הצו

1 · החוליה הראשונה

באחד בניסן 458 לפנה״ס יוצא סופר מבבל ואיגרת מאת המלך בכיסו; באחד באב הוא מגיע לירושלים (עזרא 7:8-9). האיגרת היא רסקריפט: עזרא רשאי למנות שופטים, לשפוט ולהטיל עונשים עד עונש מוות (עזרא 7:25-26). עיר שהייתה 130 שנה תל חורבות ובתוכו מקדש מקבלת את שלטונה בחזרה.

מאותו רגע רצה השרשרת שהספר הזה שוקל. דניאל שומע ש"מִן־מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם" (דניאל 9:25): 69 שבועי שנים, 483 שנה. במניין הפותח בתשרי 457 מסתיימת הספירה ההיא ב־27 לספירה, השנה שבה איש כבן 30 נטבל בירדן ונמשח; שלוש שנים וחצי של שירות הלאה מונח פסח 31.

הפרק הזה שוקל את החוליה הראשונה ההיא. הוא אינו מוכיח את שנת 31; זו באה מיום השבוע ומארבעת הפסחים של Casus 31. הוא גם אינו בונה את השעון; זאת עושה אלגוריתם האלוהים (פרק 7 ונספח A), וCasus 31 מחזיק בפרק 17 גרסה קצרה מאחורי חומת האש שלו. כאן עומד תיק הצו של היצירה במלואו, עם המתנגדים בנקודת החוזק שלהם ועם המחיר של עצמו לצידם. שלוש שאלות נושאות אותו: איזו שנה היא שנתו השביעית של ארתחשסתא, מדוע המניין נפתח בתשרי 457, ואיזה צו הוא זה של דניאל 9:25.

2 · המלך ושנתו השביעית

באוגוסט 465 לפנה״ס נרצח אחשוורוש בחדר משכבו, ובנו ארתחשסתא עולה על הכס. התאריך הזה קבוע בחמש דרכים בלתי תלויות מארבע תרבויות, שאין להן דבר זו עם זו ולא עם דניאל.

3 · שנת העלייה לכס, לא אביב או סתיו

הוויכוח מוצג על פי רוב כך: האם מנה הכותב של עזרא את שנת המלך מניסן לניסן, כלשכות פרס ובבל, או מתשרי לתשרי, כשנה האזרחית של יהודה? אביב היה נותן 458, סתיו 457. כך עמד הדבר גם במהדורה הקודמת של הפרק הזה, וזה אינו נכון.

המכריע הוא שנת העלייה לכס: שנת העלייה אינה נמנית בנוהג הבבלי, שנה 1 מתחילה בראש השנה הבא. אחשוורוש מת באוגוסט 465; הירח החדש חל באותה שנה ב־6 בספטמבר וב־6 באוקטובר, שוויון הסתיו ב־28 בספטמבר, כך שא׳ בתשרי 465 מונח בתחילת ספטמבר או בתחילת אוקטובר, בשני המקרים אחרי העלייה לכס. מי שמונה מתשרי לתשרי ומונה את שנת העלייה, מניח לשנה 1 לרוץ מתשרי 465 עד תשרי 464 ולשנה 7 מתשרי 459 עד תשרי 458; ניסן ואב של אותה שנה שביעית נופלים ב־458, בדיוק כמו על המניין האביבי.

