הפסוק הכבד מכול כבר נדון. עתה היריבה הכבדה מכול. ואסיר מיד את הפיתוי להקטין אותה, שכן הדבר היה בלתי ישר והוא היה מחליש את העניין. המתחרה האמיתית של יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, אינה יום שישי הטוב המסורתי של 33 לספירה — אותה שנה התבררה כרעועה מבחינה אסטרונומית (פרק 7). המתחרה האמיתית היא 30 לספירה. ו־30 לספירה חזקה. חזקה כל כך שאני מקדיש את הפרק כולו לבנייתה בטרם אשקול אותה, ושבסופו אצטרך להודות ביושר היכן היא נותרת עומדת.
התחל בעובדה הכואבת ביותר לטענת הספר הזה: האסטרונומיה אינה שוללת את 30 לספירה. בשנת 30 חל 14 בניסן ביום שישי: הקוניונקציה נפלה כמעט על נקודת השוויון והסהר מיד אחריה, כך שתחת כל כלל תצפיתי נשאר ניסן במרץ ו־14 בניסן חל ביום שישי, 7 באפריל (לכל היותר ביום חמישי, 6 באפריל) — לעולם לא ביום רביעי. אותו "לכל היותר יום חמישי" ראוי להערה ישרה: תחת סף הסהר המקל נופל 14 בניסן של 30 לספירה על יום חמישי, 6 באפריל, במקום יום שישי, 7 באפריל (נספח C.2, q = −0.15, מקרה גבול), כך ש־30 לספירה עצמה מעמידה מועמד ליום חמישי ברגע שמתירים את יום החמישי אל השדה. רק תחת לוח המולד המחושב המאוחר (הלל השני) הייתה 30 לספירה נעשית יום רביעי — אלא שאותו חשבון עצמו נוטל את יום הרביעי גם מ־31 לספירה (→ יום שני, 26 במרץ). תוצאת יום השבוע של השדה כולו נשענת אפוא על ההנחה התצפיתית (פרק 8), ואותה הנחה היא הנותנת את יום הרביעי ל־31 לספירה ולא ל־30 לספירה. השמיים אינם שוללים אפוא את 30 לספירה. יתרה מזו: מבין שתי השנים המניבות בכלל 14 בניסן שחל ביום שישי, 30 לספירה היא היציבה יותר. האומר "האסטרונומיה מצביעה על יום רביעי" טועה; היא מצביעה על מרוץ של שני סוסים, ו־30 לספירה היא הסוס האחר.
נוסף על כך יש ל־30 לספירה את הרוב מאחוריה. כאשר סקר Josef Blinzler בשנת 1969 100 חוקרי מקצוע, בחרו 53 ב־30 לספירה — ובהם שמות כמו Bruce, Jeremias, Flusser, Fitzmyer ו־Metzger (Blinzler, 1969). אין זה דבר של מה בכך, ואיני עוקף אותו. אך זהו גם בדיוק סוג העובדה שהספר הזה ניגש אליה בשאלה שהוא שואל בכל מקום: האם זו מדידה או רוב? מניין ראשים אינו ראיה; הוא תצלום רגע של המקום שבו עמד המקצוע באותה שעה, ובשדה הזה מורישים תאריכים, אין מודדים אותם מחדש בכל פעם (פרק 1). הרוב עושה את 30 לספירה מכובדת. אין הוא עושה אותה אמיתית.
מה עושה אפוא את 30 לספירה חזקה לגופו של עניין? דבר אחד, והוא דבר טוב: אורך תקופת הפעילות. אם הייתה דרכו הפומבית של ישוע קצרה יותר — כשנתיים וחצי במקום שלוש וחצי — אזי נסוגה הצליבה מ־31 לספירה אל 30 לספירה. והמפתח לכך הוא פסוק קטן ובלתי מורגש: יוחנן 5:1, שם נאמר כי ישוע עלה אל "חג של היהודים". איזה חג — אין יוחנן אומר. וזו בדיוק נקודתו של מגן 30 לספירה. שכן אם היה אותו חג פסח, מונה יוחנן ארבעה פסחים בבשורתו, ואז נמשכת הפעילות שלוש שנים לפחות והצליבה נופלת ב־31 לספירה — קריאה שהספר הזה מוליך כסמך ולא ככפייה, על פי מבחן שקריטריוניו נקבעו לפני קריאת המקורות ושניים משלושת הקריטריונים שבעדה לא התקיימו בו (פרק 9; נספח E.3). לא היה זה פסח — נותרים שלושה פסחים, פעילות קצרה יותר, ו־30 לספירה. באותו חג אחד וחסר שם תלוי ההבדל בין שני הסוסים.
מומחההחג חסר השם של יוחנן 5:1
יוחנן 5:1 קורא בכתבי היד העתיקים והטובים ביותר heortêבלא תווית הידוע — "חג", בלא שם (כך P66, P75, A, B, D, W; התווית, "החג", עומדת ב־ℵ, C, L ובמעט עדים מאוחרים). הקריאה נטולת התווית היא החזקה יותר. היא מדברת נגד ההנחה שמדובר מאליו בחג הגדול — הפסח — שכן יוחנן נוקב במקומות אחרים תמיד במפורש בשם פסחיו: 2:13 ("ופסח היהודים היה קרוב"), 6:4 ("והפסח, חג היהודים, היה קרוב"), 11:55 (כנ״ל). כאן אין הוא עושה זאת. זהו הטיעון הפנימי החזק ביותר נגד פסח רביעי — ועל כן בעד 30 לספירה. אך אין הוא מוכיח דבר: "חסר שם" אינו "לא פסח"; הוא "בלתי מוכרע". המסיק מן הקריאה נטולת התווית שבוודאות לא היה זה פסח, תובע מאפרט כתבי היד יותר משהוא נותן.
כאן עומדת אפוא 30 לספירה במיטבה: בלתי ניתנת לשלילה אסטרונומית, ברוב, ועם טיעון פנימי ממשי — החג חסר השם — בעד פעילות קצרה יותר. אין זה איש קש. אילו ביקש ממני אדם לבנות את העניין הטוב ביותר בעד 30 לספירה, הייתי בונה בדיוק את זה. ואף על פי כן היא נופלת. לא במכה אחת, אלא על צירוף נסיבות — והיושר מחייב להראות היכן בדיוק.
טענה נגדיתהעניין המלא בעד 30 לספירה, בלא קיצור
הנח למגן 30 לספירה להניח כאן הכול על השולחן. אחת: האסטרונומיה נותנת לו את יום השישי היציב (7 באפריל 30), חזק מזה של 33 לספירה. שתיים: רוב המקצוע עומד מאחוריו (Blinzler, 1969). שלוש: יוחנן 5:1 חסר שם, ויוחנן נוקב במקומות אחרים בשם פסחיו — ועל כן קרוב לוודאי שלושה פסחים, פעילות קצרה יותר, צליבה ב־30. ארבע: יש מסורת יהודית עתיקה שלפיה "ארבעים שנה לפני חורבן הבית" — כלומר סמוך לשנת 30 — החלו אותות במקדש להיכשל: הגורל לשעיר לעזאזל לא עלה עוד בימין, לשון הזהורית לא הלבינה עוד, נר מערבי כבה, ודלתות ההיכל נפתחו מאליהן (יומא ל״ט ע״ב), והסנהדרין איבדה את הזכות לדון דיני נפשות (סנהדרין מ״א ע״א). 40 לפני 70 הם 30. חמש: לצד שבועות, סוכות ופורים אין הפסח אלא אחד המועמדים לחג חסר השם — נטל הראיה מוטל על העושה ממנו פסח רביעי. כל זה יחד הוא עניין רציני ומלוכד, והוא ראוי לתשובה רצינית.
