיא חותכת נגדי. משנה ראש השנה א׳:א׳ מונה מ־1 בניסן. מוחל על טיבריוס, שעלה לשלטון ב־19 באוגוסט 14, הוא עושה את הגדם עד ניסן 15 לשנתו הראשונה ומעמיד את שנתו ה־15 מניסן 28 עד ניסן 29 — לא בסתיו 27. הכלל המובא כאן לעקרון המניין הכולל אינו נותן מעצמו את תאריכו של הספר הזה.
על החוליה השנייה מדברים החכמים, והם חלוקים. הבבלי מצמצם את כלל ניסן למלכי ישראל בלבד: "אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם — מתשרי מנינן" (בבלי ראש השנה ג׳ ע״א, נלמד מנחמיה 1:1 ו־2:1, כסלו וניסן באותה שנת 20 לארתחשסתא). בדף ח׳ ע״א קורא רב פפא באותה דרך את "באחד בתשרי ראש השנה לשנים" של המשנה, ככלל לשטרות, והגמרא מיישבת את השניים: ניסן למלכי ישראל, תשרי למלכי אומות העולם. לפי הכלל הזה נמשכת שנתו ה־15 של קיסר רומי מתשרי 27, וכלל הבשורה של קורפוסי המטבעות אינו משנה זאת: לפי החודשים הבבליים חל 1 בתשרי 14 לספירה ב־14 באוקטובר (Parker & Dubberstein), לאחר שיכלה בשורת ה־19 באוגוסט להגיע ליהודה. הירושלמי אומר את ההפך: "אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן", ר׳ אלעזר בשם ר׳ חנינא (ירושלמי ראש השנה א׳:א׳), נלמד מחגי 1:15 ומזכריה 1:1, החודש השישי והחודש השמיני באותה שנה שנייה לדריווש. שלוש מגבלות שייכות לכאן. שני הכללים אמוראיים, מן המאה השלישית והרביעית, ושניהם נגזרים מתאריכי מלכי פרס שבמקרא, לא מפרקטיקה תחת רומא. הבבלי מוכרח להעמיד את כללו כנגד חגי ועזרא בתשובות אד הוק — כורש נמנה כמלכי ישראל משום שהיה מלך כשר, כורש, דריווש וארתחשסתא אחד הם, ניסן קודם שהחמיץ ותשרי לאחר שהחמיץ (ג׳ ע״ב–ד׳ ע״א) — ובדף ח׳ ע״א קוראים שני אמוראים אחרים את "לשנים" בלא שטרות כלל. והקול הארץ־ישראלי, הקרוב יותר ליהודה של לוקס, הוא האומר ניסן. קריאתו של Stern את P. Mur. 18 להלן, נירון נמנה מניסן, עומדת בצד ההוא. החומר היהודי מציע אפוא גם תשרי 27 וגם ניסן 28, אינו בוחר ביניהם, ומניין תשרי לקיסר רומי זמין על פיו, לא מתועד. [מתועד — משנה ר״ה א׳:א׳; בבלי ר״ה ב׳ ע״א, ג׳ ע״א–ד׳ ע״א, ח׳ ע״א; ירושלמי ר״ה א׳:א׳ (Sefaria); מחושב — מניין השנים]
על החוליה השנייה ההיא יש סמך מקצועי מפורסם — ובנשימה אחת גם בר סמכא מפורסם נגדה. Sacha Stern, בדונו ב־P. Mur. 18, סבור ש"the second regnal year of Nero may have begun, according to the Jewish computation, in Nisan of 55 CE", ומעיר: "Nero became emperor on 13 October 54 CE, but this would not normally have been reckoned as the starting-date of his regnal years (pace Benoit, Milik, and de Vaux 1961: 103) [...] For rabbinic evidence of regnal years beginning in Nisan, see M. RH 1:1, Y. RH 1:1 (56b), B. RH 2a–b" (Calendar and Community, pp. 92–93 עם הערה 333). נירון עלה לשלטון ב־13 באוקטובר 54; אם שנתו השנייה החלה בניסן 55, הרי הראשונה היא הגדם שמאוקטובר עד ניסן. זהו מניין כולל של שנות קיסר רומי במסמך יהודי, שבו מחזיקה המונוגרפיה הסטנדרטית על הלוח היהודי. ומנגד עומד מהדירו של אותו מסמך עצמו: "'An deux de Néron' correspond à 13 octobre 55 – 12 octobre 56" (Benoit, Milik & de Vaux, DJD II, p. 103) — מניין יום־השנה־לעלייה, מפי האיש שהפפירוס היה בידיו. ו־Stern כותב "may have begun", ומוסיף בעצמו ש"the possibility of scribal error must always be taken into account". סמך, אפוא, ולא ביסוס. וסמך לעקרון בלבד: מניין ניסן של Stern נותן את השנה ה־15 מניסן 28, לא מסתיו 27 (לעיל).
