מניין השנים היהודי, הפער בתקופה הפרסית, והחשבון המונח מתחתיו
21 דק׳ קריאה
העמקות:
1 · תאריך שמצורף אליו עלון
עורכים כתובה. השטר מונח על השולחן, העדים רוכנים עליו, ובראש הדף עומד התאריך: בשנת כך וכך לבריאת העולם. ואז באה, בכל מסמך כזה, זה מאות בשנים, מילה קטנה ומופלאה. לפרט שאנו מונים.
עצור שם לרגע. זו מסורת המשפט הזהירה ביותר בעולם, עם השומר על לוח השנה שלו בדיוק שאסטרונומים מקנאים בו — ומעל כל שטר, כל כתובה, כל שטר מכר, הם מציבים הסתייגות. לא: השנה לבריאת העולם. אלא: השנה לבריאת העולם, לפי דרך המניין שלנו.
הרב שמעון שוואב, שהתחבט בשאלה זו כל ימיו, מצביע על כך בעצמו. "זו אולי הסיבה", הוא כותב, "שבמסמכינו אנו מוסיפים תמיד: מניין שאנו מונים — לפי המניין שאנו מונים." זהו אחד המשפטים הנוגעים ללב ביותר בספרות הרבנית. המסורת יודעת זאת. היא מעולם לא העלימה זאת. היא רק לוחשת זאת, בשולי כל חוזה.
פרק זה עוסק במה שעומד באותם שוליים — ובעובדה שהחשבון המונח מתחת לכך הוא גם החשבון של ספר זה עצמו.
2 · היכן הדבר משתבש: הפער בתקופה הפרסית
מניין השנים היהודי סופר את השנים מבריאת העולם. בשנת 2026 עומד בלוח 5786. מספר זה אינו נופל מן השמיים; הוא נצבר בחיבור — דור אחר דור, מלך אחר מלך — ואותו סכום עומד, מאז המאה השנייה לספירה, בספר אחד: סדר עולם רבה, המיוחס לרבי יוסי בן חלפתא.
עד הגלות רץ המניין ההוא במקביל סביר למה שההיסטוריונים מוצאים. ואז באה התקופה הפרסית, ומתרחש דבר מוזר.
השלטון הפרסי על ישראל נמשך, לפי החשבון המפוכח של כתב היתדות, רשימות המלכים וההיסטוריונים היוונים, כ־207 שנים — מכיבוש בבל בידי כורש ועד אלכסנדר. סדר עולם נותן לו 52. לא 207. 52.
שם יושב הפער. 164 שנים, שנשמטו בין שני דפים.
שולחן העבודהשני המניינים זה לצד זה
אירוע
סדר עולם
היסטורי
הפרש
חורבן בית ראשון
422/421 לפנה״ס (AM 3338)
587/586 לפנה״ס
±164
חנוכת בית שני
352/351 לפנה״ס
516 לפנה״ס
±165
משך התקופה הפרסית
52 שנה
±207 שנה
±155
משך בית שני
420 שנה
±586 שנה
±166
חורבן בית שני
70 לספירה (AM 3828; לוח המוסכמה קורא לשנה זו 3830)
70 לספירה
0, עם תפר של שנתיים בין סדר עולם ללוח
שים לב לשורה האחרונה, שכן שם יושב העוקץ. בסוף המניין סוגר בשלמות. הסיבה היא שמניין הבריאה חושב לאחור משנת 70. השגיאה אינה יושבת, אפוא, על פני השטח, היכן שכל אחד היה נתקל בה — היא קבורה באמצע, בתקופה הפרסית. מי שמסתכל רק על ההווה אינו רואה דבר. [מְתֻעָד]
חשבונם של החכמים עצמם, כפי ששוואב מצטט אותו (בבלי עבודה זרה ט ע״א, י ע״ב, לפי סדר עולם): 420 שנות בית שני = 34 שנה פרסית (מתוך תקופה פרסית שנמשכה "בסך הכול חמישים ושתיים שנה בלבד") + 180 יוונית + 103 חשמונאית + 103 הורדוסית. [מְתֻעָד — ראשוני]
3 · ארבעה מלכים עושים את עבודתם של 10
כיצד דוחסים 200 שנה לתוך 52? על ידי מיזוג מלכים.
רשימת המלכים הפרסית שההיסטוריה מכירה ארוכה: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון, אחשוורוש, ארתחשסתא הראשון, דריווש השני, ועוד קומץ. סדר עולם מכיר ארבעה. ובביאור הרבני שמות מתלכדים: כורש, דריווש וארתחשסתא אינם שלושה אנשים אלא שלושה שמות לאותו אדם — הראשון שם פרטי, ושני האחרים תארי כבוד.
זהו, יש לומר, פתרון של אלגנטיות רבה. הוא מסביר במכה אחת מדוע נראה שעזרא ונחמיה פועלים תחת שלושה שמות מלכים שונים. הוא הופך תקופה מבולבלת לסיפור מהודק. והוא שגוי כמעט לחלוטין.
ארכיוןכיצד הגיעו לארבעה מלכים
ההשוואה הקלאסית — כורש = דריווש = ארתחשסתא כמלך אחד בעל שלושה שמות — הופכת למעשה את הצווים של עזרא 1, עזרא 6 ועזרא 7 להחלטותיו של אותו אדם, ומביאה את עזרא לירושלים רק שנה אחרי בניין המקדש.
והמסורת ידעה שהדבר חורק. שוואב מצטט את ביברפלד, המציין שהשלכות אלה "נדחו בידי רבי זרחיה הלוי מלוניל כבלתי־מתיישבות עם דבר המקרא". המתח, אם כן, לא הומצא בידי נוצרים; הוא כבר הובחן בתוך המסורת היהודית עצמה.
הצד הקשה. מול ארבעת המלכים של סדר עולם עומדים לוחות חרס בבליים מתוארכים כמעט מכל שנת מלכות של כל מלך פרסי, הקאנון של תלמי המעוגן אסטרונומית, פפירוסי יב, וההיסטוריוגרפיה היוונית. אין זה מקור אחד מול מקור אחד. זה ארכיון מול סכמה. [מְתֻעָד]
4 · המספר המסביר הכול — ואינו מאשים איש
כאן באה התגלית הנושאת את כל העניין, והיא פשוטה עד כדי פיכחון. אין צורך בקנוניה. אין צורך במרמה. דרוש רק חיסור אחד, והוא עומד גלוי לעין בסדר עולם עצמו.
קח את השנה שבה נופל, לפי סדר עולם, הבית הראשון: 3338 לבריאה. קח את השנה שבה נופל הבית השני: 3828. חסר.
מומחה490
3828 − 3338 = 490.
490 שנה. בדיוק 70 השבועים של דניאל 9:24 — "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ".
אין זה מקרה ואין זו מרמה. זהו ביאור. סדר עולם מניח ל־70 השבועים של דניאל לרוץ מחורבן הבית הראשון עד חורבן השני. וכדי שאותן 490 שנה יתאימו בין שתי נקודות קצה קבועות, היה צריך להסיר מרווח באמצע — ואותו מרווח הוסר בתקופה הפרסית, התקופה שעליה מספר הכתוב הכי מעט.
לוח השנה אינו, אפוא, כרוניקה אלא פרשנות. הוא לא נכתב בראש ובראשונה כדי לספור את השנים, אלא כדי לבאר את דניאל. ובכך נאמרת מיד ההשלכה: לפי מניין זה שעונו של דניאל אינו יכול עוד להגיע אל משיח בחצי השבוע. הוא מגיע אל שנת 70. [מְתֻעָד · פַּרְשָׁנוּת]
הנח לזה לשקוע, שכן זהו לב כל התיק הזה. השאלה "מתי מסתיימים שבעים השבועים של דניאל?" והשאלה "בת כמה העולם?" נעשו במסורת היהודית שאלה אחת. מי שמקבע את התשובה האחת מקבע עימה את השנייה. מניין השנים וציפיית המשיח מחוברים זה לזה במסמרות.
וזה קובע את נימת הפרק הזה. מי שקורא כאן "זיוף", לא הבין. אין כאן רואה־חשבון שמחק שנים בסתר. יש כאן מבאר שקרא את דניאל כפי שסבר שעליו לקרוא — ואותו ביאור עיצב, מאות שנים לאחר מכן, את לוח השנה של עם שלם. אין זה פשע. זו טרגדיה, וטרגדיה מבקשת חמלה, לא ניצחון.
5 · מה שהמסורת עצמה אומרת על כך
הדבר המופלא ביותר בעניין זה הוא שהביקורת החדה ביותר אינה באה מבחוץ אלא מבפנים.
במאה השש־עשרה מניח עזריה מן האדומים (דיי רוסי) במאור עיניים שלו את הכרונולוגיה הרבנית לצד היוונית והרומית, ומסיק שהמניין המסורתי לזמן שלפני הבית השני אינו מדויק היסטורית: היכן שמשך תקופה לא היה ידוע, הניח סדר עולם פשוט את הקצר ביותר האפשרי. ספרו נאסר בידי אחדות מן הרשויות. השאלה הוצגה, ולא נענתה אלא נקברה.
ואז, בשנת 1962, מרים רב מוושינגטון הייטס את החוט מחדש.
