לוקס 24:21, הפסוק הכבד מכול

עד כאן הלך העניין בעד. עתה אני הופך אותו. טיעון המראה את נקודות החוזק שלו בלבד אינו טיעון אלא סנגוריה, ולקורא יש זכות אל ההפך — אל הטקסט החזק ביותר המדבר נגד התאריך הזה, לא מוסתר בהערת שוליים אלא בחזית, במיטבו. יש טקסט כזה. יש בדיוק אחד שכואב באמת, ואיני עומד להחליק אותו.

זהו משפט מפיהם של שני אנשים מאוכזבים בדרך לאמאוס. יום ראשון הוא. הם הולכים עם זר — הוא הקם לתחייה, אך אין הם יודעים זאת — והם מספרים לו, בייאושם של אנשים שתקוותם מתה, את אשר אירע. ואז הם אומרים: "ועם כל זה, היום הוא היום השלישי מאז אירעו הדברים האלה" (לוקס 24:21).

היום השלישי. ביום ראשון. מאז הצליבה.

חשב זאת, והמלחציים מורגשים מיד. מיום שישי ליום ראשון הוא, במניין היהודי הכולל, היום השלישי: יום שישי אחד, שבת שניים, יום ראשון שלושה. בדיוק. אך מיום רביעי ליום ראשון? חמישי, שישי, שבת, ראשון — זהו היום הרביעי, ובמניין כולל אף החמישי. בשום דרך מנייה אין יום ראשון היום השלישי לאחר יום רביעי. זוהי בבואתו של אות יונה, והיא שוקלת בדיוק כמותו. במקום שבו תובע מתי 12:40 שלושה לילות שיום השישי אינו יכול לספק, שם נוקב לוקס 24:21 ביום שלישי שיום הרביעי אינו יכול להגיע אליו. אף Hoehner, מגינו של יום השישי, מודה עד כמה תלוי עניין יום הרביעי כולו באותו פסוק אחד של מתי: אלמלא היה מתי 12:40, הוא כותב, קרוב לוודאי שתיאוריית יום הרביעי לא הייתה מוצעת מעולם (Hoehner, 1974, pp. 242–243). והיושר מחייב לומר: הדבר חותך. והוא חותך כאן.

לא אעשה אפוא כאילו הפסוק הזה נפתר יפה. אין הוא נפתר. מה שבא להלן אינו הפרכה אלא שקילה — והיא מסתיימת בעסקת חליפין, לא במכת מחץ: את הפסוק הזה ניתן לספוג, במחיר ממשי, והשאלה היא איזה צד עושה את המקח הטוב יותר. אין להסירו בהיגיון, אך יש לשוקלו ביושר. אראה זאת בשלוש שכבות, וכל שכבה מוותרת פחות שטח מקודמתה.

השכבה הראשונה היא הדקדוק, והוא נופל ברובו אל הצד הנכון — אך אין הוא מציל את העניין. יש דיון עתיק על הפועל שבמשפט ההוא, agei (ἄγει). בקריאה אישית הנושא הוא "הוא" או "אדם"; בקריאה סתמית משמעו כלטינית agitur, "חולף, מבלים אותו" — "היום השלישי מתנהל". מגיני יום הרביעי הניחו משקל רב על אותה קריאה סתמית, ומבחינה לשונית יש להם על מה לסמוך: הקריאה הסתמית אינה שולית; היא עומדת אצל Thayer, אצל Buttmann, אצל Plummer. אך ראה היטב מה היא מניבה ומה אינה מניבה. היא מסיטה את נושא המשפט; אין היא מסיטה את המספר. "היום השלישי חולף" הוא עדיין היום השלישי. בין שתקרא "מבלים את היום השלישי" ובין שתקרא "זהו היום השלישי" — נשאר שלוש, ושלוש מאז הצליבה נשאר יום שישי. הרווח הדקדוקי אמיתי, אך הוא נוגע במשתנה הלא נכון. המקווה ש־agei יעשה משלוש חמש — יתאכזב; שום קריאה של הפועל הזה אינה עושה זאת.

