הליטורגיה כמעט הגיעה אל קצה. העיר הנופלת קמה, הבנייה מחדש הובטחה, אל הרועה קראו, והעמים נאלמו. ועתה, כעוגב הפותח את כל מנעניו, נשמע אקורד החתימה — והוא שאלה שהיא בעת ובעונה אחת גם התשובה. והוא גם, במלוא מובן המילה, המענה ללעג שעמד בדיוק במרכזו של פרק זה: במקום שבו לגלגה האויבת "איו יהוה אלוהיך?" (7:10), שם שרה עתה השארית בחזרה: "מי אל כמוך?"
"מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע — לשארית נחלתו? לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו; יכבוש עוונותינו. ותשליך במצולות ים כל חטאתם. תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:18-20).
זהו הסוף שאליו הלך הספר כולו בדרכו. השם שהוצב כחידה בפסוק הראשון ממש — מיכה, "מי כיהוה?" — מושר כאן, באחרון ממש, בחזרה אל אלוהים: מי אל כמוך, "מי אל כמוך?" ספר שלם שאל הנביא מיהו האל הזה, והתשובה מתגלה: אל שאינו שוקל את האשמה כי אם נושא אותה, שאינו מונה את החטא כי אם מטביע אותו, שמרפה מחרונו משום שאין הוא יכול אחרת מלאהוב — "כי חפץ חסד הוא".
וזה מתרחש למען נהנה אחד מוגדר היטב. נשיאת האשמה, המעבר על הפשע, ההרפיה מן החרון, הרחמים — כל מה ששני הבתים הראשונים מונים — חל על "שארית נחלתו" (7:18). לא עם גדול ועצום, לא אנשים שיש עוד בידם משהו להסתמך עליו, כי אם חופן ששרד בקושי את הכברה ועומד בידיים ריקות. למען זה הוא עושה זאת — לא משום שמגיע לו, כי אם משום שהוא שלו.
ואז מתרחב ההימנון, בדיוק במקום שאין מצפים לכך. הבית השלישי אינו אומר עוד "אנחנו" כי אם "הם" — "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (7:19ב; התרגום היווני מחליק זאת ל"חטאתינו") — ופסוק החתימה נוקב ביעקב ובאברהם (7:20). הנהנה אינו נקבע אפוא פעם אחת: השיר מתחיל בשארית השרה ומסתיים בעם שממנו נותרה ובאבות שלהם הובטח. השארית אינה היעד הסופי כי אם המקום שבו היעד מתחיל.
שירת ההלל מטפסת אל שיאה באופן שבו האל הזה נוהג באשמה, שכן הוא עושה בה שלושה דברים, וכל אחד מרחיק לכת מקודמו. תחילה הוא נושא אותה — הוא כורע ומרים משא שמעולם לא היה שלו, אשמת עם שנטש אותו, ומעלה אותו על כתפיו שלו. אחר כך הוא כובש אותה: "יכבוש עוונותינו", בפועל שבו מחזיקים אויב מובס תחת הרגל — כאילו החטא הוא צבא שיש לנצחו. ולבסוף הוא מטביע אותה: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". אותו ים עצמו שנסגר פעם על מרכבות פרעה נסגר עתה על האשמה, והיא אינה עולה עוד. היציאה השנייה אינה מטביעה את מצרים, כי אם את החטא.
ויש מילה אחת שמיכה משמיט. נוסח החסד של סיני, שממנו נארג ההימנון הזה כולו, מסתיים בחומרה: "ונקה לא ינקה" (שמ' 34:7). על כך שותק מיכה, ומציב במקומה את הים. אין לעשות מזה יותר ממה שיש בו: הדקלומים של נוסח החסד אצל הנביאים ובתהילים משמיטים כולם את החתימה ההיא — יואל, יונה, התהילים, נחמיה (יואל 2:13; יונה 4:2; תה' 86:15; 103:8; 145:8; נחמ' 9:17, 31) — ורק תפילת ההפצרה של משה ונחום מחזיקים בה (במ' 14:18; נח' 1:3). ההשמטה היא מוסכמת הסוגה, לא המצאתו של מיכה.