ארכיוןהרב שמעון שוואב, "Comparative Jewish Chronology" (1962)
התזה. שוואב מעז לשקול שהחכמים הסתירו את השנים במתכוון: "It seems possible that our Sages, for some unknown reason, 'covered up' a certain historic period and purposely eliminated and suppressed [...]" — "נראה אפשרי שחכמינו, מסיבה בלתי־ידועה, 'כיסו' תקופה היסטורית מסוימת והשמיטו והדחיקו במתכוון [...]". נימוקו הוא דניאל עצמו — הצו "סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר" (דניאל 12:4). זה מעניק, הוא כותב, "a perfect right to assume that certain historical events revealed to Daniel were omitted by him on purpose in faithful obedience" — "זכות גמורה להניח שאירועים היסטוריים מסוימים שנגלו לדניאל הושמטו בידיו במתכוון, מתוך ציות נאמן" לאותו צו שמיימי.
ההיקף שהוא עצמו נוקב: "to leave out completely from our annals a period of at least 165 years and to correct all data and historic tables in such a fashion that the subsequent chronological gap could escape notice for countless generations." — "להשמיט לחלוטין מדברי ימינו תקופה של 165 שנה לפחות ולתקן את כל הנתונים והלוחות ההיסטוריים באופן שהפער הכרונולוגי שנוצר יוכל לחמוק מתשומת הלב במשך דורות אין־ספור."
ואז — וזו הסיבה שהוא מצוטט כאן ביראת כבוד — הוא פונה נגד התזה שלו עצמו. שלוש התנגדויות, מפיו שלו. ראשית: "The events described in a history book have either happened or they haven't [...] A chronological time table is the backbone of any book on history which expects to be accepted by intellectually honest students." — "האירועים המתוארים בספר היסטוריה או שהתרחשו או שלא [...] לוח זמנים כרונולוגי הוא עמוד השדרה של כל ספר היסטוריה המצפה להתקבל אצל תלמידים ישרים מבחינה אינטלקטואלית." שנית, וכמעט אפשר לשמוע כמה זה כואב לו: אם אבותינו רצו להסתיר תקופה בצו אלוהי, "who has the right to uncover the carefully concealed secret? [...] we still were not given the right to remove the veil for any reason." — "למי יש הזכות לגלות את הסוד שהוסתר בקפידה? [...] לא ניתנה לנו הרשות להסיר את המסווה משום סיבה שהיא." הוא משווה את עצמו למלך הכוזרים, שנאמר לו בחלום: "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים."
הסיום הישר. לקראת סוף ימיו חזר בו שוואב מעמדתו — בין היתר משום שהסתרה מכוונת הייתה פוגעת באופן בלתי־הפיך בחישובים ההלכתיים עצמם (המולד). מי שמביא את שוואב כעד בעד זיוף מכוון, משתמש בו נגד דברו האחרון שלו. ספר זה אינו עושה כן. [מְתֻעָד — המסה נבדקה במלואה; החזרה בו — משני]
ראה מה מתרחש כאן. רב אורתודוקסי רואה את הפער, נוקב בו, מעז לשקול את ההסבר הכבד ביותר — ואז נסוג, לא משום שהוא ירא מן העובדות, אלא משום שהוא סבור שאין לו רשות להרים את המסווה. אין זו פחדנות. זהו אדם העומד בין שני סוגי נאמנות ואינו יכול ליישבם. אין מקום ללעג שם. יש מקום לשתיקה.
6 · פנקס החשבונות — מהיכן באות השנים החסרות
עתה השאלה שלמענה נכתב פרק זה. כמה שנים חסרות? והתשובה אינה מספר אחד אלא חשבון בעל ארבעה סעיפים — וזה טוב יותר ממספר אחד, שכן כל סעיף ניתן לבחינה בנפרד.
כרונולוגיה זו מציבה את הבריאה בערך ב־3967 לפנה״ס; המניין הרבני ב־3761. ההפרש הוא 206 שנים. כך הוא בנוי:
שולחן העבודהסעיפי פנקס החשבונות
מקטע
ספר זה
סדר עולם
הפרש
בריאה ← מבול
1656
1656
0
מבול ← לידת אברהם
352
292
+60
אברהם ← יציאת מצרים
512
500
+12
יציאת מצרים ← ייסוד המקדש
480
480
0
ייסוד המקדש ← חורבן
380
410
−30
חורבן ← ימינו
—
165 בחסר
+165
סך הכול
+207
פנקס החשבונות מודד כנגד סדר עולם, הקורא לשנת 70 AM 3828; לוח המוסכמה קורא לה 3830, תפר של 2 שנים בתוך הספירה הרבנית. 207 − 2 = 205: ההפרש במספרי השנה (5794 = 5999). ועוד אחת, משום שהשעון מתחיל בשנה 0 והלוח בשנה 1, נותן 206: המרחק בין תאריכי ההתחלה. פנקס החשבונות סוגר, אך הוא הולך בעקבות העוגן (המקדש בזיו 966) ולכן אינו מבחן עצמאי. [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור משתי טבלאות]
ה־60+ הוא מפתח תרח, והוא הסעיף המעוגן ביותר מבין הארבעה. בראשית 11:26 נקרא כאילו תרח היה בן 70 כשהוליד את אברם. אך תרח מת בגיל 205 (בראשית 11:32), אברם יצא מחרן בגיל 75 (בראשית 12:4), ואותה יציאה הייתה אחרי מות אביו (מעשי השליחים 7:4). 205 פחות 75 הם 130. ה־70 היו ראשית הולדת בניו של תרח; אברם היה הצעיר. 60 שנה, והן נשענות על שלושה כתובים ובהם ביאור מפורש מן הברית החדשה.
ה־30− הוא תקופת המלכים, והוא הולך לכיוון ההפוך — ודווקא משום כך ראוי להזכירו. סדר עולם נותן לתקופת הבית הראשון 410 שנים; משכה ההיסטורי הוא 380. כאן, אפוא, המסורת הרבנית סופרת יותר מדי, לא מעט מדי, משום שחיבור נאיבי של שנות מלכות יהודה וישראל רץ ארוך מדי כל עוד אינך מקזז את השותפויות בשלטון. זה בדיוק מה שתיל (Thiele) פתר.
אמור זאת בקול, שכן זהו מבחן היושר של כל הפרק הזה: מי שקורא ש"ליהודים חסרות שנים" חייב להוסיף שבתקופת המלכים יש להם כמה עודפות. הנהלת חשבונות שכולה רווחי מקרה חשודה. זו יש בה הפסד, וזה מדבר לזכותה.
7 · שבע השנים — ההנחה שיש לשאת
נותר הסעיף השלישי: שתים־עשרה השנים שבין לידת אברהם ליציאת מצרים. חמש מהן מוסברות בפשטות (ספר זה מחשב 200 וחמש־עשרה שנים במצרים במקום שהחכמים מחשבים 210). ושבע הנותרות דורשות הכרעה שאין להעלימה.
אפשר לחדד את הבעיה. השרשרת עד קריאת אברהם קבועה: 1656 עד המבול, ועוד 352 עד לידת אברהם, ועוד 75 עד קריאתו — יחד AM 2083. הוסף לכך את הישיבה בת 430 השנה, ואתה נוחת על AM 2513. אך יציאת מצרים עומדת על AM 2520.
וכאן יש קודם כול להסיר פיתוי, שכן זה הראשון שכולם מנסים. אתה אינך יכול למצוא את שבע השנים ההן אי־שם בתוך הישיבה — לא אצל יוסף, לא בשבע שנות הרעב, לא בשעבוד. מדוע לא? משום שכל חלוקה של 430 השנים נוחתת על אותה תוצאה. בין שתפצל 215 + 215, ובין 208 + 222, ובין 400 + 30 — הסכום נשאר 430, ויציאת מצרים נשארת 2513. יתרה מזו, הרעב פרוש על פני הירידה משני צידיה: יעקב יורד בשנת הרעב השנייה (בראשית 45:6). אין זה גוש שאפשר להסיטו לפניה או לאחריה.
הפער אינו מונח, אפוא, בתוך הישיבה, אלא בנקודת המוצא שלה. ושם מורה הכתוב עצמו את הדרך.
שכן פאולוס סופר את 430 השנים לא מקריאת אברהם, אלא מן הברית: "בְּרִית שֶׁאִשְּׁרָהּ אֱלֹהִים מִקֹּדֶם, לֹא תְבַטְּלֶנָּה הַתּוֹרָה שֶׁבָּאָה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אַחֲרֶיהָ" (אל הגלטים 3:17). והברית היא אירוע בר־זיהוי — בראשית 15, טקס בתרי הבהמות. ויתרה מזו, דווקא שם נאמר השעון: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ [...] אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית 15:13). השעון נאמר כאן: הספירה לאחור מתחילה כאן ל־430, ו־30 שנה אחר כך, ברדיפת הזרע, ל־400.
אם בראשית 15 נופל בשנה שבה היה אברם בן 82 (AM 2090), השרשרת סוגרת בדיוק: 2090 ועוד 430 הם 2520. אך הטקסט אינו נוקב באותה שנה. החלון נמשך מגיל 75 (הקריאה) עד גיל 85 (בראשית 16, שם הוא יושב 10 שנים בכנען). ומדוע, אם כן, דווקא 82?
התשובה המפתיעה: משום שהמדרש מגיש אותה בעצמו — מן הצד האחר.
ארכיוןבראשית רבה מתארך את המשתה עצמו
בגירוש הגר וישמעאל כתוב שאברהם שילח אותם והילד "על שכמה". והמדרש נתקל בכך, שכן ישמעאל לא היה אז תינוק. בראשית רבה נג:יג, מילה במילה (ספריא):
"'על שכמה ואת הילד' — בן עשרים ושבע שנה היה — ואת אמרת 'על שכמה'?"