התשובה מתחילה בתצפית המפלגת את עניין 30 לספירה מבפנים: שני הדברים שעליהם היא נשענת — תיארוך הרוב של טיבריוס והשנה 30 — אינם סובלים זה את זה. בשורת יוחנן נותנת שלושה פסחים הנקובים במפורש ומופרדים זה מזה (2:13; 6:4; 11:55). קח עתה את הקריאה הסטנדרטית של לוקס 3:1, "השנה החמש עשרה לקיסר טיבריוס": במניין הרגיל, מניין השלטון היחיד, נופלת אותה שנה סמוך ל־28/29 לספירה, ואז מתחילה הפעילות לכל המוקדם בסתיו 28 (Ogg, 1940; Finegan, 1998). סתיו 28 ועוד שלושה פסחים מופרדים מביאים את הצליבה לכל המוקדם אל אביב 31 — לא 30. המחזיק אפוא בטיבריוס הסטנדרטי וגם בוחר ב־30 לספירה, נותר עם כרונולוגיה שאינה יכולה לאכסן את שלושת הפסחים של יוחנן עצמו; נכנסים בה שניים בלבד. על כן חייב רוב 30 לספירה או לסגת אל מניין שותפות מלוכה המושך את הטבילה אל 26 לספירה — ואת המניין ההוא פירק המקצוע עצמו מבחינה נומיסמטית, שכן בשום מטבע, פפירוס או כתובת אין מלכות טיבריוס נמנית מנקודה מוקדמת יותר (מפורט בפרק 9) — או להרפות משרשרת הפסחים של יוחנן. הקונצנזוס אינו כאן עמדה אלא קו שבר.
שולחן העבודההמלחציים החשבוניים
הצליבה נופלת ב־: (שנת הטבילה) + (מספר הפסחים). שני משתנים, ואין הם נתונים לבחירה חופשית. (הטבילה חלה בסתיו, כך שהפסח הראשון של תקופת הפעילות בא רק באביב שלאחריו: סתיו 27 בתוספת שלושה פסחים נותן את השלישי באביב 30, ולא באביב 29.)
קריאת הטבילה
השנה ה־15 לטיבריוס ≈
טבילה
+ 3 פסחים
+ 4 פסחים
שלטון יחיד (סטנדרטי)
28/29 לספירה
סתיו 28
31 לספירה
32 לספירה
מניין הסתיו / אי־שנת עלייה
סתיו 27
סתיו 27
30 לספירה
31 לספירה
שותפות מלוכה (12/13)
26/27 לספירה
סתיו 26
29 לספירה
30 לספירה
קרא את הטבלה ביושר, שכן היא חותכת לשני הצדדים. מניין שותפות המלוכה מניב 29 לספירה עם שלושה פסחים, ו־30 לספירה רק עם ארבעה — ודווקא אותו מניין אינו ניתן להחזקה מבחינה נומיסמטית (פרק 9). במניין הסתיו — אותו מניין עצמו שבו משתמש הספר הזה כדי להגיע אל טבילת 27 — 30 לספירה אפשרית, אך אך ורק עם שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח, ואין שנה נסתרת בשרשרת); עם ארבעה פסחים נותן אותו מניין עצמו 31 לספירה. ובמניין הסטנדרטי נותנת השרשרת 31 לספירה והלאה. במילים אחרות: כל קריאת טיבריוס המניחה ל־30 לספירה לנשום נותנת גם את טבילת 27 שעליה נשען הספר הזה — ועל טבילת 27 דוחפת שרשרתו של יוחנן אל מעבר ל־30 ברגע שיוחנן 5:1 הוא פסח.(הטיפול המלא בתקופת הפעילות וב־46 השנים של יוחנן 2:20 עומד בפרק 9; כאן נחשב רק ש־30 לספירה ו־31 לספירה נשענות על אותה טבילה ונפרדות על חג אחד.) [מחושב]
מה נותר אפוא עומד מ־30 לספירה? אני אומר זאת בלא כחל וסרק, שכן היושר הוא כאן כוחו של הספר. תצורה אחת שורדת את החזית כולה: טבילה בסתיו 27 (דרך מניין הסתיו — דרכו של הספר הזה עצמו), שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח, אין שנה נסתרת), פעילות של כשנתיים וחצי, והצליבה ביום שישי, 7 באפריל 30. אותה תצורה אינה חסרת לכידות. אין היא נופלת על האסטרונומיה, ואין היא נופלת על החשבון. מותר לומר זאת, וזה עומד.
מדידה אחת עושה אותה חלשה משהניח הפרק הזה קודם לכן, ואותה מדידה עצמה מחלישה בנשימה אחת גם את דרכו של הספר הזה עצמו. סקירתו של Steinmann את ראיות המאה הראשונה והשנייה — ספרותיות, נומיסמטיות ואפיגרפיות — אינה מוצאת אף עד שרד הממספר את שנות מלכותו של טיבריוס באורח כולל (Steinmann, 2022a, p. 115). ומטבעות הפרובינקיה הסוריים, הרצים על עידן סתווי ועל כן הם המקבילה הקרובה ביותר שמניין סתווי סורי־מקדוני יכול לבקש, מציבים את שנה 1 של טיבריוס ב־14/15 אך אינם יכולים להפריד בין מניין כולל לבלתי כולל, משום שבשורת מותו של אוגוסטוס הגיעה לאנטיוכיה רק לאחר ראש השנה (Roman Provincial Coinage I 4270, אנטיוכיה; I 4330, סלווקיה; פרק 9). המניין הסתווי־הכולל שתצורת 30 לספירה השורדת זקוקה לו אינו מתועד בשום מקום: אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי.
וזה גם המניין שהספר הזה זקוק לו. הטבילה בסתיו 27 נשענת על אותו חשבון עצמו, ופרק 9 רושם אותו שם בצורה היחידה שהוא יישא: לא מתועד, לא מופרך, לא סביר אך לא בלתי אפשרי — אין מסמך המתעד אותו עבור טיבריוס, ואף אחד משני קורפוסי המטבעות אינו יכול לבדוק אותו, משום שבשני ראשי השנה כבר חלף גדם העלייה לשלטון בטרם יכלה בשורת מותו של אוגוסטוס להגיע. אין זה מוציא אפוא את 30 לספירה מן המשחק. זה מעמיד את תצורת 30 לספירה השורדת בדיוק על אותו בסיס שעליו עומדת הטבילה של הספר הזה עצמו: המניח למניין ליפול, מאבד את 30 לספירה ואת הטבילה בשנת 27 גם יחד. הממצא נרשם ברשם כנוח, וטיעונו השני של אותו מאמר עצמו — השולל את 30 לספירה ואת 31 לספירה בשמן ותומך ב־33 לספירה (2022a, p. 116) — נרשם לצידו (נספח E.5; פרק 9).
