עדיין זה ה־25 באפריל של שנת 31, עדיין פסח, ומעל הר הזיתים תלוי עדיין אותו ירח עצמו והצל על פניו. בבתים עוד נאכל השה; מחוץ לחומה עוד מונחת האבן לפני הקבר. דבר לא נשתנה בערב ההוא. מה שנשתנה הוא שעתה נעשתה השקילה — והגיעה השעה לומר, בלא הפרזה ובלא ענווה כוזבת, מה עומד.
מה שעומד אינו הוכחה. הספר הזה אינו טוען בשום מקום להוכחה — לא בפרקים הקודמים, ואף לא עתה. מה שעומד הוא השערה שקולה, ויש לה צורה הראויה שתישנה. יש אות אחד שהניח האדון לאותו הדור בכוונה, והוא מנה שלושה לילות — לילות שיום שישי אינו יכול לשאתם. יש שבוע שיש בו מקום לשלושת הלילות ההם, שתי שבתות ויום עבודה ביניהן, והוא הופך סתירה עתיקה למהלך חלק. יש לוח שנה אשר, חי וצופה, מתיר את יום הרביעי, ואשר תחת שום כלל עתיק אינו יודע באותה שנה יום שישי. יש פעילות המקיפה את השנה, מקדש המצביע אל אותה נקודה עצמה, ומניין קיסרים המותיר את החלון פתוח לפניה. ויש, בדיעבד ובאורח בלתי תלוי, שעון שני — 70 השבועים של נביא שלא ידע דבר על הירח שמעל ירושלים — הנוחת על אותו אביב עצמו.
ויש היושר הנושא את כל אלה, שכן בלעדיו היה זה טיעון סנגוריה ולא מבחן. יש פסוק אחד הכואב, אנחתם של שני הולכי דרכים בדרך אל אמאוס, והוא לא נדחה בטיעונים אלא נישא, כחוליה הרכה ביותר, במחיר ממשי. יש אגפים פתוחים, לכל אחד שם ולכל אחד השאלה שהייתה שוברת אותו. יש מאזניים המתהפכים עם המשקל: תחת ההנחה המוקדמת שאלוהים מספק ביום עצמו מנצח יום הרביעי הזה באורח משכנע; תחת היפוכה הוא נסוג אל מרוץ שאין בו שנה המנצחת בבירור — ושבו לא הוא הצועד מעט בראש אלא יום השישי של שנת 30. זה הוצג, לא הוסתר. והתאריך השליט הונח על אותה אמת מידה עצמה ולא נמצא חזק יותר — רק מוכר יותר.
זהו מה שעומד. וניתן לסכמו במשפט אחד, שהוא לבו של הספר הזה:
יום רביעי, 25 באפריל של שנת 31, אינו תאריך ודאי. הוא המועמד היחיד הנותר כאשר בוחנים את יום השישי במקום להניחו — וכל שדה שדחה אותו אי־פעם מתברר כמי שמעולם לא הביט בו.
האסטרונומיה דחתה אותו, וטבלאותיה שלה מכילות אותו. המסורת דחתה אותו, והתברר שאין היא זוכרת דבר אלא מחשבת. הגאולוגיה הניחה אותו בתוך חלונה, 31 או 32 (±5), והשיבה אותו משום שלא עמד באף רשימה. בכל פעם אותה דמות עצמה: לא נשקל ונמצא קל, אלא מעולם לא נשקל.
ומשום שזה מבקש להיות מבחן ולא עיקר אמונה, נלווית לו הזמנה במקום אקורד סיום. העניין הזה ניתן להפרכה, ואני אומר במה היה נשבר. מצא חפירה ארכיאולוגית או לוח חרס השוללים חודש מעובר בשנת 31, ויום הרביעי נופל — ועמו התאריך כולו. הצבע על שימוש קדם־מודרני אחד וברור ב"שלושה ימים ושלושה לילות" — בקורפוס של הניב עצמו, לא בהרמוניזציה פרשנית מאוחרת עליו (נספח B §B.3c שוקל את המועמדים שהוצעו) — עבור פחות משלושה מעת־לעת באורח שניתן להוכיחו, והאות נופל — והשדה שב אל יום השישי. שתי נקודות השבירה מוחשיות, ושתיהן מונחות פתוחות על השולחן. המוצא אותן הפריך את הספר הזה, ואין זו איום אלא מתנה: עניין היכול לנקוב במה שממיתו ראוי שיקשיבו לו כל עוד הוא חי.