השורה השלישית קיימת. פפירוס AP 6 מכנה בינואר 464 עדיין "ראשית המלוכה"; מי שמסיק מכך ששנת העלייה נמשכה עד תשרי 464, מקבל שנה 7 מתשרי 458 עד תשרי 457 ואת מסע עזרא באביב 457. זו דרכם של הורן ווּד, והדרך שבה מגיע ר. לנסר ל־457: מניין תשרי עם תקופת ביניים אחרי הרצח, שבה הכס מיוחס תחילה לארטבנוס. הספר הזה אינו מבסס את 457 על הדרך ההיא אלא על גבול השבת (סעיף 4), ומחזיק בה כדרך שנייה, שנויה במחלוקת. כתב היתדות שותק על ארתחשסתא עד סתיו 464: אין טקסט מתוארך מן המחצית השנייה של 465, והתאריכים הבבליים הראשונים נופלים באוקטובר 464 (ו. ה. שיאה, JATS 12/1, 2001, 83-84). AP 6 מכנה בינואר 464 עדיין "ראשית המלוכה", ומנתון נותן לארטבנוס 7 חודשים. כנגד זאת עומד שאין טקסט בבלי מתוארך על שם ארטבנוס, ש-7 חודשים אינם נכנסים לפני AP 6, ושדרך זו אינה מוכיחה שעזרא מנה בשנות תשרי. העמדה הניטרלית, המתועדת ביותר, היא: שנה שביעית ניסן 458 עד אדר 457 (פרקר ודוברשטיין; דפוידט), עזרא בדרך באחד בניסן 458, היכן שגם בלנקינסופ וגם וויליאמסון מתארכים את עזרא 7.

נחמיה 1:1 ו־2:1 נשארים עומדים, אך נושאים משהו אחר ממה שהניחה להם המהדורה הקודמת לשאת. נחמיה שומע בכסלו של "השנה העשרים" את הבשורה הרעה מירושלים ועומד ארבעה חודשים לאחר מכן, בניסן, לפני המלך, עדיין ב"שנה העשרים": בלתי אפשרי בשנת ניסן, מובן מאליו בשנת תשרי. דרך המילוט ש"עשרים" ב־2:1 היא שיבוש סופרים אין מאחוריה שום כתב יד; ה. ג. מ. וויליאמסון פותר זאת בנוהג חצר, מניין מן העלייה לכס (WBC 16, 170), והבבלי מסיק מפסוקים אלה שלמלכי האומות מנו מתשרי (רב חסדא, בבלי ראש השנה ג ע״א). הפסוקים מראים אפוא שנת תשרי אצל כותב זיכרונות נחמיה. שכל מניין יהודאי של שנים פרסיות רץ כך, אין הם מוכיחים, והמסורת אינה מדברת בקול אחד: הירושלמי מונה גם למלכי האומות מניסן (ירושלמי ראש השנה 1:1), ולראיה חגי 1:15 וזכריה 1:1, החודש השישי והחודש השמיני באותה שנה שנייה לדריווש, בלתי אפשרי בשנת תשרי; הבבלי מחזיק בכללו מול הפסוקים האלה רק בתשובות אד הוק (בבלי ראש השנה ג ע״ב–ד ע״א). ומי שמעביר את מניין תשרי של נחמיה על עזרא 7, מגיע עם העלייה לכס של אוגוסט 465 עדיין ל־458. הנימוק שהמהדורה הקודמת קראה לו "נושא" אינו נושא את תאריך מסעו של עזרא; הוא כן נושא שביהודה הייתה ידועה שנה מתשרי לתשרי, הלוח שעליו נופל גבול השמיטה של סעיף 4.

4 · העידן: גבול מחזור השמיטה

הצו יוצא ב־458; המניין נפתח בתשרי 457. חצי השנה הזאת היא בחירה עם יסוד.

69 השבועים הם שבועי שמיטה. דניאל קורא את 70 השנים של ירמיהו (דניאל 9:2), ודברי הימים ב 36:21 עושה אותן לשבתות שהארץ משלימה, "עַד־רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶיהָ"; השבועים של פסוק 24 נוטלים את המידה הזאת. מניין שמיטה רץ מתשרי לתשרי (משנה ראש השנה 1:1) ולפיכך אינו נפתח באמצע שנה, אלא בגבול המחזור הבא אחרי הצו, היכן שהתורה עצמה מניחה את הכרזתה השביעונית: הקהל, קריאת התורה לכל ישראל בחג הסוכות שאחרי שנת השמיטה (דברים 31:10-13; משנה סוטה 7:8). על המחזור של ב. צוקרמן 458/457 היא שנת שמיטה, תשרי 458 עד אלול 457: עזרא מגיע באב 458, חודשיים לפני שאותה שנת שמיטה מתחילה; גבול המחזור הראשון אחר כך הוא תשרי 457, בסופה, ו־483 שנות שמש רגילות הלאה, בלא שנת אפס, עומד תשרי 27 לספירה.