אך היא נושאת שלושה משאות, והשלישי מכריע. הראשון: עליה להניח בצד את המסורת הקדומה ביותר. הקורא הידוע הקדום ביותר של יוחנן 5:1, אירנאוס סמוך לשנת 180, קורא את החג חסר השם בלא היסוס כפסח — "בפעם השנייה" שעלה ישוע לפסח — והוא עושה זאת אגב אורחא, בטיעון אחר לגמרי, לא כדי להציל כרונולוגיה (Irenaeus, Adversus Haereses 2.22.3). והאמירה המפורשת הקדומה ביותר על משך הפעילות, זו של אוסביוס סמוך ל־315, מכנה אותה "שלוש שנים וחצי, וזאת מבהיר המבשר יוחנן" (Eusebius, Demonstratio Evangelica 8.2). תצורת 30 לספירה חייבת ללכת נגד שתיהן. (למען היושר: אירנאוס הסיק ממניינו שלו גם מסקנה שאין לעמוד בה — שישוע התקרב לגיל 50 ופעל יותר מ־10 שנים, 2.22.5–6 — ואחריה לא הלך איש. מניינו מתקבל, לא מסקנתו, ודבר זה נאמר תמיד.) המשא השני: עליה להושיב את "כבן שלושים שנה" של לוקס (לוקס 3:23) ואת 46 שנות בניין המקדש (יוחנן 2:20; המקדש הוחל סמוך ל־20/19 לפנה״ס, יוספוס, Antiquitates 15.380) יחד עם פעילות קצרה משהמסורת נותנת לה.
ואז המשא השלישי, העושה את כל האחרים למיותרים: 30 לספירה היא יום שישי. אפילו אם כל התצורה נכונה — טבילה 27, שלושה פסחים, שנתיים וחצי — עדיין היא מניבה צליבה ביום שישי. ויום שישי אינו יכול לשאת את שלושת הלילות של אות יונה (פרק 3), ואין הוא יכול לאכסן את שתי השבתות של שבוע הייסורים (פרק 4). ציר היום, שנמדד בחלק ב׳, הצביע אל אמצע השבוע; ו־30 לספירה אינה יכולה להיות יום רביעי. 30 לספירה אינה נופלת אפוא על השנה. היא נופלת על יום השבוע. ציר השנה הוא באמת תיקו בין שני סוסים; ציר היום הוא החותך את הקשר — והוא חותך אותו נגד 30 לספירה, משום ש־30 לספירה היא יום שישי והטקסט מבקש יום רביעי.
וכאן חלה אמת המידה של הספר הזה עצמו, לשני הכיוונים. כדי לתת ל־30 לספירה לנצח, יש לשוב — אחרי הכול — אל יום השישי, ויום השישי נזקק לאותו ניב מקוצר עצמו של "שלושה ימים ושלושה לילות" שלא נמצא לו בפרק 3 שום תיעוד בשום מקום. 30 לספירה מפסידה בדיוק בנקודה שבה מפסידה קריאת יום השישי כולה: לא על מדידה השוללת אותה, אלא על צירופם של ציר יום שאין היא יכולה להגיע אליו עם ניב שאיש מעולם לא הראה אותו.
העמקההאסכולה הקטנה, והנהלת החשבונות הישרה
שני דברים ראויים להיאמר כאן, ושניהם עולים במחיר. הראשון עולה לצד שכנגד בהיקפו: מה שמכונה "הכרונולוגיה הקצרה" קטן ממוניטיו. George Ogg, המסווג לא אחת עם אסכולת 30 לספירה, בחר בעצמו בסופו של דבר ב־33 לספירה (Ogg, 1940); Jack Finegan פנה בספר היסוד המתוקן שלו משנת 1998 אל 33 לספירה (Finegan, 1998); Harold Hoehner הגן על 33 לספירה (Hoehner, 1974). רשימת השמות שמאחורי 30 לספירה היא אפוא בחלקה רשימת אנשים שבחקירה נוספת הגיעו למקום אחר. השני עולה לספר הזה במשהו, ודווקא משום כך הוא עומד כאן: טבילת 27 של הספר נשענה בעבר גם על מניין שותפות מלוכה, ואותו מניין — כאמור (פרק 9) — אינו ניתן להחזקה מבחינה נומיסמטית. מניין זה ננטש; טבילת 27 של הספר הזה נשענת עתה אך ורק על מניין הסתיו. אמת מידה המונחת על 30 לספירה (בלא דרך עזר שאין לעמוד בה), חלה באותה נשימה על הספר הזה עצמו.
העמקהמפת האסכולות, והיכן יש עדיין מגן ל־30 לספירה
הקריאה המילולית של האות אינה תגלית של הספר הזה, ומפה של העמדות מראה זאת. הנוטל את "שלושה ימים ושלושה לילות" כמידה מגיע אל אמצע השבוע; אחרים עשו זאת לפניי, בלוחות אחרים ובשנים אחרות. Fred Coulter קורא את האות כפשוטה ונוחת על יום רביעי ב־30 לספירה, אך הוא מחשב בלוח המחושב המוקרן לאחור ("all the feasts [...] were calculated by the same method that is in use today", Harmony, p. 50), חשבון המולד שפרק 8 דוחה כמודל המאוחר, ואשר אכן נותן ל־30 לספירה יום רביעי (14 בניסן = 5 באפריל). Floyd Jones קורא את האות כפשוטה לא פחות, דוחה עם הספר הזה את תבנית 360 הימים ואת יום השישי, ונוחת על יום חמישי ב־30 לספירה, דרך צו נחמיה, שאותו הוא מציב ב־454 לפנה״ס (Chronology of the Old Testament, p. 235). לצדם עומדות שתי אסכולות של יום שישי הקובעות את השנה דרך דניאל: האדוונטיזם המסורתי (DARCOM, Shea) על יום שישי 31, עם יום השבוע דרך ראש חודש מוזז, ו־Hoehner עם הרוב על יום שישי 33, דרך 444 לפנה״ס והשנים בנות 360 הימים (פרק 17).