המבחן שנרשם מראש חזר בלתי ניתן להכרעה, וזה נרשם כאן במלואו. לפני שנפתח הטקסט קבעתי מה יכריע: על Mur 18 לשאת נוסחת שנות מלכות, וחודשה יפריד בין שתי הקריאות, שכן תאריך באביב או בקיץ 55 הוא שנה 2 רק לפי מניינו של Stern ועודנו שנה 1 לפי מניינו של Milik. הנוסחה שם. החודש איננו. תרגומו של Milik עצמו קורא "[Le [...] du mois [...] a]n deux de Néron César" — הסוגריים המרובעים הם השלמתו, והיום והחודש שניהם מונחים בלקונה (DJD II, p. 103, נראה במקור). המסמך שהיה אמור להכריע אינו יכול להכריע — לא "עדיין לא", אלא כלל לא. אני רושם את המבחן הרשום כבלתי מוכרע, באותו מקום ובאותה אות שבהם הייתי רושם אותו אילו נפל לטובתי.
והדבר החד ביותר נגד מסלולי שלי אף הוא יהודי, והוא עומד פסקה אחת למעלה. Ant. 18.106 מתארך את מות פיליפוס לשנה ה־20 של טיבריוס, לאחר 37 שנות טטררכיה מ־4 לפנה״ס — כלומר 33/34. במניין כולל הייתה 33/34 השנה ה־21. כאן, אפוא, נותן מספר יהודי שנת מלכות ממוספרת של קיסר רומי בסינכרוניזם, והוא ממספר אותה באורח בלתי כולל. זה הדבר הקרוב ביותר בכל שולחן העבודה הזה למקרה ש־Mur 18 היה אמור לספק, והוא רץ נגדי. הכלל ההלכתי מראה שהמניין שהשרשרת שלי זקוקה לו נכתב אי־שם; Ant. 18.106 מראה שהסופר היהודי האחד שאת מספורו אפשר באמת לקרוא לא נקט בו. שניהם שייכים לעמוד, והשני הוא הטעם שהחזית נותרת פתוחה. המאזן, אפוא: המניין הסתיו־כולל אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי. [מתועד — Steinmann, 2022a, p. 115; משנה ר״ה א׳:א׳ ובבלי ר״ה ב׳ ע״א בעברית ובארמית; Stern, pp. 92–93 עם הערה 333; DJD II, p. 103; יוספוס, Ant. 18.106 עם האפרט של Niese]
מילה אחת על המחבר שאני נשען עליו כאן, שכן הוא שולל את שנתי בשמה. מסקנתו של Steinmann היא שהראיות "call into question AD 30 or 31 (or any year before AD 30) as possible years of Jesus's crucifixion", ושַ"the testimony of the combined evidence from the Gospels for a ministry of about three and a half years supports AD 33 as the correct year of the crucifixion" (2022a, p. 116). אני משתמש במדידתו ולא בתוצאתו, והטעם שהדבר מותר ניתן לבדיקה בידי כל מי שהמאמר פתוח לפניו. שני הטיעונים נשענים על חומר שונה ואף אחד אינו נגזר מן האחר: הראשון הוא ספירה של מטבעות, פפירוסים וכתובות; השני הוא טענה על אורך הפעילות, והוא נכנס למשפט המסכם שלו עצמו כהנחת מוצא — "since the Gospels' testimony [...] indicates a ministry for Jesus of over two years" — ולא כתוצאה של הסקירה. המקבל את הראשון אינו נכבל בכך לשני. שהשני מעיד נגדי נרשם כאן ובשולחן העבודה על האביב הנוסף, בגוף הטקסט ולא בהערת שוליים.