היסוד הזה חד מן הישן, שכן אינו דורש הנחה על אופן מניינו של עזרא; הוא גם יקר יותר, שכן הוא תלוי בשרשרת השמיטה השנויה במחלוקת.

צוקרמן מול ואכהולדר. בעד צוקרמן מדברת המסורת שהמקדש נפל ב־70 "בשנה שאחרי שנת השמיטה" (רבי יוסי; סדר עולם 30; בבלי ערכין יב ע״ב), אבן צוער מן העת העתיקה המאוחרת, ובלוסר, המשחזר את יוספוס ומגיע לאותה פאזה; גולדשטיין רואה את רצף ואכהולדר כ"full of errors". הפפירוסים אינם מכריעים: Mur 18, הפפירוס של ואכהולדר, נקרא בתרגום הטוב ביותר כתנאי פרוזבול ומסיר קלף אצל ואכהולדר בלי להניח קלף אצל צוקרמן; Mur 24 תלוי בשנה שבה מניחים למרד בר־כוכבא להתחיל, מרווח של שנה אחת, בדיוק הפער. בעד ואכהולדר מדברים ואכהולדר עצמו, יאנג, ולאחרונה ובאופן ראשוני, קלוור (2025, pp. 147–149). יתרונו של צוקרמן הוא אפוא ספרותי־רבני, לא תיעודי, וצר משהוא נראה. פרק 4, "השנים החסרות", חושף שסדר עולם מניח בדיוק 490 שנה בין שני החורבנות: 3828 − 3338 = 490, 70 השבועים של דניאל 9:24. בעוד ש־490 = 70 × 7 מציב את החורבן השני מעצם ההבנייה באותו מקום במחזור השמיטה כמו הראשון, הנתון "70 נפלה אחרי שנת שמיטה" אינו חופשי מפירוש דניאל שסדר עולם הוא. זה אינו מפריך את צוקרמן (רבי יוסי כתב בתוך 100 שנה מ־70; אבן צוער ובלוסר עומדים בנפרד מזה), אך התמיכה החזקה ביותר בשרשרת שעליה נשען העידן היא עצמה פירוש של הנבואה שהעידן אמור לשאת. במאה החמישית לפנה״ס אין, יתרה מזו, שום שנת שמיטה מתועדת: מיקומה של 458/457 חושב לאחור, לא נמדד.

המפריך חותך אפוא לשני הכיוונים. שנת שמיטה מתועדת מן המאה החמישית לפנה״ס על הפאזה של ואכהולדר שומטת את העידן תשרי 457 ומעבירה את הנחיתה ל־28; תיעוד של שנת השמיטה 68/69 מחוץ לכרונוגרפיה הרבנית מעמיד את צוקרמן על רגליו שלו ומסיר את השגת סדר עולם. כל עוד אין לא זה ולא זה, העידן תשרי 457 הוא בחירה מתועדת על שרשרת שנויה במחלוקת. [פַּרְשָׁנוּת]

שתי תוצאות. המהדורה הקודמת הניחה בפרק על ההתכנסות לשנת שמיטה מתשרי 27 עד תשרי 28 לחפוף לשנת השירות הראשונה ולדרשה בנצרת על שנת הרצון (לוקס 4:19); שנת השמיטה ההיא קיימת רק על ואכהולדר, ומי שבוחר לכל אירוע את השרשרת המסתדרת, עושה מה שפרק 5 אוסר לגבי היובל. קו השמיטה בלוקס 4 בטל (פרק 2, "ההתכנסות, בספירה ישרה"). ואת השנה תשרי 457 חולק הספר הזה עם הורן ווּד ועם לנסר, לא את היסוד: אצלם תשרי 457 היא תחילת שנת המלכות השביעית על עלייה לכס שנמנתה באיחור, כאן גבול המחזור הראשון אחרי צו של 458. שני יסודות לשנה אחת אינם שתי תמיכות, אלא שתי דרכים, שהספר הזה הולך באחת מהן.