אין אני כופה אפוא את התאריך. אני ממליץ עליו. החולק את ההנחה המוקדמת שאלוהים מדויק במה שהוא מבטיח — שסיפק ביום עצמו בפסח מצרים, ביום עצמו בחג השבועות, ביום עצמו בשה הזה — ימצא שיום הרביעי הזה שוקל כבדות. מי שאינו חולק את ההנחה ההיא רשאי להרפות ממנה, וגרעין המדידה נותר עומד לפניו כמה שהוא: שקילה כנה ופתוחה. השעון הרחב יותר התלוי באבן הפינה הזאת — שבוע העולם, מחזור היובל, החלון שעוד יבוא — אני מניח כאן לנוח; הוא נפרש ביצירה הרחבה יותר, אלגוריתם האלוהים. יד יציבה על המבנה, יד רפה על השנה, ויד פתוחה אליכם.
הבט עוד פעם אחת מעלה, אל אותו ירח והצל על פניו, מעל הקבר הטרי. הוא תמונה, לא הוכחה — כזה נשאר מן הראשון ועד האחרון. אך מתחת לכל החשבון, מתחת לשעורה ולסהר ולשנות הקיסרים ול־70 השבועים, מונח דבר שאין מספר יכול להכילו ושהספר הזה רשאי רק להצביע עליו, לא להוכיחו: שהוא, אשר שכב שם בחושך, יישאר שלושה לילות ואחר כך ישוב — בדיוק כפי שאמר, עד ליום עצמו. המאמין שהמועד הראשון קוים כך, רשאי להמתין בלב שקט למועד האחרון.
חזור עוד פעם אחת אל אותו הערב.
עדיין זה ה־25 באפריל של שנת 31, עדיין פסח, ומעל הר הזיתים תלוי עדיין אותו ירח עצמו והצל על פניו. בבתים עוד נאכל השה; מחוץ לחומה עוד מונחת האבן לפני הקבר. דבר לא נשתנה בערב ההוא. מה שנשתנה הוא שעתה נעשתה השקילה — והגיעה השעה לומר, בלא הפרזה ובלא ענווה כוזבת, מה עומד.
מה שעומד אינו הוכחה. הספר הזה אינו טוען בשום מקום להוכחה — לא בפרקים הקודמים, ואף לא עתה. מה שעומד הוא השערה שקולה, ויש לה צורה הראויה שתישנה. יש אות אחד שהניח האדון לאותו הדור בכוונה, והוא מנה שלושה לילות — לילות שיום שישי אינו יכול לשאתם. יש שבוע שיש בו מקום לשלושת הלילות ההם, שתי שבתות ויום עבודה ביניהן, והוא הופך סתירה עתיקה למהלך חלק. יש לוח שנה אשר, חי וצופה, מתיר את יום הרביעי, ואשר תחת שום כלל עתיק אינו יודע באותה שנה יום שישי. יש פעילות המקיפה את השנה, מקדש המצביע אל אותה נקודה עצמה, ומניין קיסרים המותיר את החלון פתוח לפניה. ויש, בדיעבד ובאורח בלתי תלוי, שעון שני — 70 השבועים של נביא שלא ידע דבר על הירח שמעל ירושלים — הנוחת על אותו אביב עצמו.