המהדורה מעירה על כך בעצמה: "The Midrash understands that the feast made in honor of Isaac was for his Bar Mitzva, and Yishmael was fourteen years older than Isaac." — "המדרש מבין שהמשתה שנעשה לכבוד יצחק היה לבר המצווה שלו, וישמעאל היה מבוגר מיצחק בארבע־עשרה שנים." וזה נכון: ישמעאל נולד כשאברם היה בן 86 (בראשית 16:16), יצחק כשהיה בן 100 (בראשית 21:5) — הפרש של ארבע־עשרה שנים. ישמעאל בן 27 פירושו, אפוא, יצחק בן שלוש־עשרה.
המדרש מתארך, אם כן, את משתה הגמילה ואת הגירוש לשנת חייו השלוש־עשרה של יצחק — AM 2120. וזו בדיוק הנקודה שבה חייבות 400 השנים של בראשית 15:13 להתחיל כדי לסגור על יציאת מצרים של AM 2520. אין זה כתוב שם כמכוון לכרונולוגיה; זה כתוב שם דרך אגב, כדי להסביר פרט על אודות כתף. אך זה כתוב שם. [מְתֻעָד — אומת במקור הראשוני]
הפוך עתה את ההיסק, וראה מה קורה. קח את תיארוך המדרש (המשתה בשנתו השלוש־עשרה של יצחק, AM 2120). קח את הנתון שארבע המאות של בראשית 15:13 ו־430 של אל הגלטים 3:17 חייבות לסגור על אותה יציאת מצרים עצמה — הפרש של 30 שנה. אז נובעת הברית על 2120 פחות 30 = AM 2090, ואז אברם בן 82. ה־82 אינן עוד מספר נבחר, אלא תוצאה מחושבת.
ושים לב לסימטריה עם הצד שכנגד, שכן היא מושלמת. סדר עולם בונה בדיוק את אותו גשר של 30 שנה — אלא ששם הוא נמשך מן הברית (כשאברם היה בן 70) אל לידת יצחק, וכאן מן הברית (כשאברם היה בן 82) אל רדיפת יצחק. שתי השיטות תולות את הצמד 400/430 בגשר אחד בן 30 שנה. ההבדל היחיד הוא איזה אירוע חותם את הגשר. ושהרדיפה היא נקודת המוצא — זאת אומר בראשית 15:13 עצמו, שכן מדובר בגרות עם עינוי — ופאולוס קורא את משתה הגמילה בדיוק כך: "אֲשֶׁר נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר רָדַף אֶת־אֲשֶׁר נוֹלַד לְפִי הָרוּחַ" (אל הגלטים 4:29).
טענה נגדיתמה שאינו נטען כאן
איש אינו מתארך את בראשית 15 לשנתו ה־82 של אברם. לא סדר עולם (הבוחר ב־70), לא ספר היובלים (המגיע לכשמונים וחמש), לא יוסף בן מתתיהו, ולא אוגוסטינוס (המשאיר את התיארוך פתוח במפורש). ה־82 הן שחזור. מה שכן מתועד הוא החלון שבתוכו הן נופלות — ושספר היובלים קורא אותו חלון במחציתו המאוחרת, אחרי הקריאה, בדיוק כפי שסדר הסיפור דורש.
ואין מקור עתיק האומר ש־400 השנים מתחילות במשתה. זו נשארת החוליה הפרשנית — עתה עם שלושה חוטים תחתיה במקום אף לא אחד: בראשית 15:13 מגדיר את ארבע המאות בעצמו כגרות עם עינוי של הזרע; אל הגלטים 4:29 קורא את המשתה כרדיפה הראשונה של אותו זרע; והמדרש מתארך את אותו משתה לשנתו השלוש־עשרה של יצחק.
יתרה מזו, קיימת מסורת מדרשית שנייה. פרקי דרבי אליעזר ל מכיר, לצד 27, גם גרסת כתב־יד של שבע־עשרה, ואשר (Ussher) בחר בתוך מסורת החישוב ההיא (גמילה בגיל חמש בקירוב). ספר זה בוחר בכרונולוגיה המדרשית המפורשת על פני מסורת החישוב. זו בחירה — עם מקור ראשוני, ותמונת ראי לבחירה שעשה אשר. עליה להישאר מסומנת כבחירה.
ו±1 ישרה. השרשרת סוגרת בדיוק לפי המניין המכליל ("בשנתו העשרים ושבע"). לפי המניין המושלם היא נוחתת שנה אחת מאוחר יותר. הפרש זה נופל בתוך הרעש שהכרונולוגיה עצמה כבר מודה בו — אך הוא נזכר כאן, ולא מוטמן. [פַּרְשָׁנוּת — מסומן כפליים]
8 · מה שמחזור השמיטה אינו יכול לומר — ומה שהשעון לכל היותר משקף
מונחת כאן מחשבה מפתה: הנח לשנות השמיטה להכריע. אם הבריאה נופלת ב־3967 או ב־3960, האם לא חייבת אחת משתיהן להתנגש במחזור השמיטה?
לא. ומוטב שספר זה יאמר זאת בעצמו מאשר שמבקר ימצא זאת.
מומחהמדוע השמיטה אינה יכולה למדוד כאן דבר, עקרונית
שתי המועמדות נבדלות בדיוק בשבע שנים — שבוע שנים מלא. וכל מחזור בן שבע שנים הוא אינווריאנטי תחת הזזה של שבע: 3967 ו־3960 נותנות בדיוק אותם מיקומי שמיטה. בלתי־ניתן להכרעה מתמטית.
וגם העיגון האחר אינו מסייע: אם סופרים את שנות השמיטה מן הכניסה לארץ (ויקרא 25), הרי התאריכים בלפנה״ס זהים בשתי השרשראות — אלה תלויים במקדש של 966 ועוד 480, לא במניין הבריאה. ניטרלי לשרשרת מעצם הבנייה.
זו תוצאה ניטרלית, לא הפסד: דבר בראיות השמיטה אינו סותר כרונולוגיה זו. פשוט אין הן יכולות להבחין בינה לבין מתחרתה. מי שקיווה כאן למדידה, ייוותר בלעדיה. [מְחֻשָּׁב]
מחזור שכן מפריד בין שתי השרשראות הוא בן תשע־עשרה השנים, המחזור המטוני. שבע אינו כפולה של תשע־עשרה, ולכן הזזה של שבע שנים אכן מזיזה את המיקום בתוך המחזור. מה שעולה מכך הוא בבואה בתוך המודל, לא מבחן.
שולחן העבודהשלושה צירים, שרשרת אחת
ציר
לפי כרונולוגיה זו (205+)
לפי השרשרת החלופית (198+)
31 לספירה
AM 3996 — מיקום מעוברת ← ניסן באפריל ← יום רביעי, 25 באפריל
AM 3989 — שנה פשוטה ← ניסן במרץ ← יום הרביעי מאבד את בבואתו
2031
AM 5996 — מיקום מעוברת
AM 5989 — שנה פשוטה
2034
AM 5999 — מיקום מעוברת ← אדר ב׳ המובנה ← מניין הימים סוגר
AM 5992 — שנה פשוטה ← דמות הלוח נשברת
שלושה צירים, שלוש פגיעות בשרשרת האחת ושלוש החטאות באחרת. בשרשרת החלופית לא רק ששנת 6000 מאבדת את נחיתתה — גם יום הרביעי של 31 לספירה מאבד את בבואתו בלוח, וזו בדיוק הנקודה שבה יושבת ההתנגדות הסטנדרטית.
ועתה הבריח הישר, שכן בלעדיו זהו להטוט. זוהי פרשנות בתוך המודל, לא מדידה. היא מניחה מראש את עיגון המחזור בבריאה; היא חולקת את הנחות הכרונולוגיה שהיא משקפת; ושיעורי הבסיס שייכים לכאן (מתוך תשעה־עשר המיקומים האפשריים, ארבעה משחזרים את הדפוס המלא — בערך אחד מחמישה). זוהי בבואה מבפנים, לא הוכחה חיצונית, והיא תקפה רק ב־205+, המניין משנה 0: ב־206+ שבין תאריכי ההתחלה (§6) הופכות 3997, 5997 ו־6000 לשנים פשוטות. לכן אין היא נחשבת מבחן, ואין בכוחה לשבור את יום הרביעי של Casus 31, שכן ספר זה מבסס את אדר ב׳ של 31 על הלוח התצפיתי. [פַּרְשָׁנוּת]
9 · המסווה
נותרת השאלה שאין חשבון היכול להשיב עליה. כיצד ייתכן דבר כזה? כיצד יכול דווקא עם הכתובים, העם שספר את האותיות, לאבד 200 שנה?
יש תשובה אחת שאינה ישרה ושאינה ניתנת כאן, והיא תשובת שמחת האיד: ראו נא, הם חישבו את עצמם לעיוורון. מי שאומר זאת לא קרא את אל הרומים 11 — וגרוע מכך, הוא לא ראה מי עומד שם ובוכה.
שכן פאולוס, שראה זאת בחדות רבה מכול, אינו מטפל בכך בניצחון. הוא פותח באומרו שיש לו עצב גדול וכאב בלתי־פוסק בלבו, ושהוא עצמו היה מוכן להיות מוחרם אילו יכול היה הדבר להציל את אחיו (אל הרומים 9:1-3). רק אחר כך הוא מדבר על הקשיות. והוא אינו מכנה אותה מוחלטת ולא תמידית: "קְשִׁי לֵב בְּמִקְצָת בָּא עַל־יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם" (אל הרומים 11:25). במקצת. עד אשר. שתי מילים המחזיקות את הדלת פתוחה.
