עד כאן דיבר היום. האות תובע שלושה לילות, השבוע נושא למענם שתי שבתות, ה־14 בניסן הוא יום המיתה החזק יותר, והמסורת האומרת "יום שישי" התבררה כמי שאין לה זיכרון עצמאי. הכול מצביע אל אמצע השבוע. אך יום אינו תאריך: יום רביעי — איזה יום רביעי? יש בכל שנה 52 כאלה. כדי לעשות מיום בשבוע תאריך דרושה השנה, והיא אינה עומדת בטקסט אלא בשמים. על כן הולך המחקר אחר הירח שעליו הצביע הפרק הקודם, ושואל: אילו שנים מתירות בכלל פסח ביום השבוע הנכון?
ואומר מיד לאן פרק זה אינו מגיע, שכן זהו לב יושרו. הכוכבים אינם מספקים את יום הרביעי. המקווה שהאסטרונומיה תפיל "25 באפריל 31 לספירה" מן השמים — יתאכזב. מה שמספקת האסטרונומיה הוא דבר צנוע יותר וחזק יותר בעת ובעונה אחת: מרוץ שני סוסים, ומשפך.
פתח בחודש, שכן שם מתחיל הכול. החודש היהודי לא חושב אלא נראה. בסופו של החודש הישן התכנסה ועדת הלוח והמתינה לעדים שיוכלו למסור בשבועה על הסהר הראשון; ראו אותו — החל החודש החדש למחרת; לא ראו אותו — קיבל החודש הישן יום 30, והחדש החל אחריו. חודש לא יכול היה למנות פחות מ־29 ולא יותר מ־30 יום. אין זו תיאוריה; כך זה עבד. ומכאן שתאריכו של 1 בניסן בשנה כלשהי אינו עניין של העדפה אלא של מכניקת השמים: מתי, לאחר המולד האחרון שלפני האביב, נראה הסהר הראשון מעל ירושלים?
לשנת 31 התשובה חדה. הירח היה במולד — בהיצמדות מדויקת אל השמש, בלתי נראה — ב־10 באפריל, סמוך לחצות היום. באותו ערב, 10 באפריל, היה הסהר צעיר מדי וקרוב מדי אל השמש מכדי שייראה. בערב שלמחרת, 11 באפריל, עמד הרחק מעל האופק: כמעט 30 שעות מלידתו, 13 מעלות מן השמש, שוקע יותר משעה אחריה. אין זה מקרה גבול. זהו סהר שכל צופה רואה — והוא עובר בריווח את סיפיהם של כל קריטריוני הראות המקובלים (ראה את שולחן העבודה). נראה בערב 11 באפריל פירושו: 1 בניסן = 12 באפריל. ו־1 בניסן ב־12 באפריל פירושו שה־14 בניסן — יום שה הפסח, יום המיתה — חל ב25 באפריל. ו־25 באפריל 31 לספירה הוא יום רביעי.
מומחההחודש נראה, אינו נמנה
הציר שתחת הכול הוא ההבחנה בין המולד (הירח החדש האסטרונומי, כאשר לירח ולשמש אותו אורך אקליפטי — בלתי נראה) לבין הסהר הראשון ("האור החדש", קשת האור הצרה הנראית לראשונה ערב אחד או שניים לאחר מכן). החודש היהודי לא החל במולד אלא בסהר — בראייה, לא בחישוב. הפרש זה של יום או יומיים אינו של מה בכך: הוא קובע באיזה יום חל 1 בניסן, ומכאן על איזה יום בשבוע נופל 14 בניסן. אם היה החודש כפוף מלבד זאת גם לתנאי שני — שניסן יורשה להתחיל רק לאחר תקופת האביב — זוהי החוליה הצרה ביותר בכל העניין, והיא זוכה לפרק משלה (פרק 8). כאן נחשב דבר אחד בלבד: הסהר של 11 באפריל 31 לספירה היה שם, ואין על כך עוררין.
עתה הצעד השני, והוא לבו של הפרק הזה. שכן חישובה מחדש של שנה אחת אינו די; יש לראות את השדה כולו. הנח את חישוב הסהר על פני כל השנים שבהן יכולה הצליבה ליפול באורח סביר — בגסות 26 עד 36 לספירה — וראה על איזה יום בשבוע נופל 14 בניסן בכל אחת מהן. עשה זאת, ולא יופיע שום "יום רביעי מאליו". מה שמופיע הוא מרוץ בין שני סוסים.
החלון הזה אינו של אסכולת יום הרביעי. התחום עצמו מחזיק אותו רחב באותה מידה: Helen Bond חותמת את סקירת התיארוך שלה בקביעה ש"the precise date can no longer be recovered. All that can be claimed [...] is that Jesus died some time around Passover [...] between 29 and 34 CE" (Bond, 2013). בתוך החלון הזה 31 לספירה הוא מועמד רגיל, לא חריג; שהשנה אינה מופיעה באף רשימה קצרה אין זה בגלל החלון אלא בגלל יום השישי שהונח לפני השקילה (פרק 1). והמידה חלה גם בחזרה: המצטט את החלון של Bond נוטל עמו גם את מסקנתה שאת התאריך אי אפשר עוד לשחזר מן הנתונים הקיימים. מולה אין הפרק הזה תובע הוכחה; הוא תובע משפך בתוך החלון שלה.
הסוס האחד הוא 30 לספירה: יום שישי, 7 באפריל. האחר הוא 31 לספירה: יום רביעי, 25 באפריל. והשנה השלישית שהקונצנזוס מוקיר — 33 לספירה, על "יום השישי הטוב" המפורסם שלה ב־3 באפריל — מתגלה כסוס צולע: הוא מגיע אל הקו רק אם כלל הלוח מעניק לו יום וחצי של הנחה. אין זה שיפוטי שלי; הדבר ניתן למדידה, והמידה היא מרחקו של ירח מרץ מתקופת האביב.