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של ציר השנה? האסטרונומיה נתנה את המועמדות; הפעילות אמרה אילו שנים היא מתירה; והתשובה היא ש־31 לספירה מותרת ומונחת בו באורח טבעי, בלא שהכרונולוגיה תכפה זאת. היום מצביע אל אמצע השבוע, השנה מתירה את 31 לספירה, ודרך החיים מאכסנת אותה. שלושה קווים שאין אף אחד מן השלושה מכריע לבדו, אך הם נפגשים בנקודה אחת: שבוע אחד, באביב שנת 31. ואותו שבוע — שבעת ימי המיתה והתחייה — יכול עתה, סוף סוף, להיות מסופר.
מסהלב
מאחורי המספרים מונחת סבלנות. 46 שנים בנו בני אדם מקדש של אבן, והם לעגו לאחד שאמר כי בשלושה ימים יקים גדול ממנו — את מקדש גופו. שלוש שנים וחצי הלך ממקום למקום, והשעון תיקתק, לאט, אל השבוע שלמענו בא. שנות קיסרים ופסחים נמנים כדי לדעת מתי; אך מתחת למתי מונח מדוע שאין תאריך יכול להכילו. הוא לא מיהר. הוא הניח לשנים למצות את מידתן המלאה — הטבילה, הפעילות, העלייה האחרונה לירושלים — עד שהכול נשלם. יש נחמה באל הבא בזמן, ואשר אינו ירא את הזמן.
הערה על אודות המקורות
מניינֵי שלטונו של טיבריוס, נקודת הפתיחה של בניין המקדש וקבלת המשרה בידי פילטוס נבדקו מול המקורות הראשוניים (יוספוס, דיו) ומול ספר היסוד הנומיסמטי; הטבילה בשנת 27 נשענת על דרך מניין מפורשת (סתיו־כוללת), וזה מסומן ככזה. האפוכה של טיבריוס (שנה 1 = 14/15) נבחנה מול המניין התיעודי הישיר — קורפוס הפפירוסים והאוסטרקונים המצרי (Bureth), P.Oxy. VII 1021 לעיכוב הבשורה, ומטבעות הפרפקטים היהודאיים (RPC I); גרסת "השנה ה־22" של Antiquitates 18.106, שהייתה מסיטה את מות הורדוס אל 1 לפנה״ס, הופרכה על האפרט הביקורתי של Niese ("עשרים" אחיד ביוונית, האפיטומה מאשרת "20 + 37"). "שיטה 3" הסורית־כוללת, שעליה נשענת טבילת 27 מלוקס 3:1, היא החלשה שבמניינים: שרשרת הערות השוליים שלה (Hoehner → Cichorius → Mommsen II.2, 802–804) מסתיימת בזכות דיוקן על מטבע, והמטבע הטיבריאני הישיר היחיד (RPC I 4270) נקרא 28/29 על לוחו האקטיאני שלו, ואין הוא יכול להבחין בין מניין כולל לבלתי כולל (שולחן העבודה); במאזן, המניין אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי — הספר הזה מוליך אותה לפיכך כמניין מפורש, לא מתועד — אף שסתיו 27 כקריאה נישא בידי מונוגרפיה סטנדרטית (Blinzler, Der Prozess Jesu) ובידי ספר היד הסטנדרטי (Finegan, טבלה 163), על יסוד מוצאו האנטיוכי של לוקס — מסורת עתיקה שהספר הזה נוקב בשמה אך אינו נושא (ראה את שולחן העבודה לעיל): תמיכה פרשנית, לא תיעוד — ומניח לטבילת 27 להישען על יוחנן 2:20 ועל חלון מניינו של לוקס, לא על דיוקה של השנה ה־15. מניין זה נרשם כלא מתועד ולא מופרך: אין מסמך המתעד אותו עבור טיבריוס, ושני קורפוסי המטבעות שיכלו לבדוק אותו אינם יכולים, משום שגדם העלייה לשלטון כבר חלף בשני ראשי השנה בטרם יכלה בשורת מותו של אוגוסטוס להגיע. מה שעומד נגד "no evidence for inclusive