והוא מוסיף דבר המעמיד במקומו כל נוצרי המתנשא מעל ישראל: "אַךְ לְעִנְיַן הַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם לְמַעַן הָאָבוֹת — כִּי לֹא יִנָּחֵם הָאֱלֹהִים עַל־מַתְּנוֹת חַסְדּוֹ וְעַל־קְרִיאָתוֹ" (אל הרומים 11:28-29). אהובים. כתוב אהובים.
מומחההקללה על מחשבי הקץ
חוט אחד מתלכד כאן, והוא בולט מכדי להניחו. בתלמוד עומדת קללה מפורסמת על מי שמנסה לחשב את זמן המשיח: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" (בבלי סנהדרין צז ע״ב). ולדניאל עצמו נאמר: "סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד־עֵת קֵץ" (12:4) — בדיוק הכתוב שעליו בנה שוואב את "השנים הנסתרות" שלו.
בשקילה ישרה אין זה מוכיח דבר בעניין כוונה; זה מראה עמדה. מסורת האוסרת את חישוב הקץ אין לה סיבה רבה לשמור בקנאות על טוהרן של השנים שעליהן היה אותו חישוב נשען. אין זו האשמה — זהו הסבר מדוע שגיאה יכלה להישאר על מקומה מבלי שאיש היה צריך לרצות בכך. [פַּרְשָׁנוּת — עמדה, לא הוכחה לכוונה]
וכאן מוכרח החיוך להתחיל אי־שם, שאם לא כן הדבר נעשה כבד מדי. יש משהו אנושי עד אין מידה בכל זה. עם שאינו בוטח לגמרי בלוח השנה שלו עצמו, ואשר במקום לתקנו מציב תחתיו בנאמנות ומאות בשנים מילה קטנה: לפרט שאנו מונים. לא הכחשה. לא טשטוש. פשוט הערת שוליים ישרה וצנועה, שוב ושוב, בכל חוזה, לאורך כל הדורות.
זה כמעט מרגש ביושרתו. וזו בדיוק העמדה שספר זה דורש מעצמו — שכן גם 206 השנים של ספר זה תלויות בבחירה שהטקסט אינו נוקב בה. גם ספר זה מונה לפרט שהוא מונה. ההבדל היחיד שספר יכול לעשות הוא שהוא כותב זאת.
10 · מה פרק זה נושא
המאזן, בקצרה ובלי קישוט.
מה שקבוע: מניין השנים היהודי אינו מהימן כגודל היסטורי; הפער יושב בתקופה הפרסית; היקפו כ-165 שנים; והוא נוצר משום שסדר עולם הניח את 490 השנים של דניאל בין שני חורבנות המקדש. אין זו ספקולציה אלא חיסור, והדבר מוכר בתוך המסורת עצמה זה מאות שנים, מדיי רוסי עד שוואב.
מה שנובע מכך: המספר 5786 אינו יכול להיות התנגדות נגד כרונולוגיה זו, שכן הוא עצמו מבנה תיאולוגי ולא מדידה.
ומה שאינו נובע מכך: ש־206 השנים של ספר זה נקבעו בכך סופית. אלה עומדות על ארבעה סעיפים, שלושה מהם איתנים (הפער הפרסי, מפתח תרח, קיזוז המלכים) ואחד מכיל הנחה נישאת — שבע השנים, ועימן תיארוך הברית לשנתו ה־82 של אברם. אותה הנחה נעשתה חזקה ככל שניתן לעשותה: השיטה היא של המסורת עצמה, המדרש מספק את התאריך החסר, והשעון המטוני מצביע שלוש פעמים לאותו כיוון, אף שבבואה זו אינה נחשבת מבחן (§8). אך היא נשארת הנחה, והיא עומדת כאן בראש הרשימה, לא בהערת שוליים.
ואצל עם שאלוהים עצמו קורא לו אהוב חל, יתרה מזו, כלל שני הכבד מכל כרונולוגיה: אין ניצחון.
מסהלב
מונח מסווה על השעון, והמסווה לא נעשה בידי אדם. זהו הדבר העמוק ביותר שיש לומר כאן. משה נאלץ לכסות את פניו, ופאולוס כותב שעד היום הזה מונח כיסוי על הקריאה — "אֲבָל בְּשׁוּבוֹ אֶל־הָאָדוֹן יוּסַר הַמַּסְוֶה" (השנייה אל הקורינתים 3:15-16). יוּסר. לא יושמד, לא ייקרע: יוּסר, כדרך שמסירים בד מעל פניו של מי שסוף סוף מתעורר.
וכך, כאשר ספר זה סופר את השנים ונתקל בפער, אין זה ניצחון. זהו פצע שאתה רואה אצל מי שאתה אוהב. המשיח שהוצא מחוץ לשער בי״ד בניסן של שנת 31 הוא בן של עם זה, נולד תחת תורה זו, נספר במגילות היוחסין האלה. והוא בכה על העיר הזאת (לוקס 19:41).
מי שקורא פרק זה בחיוך של צדקנות, קרא אותו שלא כשורה. קרא אותו בחיוך של המילה הקטנה בתחתית הכתובה — לפרט שאנו מונים —, ובדמעה של אל הרומים 9. וזכור את הסיום: "וְכֵן כָּל־יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (אל הרומים 11:26). וכן. בסוף המניין אין עומדת תוכחה. שם עומדת הבטחה.
נספח · מקורות ומצב אימות
מצב: [במלואו] מקור ראשוני נבדק במלואו · [משני] דרך מסירה אמינה · [מְחֻשָּׁב] משלנו, בר־שחזור · [פַּרְשָׁנוּת] הנחה נישאת.
מקור ליבה [במלואו]: הרב שמעון שוואב, "Comparative Jewish Chronology", בתוך Selected Speeches (1991), עמ׳ 255-270 — הטקסט המלא נבדק; כל הציטוטים מילה במילה, כולל שלוש ההתנגדויות שלו עצמו ודבר מלך הכוזרים. חזרתו בו המאוחרת [משני]. בסיס רבני: סדר עולם רבה (המאה השנייה); בבלי עבודה זרה ט ע״א, י ע״ב (420 = 34 + 180 + 103 + 103, בתקופה פרסית בת 52 שנה); בבלי סנהדרין צז ע״ב; דניאל 9:24; 12:4 [מְתֻעָד]. ביקורת בתוך המסורת: עזריה מן האדומים (דיי רוסי), מאור עיניים (1573) [משני]. בקרה היסטורית: לוחות חרס בבליים מתוארכים; הקאנון של תלמי; יב; ההיסטוריוגרפיה היוונית — התקופה הפרסית ±207 שנים (539-332 לפנה״ס) [מְתֻעָד]. ליבת החשבון: AM 3338 ← AM 3828 = 490 [מְחֻשָּׁב]. הברית החדשה: אל הרומים 9:1-3; 11:25-29; השנייה אל הקורינתים 3:14-16; לוקס 19:41.
פנקס החשבונות [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור]: +165 (הפער הפרסי) + 60 (מפתח תרח, בראשית 11:26/32 + 12:4 + מעשי השליחים 7:4) + 12 (הישיבה) − 30 (תקופת המלכים; תיל) = 207+ כנגד סדר עולם (70 לספירה = AM 3828); פחות התפר של 2 שנים אל לוח המוסכמה (70 לספירה = 3830) = 205, ההפרש במספרי השנה; המרחק בין תאריכי ההתחלה (סתיו 3967 מול סתיו 3761) הוא 206. מקור: ציר הזמן של אלגוריתם האל לצד הטבלה הכרונולוגית אצל שוואב, עמ׳ 259.
שבע השנים [פַּרְשָׁנוּת, מסומן שלוש פעמים]: אל הגלטים 3:17 (ה־430 מן הברית, לא מן הקריאה) + בראשית 15:13 (ה־400 כגרות עם עינוי) + אל הגלטים 4:29 (המשתה כרדיפה הראשונה של הזרע) + בראשית רבה נג:יג (אומת במקור הראשוני דרך ספריא: ישמעאל "twenty-seven years old" בשעת הגירוש; עם בראשית 16:16 ו־21:5 ← יצחק בן שלוש־עשרה; המהדורה עצמה מעירה שהמשתה הוא בר מצווה). מכאן נובעת הברית ב־AM 2090, כשאברם היה בן 82. לא נטען: שום מקור אינו מתארך את בראשית 15 ל־82 (סדר עולם: 70; ספר היובלים: ±85; אוגוסטינוס משאיר פתוח); שום מקור אינו אומר שה־400 מתחילות במשתה; פרקי דרבי אליעזר ל מכיר, לצד ה־27, גם גרסת כתב־יד 17 (שבתוכה בחר אשר). מניין מכליל מול מניין מושלם נותן ±1 שנה.
המבחן [מְחֻשָּׁב] והבבואה [פַּרְשָׁנוּת]: מחזור השמיטה אינו יכול עקרונית להבחין בין שתי השרשראות (הן נבדלות בדיוק בשבוע שנים אחד; והמניין המעוגן בארץ ניטרלי לשרשרת). המחזור המטוני כן יכול, והוא מצביע שלוש פעמים (31 לספירה, 2031, 2034) לאותו כיוון, אך רק ב־205+ (מניין משנה 0), לא ב־206+ (משנה 1); אינו נחשב מבחן. שיעורי בסיס חובה בכל שימוש: ארבעה מתוך תשעה־עשר המיקומים משחזרים את הדפוס המלא. בבואה מבפנים, לא הוכחה חיצונית.