שולחן העבודהשבע השנים, ועל מה נשען המרוץ
השחזור. כבר ב־1944 חישב R. A. Parker — אותו Parker של ספר היסוד Babylonian Chronology — את תאריכי הסהר הראשון לירושלים לשנים 28 עד 34 לספירה, והוא מציין במפורש שטבלאותיו הבבליות תקפות גם לירושלים, ובלבד שיפחיתו "37 דקות" בשל הפרש קווי האורך (Parker, 1944, pp. 173–174). חישבתי את שבע ההיצמדויות שלו מחדש באורח עצמאי בעזרת אפמרידות מודרניות; שתי הסדרות עולות בקנה אחד עד ליום בכל שבע השנים. יושר אחד שייך לכאן: טבלת ירושלים של Parker (1944) וספר היסוד Babylonian Chronology (1946) הם אותה שיטת חישוב בבלית עצמה מאותה יד עצמה — הם מאשרים זה את זה, אך אינם עצמאיים. הבקרה העצמאית האמיתית היא האפמרידה בת ימינו, המתלכדת עם סדרתו הבבלית של Parker בכל שבע השנים. ושיטה אחרת לגמרי מאשרת את אותו חודש אפריל עצמו: Grace Amadon — בעצמה מגינה על 31 לספירה — חישבה אף היא ב־1942, על יסוד קציר השעורים, פסח באפריל, בדרך שאין לה דבר עם המניין הבבלי של Parker; אף שבתוכה כפתה יום שישי (27 באפריל) המונח יומיים לאחר הסהר הנראה המוקדם ביותר ואינו עומד מבחינה אסטרונומית (Amadon, 1942). תוצאתה העצמאית היא אפוא חודש אפריל; יום השישי שלה נכשל בדיוק על הסהר שבו תלוי יום הרביעי. המספרים, שנה שנה:
שנה
1 בניסן
14 בניסן
יום בשבוע
28 לספירה
15 באפריל
28 באפריל
יום רביעי
29 לספירה
5 באפריל
18 באפריל
יום שני
30 לספירה
25 במרץ
7 באפריל
יום שישי
31 לספירה
12 באפריל
25 באפריל
יום רביעי
32 לספירה
1 באפריל
14 באפריל
יום שני
33 לספירה
19 באפריל
2 במאי
יום שבת
34 לספירה
9 באפריל
22 באפריל
יום חמישי
(33 לספירה עומדת כאן על יום שבת, 2 במאי — התוצאה תחת כלל התקופה המחמיר; תחת סף השעורים התצפיתי נופל 14 בניסן שלה על יום שישי, 3 באפריל. ראה נספח A.2 מול A.3. גם 31 לספירה תלויה בבחירת הכלל — יום רביעי, 25 באפריל, או יום שלישי, 27 במרץ — אך בהבדל הזה, והוא ההבדל שסביבו סב הפרק כולו: אצל 33 לספירה מכריעה הבחירה אם יש יום שישי, אצל 31 לספירה היא מכריעה רק איזה יום באמצע השבוע יהיה.)
הסהר של 11 באפריל 31 לספירה מול הקריטריונים. שלושת קריטריוני הראות המקובלים בספרות המקצועית — זה של Schoch, זה של Yallop (1997) וזה של Odeh (2004) — נבדלים זה מזה רק במקרי גבול, בעשיריות אחדות של מעלה. הסהר של 11 באפריל 31 לספירה אינו מקרה גבול: באלונגציה של ~13.7°, בפיגור שקיעה של ~61 דקות ובגיל של ~28 שעות הוא מונח הרחק מעל סיפו של כל אחד משלושתם. שלושתם: נראה. (סהר מרץ של 12 במרץ כן מהווה מקרה גבול — אך אין בכך כלום, שכן שתי תוצאותיו של אותו מקרה גבול מובילות, 30 יום הלאה, לאותו 1 בניסן = 12 באפריל.)
מכסת 30 הימים — ומדוע עננות אינה קונה יום שישי. השגה אחת נגד הסהר של 11 באפריל נותרת פתוחה, והיא החזקה שיש בידי הצד האחר: השמים יכלו להיות מעוננים באותו ערב, ואין חישוב המוציא מכלל אפשרות את מזג האוויר. מודה. מה שההשגה אינה יכולה לעשות הוא להניב יום שישי. בלוח תצפיתי נעצר חודש על 30 יום — הכלל שבו פתח הפרק הזה — ואדר ב׳ החל ב־13 או ב־14 במרץ, מסהר ערב הגבול שלעיל או מזה של 13 במרץ, ששקע 94 דקות לאחר השמש ומונח עמוק בתוך אזור A. משתי נקודות הפתיחה מציבה המכסה את 1 בניסן לכל המאוחר ב־13 באפריל, ואת 14 בניסן לכל המאוחר ביום חמישי, 26 באפריל — בדיוק ההזזה שעליה חייב Jeremias לטעון, והיא מספקת לו יום שישי רק כ15 (פרק 1). יום שישי, 27 באפריל, כ־14 בניסן היה תובע את 1 בניסן ב־14 באפריל, כלומר אדר ב׳ של 31 יום, והמכסה אוסרת זאת. עננות ב־11 באפריל וגם ב־12 באפריל אינה משנה אפוא כאן דבר: את המלאכה עושה המכסה, לא הסהר. כדי להגיע אל יום שישי־14־בניסן היה בית הדין צריך להחמיץ גם את הסהר של 13 במרץ. כל יום שישי ש־31 לספירה מציעה הוא יום שישי 15 בניסן. [מחושב — שחזור עצמי, ephem 4.2.1: היצמדויות 11 במרץ 22:21 UT ו־10 באפריל 11:35 UT, ימי השבוע מתוך מספר היום היוליאני]
שיעור הבסיס. על פני 11 השנים 26–36 לספירה נופל 14 בניסן על יום רביעי פעמיים בלבד: 28 לספירה ו־31 לספירה — שתיים מתוך 11 — תדירות של 0.18, ובכך ברמת המקרה של יום שבוע אקראי (1/7 ≈ 0.14). (מקרה קצה אחד שייך לכאן ביושר, והוא חותך נגד עניינו של הספר הזה: חלופת מרץ של 34 לספירה נותנת ב־24 במרץ גם כן יום רביעי. אותו 24 במרץ מונח — שלא כפי שנאמר בחופזה — יומיים לאחר התקופה (22 במרץ), בדיוק הפרופיל של אופציית מרץ של 31 לספירה שפרק 8 מתייחס אליה ברצינות: החודש מתחיל לפני התקופה, ה־14 נופל אחריה. תחת כלל "חג־אחרי־התקופה" המחמיר שורד אפוא יום הרביעי של 34 לספירה בדיוק כפי ששורד תחתיו יום השלישי של 31 לספירה; תחת כלל החודש של אנטוליוס הוא נופל, ונותרת קריאת אפריל של 34 לספירה, הנותנת יום חמישי. אם מונים את אופציית מרץ, נעשה שיעור הבסיס של יום רביעי 3/11 והמשפך מקבל כתובת שנייה — ש־34 לספירה נופלת בכל זאת, אין זה אז בגלל התקופה אלא בגלל חלון הפעילות: טבילה ב־27 אינה מתירה צליבה ב־34 (פרק 9). אמת המידה חייבת להיות מונחת שווה לשתי השנים.) יום רביעי "כשלעצמו" הוא אפוא ברמת המקרה. הכוח אינו ביום הרביעי לבדו, אלא בהצטלבותו עם ציר היום (ראה את גוף הטקסט). [מחושב · נספח A]
הליקוי — תמונה, לא טיעון. בלילה הפותח את 15 בניסן, 25 באפריל 31 לספירה, עמד ליקוי ירח חלקי (± 35 %) גבוה בשמים מעל ירושלים — בראשיתו, 21:35 שעון מקומי, 34 מעלות מעל האופק, ועולה עד למעלה מ־40; והוא מופיע, למרבה הפלא, בטבלה שלהם עצמם של מגיניה החשובים ביותר של השנה היריבה (Humphreys & Waddington, 1992, p. 345). אני מזכיר אותו כאן פעם אחת, ולאחר מכן לא עוד כטיעון. הוא תמונה, לא ראיה; ליקוי חלקי אינו עושה את הירח אדום כדם, ומי שתולה בו משקל מודד באמת מידה כפולה. כדבקות: קולע. כראיה: אפס.