5 · איזה צו: העיר, לא המקדש

דניאל מדבר על דבר "לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם"; צמד הפעלים להשיב ולבנות הוא משפטי ופיזי: להחזיר לתפקודה, ולבנות. מארבע ההחלטות הפרסיות הבאות בחשבון, שלוש עוסקות בדבר אחר.

כורש ודריווש נותנים היתר בנייה למבנה; נחמיה מקבל איגרות, מעבר בטוח ועצים מיער המלך. רק עזרא 7 מחזיר לירושלים מה ששום היתר מקדש אינו נותן: את עצמה, קהילת משפט במקום ערימת אבנים; אלגוריתם האלוהים מפרט את הפסוקים 25 ו־26 שורה אחר שורה (נספח A, חלק א). לבחירה יש ייחוס (פיוזי 1864 לשנה השביעית; פיין וארצ׳ר לצו עזרא; DARCOM כרך 3 לקו 457 · 27 · 31) והיא אינה מוצא חירום.

אך הרסקריפט שותק על בנייה. זו הנקודה החלשה ביותר של הפרק הזה והקלף החזק ביותר של המודל היריב: דניאל אומר "לבנות", ומשימת נחמיה נוגעת במפורש לעיר ולחומות. הכיסוי מונח בפרקטיקה, שמספקים מתנגדי היהודים עצמם: באיגרת זועמת לארתחשסתא הם מתלוננים שהיהודים "דִּי סְלִקוּ מִן־לְוָתָךְ עֲלֶינָא" בונים את העיר, "שׁוּרַיָּא שַׁכְלִלוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ" (עזרא 4:12-13). האשמה חסרת טעם אם דבר אינו מתרחש; תחת ארתחשסתא, לפני נחמיה, נבנתה אפוא העיר. והספרים מבחינים בעצמם בין צו לאיגרת. בעזרא 4:21 מבטיח ארתחשסתא החלטה עתידית: העיר תישאר מונחת "עַד־מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם". הטעם היחיד היוצא ממנו אחר כך הוא עזרא 7 ("מִנִּי שִׂים טְעֵם", 7:13, 21); נחמיה מקבל איגרות (אִגְּרוֹת, נחמיה 2:7-9). לפי דרך הדיבור של עזרא־נחמיה עצמם, "מוצא הדבר" הוא זה של 458.

האם הרסקריפט עצמו אמיתי? ל. גראבה העמיד את "המסמכים הפרסיים" שבעזרא בשישה מבחנים: "all the documents are late post-Persian works and probable forgeries, but [...] some features suggest a genuine Persian correspondence behind some of them" — "כל המסמכים הם יצירות מאוחרות שלאחר התקופה הפרסית וקרוב לוודאי זיופים, אך [...] מקצת המאפיינים מרמזים על התכתבות פרסית אמיתית שמאחורי אחדים מהם"; שווידרסקי רואה את נוסחת האיגרת כהלניסטית יותר מאשר אחמנית. וויליאמסון השיב במישרין (JTS 59, 2008): הספקנות נשענת "in most cases [...] on extraneous considerations relating to the composition of the book" — "ברוב המקרים [...] על שיקולים חיצוניים הנוגעים לחיבור הספר", בנימוקים "the same as those common a century ago" — "אותם עצמם שהיו רווחים לפני מאה שנה", והמקבילות המנהליות הפרסיות נושאות (פפירוס הפסח מיב, TAD A4.1, שבו הכתר מסדיר הוראות פולחן למושבה יהודית; כתובת אוג׳אהורסנת; הכתובת התלת־לשונית מקסנתוס). האמצע בר־ההגנה, גרעין פרסי אותנטי שעובד עריכתית, נשאר עומד אפילו אצל גראבה, ולדניאל 9:25 די בו: מנדט ממשי של ארתחשסתא הראשון בשנתו השביעית. [מְתֻעָד]

6 · החשבון והמידה

החשבון אינו דורש שנה מלאכותית ולא מידה נבואית: שנות שמש רגילות, כמו בכל מקום בכתוב.