התערבותו שלו מונחת שורה אחת הלאה, והיא מרחיקת לכת יותר. נוסח סיני ממשיך בפקידת "עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמ' 34:7). פסוקו האחרון של מיכה אומר: "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:20). אותה מילה, התפקיד ההפוך: במקום שבו היו האבות בסיני ערוץ האשמה, הם אצל מיכה קרקע החסד. מה שירשו מהם היה אשמה; מה שיורשים מהם הוא שבועה. זו בחירתו של הספר, והיא מסבירה מדוע ההימנון אינו יכול להיעצר בים אלא חייב להמשיך אל אברהם. לאחר שהמשפט ירד עד לתחתית האחרונה — רכוש, מקדש, משפחה, האשמה עצמה — נותר דבר אחד שהמשפט אינו יכול להרוס, משום שאינו של האדם: הבטחה שאלוהים נשבע בעצמו (בראשית 22:16; שמות 32:13). הברית החדשה שמעה את פסוק החתימה ההוא כך: "לעשות חסד עם אבותינו [...] השבועה אשר נשבע לאברהם אבינו" (לוקס 1:72-73; השוו 1:54-55) — חסד, אבות, שבועה, אברהם, באותו הרכב כמו במיכה 7:20. (השמטת ונקה כמוסכמת סוגה של דקלומי החסד: מְחֻשָּׁב — מן הדקלומים שמחוץ לשמות 34 רק במדבר 14:18 ונחום 1:3 מחזיקים בה; ההיפוך מאבות־כערוץ־אשמה לאבות־כקרקע־חסד: שָׁקוּל, בחוזקה — המילים עומדות בשני הכתובים; לוקס 1:72-73 כקליטה של 7:20: מְתֻעָד הֵיטֵב — ארבעה מונחים משותפים במערך אחד.)
ובלב שירת ההלל עומדת שיבה. כנקודת ציר, באמצע השיר, נשמעת מילה אחת: "ישוב" — לא "הוא יעשה שוב" דבר־מה, כי אם האל אשר הלך לו חוזר. שכן הייתה היעדרות: "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יבקשו פני", אמר בפי הושע (הו' 5:15). ועתה הוא פונה בדרך וחוזר — האיש שיצא מן הדלת נכנס בה שוב. על מילה אחת זו, שיבה, סובבת כל החתימה.
שולחן העבודהלשארית נחלתו
הצירוף לשארית נחלתו — "לשארית נחלתו" (7:18) — הוא מבחינה דקדוקית צירו של ההימנון, והוא ניתן לחיתוך בשתי דרכים. קנייני: המילים שייכות לבינוני השני, ואז כתוב "עובר על פשע של שארית נחלתו" — השארית היא הצד שעל אשמתו עוברים. כ־dativus commodi: המילים פותחות את שורת הטובות הבאה, ואז כתוב "למען השארית" — השארית היא הצד שלטובתו אלוהים פועל. הספר הזה הלך תחילה בחיתוך השני; הוא בר־הגנה, אך הוא מנוגד לאתנח המסורתי שעל נחלתו, לתרגום היווני, הלטיני, הסורי והארמי, ולרוב הפירושים. (התרגום היווני אכן מציב יחסת דאטיב, tois kataloipois, אך תולה אותה בבינוני שלפניה: "העובר על הרשעות, לטובת הנותרים". ה"למען" הוא אפוא עתיק; החיבור קדימה — לא.) לפיכך אין להציגו כקריאה הקבועה.
ואין צורך בכך, שכן הנקודה עומדת בשני החיתוכים. בראשון מקבלת השארית את הסליחה; בשני היא מקבלת את כל הבא אחריה. בשתי הפעמים השארית היא הנהנית, וזה מה שנושא את ההימנון.
הטיעון החזק מן הקולומטריה הוא הניב. שני הפעלים של 7:18 נוטלים במקומות אחרים למ"ד של האדם בדיוק במשמעות זו. נשא ל-: "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בר' 18:26), "סלח נא לעוון העם הזה" (במ' 14:19). עבר ל-: "לא אוסיף עוד עבור לו" — כלומר: לא אחוס עוד — אומר יהוה פעמיים על ישראל אצל עמוס (עמ' 7:8; 8:2). מיכה מציב את עבר עם על על החטא ואת הלמ"ד על הקבוצה: בדיוק במקום שבו עמוס שם את הלמ"ד שלו. עמוס מונע את המעבר מ"עמי ישראל"; מיכה מעניק אותו לשארית. אין זו סתירה כי אם הסטת נמען — מן העם כמכלול אל השארית שנותרה. וירמיהו מספק את התאום המושגי: "יבוקש את עוון ישראל ואיננו [...] כי אסלח לאשר אשאיר" (יר' 50:20) — פועל סליחה, למ"ד של האדם, והשורש שאר שממנו נוצרה שארית עצמה.