מדוע 33 לספירה היא הצולעת, ו־30 ו־31 לספירה הם הסוסים? משום שהסהר הקובע נופל במרץ, והשאלה בכל פעם היא אם ירח מרץ ההוא עומד לפני תקופת האביב (22/23 במרץ) או אחריה. מדוד את המרחק הזה, והאסימטריה קשה. ב־30 לספירה נפלה ההיצמדות כמעט על תקופת האביב (0.2 יום לפניה), והסהר הראשון — יותר מיום אחריה — כך שכל כלל אביב תצפיתי משאיר את ניסן במרץ; 14 בניסן = יום שישי, 7 באפריל (בסף הסהר הרחב: יום חמישי, 6 באפריל), ותחת שום כלל כזה אין יום רביעי. ב־31 לספירה עמד ירח מרץ תשעה ימים לפני התקופה (הסהר; ההיצמדות 11 יום), עמוק בחורף. גם שם עדיין בוחר הכלל: תחת כלל החודש של אנטוליוס נדחה ירח החורף ההוא ו־14 בניסן חל ביום רביעי, 25 באפריל; תחת הכלל המחמיר של הקדמונים, התובע רק את החג לאחר התקופה, נותר הוא על עומדו וה־14 חל ביום שלישי, 27 במרץ (פרק 8, שם נשקל אותו כלל כייחוס). אך — וכאן העניין כולו — אף אחד מן השניים אינו יום שישי. בחירת הכלל מכריעה ב־31 לספירה איזה יום באמצע השבוע יהיה; היא אינה מניבה בה יום שישי תחת שום קריאה. השווה זאת ל־33 לספירה, שבה עמד ירח מרץ יום וחצי לפני התקופה: שם אין אותה בחירה עצמה מכריעה בין שני ימי אמצע־שבוע אלא על עצם קיומו של יום השישי — אם התקופה היא גבול תחתון קשיח, עוברת 33 לספירה אל מאי ויום השישי הטוב נעלם; אם אין היא כזאת, נותר יום שישי, 3 באפריל 33 לספירה, בחיים.
ראה מה עומד שם, וראה זאת ביושר. האסטרונומיה אינה מספקת את יום הרביעי כמנצח. היא מספקת מרוץ שני סוסים — יום השישי של 30 לספירה או יום הרביעי של 31 לספירה — והיא מחלישה אך ורק את הסוס השלישי, יום השישי הטוב המסורתי של 33 לספירה. הקורא מכאן "מכאן יום רביעי" מודד בשתי אמות מידה, שכן אותה מדידה עצמה המערערת את 33 לספירה אינה מניחה ל־30 לספירה להיות יום רביעי. בין שני הסוסים אין השמים בוחרים. הבחירה ההיא נופלת על הציר האחר — אצל היום, אצל אורך הפעילות, אצל הפסוק הכבד מכול — ולא כאן.
וכאן בא המשפך. שכן הנח עתה שהציר האחר כבר עשה את מלאכתו. הנח שהטקסט — אות יונה, שתי השבתות, ה־14 בניסן — הוליך אותך אל יום רביעי. עבור אז על השדה כולו ושאל: איזה יום רביעי? ב־11 השנים 26–36 לספירה נפל 14 בניסן על יום רביעי בדיוק פעמיים: 28 לספירה ו־31 לספירה. ו־28 לספירה נופלת מחוץ לחלון הפעילות — מוקדם מדי, לפני כל מה שמתירים הטבילה ובניין המקדש ושנותיו של יוחנן (פרק 9). נותרת כתובת אחת.
מי שמגיע על יסוד הטקסט אל יום רביעי, יש לותחת הלוח התצפיתי — בשדה כולו כתובת אחת בלבד: 25 באפריל 31 לספירה.
זוהי צורתו של הספר כולו במשפט אחד: מדידת היום כפול משפך השנה. לא האסטרונומיה הפולטת מתוכה את התאריך, אלא האסטרונומיה המותירה, בהינתן היום, שנה אחת בדיוק.
טענה נגדיתשני היריבים במיטבם
שתי שנים ראויות להיות מוגנות כאן במלוא כוחן, ואף אחת מהן אינה חלשה.
33 לספירה, התאריך השליט. המקרה הקלאסי הוא זה של Humphreys ו־Waddington: 14 בניסן חל ביום שישי, 3 באפריל 33 לספירה, ובערבו של אותו יום עלה מעל ירושלים ירח לקוי — "ירח הדם" שפטרוס מצטט במעשי השליחים 2:20 (Humphreys & Waddington, 1983; 1992). מבחינה אסטרונומית תלויה 33 לספירה בכלל התקופה הרפוי — וכלל זה אינו סתם המצאה: Sacha Stern, ספר היסוד על לוח השנה היהודי, קובע במפורש שלא תמיד המתינו לתקופה — "אם היו התבואה והפירות בשלים די הצורך, לא עיברו, אף שפירוש הדבר היה שהפסח חל לפני התקופה; ייתכן שהדבר קרה תכופות למדי" (Stern, 2001, p. 70, תרגום שלי). תחת אותו כלל רפוי חי יום שישי, 3 באפריל 33 לספירה. זהו היריב החזק ביותר, ואין הוא נמחק כאן.
30 לספירה, הסוס האחר. חזקה עוד יותר מבחינה אסטרונומית היא 30 לספירה: 14 בניסן שלה חל ביום שישי, 7 באפריל, וזה עומד — כאמור — תחת כל כלל לוח, שכן ירח מרץ עמד לאחר התקופה. השמים אינם פוסלים את 30 לספירה. אם היא נופלת, היא נופלת על הציר האחר: על טיעוני היום (פרקים 3–6), על אורך הפעילות ועל 46 השנים של יוחנן 2:20 (פרק 9), ועל הפסוק הכבד מכול (פרק 13). מבחינה אסטרונומית אין השמים פוסלים את יום השישי של 30 לספירה יותר משהם פוסלים את יום הרביעי של 31 לספירה — אף שאיתנותה מונחת ב"אין יום רביעי", לא ביום שישי איתן כסלע (ערב הסף הוא מקרה גבול חמישי/שישי; נספח C.2). יש לומר זאת, וזה עומד.