נקודת הסיום. משיח הוא נמשח, ומשיחתו של ישוע אינה לידתו ואינה צלבו, אלא טבילתו: "מְשָׁחוֹ אֱלֹהִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבִגְבוּרָה" (מעשי השליחים 10:38), והוא אומר זאת בנצרת בעצמו, כשישעיהו 61 פתוח: "רוּחַ אֲדֹנָי עָלַי יַעַן מָשַׁח אֹתִי [...] הַיּוֹם נִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הַזֶּה" (לוקס 4:18-21). 69 השבועים רצים אל הירדן, ושם עומדת שנת 27. על המניין הסורי־מקדוני שCasus 31 נוקט ללוקס 3:1 מתחילה השנה ה־15 לטיבריוס ב־20 באוקטובר 27; יוחנן מופיע אחר כך, והטבילה נופלת בשלהי סתיו 27 או בחורף 27/28. 483 השנים נוחתות בתשרי 27, המשיחה באה בתוך אותה שנה. שההיסטוריה הרגילה, לאורך 46 שנות המקדש וחלון לוקס 3:1, מגיעה לאותה שנה, נמדד בCasus 31, והחץ מצביע לכיוון אחד: הנבואה נשענת על ההיסטוריה היכן שהן חופפות, ההיסטוריה בשום מקום על הנבואה.

שתי קריאות, שנה אחת. היצירה הזאת קוראת את דניאל 9:26-27 ככיאזם עם שני נגידים: המשיח הנכרת, והנגיד הבא ששבועו עודנו עתידי; הצלב נופל אז בסוף חצי השבוע המשתקף של המשיח, שירותו בן שלוש השנים וחצי, לא באמצע השבוע ה־70. הקריאה הרצופה, כבר אצל אוסביוס, הקוראת את 9:27 על המשיח, מגיעה לאותה שנה; ההבדל מפורט בCasus 31 (פרק 17) ובהברית עם הרבים. גם החישובים הכנסייתיים הקדומים ביותר (טרטוליאנוס: הסבל בימי "שני הגמינים"; קלמנס: השנה ה־16 לטיבריוס) נוחתים אצל 29, קרוב ל־27–31 ורחוק מ־33; בנקודות המוצא הלקויות שלהם הם מעידים על טיפוס הפירוש, הצלב בתוך השבועים, לא על הדיוק.

7 · מה האחרים משלמים, ומה הספר הזה משלם

מי שמציב את הצלב ב־30 או ב־33 ובכל זאת מחשב עם דניאל 9, חסרה לו במסגרת הזאת שנה במקום כלשהו והוא משלם על כך במקום כלשהו. פ. ג׳ונס מרוויח את השנה בקצה הקדמי: ארתחשסתא היה כביכול שליט־שותף כבר מ־474, כך שהשנה ה־20 נופלת על 454 והחשבון נסגר על 30; שום לוח, קאנון או פפירוס אינו תומך בשותפות המלוכה הזאת, שקיימת כדי שהחשבון יסתדר ומנוגדת לחמשת העוגנים של סעיף 2. לנסר חולק את העידן תשרי 457 ואת הטבילה ב־27, מחשב שנתיים וחצי של שירות ונוחת על צלב ב־30, אחרי השבוע ה־69 אך מחוץ ל־70; ההסתעפות מונחת אצל יוחנן 5:1 (Casus 31, פרק 9 ופרק 14). הוהנר מעתיק את נקודת המוצא ל־444 ומשלם בשנה המלאכותית של סעיף 6. המגינים האקדמיים של 30, כגון ג׳. פ. מאייר, אינם משתמשים בדניאל 9 כמניין שנים מטעמים עקרוניים; הם אינם משלמים דבר ואינם משתתפים במשחק. ואסכולת 457 טוענת בזהירות רבה מהדהּ: ו. שיאה מחזיק את שנת הצלב ב־DARCOM 3 על "A.D. 30 or A.D. 31 [...] an accuracy of plus or minus one year in 490" — "30 לספירה או 31 לספירה [...] דיוק של שנה אחת לכאן או לכאן ב־490". המרווח הזה נשאר גלוי.