reckoning" של Steinmann הוא יהודי ומחוץ לקורפוס שלו — משנה ראש השנה א׳:א׳ עם ברייתת בבלי ראש השנה ב׳ ע״א, שתיהן נבדקו בעברית ובארמית, עם שתי חוליות שהושארו פתוחות בגלוי (תאריך המקור, וההחלה על שליט נוכרי); קריאתו של Stern את P. Mur. 18 (pp. 92–93, הערה 333) מספקת סמך מפורסם לחוליה השנייה, והערתו של Milik עצמו ב־DJD II p. 103 את הקריאה המפורסמת שכנגדה. המבחן על Mur 18 נרשם מראש וחזר בלתי ניתן להכרעה: היום והחודש מונחים בלקונה. וכנגד הכול עומד Ant. 18.106, מספר יהודי הממספר שנת קיסר רומי באורח בלתי כולל, והוא נרשם באותו משקל. שימושו הרחב של יוספוס עצמו ב־naos (Ant. 11.87, 15.421) סומך את קריאת הרוב של יוחנן 2:20 בלא לשלול את 33 לספירה מבחינה דקדוקית. 46 השנים של יוחנן 2:20 הן עוגן הפיך: עולות בקנה אחד עם 31 לספירה תחת קריאת הרוב, אך ניתנות להיכפף בידי מתנגד אל 33 לספירה — אין הן אפוא עוגן קשיח, ואין הן מוליכות ככזה. קריאת ארבעת הפסחים (ועימה הפעילות בת שלוש השנים וחצי) נשענת על הקבלה הקדומה (אירנאוס, אוסביוס) ונותרת מפורשת. היא נבחנה על קריטריונים שנקבעו לפני הקריאה: שניים משלושת הקריטריונים שבעדה לא התקיימו, Hoehner אינו טוען לה יותר מ"would fit well" (1977, p. 56), וקריאת הסוכות שלו ליוחנן 5:1 שוללת את קו אירנאוס במקום לחזק אותו (pp. 58–59). היא מוליכה אפוא כסמך ולא ככפייה, ומסקנתו של אירנאוס עצמו — פעילות של יותר מ־10 שנים — נקובה לצד מניינו בכל פעם שהוא מופעל. המבחן רשום במלואו בנספח E.3, יחד עם החלק מקורפוס המינימום שלו שלא הושג, ותוצאתו נרשמת ברשם ההנחות (נספח D.2). הראשון משני טיעוניו של Steinmann נרשם כממצא לטובת העניין הזה והשני נגדו, בנספח E.5. הטבילה בשנת 27 נגזרת בפרק הזה מן העוגנים ההיסטוריים (לוקס 3:1, יוחנן 2:20), בלא תלות בדניאל; הקו הנבואי של 70 השבועים (457 לפנה״ס + 483 = 27) מתכנס באורח הניתן לבדיקה חוזרת על אותה שנה עצמה ונספר כעד שני מדיד — הנחתו ההיסטוריציסטית מסומנת, והפיתוח המלא עומד במקום אחר. הפרק הזה אינו טוען להוכחה לטובת אף אחד משני הצדדים.
ספרות (APA)
Barrett, C. K. (1978). The Gospel according to St John (2nd ed.). Westminster Press. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Benoit, P., Milik, J. T., & de Vaux, R. (1961). Les grottes de Murabbaʿât (Discoveries in the Judaean Desert II). Clarendon Press. (P. Mur. 18 at p. 103, seen at first hand: day and month of the date fall in the lacuna; Milik's note reckons "year two of Nero" as 13 October 55 – 12 October 56.)
Beyer, D. W. (1998). Josephus reexamined: Unraveling the twenty-second year of Tiberius. In J. Vardaman (Ed.), Chronos, kairos, Christos II (pp. 85–96). Mercer University Press. (מגן על קריאת "השנה ה־22" של Ant. 18.106; הופרך על האפרט היווני של Niese — ראה Jachowski.)