השכבה השנייה היא שדה "היום השלישי" הרחב יותר, והוא משנה את התמונה — לא בכך שהוא מפריך את הפסוק, אלא בכך שהוא מבודד אותו. שכן "היום השלישי" אינו הדרך היחידה שבה מציינת הברית החדשה את הזמן שבין הצלב לתחייה. יש שבע צורות שונות, ואם תניח את שבעתן לאורך כרונולוגיית יום הרביעי (עם המוות מאוחר ביום רביעי והתחייה בסיומה של יחידת היממה השלישית, בשבת עם השקיעה), יתברר שאין הן עומדות נגד יום הרביעי בגוש אחד. אדרבה. אחת מהן מיטיבה עם יום הרביעי בגלוי — "שלושה ימים ושלושה לילות" (מתי 12:40). ארבע צורות ניתנות ליישוב עם שתי הכרונולוגיות — ובהן "לאחר שלושה ימים" (meta treis hêmeras), היושב על יום שישי בפחות נוחות אך אינו שולל אותו (ראה את שולחן העבודה). אחת ניטרלית. ואחת — בדיוק אחת — מיטיבה עם יום השישי: לוקס 24:21. השדה הרחב אינו עומד אפוא נגד יום הרביעי; הוא מבודד את ההשגה אל הפסוק האחד הזה. אין זו בריחה, אך זוהי אמת המידה הנכונה של העניין: לא "היום השלישי מפריך את יום הרביעי", אלא "אחת משבע צורות היום השלישי מפריכה אותו, אחת תומכת בו, והשאר מניחות לשתי הכרונולוגיות".

השכבה השלישית היא השאלה אם קיימת, אחרי הכול, קריאת יום רביעי חיובית של לוקס 24:21 עצמו. והתשובה הישרה היא: לא. מיציתי את האפשרויות — לקרוא את הפועל כ"חלף" (שום מקבילה יוונית אינה מונה כך אל מעבר ליחידה המתנהלת); לחפש נושא אחר ל־agei; להסיט את נקודת העוגן "הדברים האלה" אל משמר הקבר (שאינו עומד כלל בלוקס); לקרוא את היום כ"יום השלישי" הנבואי; לא למנות את השבתות. כל דרך נשברת, או מחייבת לפחות שתי הנחות שהטקסט אינו נותן. אין משפט שבו יוכל כרונולוג של יום הרביעי לגרום ללוקס 24:21 לומר את מה שהוא זקוק לו. מה שנותר הוא מהלך אחד, ואחד בלבד, שניתן לעמוד בו — ואין הוא פותר דבר; הוא סופג. דהיינו: לוקס מדווח כאן את דבריהם של תלמידים מבולבלים (מעט לאחר מכן הוא עצמו מכנה אותם "חסרי בינה", anoêtoi), ואין הוא מאשר את מניינם כמניינו שלו; והמסגרת שבתוכה נופלים דבריהם נישאת בידי קריאת שתי השבתות (פרק 4). בקריאה ההיא אין הפסוק עומד כאבן המרסקת את ההנחה, אלא כמשא שהיא נושאת: על ההנחה להניח שלוקס שם בפי דמויותיו משפט המתיישב עם יום שישי ומניח לו בלא סתירה.

זה דק, ואני אומר זאת כפי שהוא: דק, אך לא חסר לכידות. ואף על פי כן "דק" אינה המילה האחרונה, שכן השאלה אינה אם המהלך הזה אלגנטי — אין הוא כזה — אלא אם הוא המקח הטוב יותר. שכן זוהי עסקת חליפין, ושני המחנות עושים אותה. מודל יום השישי קורא את האנחה הזאת נקייה, ונשבר על אות יונה: מיום שישי ליום ראשון מניב שני לילות, לא את השלושה שהאות מונה. מודל יום הרביעי קורא את האות נקי — שלושה ימים, שלושה לילות, כפשוטם — ומשלם בקריאה כפויה של האנחה הזאת. ההכרעה מונחת בסדר העדיפויות של העדים. אות יונה הוא האות היחיד שהניח האדון לאותו דור במתכוון — בחגיגיות, כאבן בוחן, ובכוונה תחילה נמנו בו הלילות (פרק 3). לוקס 24:21 הוא אנחתם של שני הולכי דרך אבלים שאינם מכירים אותו אפילו עדיין. קריאה כפויה של תלונה אגבית היא מחיר קל יותר מפירוקו של האות המכוון היחיד. המקח הטוב יותר הוא של יום הרביעי.