המאזן: 458, במניין מתשרי 457, אל המשיחה ב־27 ושלוש שנים וחצי לאחר מכן אל פסח 31 הוא הצירוף היחיד בלא חוליה כפויה: אין שותפות מלוכה רפאים, אין שנה מלאכותית, אין צלב מחוץ לשבועים. המחיר של עצמו משולש ועומד בשורה אחת עם מה שהאחרים משלמים. העידן נשען על גבול השמיטה, הקיים רק על צוקרמן, בחירה מתועדת אך שנויה במחלוקת עם המפריך של סעיף 4. צלב ב־31 דורש את אדר ב׳ של אותה שנה (Casus 31, פרק 8). ולוקס 3:1 ויוחנן 2:20 מתירים את טבילת 27, אך אינם כופים אותה; Casus 31 קורא למניין הסתווי של השנה ה־15 "לא מתועד, לא מופרך" (פרק 9). שלוש חוליות פרשניות, כל אחת מוגנת במקומה. כאן עומדת הראשונה.

8 · המצב

שני דברים אין הפרק הזה נושא. מי שמניח לשבוע ה־70 להסתיים ב־34, משתמש ברצון בסקילת סטפנוס כאבן ראשה; היא אינה ניתנת לקיבוע כרונולוגי עצמאי, המרווח המחקרי רץ מכ־32 עד 36, ו־34 היא בתוכו האמצע. שנת 34 מתיישבת עם הנבואה, אך אינה מוכיחה אותה; מי שעושה זאת בכל זאת, חושב במעגל. ושנת 31 עצמה אינה באה מכאן: 483 השנים מספקות משיחה, לא צלב; הצעד מ־27 ל־31 הוא משך השירות של Casus 31.

החזיתות פתוחות. האסכולה הביקורתית (ג׳. ג׳. קולינס) קוראת את השבועים כסכמה שנכתבה בדיעבד על משבר החשמונאים, כשה"משיח" של פסוק 26 הוא הכוהן הגדול חוניו השלישי; מחירה הוא שהמניין אז מסתדר בערך בלבד, ודווקא על הדיוק סובבת הקריאה המשיחית. על שרשרת השמיטה עומד קלוור מול צוקרמן, על הרסקריפט גראבה מול וויליאמסון. ובנקודה אחת הרוב צודק: עזרא נוסע ב־458.

מסומן חוליה אחר חוליה: חמישה עוגנים תחת 465 והשנה השביעית על 458, מְתֻעָד; צו אחד מן הארבעה הרוצה את העיר משוקמת, מְתֻעָד, עם מקומו של עזרא 4 כבחירה מסומנת; החשבון מתשרי 457 אל 27, מְחֻשָּׁב; העידן על גבול השמיטה ועקרון יום־שנה, פַּרְשָׁנוּת, עם מפריך. מי שדוחה את שתי ההנחות, הפריך את הפרק הזה ולא דבר אחר; מי שמקבל אותן, מקבל חשבון הנוחת על המשיחה, בשנה שבה עמדה ההיסטוריה כבר בכוחות עצמה. פרק 5 אומר על קצה־המניין ששתי היתדות הזהובות, 457 ושנת 31, אינן תלויות בשישת האלפים. הפרק הזה אומר על היתד הראשונה במה היא כן תלויה.

נספח · מקורות ומצב אימות

מצב: [במלואו] מקור ראשוני נבדק במלואו · [משני] דרך מסירה אמינה · [מְחֻשָּׁב] משלנו, בר־שחזור · [רשימת יתרה] טרם אומת במקור הראשוני.