Brown, R. E. (1966). The Gospel according to John (I–XII) (Anchor Bible 29). Doubleday. [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Blinzler, J. (1955). Der Prozess Jesu (2nd, expanded ed.). Friedrich Pustet. (מציב את השנה ה־15 על 1 באוקטובר 27 – 30 בספטמבר 28 לפי המניין הסורי, "to be presupposed precisely in Luke as a born Syrian"; שנת הצליבה שלו עצמו היא 30 לספירה, עם פעילות בת שנתיים, אך הוא מותיר את 31 לספירה פתוחה.)
Bureth, P. (1964). Les titulatures impériales dans les papyrus, les ostraca et les inscriptions d'Égypte (30 a.C.–284 p.C.). Fondation Égyptologique Reine Élisabeth.
Cichorius, C. (1923). Chronologisches zum Leben Jesu. Zeitschrift für die neutestamentliche Wissenschaft, 22, 16–20. (נשען, למניין הסתיו של השנה ה־15, על Mommsen, Röm. Staatsrecht II 803 f. — עמודים העוסקים ב־Bildnissrecht.)
Doig, K. F. (1990). New Testament chronology. Mellen. (Ch. 12: the fifteenth year on the Syro-Macedonian autumn calendar, 20 October 27 – 9 October 28. The calendar boundaries have been recomputed here and come out to the day; the reckoning rests on an analogy with Herodian practice, and Doig concedes that the Roman coins reckon dynastically.)
Eusebius of Caesarea. (1920). The proof of the Gospel (Demonstratio Evangelica) (W. J. Ferrar, Trans.; Book 8, ch. 2). SPCK.
Filmer, W. E. (1966). The chronology of the reign of Herod the Great. Journal of Theological Studies, 17(2), 283–298.
Finegan, J. (1998). Handbook of biblical chronology (rev. ed.). Hendrickson. (טבלה 163 מציבה את שנתו ה־15 של טיבריוס — המנויה ממות אוגוסטוס, סורית־מקדונית, בלא שנת עלייה — על 1 באוקטובר 27 – 30 בספטמבר 28, זהה ל־Blinzler; §579 מעלה את הקריאה הפרובינציאלית הזאת על יסוד מוצאו האנטיוכי של לוקס, §580 דוחה אותה ומקבל 29 לספירה, טבלה 169.)
Fotheringham, J. K. (1934). The evidence of astronomy and technical chronology for the date of the crucifixion. Journal of Theological Studies, 35, 146–162.
Hoehner, H. W. (1977). Chronological aspects of the life of Christ (pp. 29–43, 56, 58–59). Zondervan. ("Would fit well" לקטיפת המלילות ב־p. 56; קריאת הסוכות ליוחנן 5:1, "with great hesitation", וה"false" נגד Blinzler ב־pp. 58–59. נראה במקור.)
Irenaeus of Lyons. (1885). Against heresies (Ante-Nicene Fathers, Vol. 1; Book 2, ch. 22, §3). Christian Literature Company.
Jachowski, R. J. (2015). The death of Herod the Great and the Latin Josephus: Re-examining the twenty-second year of Tiberius. Journal of Greco-Roman Christianity and Judaism, 11, 9–18.
Kubitschek, W. (1890). Jahrzählung und Jahranfang im römischen Makedonien. Archäologisch-epigraphische Mittheilungen aus Österreich-Ungarn, 13(1), 120–124. (עוסק בעידן המקדוני; מזהיר במפורש שתיארוכים "מקדוניים" במקומות אחרים מוסבים על לוחות נגזרים.)
Lanser, R. (2021). The Parthian War paradigm and the reign of Herod the Great. Near East Archaeological Society Bulletin, 66, 21–36. (מפריך, באמצעות אפיאנוס BC 5.65 וליוויוס Per. 127, את טענתם של Steinmann ו־Young שוונטידיוס יצא רק אחרי מיסנום. השחזור שלו עצמו — ונטידיוס ביהודה בשנת 40, והמלכת הורדוס בראשית אוקטובר 40 — אינו עומד מול החורף של יוספוס, Ant. 14.376 ו־BJ 1.279, ומול דיו 48.41.4–5.)
Lanser, R. (2026, 13 בינואר). The first regnal year of Tiberius as indicated on Roman coins [Daniel 9:24–27 Project]. Associates for Biblical Research. (מחייה את מניין שלטון השותפים; אלא שעל מטבעות Silanus האנטיוכיים עצמם מתחילה שנתו הראשונה של טיבריוס ב־14/15 לספירה.)