מגן
יום בשבוע
שנה
יסוד
הספר הזה
יום רביעי
31
האות כמידה; לוח צופה; 457 כהתכנסות (פרק 17)
Coulter, Harmony of the Gospels
יום רביעי
30
האות כמידה; לוח מחושב (מולד)
Jones, Chronology of the Old Testament
יום חמישי
30
האות כמידה; צו נחמיה ב־454 לפנה״ס
DARCOM / Shea; Maxwell, de Oliveira (פרק 15)
יום שישי
31
457/דניאל; יום השבוע דרך ראש חודש מוזז
Hoehner ואחרים (הרוב)
יום שישי
33
444 לפנה״ס ושנים בנות 360 ימים; האות כמליצה
שני דברים נובעים מכך. ההבדל בתוך מחנה יום הרביעי, 30 מול 31, הוא בדיוק ההבדל בין לחשב לבין להביט: המולד של Coulter נותן את יום הרביעי ב־30, הסהר הנראה נותן אותו ב־31 (פרק 8). ויום החמישי של Jones אינו מונח מחוץ ללוח הצופה: תחת סף הסהר המרווח נופל 14 בניסן של 30 לספירה על יום חמישי 6 באפריל (נספח C.2, q = −0.15), כך שגם בתוך האסכולה המילולית יש ל־30 לספירה מגן. המגן ההוא נופל לא על יום השבוע אלא על השנה ועל הסף: ה־454 לפנה״ס שלו תובע עלייה של ארתחשסתא ב־474, כנגד קאנון תלמי וכתב היתדות (פרק 17), ויום החמישי שלו תלוי בערב הגבול של 23 במרץ, ש־Schaefer עצמו מכנה "not certain" (נספח C.2). יום השבוע נישא אפוא בידי יותר מספר אחד; השנה תלויה בבחירת הלוח, וזו הבחירה שפרק 8 נותן עליה דין וחשבון. [מתועד — Coulter, p. 50, ו־Jones, pp. 232 ו־235, לפי מראה מקום בעמוד; מחושב — יום הרביעי של המולד ב־30 לספירה וערב הסף של 23 במרץ 30 לספירה]
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של הפרק הזה? אצל יריבה שלא נמחקה אלא מוקמה ביושר. 30 לספירה חזקה אסטרונומית כמו 31 לספירה; היא בחירת הרוב; ויש תצורה פנימית אחת — טבילה 27, שלושה פסחים — השורדת את החזית כולה, על מניין שאינו מתועד לטיבריוס בשום מקום והמשותף לשנת הטבילה שהספר הזה יוצא ממנה. אך אותה תצורה נשברת על יום השבוע: 30 לספירה היא יום שישי, והיום שהטקסט מבקש הוא יום רביעי. הבחירה בין שני הסוסים אינה נופלת בשמיים, אלא על הציר שנמדד ראשון.
נותר עוד התאריך השליט עצמו — 33 לספירה, עם יום שישי הטוב המפורסם שלה. אם 30 לספירה וטענתו של הספר הזה עצמו הונחו על אמת המידה החמורה ביותר, ראוי הקונצנזוס לאותו טיפול עצמו. זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש דבר מה משחרר בעניין שאין הוא צריך לחשוש מיריבו החזק ביותר. בניתי כאן את 30 לספירה כמיטב יכולתי — יום השישי היציב, הרוב, החג חסר השם — והעניין אינו נחלש מכך, הוא נעשה ישר יותר. המבקש את האמת ולא את הניצחון יכול להרשות לעצמו לצייר את יריבו במיטבו. אין זו רק שיטה טובה; זוהי צורה של יראת כבוד — לטקסט, לקורא, ולחוקרים הרבים שבחרו בתום לב בשנה אחרת. התאריך הנותר אינו נותר משום שהאחרים הושתקו, אלא משום שנשמעו במיטבם.
הערה על אודות המקורות
היציבות האסטרונומית של 30 לספירה (יום שישי, 7 באפריל, תחת כל כלל תצפיתי — לכל המאוחר יום חמישי, 6 באפריל, בסף הסהר המקל; ותחת המולד המחושב דווקא יום רביעי, ואז מאבדת 31 לספירה את יום רביעי שלה אף היא) ניתנת לחישוב חוזר ומפורטת בפרק 7 ובנספח A. המלחציים החשבוניים (שנת הטבילה × מספר הפסחים) הם היסק של היגיון המניין ומסומנים ככאלה. העדים הקדומים (אירנאוס, אוסביוס) נבדקו בתרגום במקור עצמו, עם ציון מקום; היוונית נותרת נקודת בקרה שטרם נסגרה. טור ארבעת הפסחים של המלחציים מוליך כסמך ולא ככפייה, על יסוד המבחן שנרשם מראש ומדווח בנספח E.3; מהדורות קודמות של הפרק הזה הוליכו אותו חזק ממה שאותו מבחן נושא. שאין עד שרד הממספר את שנות מלכותו של טיבריוס באורח כולל נשען על Steinmann (2022a, p. 115), שנראה במקור; מטבעות הפרובינקיה הסוריים RPC I 4270 ו־I 4330 קובעים את העידן אך אינם יכולים להפריד בין המניינים (פרק 9). הנומיסמטיקה של טיבריוס וסקר הרוב נבדקו דרך ספרי היסוד הנזכרים. במקום שבו אומר הפרק הזה על 30 לספירה כי היא "שורדת את החזית הזאת", זוהי הודאה ישרה, לא ויתור על המסקנה הסופית: 30 לספירה נופלת על ציר היום, לא על ציר השנה, ואין כאן הוכחה לאף אחד משני הצדדים.
ספרות (APA)
Blinzler, J. (1969). Der Prozess Jesu (4th ed.). Friedrich Pustet.
Coulter, F. R. (1974). A harmony of the Gospels in modern English (p. 50). York Publishing. [מראה המקום בעמוד נלקח מן התיק הישן; המהדורה טרם אומתה.]
Eusebius of Caesarea. (1920). The proof of the Gospel (Demonstratio Evangelica) (W. J. Ferrar, Trans.; Book 8, ch. 2). SPCK. (Original work ca. 315)
Finegan, J. (1998). Handbook of biblical chronology (rev. ed.). Hendrickson.
Hoehner, H. W. (1974). Chronological aspects of the life of Christ, Part IV: The day of Christ's crucifixion. Bibliotheca Sacra, 131(523), 241–264.
Irenaeus of Lyons. (1885). Against heresies (A. Roberts & J. Donaldson, Eds.; Ante-Nicene Fathers, Vol. 1; book 2, ch. 22, §3–6). Christian Literature Company. (Original work ca. 180)
Jones, F. N. (2005). The chronology of the Old Testament (pp. 232, 235). Master Books. [שותפות המלוכה והטבילה ב־26 בעמ׳ 232; יום החמישי של 30 לספירה בעמ׳ 235.]
Ogg, G. (1940). The chronology of the public ministry of Jesus. Cambridge University Press.
Steinmann, A. E. (2022a). Reckoning Tiberius's reign and Jesus's baptism: First- and second-century evidence concerning Tiberius's fifteenth year (Luke 3:1). Tyndale Bulletin, 73, 91–118. https://doi.org/10.53751/001c.37789 ("No evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" at p. 115; the conclusion excluding AD 30 and AD 31 by name, and supporting AD 33, at p. 116. Seen at first hand.)