העמקה"מסורת חישוב", לא "מדידה", והמעגל של הקונצנזוס
שני דברי יושר שייכים לכאן, והראשון חותך במקור שעליו נשען הספר עצמו. טבלתם של Parker ו־Dubberstein היא שחזור של הלוח הבבלי — מחזור קבוע בן 19 שנים. לוח השנה היהודי של המאה הראשונה לא היה כזה; הוא היה תצפיתי, החלטה של בית הדין על פי עדות ראייה. שב־31 לספירה חל 1 בניסן בבבל ב־12 באפריל אינו מוכיח אפוא שכך חל ביהודה; הוא מראה שמקומה הטבעי והנכון מבחינת העונה של ניסן היה באפריל. לפיכך אני מכנה את P&D בעקביות מסורת חישוב, לעולם לא מדידה של מה שעשתה יהודה. הגשר מבבל לירושלים הוא עניין נפרד, ומקומו בפרק 8.
דבר היושר השני חותך בצד שכנגד, והוא חד. הקונצנזוס דוחה חודש מעובר ב־31 לספירה — החודש המסיט את ניסן אל אפריל — בטיעון תמוה. Humphreys ו־Waddington מודים בעצמם שאין "דיווחים היסטוריים" על חודשים מעוברים בשנים 26–36 לספירה (1992, p. 336, תרגום שלי), והם דוחים את חלופת אפריל במשפט ש־14 בניסן "לא היה נופל אז על יום שישי באף שנה". קרא את המשפט הזה שוב: החודש המעובר נדחה משום שאינו מניב יום שישי. והם כן מחזיקים בו במקום האחד שבו הוא כן נותן אחד — 15 בניסן ב־23 באפריל 34 לספירה, מקרה העיבור היחיד הנותר על עומדו בטבלה 2 שלהם עצמם. אותו כלי עצמו, אפוא, מוחזק היכן שהוא מניב יום שישי ומורפה היכן שאינו מניב. אך שהצליבה חלה ביום שישי — זה בדיוק מה שהיה צריך להוכיח. המסקנה נעשתה להנחה. אין זו מדידה של הלוח; זהו רוב, שהוברח פנימה כאמת מידה. וזו הסיבה ש־31 לספירה מעולם לא עמדה ברשימה קצרה — לא משום שנשקלה ונמצאה קלה, אלא משום שהאקסיומה פסלה אותה לפני השקילה (פרק 1).
היכן עומד המחקר אפוא בסופה של המחצית הראשונה של ציר השנה? לא אצל שנה ודאית. הוא עומד אצל מרוץ שני סוסים שבו אין השמים בוחרים, ואצל משפך המותיר, בהינתן היום, כתובת אחת. האסטרונומיה אינה פוסלת את 31 לספירה — היא נותנת אותה, ועימה יום רביעי. היא אינה פוסלת את 30 לספירה — זו חייבת ליפול במקום אחר. והיא מערערת רק את יום השישי של 33 לספירה, ואף אותו לא לגמרי.
אך כל זה נשען, ודאי שמתם לב, על מילה אחת שדחיתי שוב ושוב: התקופה. האם הורשה ניסן להתחיל רק לאחר תקופת האביב, או לא? תחת הכלל המחמיר נופלת 33 לספירה ויום הרביעי של 31 לספירה עומד קשה; תחת הכלל הרפוי שבה 33 לספירה לחיים. המשפך כולו עומד או נופל אפוא עם לוח השנה של המקדש — עם השאלה איזה כלל נהגה ירושלים לפיו באמת. וזו השאלה הבאה.
מסהלב
"יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים" (בראשית 1:14). הירח שלו המתינה הוועדה על הגבעה מעל ירושלים לא היה נר שרירותי. הוא הושם — לסמן את הזמנים, לשאת את המועדים, ולתארך, בלא לדעת, את הלילה שבו יישחט השה. מצביו מחושבים מחדש במכונות שלכוהנים לא היו. אך זהו אותו ירח עצמו, מעל אותה עיר עצמה, והוא שמר על אותו זמן עצמו. יש דבר מה נוגע ללב באל שלא הניח למעשהו הגדול מכול ליפול בסתר, אלא תלה אותו בסהר שכל אדם יכול לראות.
הערה על אודות המקורות
חישובי הסהר והמולד ניתנים לבדיקה חוזרת באפמרידות סטנדרטיות (ephem/Swiss Ephemeris) והם מכוילים לנקודת עוגן עצמאית; מכסת 30 הימים שבשולחן העבודה היא חשבון לוח על גביהם — אורכי החודשים וימי השבוע נובעים ממספר היום היוליאני ואינם תובעים שום מודל ראות, ומשום כך שורד אותו צעד כל מחלוקת על אודות הסהר; שחזור שבעת תאריכי ירושלים של Parker (1944) עולה בקנה אחד עד ליום בכל שבע השנים; המאמר עצמו נקרא במקור, וטבלת ירושלים שלו מצוטטת ממנו במישרין. קריטריוני הראות הם הקריטריונים שפורסמו בידי Schoch, Yallop (1997) ו־Odeh (2004); המסקנה ל־11 באפריל 31 לספירה אינה תלויה במימוש עצמי אלא בעובדה שאותו סהר מונח הרחק מעל כל סף שפורסם. ליקוי 25 באפריל 31 לספירה אינו נושא בפרק הזה שום משקל טיעוני, והוא מוזכר אך ורק כתמונה. במקום שבו נשמע "יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה", זהו חישוב לפי כלל מתועד — לא ראיה, ואף אינו מובא כראיה.
ספרות (APA)
Amadon, G. (1942). The Johannine-synoptic argument. Journal of Biblical Literature, 61(4), 227–280.
Beckwith, R. T. (1996). Calendar and chronology, Jewish and Christian: Biblical, intertestamental and patristic studies. Brill. (p. 289) [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Bond, H. K. (2013). Dating the death of Jesus: Memory and the religious imagination. New Testament Studies, 59(4), 461–475.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1983). Dating the crucifixion. Nature, 306(5945), 743–746.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1992). The Jewish calendar, a lunar eclipse and the date of Christ's crucifixion. Tyndale Bulletin, 43(2), 331–351. (pp. 336, 345)
Odeh, M. Sh. (2004). New criterion for lunar crescent visibility. Experimental Astronomy, 18, 39–64. https://doi.org/10.1007/s10686-005-9002-5
Parker, R. A. (1944). Ancient Jewish calendation: A criticism. Journal of Biblical Literature, 63(2), 173–176.
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24, p. 46). University of Chicago Press. [3rd ed. 1956, to A.D. 75.]
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (p. 70). Oxford University Press.
Yallop, B. D. (1997). A method for predicting the first sighting of the new crescent moon (NAO Technical Note No. 69). HM Nautical Almanac Office.
טקסטי מקרא: בראשית 1:14 · מעשי השליחים 2:20. תרגום עבודה עצמי. חישובים אסטרונומיים: שחזור עצמי (ephem 4.2.1), מכויל לנקודת עוגן עצמאית; טבלאות מלאות בנספח A.