והאנחה עצמה ניתנת, משנספגה כך, להיות מובנת ביושר גם בלא תחבולת מניין — לא כדרך מילוט נוספת (כל אלה נשברו למעלה), אלא כנימה שבה נשמעת אותה ספיגה. "היום השלישי" בפיו של קליופס אינו חישוב לוח אלא הד — להבטחתו של ישוע עצמו, "ביום השלישי יקום", שהתלמידים שמעו ועתה ספרו אותה לאחור בחרדה. הוא אומר למעשה: הנה בא היום השלישי, היום שעליו דיבר, ועדיין אין לנו דבר מלבד ידיעות מבולבלות מפי נשים. זוהי לשון עם עגולה, צבועה בנבואה — קולה של אכזבה, לא נקודת מדידה כרונולוגית. השומע אותה כך אינו צריך לכפות אותה; כשעון היא לא נועדה מעולם.

וכאן מתהפך הפסוק, מאבן נגף לציר — שכן שים לב למה שבא מיד לאחר מכן. קליופס אוחז, בלא שיבין זאת, בדיוק בנוסחה שבה מבשרת הברית הישנה את הישועה — "ביום השלישי" (הושע 6:2) — בשעה שהיא מתקיימת; היא על שפתיו והוא אינו רואה אותה. והזר שלצדו משיב: "Ὦ חסרי בינה וכבדי לב מהאמין בכל אשר דיברו הנביאים" — והוא פותח לפניהם את הכתובים, "החל ממשה ומכל הנביאים" (לוקס 24:25–27). את אשר הוא פותח שם הוא אומר בעצמו בסיום: "כן כתוב [...] שהמשיח [...] יקום מן המתים ביום השלישי" (24:46). נוסחת היום השלישי אינה אפוא נקודת זמן שקליופס מחשב, אלא האות הנבואי שהוא מביא ואינו מזהה — ודווקא אותו עיוורון הוא העילה שבגללה נפתחים הכתובים. הנקראת כנקודת מדידה, מצביעה תלונתו אל יום שישי; כאות הנבואי שהיא באמת, היא מצביעה אל הקם לתחייה. אין זו בריחה מן ההשגה, אלא הסצנה כפי שמעמיד אותה לוקס: ספוגה באירוניה.

רכיב אחד של הטענה הנגדית הזאת ראוי לתשובה חזיתית, כאן ולא בפסוקית משנה, שכן הוא הקלף הלשוני החזק ביותר שלה: ההסתמכות על paraskeuê. קח את הצו במיטבו, שכן כך ראוי. הוא אוגוסטיאני, קדום מן הבשורות, רשמי, והוא מציב את המילה בנוסחה שיש בה שעון — אם paraskeuê נקראת אי שם "יום שישי" עוד לפני הנצרות, הרי זה כאן. אך קרא עתה את הנוסחה עצמה. לא כתוב "ביום השישי"; כתוב "בשבת, או ביום ההכנה שלפניה" — ואותו "שלפניה" הוא כל העניין. המילה עומדת בצו לא כשמו של יום בשבוע אלא כתפקיד: יום ההכנה שלפני יום המנוחה הנקוב לצדו, ובלא אותו יום מנוחה אין היא מצביעה על דבר. [מתועד] בדיוק כך היא עומדת בסיפור הייסורים עצמו. מרקוס נאלץ לגלס את המילה — prosabbaton, "היום שלפני השבת" (15:42) — וגלוסה מסבירה מילת תפקיד לקוראים שאינם מכירים אותה; שם קבוע של יום בשבוע אינו זקוק לגלוסה. ויוחנן קושר את אותה מילה אל החג: paraskeuê tou pascha, "ערב הפסח" (19:14), וכיום שאחריו — שבת שהייתה "גדולה" (19:31). במאה הראשונה משמעה של המילה הוא אפוא "ערבו של יום מנוחה", ואת איזה יום מנוחה חייב ההקשר להעמיד לצדה; ההזדהות הקבועה עם היום השישי בשבוע היא ההצרה הנוצרית המאוחרת — עד ליוונית המודרנית, שבה paraskevi היא פשוט "יום שישי" (פרק 6). ואז הגבול, ביושר לשני הצדדים. התשובה הזאת אינה נוטלת מיום השישי דבר מן המגיע לו: בצו יום המנוחה הבא אחריו הוא השבת השבועית, ובכל שבוע בלא יום חג נפל יום ההכנה אפוא פשוט על היום השישי — קריאת יום השישי של מרקוס 15:42 טבעית לחלוטין מבחינה לשונית, וזה נשאר עומד. מה שהיא כן מראה הוא שהמילה אינה יכולה לכפות את יום השישי: בשבוע עם שבת של חג היא מצביעה באותה טבעיות אל ערב ה־15 בניסן, ויוחנן משתמש בה כך באורח בר־הוכחה. המונח אינו מכריע את יום השבוע; הוא חוזר על השאלה — איזו שבת באה אחריו? — וזוהי בדיוק שאלתו של פרק 4. מה שנראה כשם מתברר כתפקיד, ותפקיד הולך אחר יום המנוחה שקוראים מאחוריו. [מפורש — השקילה; הצו והגלוסה מתועדים] שאר הטענה הנגדית — המניין האגבי עצמו — אינו מוסר כאן; הוא בדיוק מה ששקל הפרק הזה למעלה, ואותה שקילה עומדת כפי שהיא עומדת.