טקסטים ראשוניים: לוקס 3:1, 23 · יוחנן 2:13, 2:20; 5:1; 6:4; 11:55 · Josephus, Antiquitates Judaicae 15.380 · Babylonian Talmud, Yoma 39b; Sanhedrin 41a · Roman Provincial Coinage I 4270 (Antioch) and I 4330 (Seleucia) · Novum Testamentum Graece (NA28), apparatus ad John 5:1. פרק זה אינו מצטט יוונית משל עצמו; והיכן שהוא מפנה אל האפרט של NA28, הכוונה מפורשות לאפרט של המהדורה הביקורתית ולא לצורת הטקסט שספר זה מחזיק בה — היא הטקסט המקובל (פרקים 3, 4, 13). תרגום עבודה עצמי.
הפסוק הכבד מכול כבר נדון. עתה היריבה הכבדה מכול. ואסיר מיד את הפיתוי להקטין אותה, שכן הדבר היה בלתי ישר והוא היה מחליש את העניין. המתחרה האמיתית של יום רביעי, 25 באפריל 31 לספירה, אינה יום שישי הטוב המסורתי של 33 לספירה — אותה שנה התבררה כרעועה מבחינה אסטרונומית (פרק 7). המתחרה האמיתית היא 30 לספירה. ו־30 לספירה חזקה. חזקה כל כך שאני מקדיש את הפרק כולו לבנייתה בטרם אשקול אותה, ושבסופו אצטרך להודות ביושר היכן היא נותרת עומדת.
התחל בעובדה הכואבת ביותר לטענת הספר הזה: האסטרונומיה אינה שוללת את 30 לספירה. בשנת 30 חל 14 בניסן ביום שישי: הקוניונקציה נפלה כמעט על נקודת השוויון והסהר מיד אחריה, כך שתחת כל כלל תצפיתי נשאר ניסן במרץ ו־14 בניסן חל ביום שישי, 7 באפריל (לכל היותר ביום חמישי, 6 באפריל) — לעולם לא ביום רביעי. אותו "לכל היותר יום חמישי" ראוי להערה ישרה: תחת סף הסהר המקל נופל 14 בניסן של 30 לספירה על יום חמישי, 6 באפריל, במקום יום שישי, 7 באפריל (נספח C.2, q = −0.15, מקרה גבול), כך ש־30 לספירה עצמה מעמידה מועמד ליום חמישי ברגע שמתירים את יום החמישי אל השדה. רק תחת לוח המולד המחושב המאוחר (הלל השני) הייתה 30 לספירה נעשית יום רביעי — אלא שאותו חשבון עצמו נוטל את יום הרביעי גם מ־31 לספירה (→ יום שני, 26 במרץ). תוצאת יום השבוע של השדה כולו נשענת אפוא על ההנחה התצפיתית (פרק 8), ואותה הנחה היא הנותנת את יום הרביעי ל־31 לספירה ולא ל־30 לספירה. השמיים אינם שוללים אפוא את 30 לספירה. יתרה מזו: מבין שתי השנים המניבות בכלל 14 בניסן שחל ביום שישי, 30 לספירה היא היציבה יותר. האומר "האסטרונומיה מצביעה על יום רביעי" טועה; היא מצביעה על מרוץ של שני סוסים, ו־30 לספירה היא הסוס האחר.
נוסף על כך יש ל־30 לספירה את הרוב מאחוריה. כאשר סקר Josef Blinzler בשנת 1969 100 חוקרי מקצוע, בחרו 53 ב־30 לספירה — ובהם שמות כמו Bruce, Jeremias, Flusser, Fitzmyer ו־Metzger (Blinzler, 1969). אין זה דבר של מה בכך, ואיני עוקף אותו. אך זהו גם בדיוק סוג העובדה שהספר הזה ניגש אליה בשאלה שהוא שואל בכל מקום: האם זו מדידה או רוב? מניין ראשים אינו ראיה; הוא תצלום רגע של המקום שבו עמד המקצוע באותה שעה, ובשדה הזה מורישים תאריכים, אין מודדים אותם מחדש בכל פעם (פרק 1). הרוב עושה את 30 לספירה מכובדת. אין הוא עושה אותה אמיתית.
מה עושה אפוא את 30 לספירה חזקה לגופו של עניין? דבר אחד, והוא דבר טוב: אורך תקופת הפעילות. אם הייתה דרכו הפומבית של ישוע קצרה יותר — כשנתיים וחצי במקום שלוש וחצי — אזי נסוגה הצליבה מ־31 לספירה אל 30 לספירה. והמפתח לכך הוא פסוק קטן ובלתי מורגש: יוחנן 5:1, שם נאמר כי ישוע עלה אל "חג של היהודים". איזה חג — אין יוחנן אומר. וזו בדיוק נקודתו של מגן 30 לספירה. שכן אם היה אותו חג פסח, מונה יוחנן ארבעה פסחים בבשורתו, ואז נמשכת הפעילות שלוש שנים לפחות והצליבה נופלת ב־31 לספירה — קריאה שהספר הזה מוליך כסמך ולא ככפייה, על פי מבחן שקריטריוניו נקבעו לפני קריאת המקורות ושניים משלושת הקריטריונים שבעדה לא התקיימו בו (פרק 9; נספח E.3). לא היה זה פסח — נותרים שלושה פסחים, פעילות קצרה יותר, ו־30 לספירה. באותו חג אחד וחסר שם תלוי ההבדל בין שני הסוסים.
מומחההחג חסר השם של יוחנן 5:1
יוחנן 5:1 קורא בכתבי היד העתיקים והטובים ביותר heortê בלא תווית הידוע — "חג", בלא שם (כך P66, P75, A, B, D, W; התווית, "החג", עומדת ב־ℵ, C, L ובמעט עדים מאוחרים). הקריאה נטולת התווית היא החזקה יותר. היא מדברת נגד ההנחה שמדובר מאליו בחג הגדול — הפסח — שכן יוחנן נוקב במקומות אחרים תמיד במפורש בשם פסחיו: 2:13 ("ופסח היהודים היה קרוב"), 6:4 ("והפסח, חג היהודים, היה קרוב"), 11:55 (כנ״ל). כאן אין הוא עושה זאת. זהו הטיעון הפנימי החזק ביותר נגד פסח רביעי — ועל כן בעד 30 לספירה. אך אין הוא מוכיח דבר: "חסר שם" אינו "לא פסח"; הוא "בלתי מוכרע". המסיק מן הקריאה נטולת התווית שבוודאות לא היה זה פסח, תובע מאפרט כתבי היד יותר משהוא נותן.
כאן עומדת אפוא 30 לספירה במיטבה: בלתי ניתנת לשלילה אסטרונומית, ברוב, ועם טיעון פנימי ממשי — החג חסר השם — בעד פעילות קצרה יותר. אין זה איש קש. אילו ביקש ממני אדם לבנות את העניין הטוב ביותר בעד 30 לספירה, הייתי בונה בדיוק את זה. ואף על פי כן היא נופלת. לא במכה אחת, אלא על צירוף נסיבות — והיושר מחייב להראות היכן בדיוק.