ואז המילה השנייה: נחלה, "נחלה, קניין". עמה נסגר חוט שנפתח בפרק השני. שם גזלו התקיפים "איש ונחלתו" (2:2) — האחוזה שאינה ניתנת להעברה, שיהוה הקצה לכל משפחה. עתה מתברר שהנחלה ההיא היא קניינו של אלוהים עצמו: העם הוא "צאן נחלתך" (7:14) והשארית היא "שארית נחלתו" (7:18). מה שבני אדם גזלו הוא שלו. על ההר התפלל משה שאלוהים ייקח את העם לנחלה (ונחלתנו, שמ' 34:9, פסוק אחד אחרי נוסח החסד); במיכה מתברר שאלוהים עשה זאת.
וכאן טמונה התגלית החדה ביותר של החתימה, שהספר הניח לה קודם לכן. הצירוף שארית + נחלה עומד בכל המקרא בשני מקומות. הראשון הוא גזר דין: "ונטשתי את שארית נחלתי ונתתים ביד אויביהם" (מל"ב 21:14, על יהודה של מנשה). השני הוא מיכה 7:18. הם היפוכם זה של זה, מילה במילה: מה שננטש שם, נסלח כאן. פסוק החתימה של מיכה הוא התשובה לגזר דינו של מנשה. והתגלית לא רק נושאת, היא גם תוחמת: "נחלה" אינה מבטיחה דבר. אלוהים יכול לנטוש את נחלתו, ועשה זאת. המילה היא עילה לפנייה, לא ערובה — ודווקא משום כך ההימנון אינו יוצא אל הנחלה כי אם אל השבועה (7:20). מה שמסגרת זו קובעת מבחינה פרשנית, מפתח ספר האחות מי אל כמוך בדרך הגותית. (קריאת הנהנה, בלא תלות בקולומטריה: מְתֻעָד הֵיטֵב; חיתוך ה־dativus commodi לעצמו: שָׁקוּל — נגד האתנח והגרסאות העתיקות; ניב הלמ"ד של נשא ועבר (בר' 18:26; במ' 14:19; עמ' 7:8; 8:2; יר' 50:20): מְתֻעָד הֵיטֵב; הכתוב התאום מל"ב 21:14: מְחֻשָּׁב — שני מקומות בקאנון.)
שולחן העבודהמבנה שירת ההלל
שלושת פסוקי החתימה הללו אינם זרם רצוף כי אם טבעת בנויה בקפידה, והארכיטקטורה נעוצה באופן הפנייה. בית א (18א) פונה ישירות אל אלוהים, בגוף שני: השאלה "מי אל כמוך", ואחריה שני בינונים — "נושא עוון, עובר על פשע" — לא מעשה חד־פעמי כי אם טבעו הקבוע של אלוהים. בית ב (18ב-19א) מדבר על אלוהים, בגוף שלישי, ביחס אל "אנחנו", השארית. בית ג (19ב-20) שב אל הגוף השני, שוב אל אלוהים. אליו — עליו — אליו: תנועה קונצנטרית המניחה לקורא תחילה להתבונן, אחר כך להתוודות, ולבסוף שוב לסגוד. מילת האמצע שעליה סובבת הטבעת היא ישוב, "הוא ישוב". ובתוך אותה טבעת רצה ההדרגה ביחסו של אלוהים אל החטא — נשיאה (18א) ← כבישה (יכבוש, 19א) ← השלכה אל הים (19ב) — שאחריה הולך הטקסט הראשי שלמעלה.
ההימנון מונה 37 מילים גרפיות — בדיוק כמספר מילות נוסח החסד של סיני שממנו נארג (שמות 34:6-7) — והאמצעית שבהן (התשע־עשרה) היא אותה ישוב, כשם שאמצע המקור היה המילה נושא. זוהי התאמה הניתנת לספירה; מה שהיא מתכוונת אליו היא שאלה אחרת. (הספירה: מְתֻעָד הֵיטֵב — ניתנת לספירה ידנית (מקף בנפרד, עיצורים בלבד); שהצורה היא מידה שעוצבה בכוונה: שָׁקוּל; אין זו הוכחה. השווה את ההסתייגות באשר לקומפוזיציה של פרק ז (חלק ח).)