נימה וגבולות. פרק זה אינו מאשים איש בזיוף; הוא מראה ביאור שהפך ללוח שנה. שוואב מצוטט עם חזרתו בו. קשיות ליבו של ישראל נקראת כפי שפאולוס קורא אותה: חלקית, זמנית, ובדמעות. מי שמשתמש בחומר זה כדי להתנשא מעל ישראל, משתמש בו בניגוד לכוונתו של ספר זה.
1 · תאריך שמצורף אליו עלון
עורכים כתובה. השטר מונח על השולחן, העדים רוכנים עליו, ובראש הדף עומד התאריך: בשנת כך וכך לבריאת העולם. ואז באה, בכל מסמך כזה, זה מאות בשנים, מילה קטנה ומופלאה. לפרט שאנו מונים.
עצור שם לרגע. זו מסורת המשפט הזהירה ביותר בעולם, עם השומר על לוח השנה שלו בדיוק שאסטרונומים מקנאים בו — ומעל כל שטר, כל כתובה, כל שטר מכר, הם מציבים הסתייגות. לא: השנה לבריאת העולם. אלא: השנה לבריאת העולם, לפי דרך המניין שלנו.
הרב שמעון שוואב, שהתחבט בשאלה זו כל ימיו, מצביע על כך בעצמו. "זו אולי הסיבה", הוא כותב, "שבמסמכינו אנו מוסיפים תמיד: מניין שאנו מונים — לפי המניין שאנו מונים." זהו אחד המשפטים הנוגעים ללב ביותר בספרות הרבנית. המסורת יודעת זאת. היא מעולם לא העלימה זאת. היא רק לוחשת זאת, בשולי כל חוזה.
פרק זה עוסק במה שעומד באותם שוליים — ובעובדה שהחשבון המונח מתחת לכך הוא גם החשבון של ספר זה עצמו.
2 · היכן הדבר משתבש: הפער בתקופה הפרסית
מניין השנים היהודי סופר את השנים מבריאת העולם. בשנת 2026 עומד בלוח 5786. מספר זה אינו נופל מן השמיים; הוא נצבר בחיבור — דור אחר דור, מלך אחר מלך — ואותו סכום עומד, מאז המאה השנייה לספירה, בספר אחד: סדר עולם רבה, המיוחס לרבי יוסי בן חלפתא.
עד הגלות רץ המניין ההוא במקביל סביר למה שההיסטוריונים מוצאים. ואז באה התקופה הפרסית, ומתרחש דבר מוזר.
השלטון הפרסי על ישראל נמשך, לפי החשבון המפוכח של כתב היתדות, רשימות המלכים וההיסטוריונים היוונים, כ־207 שנים — מכיבוש בבל בידי כורש ועד אלכסנדר. סדר עולם נותן לו 52. לא 207. 52.
שם יושב הפער. 164 שנים, שנשמטו בין שני דפים.
שולחן העבודהשני המניינים זה לצד זה
שים לב לשורה האחרונה, שכן שם יושב העוקץ. בסוף המניין סוגר בשלמות. הסיבה היא שמניין הבריאה חושב לאחור משנת 70. השגיאה אינה יושבת, אפוא, על פני השטח, היכן שכל אחד היה נתקל בה — היא קבורה באמצע, בתקופה הפרסית. מי שמסתכל רק על ההווה אינו רואה דבר. [מְתֻעָד]
חשבונם של החכמים עצמם, כפי ששוואב מצטט אותו (בבלי עבודה זרה ט ע״א, י ע״ב, לפי סדר עולם): 420 שנות בית שני = 34 שנה פרסית (מתוך תקופה פרסית שנמשכה "בסך הכול חמישים ושתיים שנה בלבד") + 180 יוונית + 103 חשמונאית + 103 הורדוסית. [מְתֻעָד — ראשוני]
3 · ארבעה מלכים עושים את עבודתם של 10
כיצד דוחסים 200 שנה לתוך 52? על ידי מיזוג מלכים.
רשימת המלכים הפרסית שההיסטוריה מכירה ארוכה: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון, אחשוורוש, ארתחשסתא הראשון, דריווש השני, ועוד קומץ. סדר עולם מכיר ארבעה. ובביאור הרבני שמות מתלכדים: כורש, דריווש וארתחשסתא אינם שלושה אנשים אלא שלושה שמות לאותו אדם — הראשון שם פרטי, ושני האחרים תארי כבוד.
זהו, יש לומר, פתרון של אלגנטיות רבה. הוא מסביר במכה אחת מדוע נראה שעזרא ונחמיה פועלים תחת שלושה שמות מלכים שונים. הוא הופך תקופה מבולבלת לסיפור מהודק. והוא שגוי כמעט לחלוטין.
ארכיוןכיצד הגיעו לארבעה מלכים
ההשוואה הקלאסית — כורש = דריווש = ארתחשסתא כמלך אחד בעל שלושה שמות — הופכת למעשה את הצווים של עזרא 1, עזרא 6 ועזרא 7 להחלטותיו של אותו אדם, ומביאה את עזרא לירושלים רק שנה אחרי בניין המקדש.
והמסורת ידעה שהדבר חורק. שוואב מצטט את ביברפלד, המציין שהשלכות אלה "נדחו בידי רבי זרחיה הלוי מלוניל כבלתי־מתיישבות עם דבר המקרא". המתח, אם כן, לא הומצא בידי נוצרים; הוא כבר הובחן בתוך המסורת היהודית עצמה.
הצד הקשה. מול ארבעת המלכים של סדר עולם עומדים לוחות חרס בבליים מתוארכים כמעט מכל שנת מלכות של כל מלך פרסי, הקאנון של תלמי המעוגן אסטרונומית, פפירוסי יב, וההיסטוריוגרפיה היוונית. אין זה מקור אחד מול מקור אחד. זה ארכיון מול סכמה. [מְתֻעָד]
4 · המספר המסביר הכול — ואינו מאשים איש
כאן באה התגלית הנושאת את כל העניין, והיא פשוטה עד כדי פיכחון. אין צורך בקנוניה. אין צורך במרמה. דרוש רק חיסור אחד, והוא עומד גלוי לעין בסדר עולם עצמו.
קח את השנה שבה נופל, לפי סדר עולם, הבית הראשון: 3338 לבריאה. קח את השנה שבה נופל הבית השני: 3828. חסר.
מומחה490
3828 − 3338 = 490.
490 שנה. בדיוק 70 השבועים של דניאל 9:24 — "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ".
אין זה מקרה ואין זו מרמה. זהו ביאור. סדר עולם מניח ל־70 השבועים של דניאל לרוץ מחורבן הבית הראשון עד חורבן השני. וכדי שאותן 490 שנה יתאימו בין שתי נקודות קצה קבועות, היה צריך להסיר מרווח באמצע — ואותו מרווח הוסר בתקופה הפרסית, התקופה שעליה מספר הכתוב הכי מעט.
לוח השנה אינו, אפוא, כרוניקה אלא פרשנות. הוא לא נכתב בראש ובראשונה כדי לספור את השנים, אלא כדי לבאר את דניאל. ובכך נאמרת מיד ההשלכה: לפי מניין זה שעונו של דניאל אינו יכול עוד להגיע אל משיח בחצי השבוע. הוא מגיע אל שנת 70. [מְתֻעָד · פַּרְשָׁנוּת]
הנח לזה לשקוע, שכן זהו לב כל התיק הזה. השאלה "מתי מסתיימים שבעים השבועים של דניאל?" והשאלה "בת כמה העולם?" נעשו במסורת היהודית שאלה אחת. מי שמקבע את התשובה האחת מקבע עימה את השנייה. מניין השנים וציפיית המשיח מחוברים זה לזה במסמרות.
וזה קובע את נימת הפרק הזה. מי שקורא כאן "זיוף", לא הבין. אין כאן רואה־חשבון שמחק שנים בסתר. יש כאן מבאר שקרא את דניאל כפי שסבר שעליו לקרוא — ואותו ביאור עיצב, מאות שנים לאחר מכן, את לוח השנה של עם שלם. אין זה פשע. זו טרגדיה, וטרגדיה מבקשת חמלה, לא ניצחון.
5 · מה שהמסורת עצמה אומרת על כך
הדבר המופלא ביותר בעניין זה הוא שהביקורת החדה ביותר אינה באה מבחוץ אלא מבפנים.
במאה השש־עשרה מניח עזריה מן האדומים (דיי רוסי) במאור עיניים שלו את הכרונולוגיה הרבנית לצד היוונית והרומית, ומסיק שהמניין המסורתי לזמן שלפני הבית השני אינו מדויק היסטורית: היכן שמשך תקופה לא היה ידוע, הניח סדר עולם פשוט את הקצר ביותר האפשרי. ספרו נאסר בידי אחדות מן הרשויות. השאלה הוצגה, ולא נענתה אלא נקברה.
ואז, בשנת 1962, מרים רב מוושינגטון הייטס את החוט מחדש.