טענה נגדיתהעניין המלא בעד 30 לספירה, בלא קיצור
הנח למגן 30 לספירה להניח כאן הכול על השולחן. אחת: האסטרונומיה נותנת לו את יום השישי היציב (7 באפריל 30), חזק מזה של 33 לספירה. שתיים: רוב המקצוע עומד מאחוריו (Blinzler, 1969). שלוש: יוחנן 5:1 חסר שם, ויוחנן נוקב במקומות אחרים בשם פסחיו — ועל כן קרוב לוודאי שלושה פסחים, פעילות קצרה יותר, צליבה ב־30. ארבע: יש מסורת יהודית עתיקה שלפיה "ארבעים שנה לפני חורבן הבית" — כלומר סמוך לשנת 30 — החלו אותות במקדש להיכשל: הגורל לשעיר לעזאזל לא עלה עוד בימין, לשון הזהורית לא הלבינה עוד, נר מערבי כבה, ודלתות ההיכל נפתחו מאליהן (יומא ל״ט ע״ב), והסנהדרין איבדה את הזכות לדון דיני נפשות (סנהדרין מ״א ע״א). 40 לפני 70 הם 30. חמש: לצד שבועות, סוכות ופורים אין הפסח אלא אחד המועמדים לחג חסר השם — נטל הראיה מוטל על העושה ממנו פסח רביעי. כל זה יחד הוא עניין רציני ומלוכד, והוא ראוי לתשובה רצינית.
התשובה מתחילה בתצפית המפלגת את עניין 30 לספירה מבפנים: שני הדברים שעליהם היא נשענת — תיארוך הרוב של טיבריוס והשנה 30 — אינם סובלים זה את זה. בשורת יוחנן נותנת שלושה פסחים הנקובים במפורש ומופרדים זה מזה (2:13; 6:4; 11:55). קח עתה את הקריאה הסטנדרטית של לוקס 3:1, "השנה החמש עשרה לקיסר טיבריוס": במניין הרגיל, מניין השלטון היחיד, נופלת אותה שנה סמוך ל־28/29 לספירה, ואז מתחילה הפעילות לכל המוקדם בסתיו 28 (Ogg, 1940; Finegan, 1998). סתיו 28 ועוד שלושה פסחים מופרדים מביאים את הצליבה לכל המוקדם אל אביב 31 — לא 30. המחזיק אפוא בטיבריוס הסטנדרטי וגם בוחר ב־30 לספירה, נותר עם כרונולוגיה שאינה יכולה לאכסן את שלושת הפסחים של יוחנן עצמו; נכנסים בה שניים בלבד. על כן חייב רוב 30 לספירה או לסגת אל מניין שותפות מלוכה המושך את הטבילה אל 26 לספירה — ואת המניין ההוא פירק המקצוע עצמו מבחינה נומיסמטית, שכן בשום מטבע, פפירוס או כתובת אין מלכות טיבריוס נמנית מנקודה מוקדמת יותר (מפורט בפרק 9) — או להרפות משרשרת הפסחים של יוחנן. הקונצנזוס אינו כאן עמדה אלא קו שבר.
שולחן העבודההמלחציים החשבוניים
הצליבה נופלת ב־: (שנת הטבילה) + (מספר הפסחים). שני משתנים, ואין הם נתונים לבחירה חופשית. (הטבילה חלה בסתיו, כך שהפסח הראשון של תקופת הפעילות בא רק באביב שלאחריו: סתיו 27 בתוספת שלושה פסחים נותן את השלישי באביב 30, ולא באביב 29.)
קרא את הטבלה ביושר, שכן היא חותכת לשני הצדדים. מניין שותפות המלוכה מניב 29 לספירה עם שלושה פסחים, ו־30 לספירה רק עם ארבעה — ודווקא אותו מניין אינו ניתן להחזקה מבחינה נומיסמטית (פרק 9). במניין הסתיו — אותו מניין עצמו שבו משתמש הספר הזה כדי להגיע אל טבילת 27 — 30 לספירה אפשרית, אך אך ורק עם שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח, ואין שנה נסתרת בשרשרת); עם ארבעה פסחים נותן אותו מניין עצמו 31 לספירה. ובמניין הסטנדרטי נותנת השרשרת 31 לספירה והלאה. במילים אחרות: כל קריאת טיבריוס המניחה ל־30 לספירה לנשום נותנת גם את טבילת 27 שעליה נשען הספר הזה — ועל טבילת 27 דוחפת שרשרתו של יוחנן אל מעבר ל־30 ברגע שיוחנן 5:1 הוא פסח. (הטיפול המלא בתקופת הפעילות וב־46 השנים של יוחנן 2:20 עומד בפרק 9; כאן נחשב רק ש־30 לספירה ו־31 לספירה נשענות על אותה טבילה ונפרדות על חג אחד.) [מחושב]
מה נותר אפוא עומד מ־30 לספירה? אני אומר זאת בלא כחל וסרק, שכן היושר הוא כאן כוחו של הספר. תצורה אחת שורדת את החזית כולה: טבילה בסתיו 27 (דרך מניין הסתיו — דרכו של הספר הזה עצמו), שלושה פסחים בדיוק (יוחנן 5:1 אינו פסח, אין שנה נסתרת), פעילות של כשנתיים וחצי, והצליבה ביום שישי, 7 באפריל 30. אותה תצורה אינה חסרת לכידות. אין היא נופלת על האסטרונומיה, ואין היא נופלת על החשבון. מותר לומר זאת, וזה עומד.
מדידה אחת עושה אותה חלשה משהניח הפרק הזה קודם לכן, ואותה מדידה עצמה מחלישה בנשימה אחת גם את דרכו של הספר הזה עצמו. סקירתו של Steinmann את ראיות המאה הראשונה והשנייה — ספרותיות, נומיסמטיות ואפיגרפיות — אינה מוצאת אף עד שרד הממספר את שנות מלכותו של טיבריוס באורח כולל (Steinmann, 2022a, p. 115). ומטבעות הפרובינקיה הסוריים, הרצים על עידן סתווי ועל כן הם המקבילה הקרובה ביותר שמניין סתווי סורי־מקדוני יכול לבקש, מציבים את שנה 1 של טיבריוס ב־14/15 אך אינם יכולים להפריד בין מניין כולל לבלתי כולל, משום שבשורת מותו של אוגוסטוס הגיעה לאנטיוכיה רק לאחר ראש השנה (Roman Provincial Coinage I 4270, אנטיוכיה; I 4330, סלווקיה; פרק 9). המניין הסתווי־הכולל שתצורת 30 לספירה השורדת זקוקה לו אינו מתועד בשום מקום: אינו סביר, אך אינו בלתי אפשרי.
וזה גם המניין שהספר הזה זקוק לו. הטבילה בסתיו 27 נשענת על אותו חשבון עצמו, ופרק 9 רושם אותו שם בצורה היחידה שהוא יישא: לא מתועד, לא מופרך, לא סביר אך לא בלתי אפשרי — אין מסמך המתעד אותו עבור טיבריוס, ואף אחד משני קורפוסי המטבעות אינו יכול לבדוק אותו, משום שבשני ראשי השנה כבר חלף גדם העלייה לשלטון בטרם יכלה בשורת מותו של אוגוסטוס להגיע. אין זה מוציא אפוא את 30 לספירה מן המשחק. זה מעמיד את תצורת 30 לספירה השורדת בדיוק על אותו בסיס שעליו עומדת הטבילה של הספר הזה עצמו: המניח למניין ליפול, מאבד את 30 לספירה ואת הטבילה בשנת 27 גם יחד. הממצא נרשם ברשם כנוח, וטיעונו השני של אותו מאמר עצמו — השולל את 30 לספירה ואת 31 לספירה בשמן ותומך ב־33 לספירה (2022a, p. 116) — נרשם לצידו (נספח E.5; פרק 9).