עד כאן דיבר היום. האות תובע שלושה לילות, השבוע נושא למענם שתי שבתות, ה־14 בניסן הוא יום המיתה החזק יותר, והמסורת האומרת "יום שישי" התבררה כמי שאין לה זיכרון עצמאי. הכול מצביע אל אמצע השבוע. אך יום אינו תאריך: יום רביעי — איזה יום רביעי? יש בכל שנה 52 כאלה. כדי לעשות מיום בשבוע תאריך דרושה השנה, והיא אינה עומדת בטקסט אלא בשמים. על כן הולך המחקר אחר הירח שעליו הצביע הפרק הקודם, ושואל: אילו שנים מתירות בכלל פסח ביום השבוע הנכון?
ואומר מיד לאן פרק זה אינו מגיע, שכן זהו לב יושרו. הכוכבים אינם מספקים את יום הרביעי. המקווה שהאסטרונומיה תפיל "25 באפריל 31 לספירה" מן השמים — יתאכזב. מה שמספקת האסטרונומיה הוא דבר צנוע יותר וחזק יותר בעת ובעונה אחת: מרוץ שני סוסים, ומשפך.
פתח בחודש, שכן שם מתחיל הכול. החודש היהודי לא חושב אלא נראה. בסופו של החודש הישן התכנסה ועדת הלוח והמתינה לעדים שיוכלו למסור בשבועה על הסהר הראשון; ראו אותו — החל החודש החדש למחרת; לא ראו אותו — קיבל החודש הישן יום 30, והחדש החל אחריו. חודש לא יכול היה למנות פחות מ־29 ולא יותר מ־30 יום. אין זו תיאוריה; כך זה עבד. ומכאן שתאריכו של 1 בניסן בשנה כלשהי אינו עניין של העדפה אלא של מכניקת השמים: מתי, לאחר המולד האחרון שלפני האביב, נראה הסהר הראשון מעל ירושלים?
לשנת 31 התשובה חדה. הירח היה במולד — בהיצמדות מדויקת אל השמש, בלתי נראה — ב־10 באפריל, סמוך לחצות היום. באותו ערב, 10 באפריל, היה הסהר צעיר מדי וקרוב מדי אל השמש מכדי שייראה. בערב שלמחרת, 11 באפריל, עמד הרחק מעל האופק: כמעט 30 שעות מלידתו, 13 מעלות מן השמש, שוקע יותר משעה אחריה. אין זה מקרה גבול. זהו סהר שכל צופה רואה — והוא עובר בריווח את סיפיהם של כל קריטריוני הראות המקובלים (ראה את שולחן העבודה). נראה בערב 11 באפריל פירושו: 1 בניסן = 12 באפריל. ו־1 בניסן ב־12 באפריל פירושו שה־14 בניסן — יום שה הפסח, יום המיתה — חל ב25 באפריל. ו־25 באפריל 31 לספירה הוא יום רביעי.
מומחההחודש נראה, אינו נמנה
הציר שתחת הכול הוא ההבחנה בין המולד (הירח החדש האסטרונומי, כאשר לירח ולשמש אותו אורך אקליפטי — בלתי נראה) לבין הסהר הראשון ("האור החדש", קשת האור הצרה הנראית לראשונה ערב אחד או שניים לאחר מכן). החודש היהודי לא החל במולד אלא בסהר — בראייה, לא בחישוב. הפרש זה של יום או יומיים אינו של מה בכך: הוא קובע באיזה יום חל 1 בניסן, ומכאן על איזה יום בשבוע נופל 14 בניסן. אם היה החודש כפוף מלבד זאת גם לתנאי שני — שניסן יורשה להתחיל רק לאחר תקופת האביב — זוהי החוליה הצרה ביותר בכל העניין, והיא זוכה לפרק משלה (פרק 8). כאן נחשב דבר אחד בלבד: הסהר של 11 באפריל 31 לספירה היה שם, ואין על כך עוררין.
עתה הצעד השני, והוא לבו של הפרק הזה. שכן חישובה מחדש של שנה אחת אינו די; יש לראות את השדה כולו. הנח את חישוב הסהר על פני כל השנים שבהן יכולה הצליבה ליפול באורח סביר — בגסות 26 עד 36 לספירה — וראה על איזה יום בשבוע נופל 14 בניסן בכל אחת מהן. עשה זאת, ולא יופיע שום "יום רביעי מאליו". מה שמופיע הוא מרוץ בין שני סוסים.
החלון הזה אינו של אסכולת יום הרביעי. התחום עצמו מחזיק אותו רחב באותה מידה: Helen Bond חותמת את סקירת התיארוך שלה בקביעה ש"the precise date can no longer be recovered. All that can be claimed [...] is that Jesus died some time around Passover [...] between 29 and 34 CE" (Bond, 2013). בתוך החלון הזה 31 לספירה הוא מועמד רגיל, לא חריג; שהשנה אינה מופיעה באף רשימה קצרה אין זה בגלל החלון אלא בגלל יום השישי שהונח לפני השקילה (פרק 1). והמידה חלה גם בחזרה: המצטט את החלון של Bond נוטל עמו גם את מסקנתה שאת התאריך אי אפשר עוד לשחזר מן הנתונים הקיימים. מולה אין הפרק הזה תובע הוכחה; הוא תובע משפך בתוך החלון שלה.
הסוס האחד הוא 30 לספירה: יום שישי, 7 באפריל. האחר הוא 31 לספירה: יום רביעי, 25 באפריל. והשנה השלישית שהקונצנזוס מוקיר — 33 לספירה, על "יום השישי הטוב" המפורסם שלה ב־3 באפריל — מתגלה כסוס צולע: הוא מגיע אל הקו רק אם כלל הלוח מעניק לו יום וחצי של הנחה. אין זה שיפוטי שלי; הדבר ניתן למדידה, והמידה היא מרחקו של ירח מרץ מתקופת האביב.