ארכיוןהרב שמעון שוואב, "Comparative Jewish Chronology" (1962)
התזה. שוואב מעז לשקול שהחכמים הסתירו את השנים במתכוון: "It seems possible that our Sages, for some unknown reason, 'covered up' a certain historic period and purposely eliminated and suppressed [...]" — "נראה אפשרי שחכמינו, מסיבה בלתי־ידועה, 'כיסו' תקופה היסטורית מסוימת והשמיטו והדחיקו במתכוון [...]". נימוקו הוא דניאל עצמו — הצו "סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר" (דניאל 12:4). זה מעניק, הוא כותב, "a perfect right to assume that certain historical events revealed to Daniel were omitted by him on purpose in faithful obedience" — "זכות גמורה להניח שאירועים היסטוריים מסוימים שנגלו לדניאל הושמטו בידיו במתכוון, מתוך ציות נאמן" לאותו צו שמיימי.
ההיקף שהוא עצמו נוקב: "to leave out completely from our annals a period of at least 165 years and to correct all data and historic tables in such a fashion that the subsequent chronological gap could escape notice for countless generations." — "להשמיט לחלוטין מדברי ימינו תקופה של 165 שנה לפחות ולתקן את כל הנתונים והלוחות ההיסטוריים באופן שהפער הכרונולוגי שנוצר יוכל לחמוק מתשומת הלב במשך דורות אין־ספור."
ואז — וזו הסיבה שהוא מצוטט כאן ביראת כבוד — הוא פונה נגד התזה שלו עצמו. שלוש התנגדויות, מפיו שלו. ראשית: "The events described in a history book have either happened or they haven't [...] A chronological time table is the backbone of any book on history which expects to be accepted by intellectually honest students." — "האירועים המתוארים בספר היסטוריה או שהתרחשו או שלא [...] לוח זמנים כרונולוגי הוא עמוד השדרה של כל ספר היסטוריה המצפה להתקבל אצל תלמידים ישרים מבחינה אינטלקטואלית." שנית, וכמעט אפשר לשמוע כמה זה כואב לו: אם אבותינו רצו להסתיר תקופה בצו אלוהי, "who has the right to uncover the carefully concealed secret? [...] we still were not given the right to remove the veil for any reason." — "למי יש הזכות לגלות את הסוד שהוסתר בקפידה? [...] לא ניתנה לנו הרשות להסיר את המסווה משום סיבה שהיא." הוא משווה את עצמו למלך הכוזרים, שנאמר לו בחלום: "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים."
הסיום הישר. לקראת סוף ימיו חזר בו שוואב מעמדתו — בין היתר משום שהסתרה מכוונת הייתה פוגעת באופן בלתי־הפיך בחישובים ההלכתיים עצמם (המולד). מי שמביא את שוואב כעד בעד זיוף מכוון, משתמש בו נגד דברו האחרון שלו. ספר זה אינו עושה כן. [מְתֻעָד — המסה נבדקה במלואה; החזרה בו — משני]
ראה מה מתרחש כאן. רב אורתודוקסי רואה את הפער, נוקב בו, מעז לשקול את ההסבר הכבד ביותר — ואז נסוג, לא משום שהוא ירא מן העובדות, אלא משום שהוא סבור שאין לו רשות להרים את המסווה. אין זו פחדנות. זהו אדם העומד בין שני סוגי נאמנות ואינו יכול ליישבם. אין מקום ללעג שם. יש מקום לשתיקה.
6 · פנקס החשבונות — מהיכן באות השנים החסרות
עתה השאלה שלמענה נכתב פרק זה. כמה שנים חסרות? והתשובה אינה מספר אחד אלא חשבון בעל ארבעה סעיפים — וזה טוב יותר ממספר אחד, שכן כל סעיף ניתן לבחינה בנפרד.
כרונולוגיה זו מציבה את הבריאה בערך ב־3967 לפנה״ס; המניין הרבני ב־3761. ההפרש הוא 206 שנים. כך הוא בנוי:
שולחן העבודהסעיפי פנקס החשבונות
פנקס החשבונות מודד כנגד סדר עולם, הקורא לשנת 70 AM 3828; לוח המוסכמה קורא לה 3830, תפר של 2 שנים בתוך הספירה הרבנית. 207 − 2 = 205: ההפרש במספרי השנה (5794 = 5999). ועוד אחת, משום שהשעון מתחיל בשנה 0 והלוח בשנה 1, נותן 206: המרחק בין תאריכי ההתחלה. פנקס החשבונות סוגר, אך הוא הולך בעקבות העוגן (המקדש בזיו 966) ולכן אינו מבחן עצמאי. [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור משתי טבלאות]
ה־60+ הוא מפתח תרח, והוא הסעיף המעוגן ביותר מבין הארבעה. בראשית 11:26 נקרא כאילו תרח היה בן 70 כשהוליד את אברם. אך תרח מת בגיל 205 (בראשית 11:32), אברם יצא מחרן בגיל 75 (בראשית 12:4), ואותה יציאה הייתה אחרי מות אביו (מעשי השליחים 7:4). 205 פחות 75 הם 130. ה־70 היו ראשית הולדת בניו של תרח; אברם היה הצעיר. 60 שנה, והן נשענות על שלושה כתובים ובהם ביאור מפורש מן הברית החדשה.
ה־30− הוא תקופת המלכים, והוא הולך לכיוון ההפוך — ודווקא משום כך ראוי להזכירו. סדר עולם נותן לתקופת הבית הראשון 410 שנים; משכה ההיסטורי הוא 380. כאן, אפוא, המסורת הרבנית סופרת יותר מדי, לא מעט מדי, משום שחיבור נאיבי של שנות מלכות יהודה וישראל רץ ארוך מדי כל עוד אינך מקזז את השותפויות בשלטון. זה בדיוק מה שתיל (Thiele) פתר.
אמור זאת בקול, שכן זהו מבחן היושר של כל הפרק הזה: מי שקורא ש"ליהודים חסרות שנים" חייב להוסיף שבתקופת המלכים יש להם כמה עודפות. הנהלת חשבונות שכולה רווחי מקרה חשודה. זו יש בה הפסד, וזה מדבר לזכותה.
7 · שבע השנים — ההנחה שיש לשאת
נותר הסעיף השלישי: שתים־עשרה השנים שבין לידת אברהם ליציאת מצרים. חמש מהן מוסברות בפשטות (ספר זה מחשב 200 וחמש־עשרה שנים במצרים במקום שהחכמים מחשבים 210). ושבע הנותרות דורשות הכרעה שאין להעלימה.
אפשר לחדד את הבעיה. השרשרת עד קריאת אברהם קבועה: 1656 עד המבול, ועוד 352 עד לידת אברהם, ועוד 75 עד קריאתו — יחד AM 2083. הוסף לכך את הישיבה בת 430 השנה, ואתה נוחת על AM 2513. אך יציאת מצרים עומדת על AM 2520.
וכאן יש קודם כול להסיר פיתוי, שכן זה הראשון שכולם מנסים. אתה אינך יכול למצוא את שבע השנים ההן אי־שם בתוך הישיבה — לא אצל יוסף, לא בשבע שנות הרעב, לא בשעבוד. מדוע לא? משום שכל חלוקה של 430 השנים נוחתת על אותה תוצאה. בין שתפצל 215 + 215, ובין 208 + 222, ובין 400 + 30 — הסכום נשאר 430, ויציאת מצרים נשארת 2513. יתרה מזו, הרעב פרוש על פני הירידה משני צידיה: יעקב יורד בשנת הרעב השנייה (בראשית 45:6). אין זה גוש שאפשר להסיטו לפניה או לאחריה.
הפער אינו מונח, אפוא, בתוך הישיבה, אלא בנקודת המוצא שלה. ושם מורה הכתוב עצמו את הדרך.
שכן פאולוס סופר את 430 השנים לא מקריאת אברהם, אלא מן הברית: "בְּרִית שֶׁאִשְּׁרָהּ אֱלֹהִים מִקֹּדֶם, לֹא תְבַטְּלֶנָּה הַתּוֹרָה שֶׁבָּאָה אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה אַחֲרֶיהָ" (אל הגלטים 3:17). והברית היא אירוע בר־זיהוי — בראשית 15, טקס בתרי הבהמות. ויתרה מזו, דווקא שם נאמר השעון: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי־גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ [...] אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית 15:13). השעון נאמר כאן: הספירה לאחור מתחילה כאן ל־430, ו־30 שנה אחר כך, ברדיפת הזרע, ל־400.
אם בראשית 15 נופל בשנה שבה היה אברם בן 82 (AM 2090), השרשרת סוגרת בדיוק: 2090 ועוד 430 הם 2520. אך הטקסט אינו נוקב באותה שנה. החלון נמשך מגיל 75 (הקריאה) עד גיל 85 (בראשית 16, שם הוא יושב 10 שנים בכנען). ומדוע, אם כן, דווקא 82?
התשובה המפתיעה: משום שהמדרש מגיש אותה בעצמו — מן הצד האחר.
ארכיוןבראשית רבה מתארך את המשתה עצמו
בגירוש הגר וישמעאל כתוב שאברהם שילח אותם והילד "על שכמה". והמדרש נתקל בכך, שכן ישמעאל לא היה אז תינוק. בראשית רבה נג:יג, מילה במילה (ספריא):
"'על שכמה ואת הילד' — בן עשרים ושבע שנה היה — ואת אמרת 'על שכמה'?"