לאן מגיע אפוא כל זה? אל מאזן ישר ובלתי שלם, וזה בדיוק מה שהפרק הזה צריך לספק. לוקס 24:21 הוא השארית הבלתי ניתנת לצמצום של העניין כולו — הפסוק האחד שאין הנחת יום הרביעי יכולה ליישב עמו באורח חיובי, אלא רק לספוג אותו. אין הוא defeater: הקריאה שבה מדווח לוקס את מניינם של תלמידים מבולבלים בלי לאשר אותו היא קבילה מבחינה לוגית, ושדה "היום השלישי" הרחב מבודד את ההשגה אל הנקודה האחת הזאת במקום לחזק אותה. אך הוא כן ההשגה החזקה ביותר העומדת בספר כולו, וההנחה משלמת עליו מחיר ממשי. לא החלקתי אותו, ואיני מכריז עליו כפתור. אך התוצאה הישרה בסופו של דבר אינה תיקו: זוהי עסקת חליפין, ויום הרביעי עושה את המקח הטוב יותר. הוא משלם בקריאה כפויה של אנחה אגבית וזוכה בכך באות המכוון היחיד; יום השישי זוכה באנחה ומאבד את האות. זוהי החוליה הרכה ביותר של הספר, נישאת ביושר — ואף על פי כן, במשקל, בצדה הנכון של העסקה.

ובכך מונח על השולחן הטקסט הכבד מכול. נותר היריב הכבד מכול: לא 33 לספירה על יום שישי הטוב הרעוע שלה, אלא 30 לספירה — השנה שהאסטרונומיה נושאת אותה באותה מידה שהיא נושאת את 31 לספירה. אותה שנה ראויה, כמו הפסוק הזה, להיבנות במיטבה בטרם תישקל.

הערה על אודות המקורות

החומר היווני נבדק במקור עצמו; גרעין החשבון (יום ראשון = "היום השלישי מאז" ⟺ יום שישי) ניתן לחישוב חוזר. הקריאה הסתמית של agei נבדקה דרך ספרי היסוד שנזכרו (Thayer, Buttmann, Plummer); מיצוי דרכיו של יום הרביעי הוא היסק מן הנתונים הראשוניים ההם ומסומן ככזה. ארבעת הקווים המוזילים את המחיר של ההעמקה הנוספת נקראו כל אחד בטקסט הראשוני — הגרמנית של Merx (עמ' 526–528), טקסט הפשיטתא הסורי עצמו (עם ניתוח מורפולוגי), היוונית של Buttmann (עמ' 134/118) וערך ה־LSJ על ἄγω עם המקבילה מגלנוס — בחלקם דרך OCR או מהדורה דיגיטלית של אותם טקסטים ראשוניים; הגרמנית, היוונית והסורית נושאות שם באמינות. אחיזות ביקורת הנוסח (ℵ\*, קודקס בזאה, הסורית העתיקה) לא ניתנו בחלקן לאימות מול כתבי היד עצמם; על כן הן מוצגות במפורש כמוזילות מחיר, לא כמכריעות. הצו האוגוסטיאני (יוספוס, Ant. 16.163) נקרא במקור בתרגום ("[...] אף לא ביום ההכנה שלפניה, לאחר השעה התשיעית"); הנוסחה היוונית עצמה היא נקודת בקרה שעוד יש לסגור, והתשובה על קלף ה־paraskeuê נשענת אך ורק על מה שנושא גם התרגום — ה"שלפניה" היחסי והשעה התשיעית. הברייתא על בין השמשות (שבת ל״ד ע״ב) נקראה בארמית, אך במהדורה דיגיטלית ולא ביקורתית, כך שהיא נושאת בלא אפרט; ההגבלה שנשרטטה שם — שכלל מעמד אינו עובר אל משך של סיפור — היא אותה הגבלה עצמה שפרק 3 מחיל על כלל העונה, והיא מוחלת כאן נגד נוחותו של הספר הזה עצמו. פסק הדין הסופי — "ניתן לספיגה, במחיר, אינו defeater" — הוא שקילה, לא מדידה, ואין הוא הוכחה לשום צד.