אך היא נושאת שלושה משאות, והשלישי מכריע. הראשון: עליה להניח בצד את המסורת הקדומה ביותר. הקורא הידוע הקדום ביותר של יוחנן 5:1, אירנאוס סמוך לשנת 180, קורא את החג חסר השם בלא היסוס כפסח — "בפעם השנייה" שעלה ישוע לפסח — והוא עושה זאת אגב אורחא, בטיעון אחר לגמרי, לא כדי להציל כרונולוגיה (Irenaeus, Adversus Haereses 2.22.3). והאמירה המפורשת הקדומה ביותר על משך הפעילות, זו של אוסביוס סמוך ל־315, מכנה אותה "שלוש שנים וחצי, וזאת מבהיר המבשר יוחנן" (Eusebius, Demonstratio Evangelica 8.2). תצורת 30 לספירה חייבת ללכת נגד שתיהן. (למען היושר: אירנאוס הסיק ממניינו שלו גם מסקנה שאין לעמוד בה — שישוע התקרב לגיל 50 ופעל יותר מ־10 שנים, 2.22.5–6 — ואחריה לא הלך איש. מניינו מתקבל, לא מסקנתו, ודבר זה נאמר תמיד.) המשא השני: עליה להושיב את "כבן שלושים שנה" של לוקס (לוקס 3:23) ואת 46 שנות בניין המקדש (יוחנן 2:20; המקדש הוחל סמוך ל־20/19 לפנה״ס, יוספוס, Antiquitates 15.380) יחד עם פעילות קצרה משהמסורת נותנת לה.
ואז המשא השלישי, העושה את כל האחרים למיותרים: 30 לספירה היא יום שישי. אפילו אם כל התצורה נכונה — טבילה 27, שלושה פסחים, שנתיים וחצי — עדיין היא מניבה צליבה ביום שישי. ויום שישי אינו יכול לשאת את שלושת הלילות של אות יונה (פרק 3), ואין הוא יכול לאכסן את שתי השבתות של שבוע הייסורים (פרק 4). ציר היום, שנמדד בחלק ב׳, הצביע אל אמצע השבוע; ו־30 לספירה אינה יכולה להיות יום רביעי. 30 לספירה אינה נופלת אפוא על השנה. היא נופלת על יום השבוע. ציר השנה הוא באמת תיקו בין שני סוסים; ציר היום הוא החותך את הקשר — והוא חותך אותו נגד 30 לספירה, משום ש־30 לספירה היא יום שישי והטקסט מבקש יום רביעי.
וכאן חלה אמת המידה של הספר הזה עצמו, לשני הכיוונים. כדי לתת ל־30 לספירה לנצח, יש לשוב — אחרי הכול — אל יום השישי, ויום השישי נזקק לאותו ניב מקוצר עצמו של "שלושה ימים ושלושה לילות" שלא נמצא לו בפרק 3 שום תיעוד בשום מקום. 30 לספירה מפסידה בדיוק בנקודה שבה מפסידה קריאת יום השישי כולה: לא על מדידה השוללת אותה, אלא על צירופם של ציר יום שאין היא יכולה להגיע אליו עם ניב שאיש מעולם לא הראה אותו.
העמקההאסכולה הקטנה, והנהלת החשבונות הישרה
שני דברים ראויים להיאמר כאן, ושניהם עולים במחיר. הראשון עולה לצד שכנגד בהיקפו: מה שמכונה "הכרונולוגיה הקצרה" קטן ממוניטיו. George Ogg, המסווג לא אחת עם אסכולת 30 לספירה, בחר בעצמו בסופו של דבר ב־33 לספירה (Ogg, 1940); Jack Finegan פנה בספר היסוד המתוקן שלו משנת 1998 אל 33 לספירה (Finegan, 1998); Harold Hoehner הגן על 33 לספירה (Hoehner, 1974). רשימת השמות שמאחורי 30 לספירה היא אפוא בחלקה רשימת אנשים שבחקירה נוספת הגיעו למקום אחר. השני עולה לספר הזה במשהו, ודווקא משום כך הוא עומד כאן: טבילת 27 של הספר נשענה בעבר גם על מניין שותפות מלוכה, ואותו מניין — כאמור (פרק 9) — אינו ניתן להחזקה מבחינה נומיסמטית. מניין זה ננטש; טבילת 27 של הספר הזה נשענת עתה אך ורק על מניין הסתיו. אמת מידה המונחת על 30 לספירה (בלא דרך עזר שאין לעמוד בה), חלה באותה נשימה על הספר הזה עצמו.
העמקהמפת האסכולות, והיכן יש עדיין מגן ל־30 לספירה
הקריאה המילולית של האות אינה תגלית של הספר הזה, ומפה של העמדות מראה זאת. הנוטל את "שלושה ימים ושלושה לילות" כמידה מגיע אל אמצע השבוע; אחרים עשו זאת לפניי, בלוחות אחרים ובשנים אחרות. Fred Coulter קורא את האות כפשוטה ונוחת על יום רביעי ב־30 לספירה, אך הוא מחשב בלוח המחושב המוקרן לאחור ("all the feasts [...] were calculated by the same method that is in use today", Harmony, p. 50), חשבון המולד שפרק 8 דוחה כמודל המאוחר, ואשר אכן נותן ל־30 לספירה יום רביעי (14 בניסן = 5 באפריל). Floyd Jones קורא את האות כפשוטה לא פחות, דוחה עם הספר הזה את תבנית 360 הימים ואת יום השישי, ונוחת על יום חמישי ב־30 לספירה, דרך צו נחמיה, שאותו הוא מציב ב־454 לפנה״ס (Chronology of the Old Testament, p. 235). לצדם עומדות שתי אסכולות של יום שישי הקובעות את השנה דרך דניאל: האדוונטיזם המסורתי (DARCOM, Shea) על יום שישי 31, עם יום השבוע דרך ראש חודש מוזז, ו־Hoehner עם הרוב על יום שישי 33, דרך 444 לפנה״ס והשנים בנות 360 הימים (פרק 17).