אומת במקור הראשוני: BM 32234 (תצלום ודיון; ה־editio princeps לא נבדק עצמאית); הקאנון של תלמי (Livius.org); דיודורוס 11.69 (LacusCurtius); תוקידידס 1.137.3 (Perseus); יב AP 6 (תיארוך כפול); נחמיה 1:1; 2:1; עזרא 4:7-23; 6:14; 7:7-9, 12-26; 9:9; חגי 1:15; זכריה 1:1; דניאל 7:25; 9:24-27; 12:7; התגלות 11:2-3; 12:6,14; 13:5; דברי הימים ב 36:21; ויקרא 25; דברים 31:10-13; משנה ראש השנה 1:1; משנה סוטה 7:8; בבלי ראש השנה ג ע״א–ד ע״א; ירושלמי ראש השנה 1:1; טרטוליאנוס, Adv. Iud. 8 (New Advent); קלמנס, Strom. 1.21 (CCEL); לנסר, ABR (biblearchaeology.org: "Did Ezra Come to Jerusalem in 457 BC?"; "The Going Forth of Artaxerxes' Decree"; "Daniel 9:24-27: The Sixty-Ninth and Seventieth Weeks"); הורן ווּד, The Chronology of Ezra 7 (PDF מלא) ו"The Fifth-Century Jewish Calendar at Elephantine" (JNES 13, 1954); שטרן, "The Babylonian Calendar at Elephantine", ZPE 130 (2000) 159-171; פיין, JETS 21/2 (1978) 97-115; DARCOM (Daniel and Revelation Committee) כרך 3 (שיאה); שיאה, JATS 12/1 (2001) 83-84 (עליית ארתחשסתא לשלטון); וויליאמסון, "The Aramaic Documents in Ezra Revisited", JTS 59 (2008) 41-62; גראבה, "The Persian Documents in the Book of Ezra" (2006).

מחושב: ירחים חדשים ושוויון הסתיו של 465 לפנה״ס (יוליאני); שלושת המניינים של השנה השביעית; נחיתת 483 השנים על צוקרמן ועל ואכהולדר; 3828 − 3338 = 490; מניין הימים 5 במרץ 444 לפנה״ס עד 30 במרץ 33 (173,884) לעומת 483 × 360 (173,880); השוויון של 444 לפנה״ס.

משני, לא אומת עצמאית: פורטן, Archives from Elephantine (1968), דרך שטרן והספרות המקצועית; וויליאמסון, WBC 16, 170 (פתרון נוהג החצר לנחמיה 1:1) ובלנקינסופ שם; פרקר ודוברשטיין ודפוידט (JAOS 1995) לשנה השביעית, דרך לנסר; צוקרמן (1857) וּואכהולדר (HUCA 44, 1973) דרך בלוסר, גולדשטיין, יאנג וקלוור (2025); סדר עולם 30 ובבלי ערכין יב ע״ב דרך הספרות המקצועית; אבן צוער; Mur 18 ו־Mur 24 דרך המהדורות; פיוזי (1864) דרך ISBE; ארצ׳ר דרך ציטוט; פיין, ראה לעיל; טבלת שותפות המלוכה של ג׳ונס (עמ׳ 268); מאייר, A Marginal Jew I, 386-402; שווידרסקי והוהנר משניים; אוסביוס לקריאה הרצופה; מרווח סטפנוס (JATS 9/1-2, 1998); מילוני חרוץ (אכדית charitsu).

קישור. הפרק הזה נושא את נקודת המוצא (458, במניין מתשרי 457) ואת המשיחה (27). הוא אינו נושא דבר על נקודת הסיום (34) ודבר על שנת 31 עצמה; זו באה מCasus 31. ללוח של 31 ראה Casus 31, פרק 8; לשנה ה־15 לטיבריוס ול־46 שנות המקדש פרק 9 שם; לסדר עולם ולפער אצל הפרסים פרק 4 של הספר הזה; לקצה־המניין פרק 5. אלגוריתם האלוהים בונה על המניין הזה את השעון (פרק 7, נספח A); הפרק הזה שוקל אותו.