ספרות (APA)

Bengel, J. A. (1742). Gnomon Novi Testamenti (commentary on Luke 24:21). Tübingen.

Buttmann, A. (1873). A grammar of the New Testament Greek (J. H. Thayer, Trans.; p. 118). Warren F. Draper.

Danker, F. W. (Ed.). (2000). A Greek-English lexicon of the New Testament and other early Christian literature (3rd ed., s.v. ἄγω). University of Chicago Press.

Genesis Rabbah 56:1; 100:7 (The Midrash Rabbah, with the Hebrew source text). Sefaria. https://www.sefaria.org/Bereshit_Rabbah.56.1

Gill, J. (1763). An exposition of the New Testament (commentary on Luke 24:21). George Keith.

Hoehner, H. W. (1974). Chronological aspects of the life of Christ, Part IV: The day of Christ's crucifixion. Bibliotheca Sacra, 131(523), 241–264. (pp. 242–243)

Lehmann, K. (1968). Auferweckt am dritten Tag nach der Schrift (Quaestiones Disputatae 38). Herder. ("היום השלישי" כנוסחה של תולדות הישועה, לא כרשומת לוח; אצל לוקס קורא Lehmann דווקא את המבשר עצמו כמונה — קריאת הנוסחה חלה על המסורת/הדובר.)

Liddell, H. G., Scott, R., & Jones, H. S. (1940). A Greek-English lexicon (9th ed., s.v. ἄγω). Clarendon Press.

McArthur, H. K. (1971). "On the third day". New Testament Studies, 18(1), 81–86. (מחזיר את הנוסחה אל הושע 6:2 בקריאה יהודית־פרשנית; ההשוואה בין "לאחר שלושה ימים" ובין "ביום השלישי" מונחת אצלו, ו־Walker (1960) חולק עליה.)

Merx, A. (1905). Die vier kanonischen Evangelien nach ihrem ältesten bekannten Texte, Teil II/2: Erläuterung — Markus und Lukas (pp. 526–528). Georg Reimer. (Greek of Luke 24:21 as a "künstlich verschrobene Konstruktion"; the three Syriac witnesses read "ecce tres dies". German read at first hand; Merx himself holds to the Friday.)

Babylonian Talmud, Shabbat 34b [the baraita on bein ha-shemashot]. Consulted with the Aramaic, via Sefaria's William Davidson text — a digital edition, without critical apparatus. https://www.sefaria.org/Shabbat.34b

Peshitta (Vetus Syra), Luke 24:21 — Syriac text with SEDRA/CAL morphology. Comprehensive Aramaic Lexicon / dukhrana.com. (ܘܗܳܐ ܬ݁ܠܳܬ݂ܳܐ ܝܰܘܡܺܝܢ, cardinal "three days", verbless; parsed at first hand.)

Walker, N. (1960). "After three days". Novum Testamentum, 4(4), 261–262.

Plummer, A. (1896). A critical and exegetical commentary on the Gospel according to S. Luke (International Critical Commentary; ad Lucam 24:21). T&T Clark.

Thayer, J. H. (1889). A Greek-English lexicon of the New Testament (s.v. ἄγω). Harper & Brothers.

טקסטים ראשוניים: הושע 6:2 · לוקס 13:32; 24:7, 21, 25–27, 46 · מעשי השליחים 10:30 · מרקוס 8:31; 9:31; 10:34; 14:58; 15:42 · מתי 12:40; 16:21; 27:63–64 · יוחנן 2:19; 19:14, 19:31 · פטרוס ב׳ 3:1 · יוספוס, Antiquitates Judaicae 16.163 · Martyrium Polycarpi 7.1 · גלנוס, De libris propriis 1 (τέταρτον ἔτος ἄγων καὶ τριακοστόν) · סופוקלס, Electra 266 · קודקס סינאיטיקוס (ℵ) ad Lucam 24:21. יוונית: הספר הזה נוקט את הנוסח שנתקבל (Scrivener 1894 ו־Stephanus 1550). כל קריאה יוונית הנשקלת בפרק הזה הוקבלה מול שמונה מהדורות מודפסות — שני נוסחי הטקסטוס רצפטוס, RP-Byz, נוסח הכנסייה היוונית, Westcott-Hort, Tischendorf⁸, Nestle 1904 ו־SBL — ובמקום שבו הן חלוקות צוין הדבר בגוף הטקסט. תרגום עבודה עצמי.