שולחן העבודהשבע השנים, ועל מה נשען המרוץ
השחזור. כבר ב־1944 חישב R. A. Parker — אותו Parker של ספר היסוד Babylonian Chronology — את תאריכי הסהר הראשון לירושלים לשנים 28 עד 34 לספירה, והוא מציין במפורש שטבלאותיו הבבליות תקפות גם לירושלים, ובלבד שיפחיתו "37 דקות" בשל הפרש קווי האורך (Parker, 1944, pp. 173–174). חישבתי את שבע ההיצמדויות שלו מחדש באורח עצמאי בעזרת אפמרידות מודרניות; שתי הסדרות עולות בקנה אחד עד ליום בכל שבע השנים. יושר אחד שייך לכאן: טבלת ירושלים של Parker (1944) וספר היסוד Babylonian Chronology (1946) הם אותה שיטת חישוב בבלית עצמה מאותה יד עצמה — הם מאשרים זה את זה, אך אינם עצמאיים. הבקרה העצמאית האמיתית היא האפמרידה בת ימינו, המתלכדת עם סדרתו הבבלית של Parker בכל שבע השנים. ושיטה אחרת לגמרי מאשרת את אותו חודש אפריל עצמו: Grace Amadon — בעצמה מגינה על 31 לספירה — חישבה אף היא ב־1942, על יסוד קציר השעורים, פסח באפריל, בדרך שאין לה דבר עם המניין הבבלי של Parker; אף שבתוכה כפתה יום שישי (27 באפריל) המונח יומיים לאחר הסהר הנראה המוקדם ביותר ואינו עומד מבחינה אסטרונומית (Amadon, 1942). תוצאתה העצמאית היא אפוא חודש אפריל; יום השישי שלה נכשל בדיוק על הסהר שבו תלוי יום הרביעי. המספרים, שנה שנה:
(33 לספירה עומדת כאן על יום שבת, 2 במאי — התוצאה תחת כלל התקופה המחמיר; תחת סף השעורים התצפיתי נופל 14 בניסן שלה על יום שישי, 3 באפריל. ראה נספח A.2 מול A.3. גם 31 לספירה תלויה בבחירת הכלל — יום רביעי, 25 באפריל, או יום שלישי, 27 במרץ — אך בהבדל הזה, והוא ההבדל שסביבו סב הפרק כולו: אצל 33 לספירה מכריעה הבחירה אם יש יום שישי, אצל 31 לספירה היא מכריעה רק איזה יום באמצע השבוע יהיה.)
הסהר של 11 באפריל 31 לספירה מול הקריטריונים. שלושת קריטריוני הראות המקובלים בספרות המקצועית — זה של Schoch, זה של Yallop (1997) וזה של Odeh (2004) — נבדלים זה מזה רק במקרי גבול, בעשיריות אחדות של מעלה. הסהר של 11 באפריל 31 לספירה אינו מקרה גבול: באלונגציה של ~13.7°, בפיגור שקיעה של ~61 דקות ובגיל של ~28 שעות הוא מונח הרחק מעל סיפו של כל אחד משלושתם. שלושתם: נראה. (סהר מרץ של 12 במרץ כן מהווה מקרה גבול — אך אין בכך כלום, שכן שתי תוצאותיו של אותו מקרה גבול מובילות, 30 יום הלאה, לאותו 1 בניסן = 12 באפריל.)
מכסת 30 הימים — ומדוע עננות אינה קונה יום שישי. השגה אחת נגד הסהר של 11 באפריל נותרת פתוחה, והיא החזקה שיש בידי הצד האחר: השמים יכלו להיות מעוננים באותו ערב, ואין חישוב המוציא מכלל אפשרות את מזג האוויר. מודה. מה שההשגה אינה יכולה לעשות הוא להניב יום שישי. בלוח תצפיתי נעצר חודש על 30 יום — הכלל שבו פתח הפרק הזה — ואדר ב׳ החל ב־13 או ב־14 במרץ, מסהר ערב הגבול שלעיל או מזה של 13 במרץ, ששקע 94 דקות לאחר השמש ומונח עמוק בתוך אזור A. משתי נקודות הפתיחה מציבה המכסה את 1 בניסן לכל המאוחר ב־13 באפריל, ואת 14 בניסן לכל המאוחר ביום חמישי, 26 באפריל — בדיוק ההזזה שעליה חייב Jeremias לטעון, והיא מספקת לו יום שישי רק כ15 (פרק 1). יום שישי, 27 באפריל, כ־14 בניסן היה תובע את 1 בניסן ב־14 באפריל, כלומר אדר ב׳ של 31 יום, והמכסה אוסרת זאת. עננות ב־11 באפריל וגם ב־12 באפריל אינה משנה אפוא כאן דבר: את המלאכה עושה המכסה, לא הסהר. כדי להגיע אל יום שישי־14־בניסן היה בית הדין צריך להחמיץ גם את הסהר של 13 במרץ. כל יום שישי ש־31 לספירה מציעה הוא יום שישי 15 בניסן. [מחושב — שחזור עצמי, ephem 4.2.1: היצמדויות 11 במרץ 22:21 UT ו־10 באפריל 11:35 UT, ימי השבוע מתוך מספר היום היוליאני]
שיעור הבסיס. על פני 11 השנים 26–36 לספירה נופל 14 בניסן על יום רביעי פעמיים בלבד: 28 לספירה ו־31 לספירה — שתיים מתוך 11 — תדירות של 0.18, ובכך ברמת המקרה של יום שבוע אקראי (1/7 ≈ 0.14). (מקרה קצה אחד שייך לכאן ביושר, והוא חותך נגד עניינו של הספר הזה: חלופת מרץ של 34 לספירה נותנת ב־24 במרץ גם כן יום רביעי. אותו 24 במרץ מונח — שלא כפי שנאמר בחופזה — יומיים לאחר התקופה (22 במרץ), בדיוק הפרופיל של אופציית מרץ של 31 לספירה שפרק 8 מתייחס אליה ברצינות: החודש מתחיל לפני התקופה, ה־14 נופל אחריה. תחת כלל "חג־אחרי־התקופה" המחמיר שורד אפוא יום הרביעי של 34 לספירה בדיוק כפי ששורד תחתיו יום השלישי של 31 לספירה; תחת כלל החודש של אנטוליוס הוא נופל, ונותרת קריאת אפריל של 34 לספירה, הנותנת יום חמישי. אם מונים את אופציית מרץ, נעשה שיעור הבסיס של יום רביעי 3/11 והמשפך מקבל כתובת שנייה — ש־34 לספירה נופלת בכל זאת, אין זה אז בגלל התקופה אלא בגלל חלון הפעילות: טבילה ב־27 אינה מתירה צליבה ב־34 (פרק 9). אמת המידה חייבת להיות מונחת שווה לשתי השנים.) יום רביעי "כשלעצמו" הוא אפוא ברמת המקרה. הכוח אינו ביום הרביעי לבדו, אלא בהצטלבותו עם ציר היום (ראה את גוף הטקסט). [מחושב · נספח A]
הליקוי — תמונה, לא טיעון. בלילה הפותח את 15 בניסן, 25 באפריל 31 לספירה, עמד ליקוי ירח חלקי (± 35 %) גבוה בשמים מעל ירושלים — בראשיתו, 21:35 שעון מקומי, 34 מעלות מעל האופק, ועולה עד למעלה מ־40; והוא מופיע, למרבה הפלא, בטבלה שלהם עצמם של מגיניה החשובים ביותר של השנה היריבה (Humphreys & Waddington, 1992, p. 345). אני מזכיר אותו כאן פעם אחת, ולאחר מכן לא עוד כטיעון. הוא תמונה, לא ראיה; ליקוי חלקי אינו עושה את הירח אדום כדם, ומי שתולה בו משקל מודד באמת מידה כפולה. כדבקות: קולע. כראיה: אפס.