ארכיוןחתימת השם ושירת הים
חתימת ידו של הספר עומדת ב-7:18, והיא ממוקמת בדיוק. מי אל כמוך, "מי אל כמוך", הוא שמו של הנביא עצמו, כתוב במלואו ומוחזר לאלוהים — מיכה הוא צורתו המקוצרת של מיכיהו, "מי כיהוה". אך המילים אינן רק שמו; הן ציטוט. שירת הים, שאותה שרו משה וישראל לאחר שהים נסגר על פרעה, נפתחת בשאלה זו ממש: "מי כמוך באלים (מי כמוך באלים), יהוה?" (שמ' 15:11). ואין זה הד רופף, אף שיש לדייק במה בדיוק משותף. שירת הים אומרת מי כמוך באלים יהוה — "מי כמוך בין האלים"; מיכה אומר מי אל כמוך — "מי אל כמוך". המילה אל עומדת בשתיהן, אך בשמות כרבים עם מילת יחס ובמיכה כנשוא עצמו; הצירוף המדויק של 7:18 מופיע בכל המקרא פעם אחת בלבד. מה שקושר את השתיים אינו אפוא נוסחה זהה אחת כי אם שלושה חוטים בבת אחת, ודווקא משום כך אין זה מקרה. אחד: מי כמוך, השאלה עצמה, נשמעת בשמות 15:11 פעמיים — בשום מקום אחר בקאנון אין היא כפולה. שניים: אותו פסוק מכנה את אלוהים עושה פלא, "העושה פלא" — ויציאת מצרים השנייה של מיכה מבטיחה נפלאות, "נפלאות" (7:15), מאותו שורש. שלושה: שמות 15:5 אומר על צבא פרעה שהוא "ירד במצולות (בִמְצוֹלֹת) כמו אבן" — ומיכה משליך את החטאים "במצולות (בִּמְצֻלוֹת) ים" (7:19). שלוש נקודות מגע בתוך שבעה פסוקים של שיר אחד (שמ' 15:5-11), כל אחת ניתנת לספירה — השאלה הכפולה ייחודית, מצולה עומדת 11 פעמים בקאנון, שם העצם פלא 13 פעמים — ושלושתן עוברות דרך חתימת מיכה. מיכה חותם את ספרו בשיר הניצחון שעל שפת הים, והוא משלים את התמונה: כשם ששם הושלך האויב אל הים, כך מושלכים כאן החטאים אליו. היציאה השנייה אינה מטביעה את מצרים, כי אם את האשמה. (המגע המשולש עם שמ' 15:5 ו-15:11: מְחֻשָּׁב; הצירוף המדויק מי אל כמוך כצירוף יחידאי: מְחֻשָּׁב; שמיכה אוחז במתכוון בשירת הים: שָׁקוּל, בחוזקה.)
שולחן העבודהשמות 34, נמשך עד התחתית
ההימנון ארוג מתוך התגלותו העצמית המפורסמת ביותר של אלוהים: נוסח החסד של סיני. "יהוה, יהוה, אל [...] ארך אפיים ורב חסד ואמת [...] נושא עוון ופשע וחטאה (נושא עוון ופשע וחטאה)" (שמ' 34:6-7). מיכה נוטל אותו מילה במילה: "נושא עוון (נושא עוון)" (7:18), "לא החזיק לעד אפו" (אורך האפיים), ובחתימה הצמד "אמת ליעקב, חסד לאברהם" (7:20) — חסד ואמת, בדיוק שתי המילים של שמות 34:6. אך סיפה אחת מיכה משמיט. נוסח סיני ממשיך: "ונקה לא ינקה" (ונקה לא ינקה, שמ' 34:7). על כך שותק מיכה — ובמקומו הוא משליך את החטאים אל הים. את משמעות ההשמטה שוקל הטקסט הראשי; כאן נחשב המצאי, והוא צר מ"הכול". חוזרים מילה במילה: נושא עוון (34:7 ← 7:18), פשע (34:7 ← 7:18), חסד (34:6-7 ← 7:18, 20) ואמת (34:6 ← 7:20). כרעיון, לא כמילה, חוזרים אורך האפיים (ארך אפים, 34:6 ← "לא החזיק לעד אפו", 7:18) והרחמים (רחום, 34:6 ← ירחמנו, 7:19, אותו שורש). אינם חוזרים: חנון, "נוצר חסד לאלפים", פקידת עוון אבות על בנים — וסעיף העונש ונקה לא ינקה. את האחרון חולק מיכה עם כמעט כל הדקלומים המאוחרים של הנוסח; רק במדבר 14:18 ונחום 1:3 מחזיקים בו. מה שמיכה כן עושה לבדו עומד ב-7:20: האבות, שבשמות 34:7 הם ערוץ האשמה, נעשים קרקע השבועה. (השאילה משמ' 34:6-7: מְתֻעָד הֵיטֵב; מצאי מה שחוזר ומה שלא: מְחֻשָּׁב; השמטת ונקה כמוסכמת סוגה: מְחֻשָּׁב; היפוך האבות כהתערבותו של מיכה עצמו: שָׁקוּל, בחוזקה.)