ויש היושר הנושא את כל אלה, שכן בלעדיו היה זה טיעון סנגוריה ולא מבחן. יש פסוק אחד הכואב, אנחתם של שני הולכי דרכים בדרך אל אמאוס, והוא לא נדחה בטיעונים אלא נישא, כחוליה הרכה ביותר, במחיר ממשי. יש אגפים פתוחים, לכל אחד שם ולכל אחד השאלה שהייתה שוברת אותו. יש מאזניים המתהפכים עם המשקל: תחת ההנחה המוקדמת שאלוהים מספק ביום עצמו מנצח יום הרביעי הזה באורח משכנע; תחת היפוכה הוא נסוג אל מרוץ שאין בו שנה המנצחת בבירור — ושבו לא הוא הצועד מעט בראש אלא יום השישי של שנת 30. זה הוצג, לא הוסתר. והתאריך השליט הונח על אותה אמת מידה עצמה ולא נמצא חזק יותר — רק מוכר יותר.
זהו מה שעומד. וניתן לסכמו במשפט אחד, שהוא לבו של הספר הזה:
האסטרונומיה דחתה אותו, וטבלאותיה שלה מכילות אותו. המסורת דחתה אותו, והתברר שאין היא זוכרת דבר אלא מחשבת. הגאולוגיה הניחה אותו בתוך חלונה, 31 או 32 (±5), והשיבה אותו משום שלא עמד באף רשימה. בכל פעם אותה דמות עצמה: לא נשקל ונמצא קל, אלא מעולם לא נשקל.
ומשום שזה מבקש להיות מבחן ולא עיקר אמונה, נלווית לו הזמנה במקום אקורד סיום. העניין הזה ניתן להפרכה, ואני אומר במה היה נשבר. מצא חפירה ארכיאולוגית או לוח חרס השוללים חודש מעובר בשנת 31, ויום הרביעי נופל — ועמו התאריך כולו. הצבע על שימוש קדם־מודרני אחד וברור ב"שלושה ימים ושלושה לילות" — בקורפוס של הניב עצמו, לא בהרמוניזציה פרשנית מאוחרת עליו (נספח B §B.3c שוקל את המועמדים שהוצעו) — עבור פחות משלושה מעת־לעת באורח שניתן להוכיחו, והאות נופל — והשדה שב אל יום השישי. שתי נקודות השבירה מוחשיות, ושתיהן מונחות פתוחות על השולחן. המוצא אותן הפריך את הספר הזה, ואין זו איום אלא מתנה: עניין היכול לנקוב במה שממיתו ראוי שיקשיבו לו כל עוד הוא חי.
אין אני כופה אפוא את התאריך. אני ממליץ עליו. החולק את ההנחה המוקדמת שאלוהים מדויק במה שהוא מבטיח — שסיפק ביום עצמו בפסח מצרים, ביום עצמו בחג השבועות, ביום עצמו בשה הזה — ימצא שיום הרביעי הזה שוקל כבדות. מי שאינו חולק את ההנחה ההיא רשאי להרפות ממנה, וגרעין המדידה נותר עומד לפניו כמה שהוא: שקילה כנה ופתוחה. השעון הרחב יותר התלוי באבן הפינה הזאת — שבוע העולם, מחזור היובל, החלון שעוד יבוא — אני מניח כאן לנוח; הוא נפרש ביצירה הרחבה יותר, אלגוריתם האלוהים. יד יציבה על המבנה, יד רפה על השנה, ויד פתוחה אליכם.
הבט עוד פעם אחת מעלה, אל אותו ירח והצל על פניו, מעל הקבר הטרי. הוא תמונה, לא הוכחה — כזה נשאר מן הראשון ועד האחרון. אך מתחת לכל החשבון, מתחת לשעורה ולסהר ולשנות הקיסרים ול־70 השבועים, מונח דבר שאין מספר יכול להכילו ושהספר הזה רשאי רק להצביע עליו, לא להוכיחו: שהוא, אשר שכב שם בחושך, יישאר שלושה לילות ואחר כך ישוב — בדיוק כפי שאמר, עד ליום עצמו. המאמין שהמועד הראשון קוים כך, רשאי להמתין בלב שקט למועד האחרון.
זוהי אבן הפינה. ואבן פינה די בה.