מדוע 33 לספירה היא הצולעת, ו־30 ו־31 לספירה הם הסוסים? משום שהסהר הקובע נופל במרץ, והשאלה בכל פעם היא אם ירח מרץ ההוא עומד לפני תקופת האביב (22/23 במרץ) או אחריה. מדוד את המרחק הזה, והאסימטריה קשה. ב־30 לספירה נפלה ההיצמדות כמעט על תקופת האביב (0.2 יום לפניה), והסהר הראשון — יותר מיום אחריה — כך שכל כלל אביב תצפיתי משאיר את ניסן במרץ; 14 בניסן = יום שישי, 7 באפריל (בסף הסהר הרחב: יום חמישי, 6 באפריל), ותחת שום כלל כזה אין יום רביעי. ב־31 לספירה עמד ירח מרץ תשעה ימים לפני התקופה (הסהר; ההיצמדות 11 יום), עמוק בחורף. גם שם עדיין בוחר הכלל: תחת כלל החודש של אנטוליוס נדחה ירח החורף ההוא ו־14 בניסן חל ביום רביעי, 25 באפריל; תחת הכלל המחמיר של הקדמונים, התובע רק את החג לאחר התקופה, נותר הוא על עומדו וה־14 חל ביום שלישי, 27 במרץ (פרק 8, שם נשקל אותו כלל כייחוס). אך — וכאן העניין כולו — אף אחד מן השניים אינו יום שישי. בחירת הכלל מכריעה ב־31 לספירה איזה יום באמצע השבוע יהיה; היא אינה מניבה בה יום שישי תחת שום קריאה. השווה זאת ל־33 לספירה, שבה עמד ירח מרץ יום וחצי לפני התקופה: שם אין אותה בחירה עצמה מכריעה בין שני ימי אמצע־שבוע אלא על עצם קיומו של יום השישי — אם התקופה היא גבול תחתון קשיח, עוברת 33 לספירה אל מאי ויום השישי הטוב נעלם; אם אין היא כזאת, נותר יום שישי, 3 באפריל 33 לספירה, בחיים.
ראה מה עומד שם, וראה זאת ביושר. האסטרונומיה אינה מספקת את יום הרביעי כמנצח. היא מספקת מרוץ שני סוסים — יום השישי של 30 לספירה או יום הרביעי של 31 לספירה — והיא מחלישה אך ורק את הסוס השלישי, יום השישי הטוב המסורתי של 33 לספירה. הקורא מכאן "מכאן יום רביעי" מודד בשתי אמות מידה, שכן אותה מדידה עצמה המערערת את 33 לספירה אינה מניחה ל־30 לספירה להיות יום רביעי. בין שני הסוסים אין השמים בוחרים. הבחירה ההיא נופלת על הציר האחר — אצל היום, אצל אורך הפעילות, אצל הפסוק הכבד מכול — ולא כאן.
וכאן בא המשפך. שכן הנח עתה שהציר האחר כבר עשה את מלאכתו. הנח שהטקסט — אות יונה, שתי השבתות, ה־14 בניסן — הוליך אותך אל יום רביעי. עבור אז על השדה כולו ושאל: איזה יום רביעי? ב־11 השנים 26–36 לספירה נפל 14 בניסן על יום רביעי בדיוק פעמיים: 28 לספירה ו־31 לספירה. ו־28 לספירה נופלת מחוץ לחלון הפעילות — מוקדם מדי, לפני כל מה שמתירים הטבילה ובניין המקדש ושנותיו של יוחנן (פרק 9). נותרת כתובת אחת.
מי שמגיע על יסוד הטקסט אל יום רביעי, יש לותחת הלוח התצפיתי — בשדה כולו כתובת אחת בלבד: 25 באפריל 31 לספירה.
זוהי צורתו של הספר כולו במשפט אחד: מדידת היום כפול משפך השנה. לא האסטרונומיה הפולטת מתוכה את התאריך, אלא האסטרונומיה המותירה, בהינתן היום, שנה אחת בדיוק.
טענה נגדיתשני היריבים במיטבם
שתי שנים ראויות להיות מוגנות כאן במלוא כוחן, ואף אחת מהן אינה חלשה.
33 לספירה, התאריך השליט. המקרה הקלאסי הוא זה של Humphreys ו־Waddington: 14 בניסן חל ביום שישי, 3 באפריל 33 לספירה, ובערבו של אותו יום עלה מעל ירושלים ירח לקוי — "ירח הדם" שפטרוס מצטט במעשי השליחים 2:20 (Humphreys & Waddington, 1983; 1992). מבחינה אסטרונומית תלויה 33 לספירה בכלל התקופה הרפוי — וכלל זה אינו סתם המצאה: Sacha Stern, ספר היסוד על לוח השנה היהודי, קובע במפורש שלא תמיד המתינו לתקופה — "אם היו התבואה והפירות בשלים די הצורך, לא עיברו, אף שפירוש הדבר היה שהפסח חל לפני התקופה; ייתכן שהדבר קרה תכופות למדי" (Stern, 2001, p. 70, תרגום שלי). תחת אותו כלל רפוי חי יום שישי, 3 באפריל 33 לספירה. זהו היריב החזק ביותר, ואין הוא נמחק כאן.
30 לספירה, הסוס האחר. חזקה עוד יותר מבחינה אסטרונומית היא 30 לספירה: 14 בניסן שלה חל ביום שישי, 7 באפריל, וזה עומד — כאמור — תחת כל כלל לוח, שכן ירח מרץ עמד לאחר התקופה. השמים אינם פוסלים את 30 לספירה. אם היא נופלת, היא נופלת על הציר האחר: על טיעוני היום (פרקים 3–6), על אורך הפעילות ועל 46 השנים של יוחנן 2:20 (פרק 9), ועל הפסוק הכבד מכול (פרק 13). מבחינה אסטרונומית אין השמים פוסלים את יום השישי של 30 לספירה יותר משהם פוסלים את יום הרביעי של 31 לספירה — אף שאיתנותה מונחת ב"אין יום רביעי", לא ביום שישי איתן כסלע (ערב הסף הוא מקרה גבול חמישי/שישי; נספח C.2). יש לומר זאת, וזה עומד.
העמקה"מסורת חישוב", לא "מדידה", והמעגל של הקונצנזוס
שני דברי יושר שייכים לכאן, והראשון חותך במקור שעליו נשען הספר עצמו. טבלתם של Parker ו־Dubberstein היא שחזור של הלוח הבבלי — מחזור קבוע בן 19 שנים. לוח השנה היהודי של המאה הראשונה לא היה כזה; הוא היה תצפיתי, החלטה של בית הדין על פי עדות ראייה. שב־31 לספירה חל 1 בניסן בבבל ב־12 באפריל אינו מוכיח אפוא שכך חל ביהודה; הוא מראה שמקומה הטבעי והנכון מבחינת העונה של ניסן היה באפריל. לפיכך אני מכנה את P&D בעקביות מסורת חישוב, לעולם לא מדידה של מה שעשתה יהודה. הגשר מבבל לירושלים הוא עניין נפרד, ומקומו בפרק 8.