שולחן העבודההשבועה המבטיחה הכול
על מה נשען החסד הזה? לא על האדם, כי אם על שבועה. "אשר נשבעת (נשבעת) לאבותינו מימי קדם" (7:20). מילותיו האחרונות של הספר מצביעות לאחור אל האבות — אברהם ויעקב — ואל ההבטחה שאלוהים נשבע להם באופן חד־צדדי (בר' 15). אותה שבועה "מכנסת את כל ההבטחות לאחת": עם, ארץ, גוי גדול, וברכה לכל העמים. והיא בלתי הפיכה, שכן אלוהים נשבע בעצמו. כך אין הסליחה של 7:18-19 עומדת על חול נודד: היא מעוגנת בברית שאלוהים אינו יכול להפר בלי לכפור בעצמו. ו"מימי קדם" (מימי קדם, 7:20) מתחרז עם מוצאו של המושל, אשר "מוצאותיו מקדם, מימי עולם" (5:1): ההבטחה ומי שמגשים אותה באים שניהם מאותו עומק של עבר. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
שולחן העבודהמבנה הספר כולו
עתה, משהושג הסוף, נעשית הארכיטקטורה של המכלול גלויה. מיכה נחלק לתשע יחידות ספרותיות — (1) פרק א; (2) 2:1-11; (3) אי הישועה 2:12-13; (4) פרק ג; (5) 4:1-7; (6) 4:8-5:5; (7) 5:6-14; (8) 6:1-7:6; (9) 7:7-20 — המתקבצות לחמישה מכלולים גדולים: א (פרק א) · ב (ב-ג, עם אי הישועה 2:12-13 כמרכזו הענייני) · ג (ד-ה) · ד (6:1-7:6) · ה (7:7-20). ומעל מכלול זה משתרע מבנה קונצנטרי, כיאזם: החורבן הבא (1) ‖ היפוך החורבן (7:8-20); המנהיגים המושחתים (3) ‖ העיר המושחתת (6); ובמרכז השיקום המפואר (4-5) — ההר, המושל, השארית. לבו של הספר אינו המשפט כי אם הישועה; כל המקיף אותו נוטה אליו. כך מאשר המבנה את מה שהתוכן אומר: המשפט הוא מעבר, השיקום הוא התכלית. לצד כיאזם זה רצה שלישיית קריאות ה"שמעו!" (1:2; 3:1; 6:1), החזקה לא פחות, שכל אחת מהן היא ריב היורד ומתהפך; שתי הקריאות מחזקות זו את זו. (תשע היחידות והחלוקה לחמישה א-ה: מְתֻעָד הֵיטֵב; הכיאזם העל־מבני: שָׁקוּל — מקרו־מבנה ניתן לזיהוי, לא הוכחה מחייבת.)