המהדורה מעירה על כך בעצמה: "The Midrash understands that the feast made in honor of Isaac was for his Bar Mitzva, and Yishmael was fourteen years older than Isaac." — "המדרש מבין שהמשתה שנעשה לכבוד יצחק היה לבר המצווה שלו, וישמעאל היה מבוגר מיצחק בארבע־עשרה שנים." וזה נכון: ישמעאל נולד כשאברם היה בן 86 (בראשית 16:16), יצחק כשהיה בן 100 (בראשית 21:5) — הפרש של ארבע־עשרה שנים. ישמעאל בן 27 פירושו, אפוא, יצחק בן שלוש־עשרה.
המדרש מתארך, אם כן, את משתה הגמילה ואת הגירוש לשנת חייו השלוש־עשרה של יצחק — AM 2120. וזו בדיוק הנקודה שבה חייבות 400 השנים של בראשית 15:13 להתחיל כדי לסגור על יציאת מצרים של AM 2520. אין זה כתוב שם כמכוון לכרונולוגיה; זה כתוב שם דרך אגב, כדי להסביר פרט על אודות כתף. אך זה כתוב שם. [מְתֻעָד — אומת במקור הראשוני]
הפוך עתה את ההיסק, וראה מה קורה. קח את תיארוך המדרש (המשתה בשנתו השלוש־עשרה של יצחק, AM 2120). קח את הנתון שארבע המאות של בראשית 15:13 ו־430 של אל הגלטים 3:17 חייבות לסגור על אותה יציאת מצרים עצמה — הפרש של 30 שנה. אז נובעת הברית על 2120 פחות 30 = AM 2090, ואז אברם בן 82. ה־82 אינן עוד מספר נבחר, אלא תוצאה מחושבת.
ושים לב לסימטריה עם הצד שכנגד, שכן היא מושלמת. סדר עולם בונה בדיוק את אותו גשר של 30 שנה — אלא ששם הוא נמשך מן הברית (כשאברם היה בן 70) אל לידת יצחק, וכאן מן הברית (כשאברם היה בן 82) אל רדיפת יצחק. שתי השיטות תולות את הצמד 400/430 בגשר אחד בן 30 שנה. ההבדל היחיד הוא איזה אירוע חותם את הגשר. ושהרדיפה היא נקודת המוצא — זאת אומר בראשית 15:13 עצמו, שכן מדובר בגרות עם עינוי — ופאולוס קורא את משתה הגמילה בדיוק כך: "אֲשֶׁר נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר רָדַף אֶת־אֲשֶׁר נוֹלַד לְפִי הָרוּחַ" (אל הגלטים 4:29).
טענה נגדיתמה שאינו נטען כאן
איש אינו מתארך את בראשית 15 לשנתו ה־82 של אברם. לא סדר עולם (הבוחר ב־70), לא ספר היובלים (המגיע לכשמונים וחמש), לא יוסף בן מתתיהו, ולא אוגוסטינוס (המשאיר את התיארוך פתוח במפורש). ה־82 הן שחזור. מה שכן מתועד הוא החלון שבתוכו הן נופלות — ושספר היובלים קורא אותו חלון במחציתו המאוחרת, אחרי הקריאה, בדיוק כפי שסדר הסיפור דורש.
ואין מקור עתיק האומר ש־400 השנים מתחילות במשתה. זו נשארת החוליה הפרשנית — עתה עם שלושה חוטים תחתיה במקום אף לא אחד: בראשית 15:13 מגדיר את ארבע המאות בעצמו כגרות עם עינוי של הזרע; אל הגלטים 4:29 קורא את המשתה כרדיפה הראשונה של אותו זרע; והמדרש מתארך את אותו משתה לשנתו השלוש־עשרה של יצחק.
יתרה מזו, קיימת מסורת מדרשית שנייה. פרקי דרבי אליעזר ל מכיר, לצד 27, גם גרסת כתב־יד של שבע־עשרה, ואשר (Ussher) בחר בתוך מסורת החישוב ההיא (גמילה בגיל חמש בקירוב). ספר זה בוחר בכרונולוגיה המדרשית המפורשת על פני מסורת החישוב. זו בחירה — עם מקור ראשוני, ותמונת ראי לבחירה שעשה אשר. עליה להישאר מסומנת כבחירה.
ו±1 ישרה. השרשרת סוגרת בדיוק לפי המניין המכליל ("בשנתו העשרים ושבע"). לפי המניין המושלם היא נוחתת שנה אחת מאוחר יותר. הפרש זה נופל בתוך הרעש שהכרונולוגיה עצמה כבר מודה בו — אך הוא נזכר כאן, ולא מוטמן. [פַּרְשָׁנוּת — מסומן כפליים]
8 · מה שמחזור השמיטה אינו יכול לומר — ומה שהשעון לכל היותר משקף
מונחת כאן מחשבה מפתה: הנח לשנות השמיטה להכריע. אם הבריאה נופלת ב־3967 או ב־3960, האם לא חייבת אחת משתיהן להתנגש במחזור השמיטה?
לא. ומוטב שספר זה יאמר זאת בעצמו מאשר שמבקר ימצא זאת.
מומחהמדוע השמיטה אינה יכולה למדוד כאן דבר, עקרונית
שתי המועמדות נבדלות בדיוק בשבע שנים — שבוע שנים מלא. וכל מחזור בן שבע שנים הוא אינווריאנטי תחת הזזה של שבע: 3967 ו־3960 נותנות בדיוק אותם מיקומי שמיטה. בלתי־ניתן להכרעה מתמטית.
וגם העיגון האחר אינו מסייע: אם סופרים את שנות השמיטה מן הכניסה לארץ (ויקרא 25), הרי התאריכים בלפנה״ס זהים בשתי השרשראות — אלה תלויים במקדש של 966 ועוד 480, לא במניין הבריאה. ניטרלי לשרשרת מעצם הבנייה.
זו תוצאה ניטרלית, לא הפסד: דבר בראיות השמיטה אינו סותר כרונולוגיה זו. פשוט אין הן יכולות להבחין בינה לבין מתחרתה. מי שקיווה כאן למדידה, ייוותר בלעדיה. [מְחֻשָּׁב]
מחזור שכן מפריד בין שתי השרשראות הוא בן תשע־עשרה השנים, המחזור המטוני. שבע אינו כפולה של תשע־עשרה, ולכן הזזה של שבע שנים אכן מזיזה את המיקום בתוך המחזור. מה שעולה מכך הוא בבואה בתוך המודל, לא מבחן.
שולחן העבודהשלושה צירים, שרשרת אחת
שלושה צירים, שלוש פגיעות בשרשרת האחת ושלוש החטאות באחרת. בשרשרת החלופית לא רק ששנת 6000 מאבדת את נחיתתה — גם יום הרביעי של 31 לספירה מאבד את בבואתו בלוח, וזו בדיוק הנקודה שבה יושבת ההתנגדות הסטנדרטית.
ועתה הבריח הישר, שכן בלעדיו זהו להטוט. זוהי פרשנות בתוך המודל, לא מדידה. היא מניחה מראש את עיגון המחזור בבריאה; היא חולקת את הנחות הכרונולוגיה שהיא משקפת; ושיעורי הבסיס שייכים לכאן (מתוך תשעה־עשר המיקומים האפשריים, ארבעה משחזרים את הדפוס המלא — בערך אחד מחמישה). זוהי בבואה מבפנים, לא הוכחה חיצונית, והיא תקפה רק ב־205+, המניין משנה 0: ב־206+ שבין תאריכי ההתחלה (§6) הופכות 3997, 5997 ו־6000 לשנים פשוטות. לכן אין היא נחשבת מבחן, ואין בכוחה לשבור את יום הרביעי של Casus 31, שכן ספר זה מבסס את אדר ב׳ של 31 על הלוח התצפיתי. [פַּרְשָׁנוּת]
9 · המסווה
נותרת השאלה שאין חשבון היכול להשיב עליה. כיצד ייתכן דבר כזה? כיצד יכול דווקא עם הכתובים, העם שספר את האותיות, לאבד 200 שנה?
יש תשובה אחת שאינה ישרה ושאינה ניתנת כאן, והיא תשובת שמחת האיד: ראו נא, הם חישבו את עצמם לעיוורון. מי שאומר זאת לא קרא את אל הרומים 11 — וגרוע מכך, הוא לא ראה מי עומד שם ובוכה.
שכן פאולוס, שראה זאת בחדות רבה מכול, אינו מטפל בכך בניצחון. הוא פותח באומרו שיש לו עצב גדול וכאב בלתי־פוסק בלבו, ושהוא עצמו היה מוכן להיות מוחרם אילו יכול היה הדבר להציל את אחיו (אל הרומים 9:1-3). רק אחר כך הוא מדבר על הקשיות. והוא אינו מכנה אותה מוחלטת ולא תמידית: "קְשִׁי לֵב בְּמִקְצָת בָּא עַל־יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם" (אל הרומים 11:25). במקצת. עד אשר. שתי מילים המחזיקות את הדלת פתוחה.
והוא מוסיף דבר המעמיד במקומו כל נוצרי המתנשא מעל ישראל: "אַךְ לְעִנְיַן הַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם לְמַעַן הָאָבוֹת — כִּי לֹא יִנָּחֵם הָאֱלֹהִים עַל־מַתְּנוֹת חַסְדּוֹ וְעַל־קְרִיאָתוֹ" (אל הרומים 11:28-29). אהובים. כתוב אהובים.