דבר היושר השני חותך בצד שכנגד, והוא חד. הקונצנזוס דוחה חודש מעובר ב־31 לספירה — החודש המסיט את ניסן אל אפריל — בטיעון תמוה. Humphreys ו־Waddington מודים בעצמם שאין "דיווחים היסטוריים" על חודשים מעוברים בשנים 26–36 לספירה (1992, p. 336, תרגום שלי), והם דוחים את חלופת אפריל במשפט ש־14 בניסן "לא היה נופל אז על יום שישי באף שנה". קרא את המשפט הזה שוב: החודש המעובר נדחה משום שאינו מניב יום שישי. והם כן מחזיקים בו במקום האחד שבו הוא כן נותן אחד — 15 בניסן ב־23 באפריל 34 לספירה, מקרה העיבור היחיד הנותר על עומדו בטבלה 2 שלהם עצמם. אותו כלי עצמו, אפוא, מוחזק היכן שהוא מניב יום שישי ומורפה היכן שאינו מניב. אך שהצליבה חלה ביום שישי — זה בדיוק מה שהיה צריך להוכיח. המסקנה נעשתה להנחה. אין זו מדידה של הלוח; זהו רוב, שהוברח פנימה כאמת מידה. וזו הסיבה ש־31 לספירה מעולם לא עמדה ברשימה קצרה — לא משום שנשקלה ונמצאה קלה, אלא משום שהאקסיומה פסלה אותה לפני השקילה (פרק 1).
היכן עומד המחקר אפוא בסופה של המחצית הראשונה של ציר השנה? לא אצל שנה ודאית. הוא עומד אצל מרוץ שני סוסים שבו אין השמים בוחרים, ואצל משפך המותיר, בהינתן היום, כתובת אחת. האסטרונומיה אינה פוסלת את 31 לספירה — היא נותנת אותה, ועימה יום רביעי. היא אינה פוסלת את 30 לספירה — זו חייבת ליפול במקום אחר. והיא מערערת רק את יום השישי של 33 לספירה, ואף אותו לא לגמרי.
אך כל זה נשען, ודאי שמתם לב, על מילה אחת שדחיתי שוב ושוב: התקופה. האם הורשה ניסן להתחיל רק לאחר תקופת האביב, או לא? תחת הכלל המחמיר נופלת 33 לספירה ויום הרביעי של 31 לספירה עומד קשה; תחת הכלל הרפוי שבה 33 לספירה לחיים. המשפך כולו עומד או נופל אפוא עם לוח השנה של המקדש — עם השאלה איזה כלל נהגה ירושלים לפיו באמת. וזו השאלה הבאה.
מסהלב
"יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים" (בראשית 1:14). הירח שלו המתינה הוועדה על הגבעה מעל ירושלים לא היה נר שרירותי. הוא הושם — לסמן את הזמנים, לשאת את המועדים, ולתארך, בלא לדעת, את הלילה שבו יישחט השה. מצביו מחושבים מחדש במכונות שלכוהנים לא היו. אך זהו אותו ירח עצמו, מעל אותה עיר עצמה, והוא שמר על אותו זמן עצמו. יש דבר מה נוגע ללב באל שלא הניח למעשהו הגדול מכול ליפול בסתר, אלא תלה אותו בסהר שכל אדם יכול לראות.
הערה על אודות המקורות
חישובי הסהר והמולד ניתנים לבדיקה חוזרת באפמרידות סטנדרטיות (ephem/Swiss Ephemeris) והם מכוילים לנקודת עוגן עצמאית; מכסת 30 הימים שבשולחן העבודה היא חשבון לוח על גביהם — אורכי החודשים וימי השבוע נובעים ממספר היום היוליאני ואינם תובעים שום מודל ראות, ומשום כך שורד אותו צעד כל מחלוקת על אודות הסהר; שחזור שבעת תאריכי ירושלים של Parker (1944) עולה בקנה אחד עד ליום בכל שבע השנים; המאמר עצמו נקרא במקור, וטבלת ירושלים שלו מצוטטת ממנו במישרין. קריטריוני הראות הם הקריטריונים שפורסמו בידי Schoch, Yallop (1997) ו־Odeh (2004); המסקנה ל־11 באפריל 31 לספירה אינה תלויה במימוש עצמי אלא בעובדה שאותו סהר מונח הרחק מעל כל סף שפורסם. ליקוי 25 באפריל 31 לספירה אינו נושא בפרק הזה שום משקל טיעוני, והוא מוזכר אך ורק כתמונה. במקום שבו נשמע "יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה", זהו חישוב לפי כלל מתועד — לא ראיה, ואף אינו מובא כראיה.
ספרות (APA)
Amadon, G. (1942). The Johannine-synoptic argument. Journal of Biblical Literature, 61(4), 227–280.
Beckwith, R. T. (1996). Calendar and chronology, Jewish and Christian: Biblical, intertestamental and patristic studies. Brill. (p. 289) [נבדק; לא צוטט בפרק זה]
Bond, H. K. (2013). Dating the death of Jesus: Memory and the religious imagination. New Testament Studies, 59(4), 461–475.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1983). Dating the crucifixion. Nature, 306(5945), 743–746.
Humphreys, C. J., & Waddington, W. G. (1992). The Jewish calendar, a lunar eclipse and the date of Christ's crucifixion. Tyndale Bulletin, 43(2), 331–351. (pp. 336, 345)
Odeh, M. Sh. (2004). New criterion for lunar crescent visibility. Experimental Astronomy, 18, 39–64. https://doi.org/10.1007/s10686-005-9002-5
Parker, R. A. (1944). Ancient Jewish calendation: A criticism. Journal of Biblical Literature, 63(2), 173–176.
Parker, R. A., & Dubberstein, W. H. (1946). Babylonian chronology 626 B.C.–A.D. 45 (Studies in Ancient Oriental Civilization 24, p. 46). University of Chicago Press. [3rd ed. 1956, to A.D. 75.]
Stern, S. (2001). Calendar and community: A history of the Jewish calendar, 2nd century BCE–10th century CE (p. 70). Oxford University Press.
Yallop, B. D. (1997). A method for predicting the first sighting of the new crescent moon (NAO Technical Note No. 69). HM Nautical Almanac Office.
טקסטי מקרא: בראשית 1:14 · מעשי השליחים 2:20. תרגום עבודה עצמי. חישובים אסטרונומיים: שחזור עצמי (ephem 4.2.1), מכויל לנקודת עוגן עצמאית; טבלאות מלאות בנספח A.