לבהתשובה לשם
לאורך ספר שלם עמדה השאלה בחלל ללא מענה: מי כיהוה? הוא יצא לשפוט, המס את ההרים, הפיל את המקדש, ראה את המשפחה נשברת. ובכל פעם נדמה היה שהשאלה מתחדדת יותר מן התשובה. אך כאן, בעמוד האחרון, נופלת התשובה — והיא אינה דוקטרינה כי אם שירת הלל. מי כאל הזה? אין איש. שכן אין כוח אחר, אין אלוהות אחרת, אין עיקרון אחר העושה באשמה את מה שהוא עושה בה: לא להתעלם ממנה, לא לייפותה, לא למנותה — כי אם לשאת אותה, לכבוש אותה, להטביע אותה בים שממנו לא שב דבר. האל שיצא לשפוט, יצא להושיע; אותו שער עצמו, שני פנים, והפנים האחרונים הם חסד. חטאיך מונחים בקרקעית הים, והים אינו מחזיר את מתיו. זה מי שהוא. והוא עושה זאת למען מי שיש בידו הכי מעט — למען השארית העומדת בידיים ריקות ואינה יכולה להביא דבר מלבד שבועתו שלו: לא משום שמגיע לך, כי אם משום שאתה שלו. ושמו — השם שבו נפתח הספר הזה ובו הוא נחתם — הוא השאלה שרק הוא יכול לענות עליה: מי אל כמוך?
כאן מסתיים החלון אל הקץ. מה שהחל כהזמנה לדין על העמים (1:2) נחתם כשירת הלל על שפת הים (7:18-20) — ובין שני אלה משתרעת כל הדרך מן המשפט אל הרחמים, נמדדת מול האחד שאין דומה לו.
הליטורגיה כמעט הגיעה אל קצה. העיר הנופלת קמה, הבנייה מחדש הובטחה, אל הרועה קראו, והעמים נאלמו. ועתה, כעוגב הפותח את כל מנעניו, נשמע אקורד החתימה — והוא שאלה שהיא בעת ובעונה אחת גם התשובה. והוא גם, במלוא מובן המילה, המענה ללעג שעמד בדיוק במרכזו של פרק זה: במקום שבו לגלגה האויבת "איו יהוה אלוהיך?" (7:10), שם שרה עתה השארית בחזרה: "מי אל כמוך?"
"מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע — לשארית נחלתו? לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו; יכבוש עוונותינו. ותשליך במצולות ים כל חטאתם. תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:18-20).
זהו הסוף שאליו הלך הספר כולו בדרכו. השם שהוצב כחידה בפסוק הראשון ממש — מיכה, "מי כיהוה?" — מושר כאן, באחרון ממש, בחזרה אל אלוהים: מי אל כמוך, "מי אל כמוך?" ספר שלם שאל הנביא מיהו האל הזה, והתשובה מתגלה: אל שאינו שוקל את האשמה כי אם נושא אותה, שאינו מונה את החטא כי אם מטביע אותו, שמרפה מחרונו משום שאין הוא יכול אחרת מלאהוב — "כי חפץ חסד הוא".
וזה מתרחש למען נהנה אחד מוגדר היטב. נשיאת האשמה, המעבר על הפשע, ההרפיה מן החרון, הרחמים — כל מה ששני הבתים הראשונים מונים — חל על "שארית נחלתו" (7:18). לא עם גדול ועצום, לא אנשים שיש עוד בידם משהו להסתמך עליו, כי אם חופן ששרד בקושי את הכברה ועומד בידיים ריקות. למען זה הוא עושה זאת — לא משום שמגיע לו, כי אם משום שהוא שלו.
ואז מתרחב ההימנון, בדיוק במקום שאין מצפים לכך. הבית השלישי אינו אומר עוד "אנחנו" כי אם "הם" — "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (7:19ב; התרגום היווני מחליק זאת ל"חטאתינו") — ופסוק החתימה נוקב ביעקב ובאברהם (7:20). הנהנה אינו נקבע אפוא פעם אחת: השיר מתחיל בשארית השרה ומסתיים בעם שממנו נותרה ובאבות שלהם הובטח. השארית אינה היעד הסופי כי אם המקום שבו היעד מתחיל.
שירת ההלל מטפסת אל שיאה באופן שבו האל הזה נוהג באשמה, שכן הוא עושה בה שלושה דברים, וכל אחד מרחיק לכת מקודמו. תחילה הוא נושא אותה — הוא כורע ומרים משא שמעולם לא היה שלו, אשמת עם שנטש אותו, ומעלה אותו על כתפיו שלו. אחר כך הוא כובש אותה: "יכבוש עוונותינו", בפועל שבו מחזיקים אויב מובס תחת הרגל — כאילו החטא הוא צבא שיש לנצחו. ולבסוף הוא מטביע אותה: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". אותו ים עצמו שנסגר פעם על מרכבות פרעה נסגר עתה על האשמה, והיא אינה עולה עוד. היציאה השנייה אינה מטביעה את מצרים, כי אם את החטא.