מומחההקללה על מחשבי הקץ
חוט אחד מתלכד כאן, והוא בולט מכדי להניחו. בתלמוד עומדת קללה מפורסמת על מי שמנסה לחשב את זמן המשיח: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" (בבלי סנהדרין צז ע״ב). ולדניאל עצמו נאמר: "סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד־עֵת קֵץ" (12:4) — בדיוק הכתוב שעליו בנה שוואב את "השנים הנסתרות" שלו.
בשקילה ישרה אין זה מוכיח דבר בעניין כוונה; זה מראה עמדה. מסורת האוסרת את חישוב הקץ אין לה סיבה רבה לשמור בקנאות על טוהרן של השנים שעליהן היה אותו חישוב נשען. אין זו האשמה — זהו הסבר מדוע שגיאה יכלה להישאר על מקומה מבלי שאיש היה צריך לרצות בכך. [פַּרְשָׁנוּת — עמדה, לא הוכחה לכוונה]
וכאן מוכרח החיוך להתחיל אי־שם, שאם לא כן הדבר נעשה כבד מדי. יש משהו אנושי עד אין מידה בכל זה. עם שאינו בוטח לגמרי בלוח השנה שלו עצמו, ואשר במקום לתקנו מציב תחתיו בנאמנות ומאות בשנים מילה קטנה: לפרט שאנו מונים. לא הכחשה. לא טשטוש. פשוט הערת שוליים ישרה וצנועה, שוב ושוב, בכל חוזה, לאורך כל הדורות.
זה כמעט מרגש ביושרתו. וזו בדיוק העמדה שספר זה דורש מעצמו — שכן גם 206 השנים של ספר זה תלויות בבחירה שהטקסט אינו נוקב בה. גם ספר זה מונה לפרט שהוא מונה. ההבדל היחיד שספר יכול לעשות הוא שהוא כותב זאת.
10 · מה פרק זה נושא
המאזן, בקצרה ובלי קישוט.
מה שקבוע: מניין השנים היהודי אינו מהימן כגודל היסטורי; הפער יושב בתקופה הפרסית; היקפו כ-165 שנים; והוא נוצר משום שסדר עולם הניח את 490 השנים של דניאל בין שני חורבנות המקדש. אין זו ספקולציה אלא חיסור, והדבר מוכר בתוך המסורת עצמה זה מאות שנים, מדיי רוסי עד שוואב.
מה שנובע מכך: המספר 5786 אינו יכול להיות התנגדות נגד כרונולוגיה זו, שכן הוא עצמו מבנה תיאולוגי ולא מדידה.
ומה שאינו נובע מכך: ש־206 השנים של ספר זה נקבעו בכך סופית. אלה עומדות על ארבעה סעיפים, שלושה מהם איתנים (הפער הפרסי, מפתח תרח, קיזוז המלכים) ואחד מכיל הנחה נישאת — שבע השנים, ועימן תיארוך הברית לשנתו ה־82 של אברם. אותה הנחה נעשתה חזקה ככל שניתן לעשותה: השיטה היא של המסורת עצמה, המדרש מספק את התאריך החסר, והשעון המטוני מצביע שלוש פעמים לאותו כיוון, אף שבבואה זו אינה נחשבת מבחן (§8). אך היא נשארת הנחה, והיא עומדת כאן בראש הרשימה, לא בהערת שוליים.
ואצל עם שאלוהים עצמו קורא לו אהוב חל, יתרה מזו, כלל שני הכבד מכל כרונולוגיה: אין ניצחון.
מסהלב
מונח מסווה על השעון, והמסווה לא נעשה בידי אדם. זהו הדבר העמוק ביותר שיש לומר כאן. משה נאלץ לכסות את פניו, ופאולוס כותב שעד היום הזה מונח כיסוי על הקריאה — "אֲבָל בְּשׁוּבוֹ אֶל־הָאָדוֹן יוּסַר הַמַּסְוֶה" (השנייה אל הקורינתים 3:15-16). יוּסר. לא יושמד, לא ייקרע: יוּסר, כדרך שמסירים בד מעל פניו של מי שסוף סוף מתעורר.
וכך, כאשר ספר זה סופר את השנים ונתקל בפער, אין זה ניצחון. זהו פצע שאתה רואה אצל מי שאתה אוהב. המשיח שהוצא מחוץ לשער בי״ד בניסן של שנת 31 הוא בן של עם זה, נולד תחת תורה זו, נספר במגילות היוחסין האלה. והוא בכה על העיר הזאת (לוקס 19:41).
מי שקורא פרק זה בחיוך של צדקנות, קרא אותו שלא כשורה. קרא אותו בחיוך של המילה הקטנה בתחתית הכתובה — לפרט שאנו מונים —, ובדמעה של אל הרומים 9. וזכור את הסיום: "וְכֵן כָּל־יִשְׂרָאֵל יִוָּשֵׁעַ" (אל הרומים 11:26). וכן. בסוף המניין אין עומדת תוכחה. שם עומדת הבטחה.
נספח · מקורות ומצב אימות
מצב: [במלואו] מקור ראשוני נבדק במלואו · [משני] דרך מסירה אמינה · [מְחֻשָּׁב] משלנו, בר־שחזור · [פַּרְשָׁנוּת] הנחה נישאת.
מקור ליבה [במלואו]: הרב שמעון שוואב, "Comparative Jewish Chronology", בתוך Selected Speeches (1991), עמ׳ 255-270 — הטקסט המלא נבדק; כל הציטוטים מילה במילה, כולל שלוש ההתנגדויות שלו עצמו ודבר מלך הכוזרים. חזרתו בו המאוחרת [משני]. בסיס רבני: סדר עולם רבה (המאה השנייה); בבלי עבודה זרה ט ע״א, י ע״ב (420 = 34 + 180 + 103 + 103, בתקופה פרסית בת 52 שנה); בבלי סנהדרין צז ע״ב; דניאל 9:24; 12:4 [מְתֻעָד]. ביקורת בתוך המסורת: עזריה מן האדומים (דיי רוסי), מאור עיניים (1573) [משני]. בקרה היסטורית: לוחות חרס בבליים מתוארכים; הקאנון של תלמי; יב; ההיסטוריוגרפיה היוונית — התקופה הפרסית ±207 שנים (539-332 לפנה״ס) [מְתֻעָד]. ליבת החשבון: AM 3338 ← AM 3828 = 490 [מְחֻשָּׁב]. הברית החדשה: אל הרומים 9:1-3; 11:25-29; השנייה אל הקורינתים 3:14-16; לוקס 19:41.
פנקס החשבונות [מְחֻשָּׁב — בר־שחזור]: +165 (הפער הפרסי) + 60 (מפתח תרח, בראשית 11:26/32 + 12:4 + מעשי השליחים 7:4) + 12 (הישיבה) − 30 (תקופת המלכים; תיל) = 207+ כנגד סדר עולם (70 לספירה = AM 3828); פחות התפר של 2 שנים אל לוח המוסכמה (70 לספירה = 3830) = 205, ההפרש במספרי השנה; המרחק בין תאריכי ההתחלה (סתיו 3967 מול סתיו 3761) הוא 206. מקור: ציר הזמן של אלגוריתם האל לצד הטבלה הכרונולוגית אצל שוואב, עמ׳ 259.
שבע השנים [פַּרְשָׁנוּת, מסומן שלוש פעמים]: אל הגלטים 3:17 (ה־430 מן הברית, לא מן הקריאה) + בראשית 15:13 (ה־400 כגרות עם עינוי) + אל הגלטים 4:29 (המשתה כרדיפה הראשונה של הזרע) + בראשית רבה נג:יג (אומת במקור הראשוני דרך ספריא: ישמעאל "twenty-seven years old" בשעת הגירוש; עם בראשית 16:16 ו־21:5 ← יצחק בן שלוש־עשרה; המהדורה עצמה מעירה שהמשתה הוא בר מצווה). מכאן נובעת הברית ב־AM 2090, כשאברם היה בן 82. לא נטען: שום מקור אינו מתארך את בראשית 15 ל־82 (סדר עולם: 70; ספר היובלים: ±85; אוגוסטינוס משאיר פתוח); שום מקור אינו אומר שה־400 מתחילות במשתה; פרקי דרבי אליעזר ל מכיר, לצד ה־27, גם גרסת כתב־יד 17 (שבתוכה בחר אשר). מניין מכליל מול מניין מושלם נותן ±1 שנה.
המבחן [מְחֻשָּׁב] והבבואה [פַּרְשָׁנוּת]: מחזור השמיטה אינו יכול עקרונית להבחין בין שתי השרשראות (הן נבדלות בדיוק בשבוע שנים אחד; והמניין המעוגן בארץ ניטרלי לשרשרת). המחזור המטוני כן יכול, והוא מצביע שלוש פעמים (31 לספירה, 2031, 2034) לאותו כיוון, אך רק ב־205+ (מניין משנה 0), לא ב־206+ (משנה 1); אינו נחשב מבחן. שיעורי בסיס חובה בכל שימוש: ארבעה מתוך תשעה־עשר המיקומים משחזרים את הדפוס המלא. בבואה מבפנים, לא הוכחה חיצונית.
נימה וגבולות. פרק זה אינו מאשים איש בזיוף; הוא מראה ביאור שהפך ללוח שנה. שוואב מצוטט עם חזרתו בו. קשיות ליבו של ישראל נקראת כפי שפאולוס קורא אותה: חלקית, זמנית, ובדמעות. מי שמשתמש בחומר זה כדי להתנשא מעל ישראל, משתמש בו בניגוד לכוונתו של ספר זה.