Meier, J. P. (1991). A marginal Jew: Rethinking the historical Jesus (Vol. 1, pp. 384–386). Doubleday. (Reckons Tiberius' years inclusively from the sole rule and arrives at AD 28, not at autumn 27. His position is established here on concurring secondary reports; his own pages have not been seen, and he is therefore not quoted.)
Mommsen, T. (1887). Römisches Staatsrecht (Vol. 2, Pt. 2, 3rd ed.). S. Hirzel. (העמודים המובאים, 802–804, עוסקים ב־Bildnissrecht — הזכות לדיוקן הקיסר על המטבע — לא במניין שנות המלכות הסורי ש־Hoehner ו־Cichorius גוזרים מהם.)
Niese, B. (Ed.). (1890). Flavii Iosephi opera: Vol. 4. Antiquitatum Iudaicarum libri XVI–XX. Weidmann. (מהדורה ביקורתית עם אפרט; Ant. 18.106 בעמ׳ 160.)
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24). University of Chicago Press. [Used: the month table for AD 14, Tashritu 1 = 14 October; ch. 9, the Tishri count.]
Smallwood, E. M. (1976). The Jews under Roman rule from Pompey to Diocletian (Studies in Judaism in Late Antiquity 20). Brill. [p. 168 n. 82: the fifteenth year "presumably by Jewish reckoning", "from October 27".]
Steinmann, A. E. (2022a). Reckoning Tiberius's reign and Jesus's baptism: First- and second-century evidence concerning Tiberius's fifteenth year (Luke 3:1). Tyndale Bulletin, 73, 91–118. https://doi.org/10.53751/001c.37789 ("No evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" at p. 115; the conclusion excluding AD 30 and AD 31 by name, and supporting AD 33, at p. 116. Seen at first hand. His corpus is Roman, Greek and Egyptian and contains no Jewish halakhic material.)
Steinmann, A. E. (2022b). The temple built in forty-six years: John 2:20 and the date of Jesus' first Passover. Journal of the Evangelical Theological Society, 65(2), 319–331.
Steinmann, A. E., & Young, R. C. (2020). Consular and sabbatical years in Herod's life. Bibliotheca Sacra, 177(708), 442–461.
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (pp. 92–93, with n. 333). Oxford University Press. (Nero's second regnal year "may have begun, according to the Jewish computation, in Nisan of 55 CE", pace Milik; with m. RH 1:1, y. RH 1:1 (56b) and b. RH 2a–b as the rabbinic evidence. Seen at first hand; y. RH 1:1 consulted on 28 September 2026 (Sefaria, Guggenheimer): R. Eleazar in the name of R. Ḥanina counts the kings of the nations, too, from Nisan.)
טקסטים ראשוניים: לוקס 3:1, 23 · יוחנן 2:13, 2:20; 4:35; 5:1; 6:4; 11:55 · מתי 12:1 · מרקוס 2:23 · לוקס 6:1 · יוספוס, Antiquitates Judaicae 11.87; 15.354, 15.380, 15.420–421; Bellum Judaicum 1.401; 18.32–35, 18.106 (עם האפרט של Niese) · קסיוס דיו, Historia Romana 54.7; 58.28.5 · נחמיה 1:1; 2:1 · חגי 1:15 · זכריה 1:1 · משנה, ראש השנה א׳:א׳ · תלמוד בבלי, ראש השנה ב׳ ע״א, ג׳ ע״א–ד׳ ע״א, ח׳ ע״א · תלמוד ירושלמי, ראש השנה א׳:א׳ · P. Mur. 18 (DJD II, p. 103) · P.Oxy. VII 1021 (הכרזת עלייתו של נרון לשלטון) · Roman Provincial Coinage I 4270, 4330, 4952–4953, 4958–4969, 5075–5105. עזר למניין טיבריוס: Kraeling, Anglican Theological Review 24 (1942) 345–346 (הערה 18: "no coins prove it" לטיבריוס); Mommsen, Römisches Staatsrecht II.2³ (1887) 802–804. יוונית/לטינית לפי המהדורות הסטנדרטיות; תרגום עבודה עצמי.