שני דברים נובעים מכך. ההבדל בתוך מחנה יום הרביעי, 30 מול 31, הוא בדיוק ההבדל בין לחשב לבין להביט: המולד של Coulter נותן את יום הרביעי ב־30, הסהר הנראה נותן אותו ב־31 (פרק 8). ויום החמישי של Jones אינו מונח מחוץ ללוח הצופה: תחת סף הסהר המרווח נופל 14 בניסן של 30 לספירה על יום חמישי 6 באפריל (נספח C.2, q = −0.15), כך שגם בתוך האסכולה המילולית יש ל־30 לספירה מגן. המגן ההוא נופל לא על יום השבוע אלא על השנה ועל הסף: ה־454 לפנה״ס שלו תובע עלייה של ארתחשסתא ב־474, כנגד קאנון תלמי וכתב היתדות (פרק 17), ויום החמישי שלו תלוי בערב הגבול של 23 במרץ, ש־Schaefer עצמו מכנה "not certain" (נספח C.2). יום השבוע נישא אפוא בידי יותר מספר אחד; השנה תלויה בבחירת הלוח, וזו הבחירה שפרק 8 נותן עליה דין וחשבון. [מתועד — Coulter, p. 50, ו־Jones, pp. 232 ו־235, לפי מראה מקום בעמוד; מחושב — יום הרביעי של המולד ב־30 לספירה וערב הסף של 23 במרץ 30 לספירה]
היכן עומד אפוא המחקר בסופו של הפרק הזה? אצל יריבה שלא נמחקה אלא מוקמה ביושר. 30 לספירה חזקה אסטרונומית כמו 31 לספירה; היא בחירת הרוב; ויש תצורה פנימית אחת — טבילה 27, שלושה פסחים — השורדת את החזית כולה, על מניין שאינו מתועד לטיבריוס בשום מקום והמשותף לשנת הטבילה שהספר הזה יוצא ממנה. אך אותה תצורה נשברת על יום השבוע: 30 לספירה היא יום שישי, והיום שהטקסט מבקש הוא יום רביעי. הבחירה בין שני הסוסים אינה נופלת בשמיים, אלא על הציר שנמדד ראשון.
נותר עוד התאריך השליט עצמו — 33 לספירה, עם יום שישי הטוב המפורסם שלה. אם 30 לספירה וטענתו של הספר הזה עצמו הונחו על אמת המידה החמורה ביותר, ראוי הקונצנזוס לאותו טיפול עצמו. זו השאלה הבאה.
מסהלב
יש דבר מה משחרר בעניין שאין הוא צריך לחשוש מיריבו החזק ביותר. בניתי כאן את 30 לספירה כמיטב יכולתי — יום השישי היציב, הרוב, החג חסר השם — והעניין אינו נחלש מכך, הוא נעשה ישר יותר. המבקש את האמת ולא את הניצחון יכול להרשות לעצמו לצייר את יריבו במיטבו. אין זו רק שיטה טובה; זוהי צורה של יראת כבוד — לטקסט, לקורא, ולחוקרים הרבים שבחרו בתום לב בשנה אחרת. התאריך הנותר אינו נותר משום שהאחרים הושתקו, אלא משום שנשמעו במיטבם.
הערה על אודות המקורות
היציבות האסטרונומית של 30 לספירה (יום שישי, 7 באפריל, תחת כל כלל תצפיתי — לכל המאוחר יום חמישי, 6 באפריל, בסף הסהר המקל; ותחת המולד המחושב דווקא יום רביעי, ואז מאבדת 31 לספירה את יום רביעי שלה אף היא) ניתנת לחישוב חוזר ומפורטת בפרק 7 ובנספח A. המלחציים החשבוניים (שנת הטבילה × מספר הפסחים) הם היסק של היגיון המניין ומסומנים ככאלה. העדים הקדומים (אירנאוס, אוסביוס) נבדקו בתרגום במקור עצמו, עם ציון מקום; היוונית נותרת נקודת בקרה שטרם נסגרה. טור ארבעת הפסחים של המלחציים מוליך כסמך ולא ככפייה, על יסוד המבחן שנרשם מראש ומדווח בנספח E.3; מהדורות קודמות של הפרק הזה הוליכו אותו חזק ממה שאותו מבחן נושא. שאין עד שרד הממספר את שנות מלכותו של טיבריוס באורח כולל נשען על Steinmann (2022a, p. 115), שנראה במקור; מטבעות הפרובינקיה הסוריים RPC I 4270 ו־I 4330 קובעים את העידן אך אינם יכולים להפריד בין המניינים (פרק 9). הנומיסמטיקה של טיבריוס וסקר הרוב נבדקו דרך ספרי היסוד הנזכרים. במקום שבו אומר הפרק הזה על 30 לספירה כי היא "שורדת את החזית הזאת", זוהי הודאה ישרה, לא ויתור על המסקנה הסופית: 30 לספירה נופלת על ציר היום, לא על ציר השנה, ואין כאן הוכחה לאף אחד משני הצדדים.
ספרות (APA)
Blinzler, J. (1969). Der Prozess Jesu (4th ed.). Friedrich Pustet.
Coulter, F. R. (1974). A harmony of the Gospels in modern English (p. 50). York Publishing. [מראה המקום בעמוד נלקח מן התיק הישן; המהדורה טרם אומתה.]
Eusebius of Caesarea. (1920). The proof of the Gospel (Demonstratio Evangelica) (W. J. Ferrar, Trans.; Book 8, ch. 2). SPCK. (Original work ca. 315)
Finegan, J. (1998). Handbook of biblical chronology (rev. ed.). Hendrickson.
Hoehner, H. W. (1974). Chronological aspects of the life of Christ, Part IV: The day of Christ's crucifixion. Bibliotheca Sacra, 131(523), 241–264.
Irenaeus of Lyons. (1885). Against heresies (A. Roberts & J. Donaldson, Eds.; Ante-Nicene Fathers, Vol. 1; book 2, ch. 22, §3–6). Christian Literature Company. (Original work ca. 180)
Jones, F. N. (2005). The chronology of the Old Testament (pp. 232, 235). Master Books. [שותפות המלוכה והטבילה ב־26 בעמ׳ 232; יום החמישי של 30 לספירה בעמ׳ 235.]
Ogg, G. (1940). The chronology of the public ministry of Jesus. Cambridge University Press.
Steinmann, A. E. (2022a). Reckoning Tiberius's reign and Jesus's baptism: First- and second-century evidence concerning Tiberius's fifteenth year (Luke 3:1). Tyndale Bulletin, 73, 91–118. https://doi.org/10.53751/001c.37789 ("No evidence for inclusive reckoning of Tiberius's reign" at p. 115; the conclusion excluding AD 30 and AD 31 by name, and supporting AD 33, at p. 116. Seen at first hand.)
טקסטים ראשוניים: לוקס 3:1, 23 · יוחנן 2:13, 2:20; 5:1; 6:4; 11:55 · Josephus, Antiquitates Judaicae 15.380 · Babylonian Talmud, Yoma 39b; Sanhedrin 41a · Roman Provincial Coinage I 4270 (Antioch) and I 4330 (Seleucia) · Novum Testamentum Graece (NA28), apparatus ad John 5:1. פרק זה אינו מצטט יוונית משל עצמו; והיכן שהוא מפנה אל האפרט של NA28, הכוונה מפורשות לאפרט של המהדורה הביקורתית ולא לצורת הטקסט שספר זה מחזיק בה — היא הטקסט המקובל (פרקים 3, 4, 13). תרגום עבודה עצמי.