ויש מילה אחת שמיכה משמיט. נוסח החסד של סיני, שממנו נארג ההימנון הזה כולו, מסתיים בחומרה: "ונקה לא ינקה" (שמ' 34:7). על כך שותק מיכה, ומציב במקומה את הים. אין לעשות מזה יותר ממה שיש בו: הדקלומים של נוסח החסד אצל הנביאים ובתהילים משמיטים כולם את החתימה ההיא — יואל, יונה, התהילים, נחמיה (יואל 2:13; יונה 4:2; תה' 86:15; 103:8; 145:8; נחמ' 9:17, 31) — ורק תפילת ההפצרה של משה ונחום מחזיקים בה (במ' 14:18; נח' 1:3). ההשמטה היא מוסכמת הסוגה, לא המצאתו של מיכה.
התערבותו שלו מונחת שורה אחת הלאה, והיא מרחיקת לכת יותר. נוסח סיני ממשיך בפקידת "עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמ' 34:7). פסוקו האחרון של מיכה אומר: "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:20). אותה מילה, התפקיד ההפוך: במקום שבו היו האבות בסיני ערוץ האשמה, הם אצל מיכה קרקע החסד. מה שירשו מהם היה אשמה; מה שיורשים מהם הוא שבועה. זו בחירתו של הספר, והיא מסבירה מדוע ההימנון אינו יכול להיעצר בים אלא חייב להמשיך אל אברהם. לאחר שהמשפט ירד עד לתחתית האחרונה — רכוש, מקדש, משפחה, האשמה עצמה — נותר דבר אחד שהמשפט אינו יכול להרוס, משום שאינו של האדם: הבטחה שאלוהים נשבע בעצמו (בראשית 22:16; שמות 32:13). הברית החדשה שמעה את פסוק החתימה ההוא כך: "לעשות חסד עם אבותינו [...] השבועה אשר נשבע לאברהם אבינו" (לוקס 1:72-73; השוו 1:54-55) — חסד, אבות, שבועה, אברהם, באותו הרכב כמו במיכה 7:20. (השמטת ונקה כמוסכמת סוגה של דקלומי החסד: מְחֻשָּׁב — מן הדקלומים שמחוץ לשמות 34 רק במדבר 14:18 ונחום 1:3 מחזיקים בה; ההיפוך מאבות־כערוץ־אשמה לאבות־כקרקע־חסד: שָׁקוּל, בחוזקה — המילים עומדות בשני הכתובים; לוקס 1:72-73 כקליטה של 7:20: מְתֻעָד הֵיטֵב — ארבעה מונחים משותפים במערך אחד.)
ובלב שירת ההלל עומדת שיבה. כנקודת ציר, באמצע השיר, נשמעת מילה אחת: "ישוב" — לא "הוא יעשה שוב" דבר־מה, כי אם האל אשר הלך לו חוזר. שכן הייתה היעדרות: "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יבקשו פני", אמר בפי הושע (הו' 5:15). ועתה הוא פונה בדרך וחוזר — האיש שיצא מן הדלת נכנס בה שוב. על מילה אחת זו, שיבה, סובבת כל החתימה.
שולחן העבודהלשארית נחלתו
הצירוף לשארית נחלתו — "לשארית נחלתו" (7:18) — הוא מבחינה דקדוקית צירו של ההימנון, והוא ניתן לחיתוך בשתי דרכים. קנייני: המילים שייכות לבינוני השני, ואז כתוב "עובר על פשע של שארית נחלתו" — השארית היא הצד שעל אשמתו עוברים. כ־dativus commodi: המילים פותחות את שורת הטובות הבאה, ואז כתוב "למען השארית" — השארית היא הצד שלטובתו אלוהים פועל. הספר הזה הלך תחילה בחיתוך השני; הוא בר־הגנה, אך הוא מנוגד לאתנח המסורתי שעל נחלתו, לתרגום היווני, הלטיני, הסורי והארמי, ולרוב הפירושים. (התרגום היווני אכן מציב יחסת דאטיב, tois kataloipois, אך תולה אותה בבינוני שלפניה: "העובר על הרשעות, לטובת הנותרים". ה"למען" הוא אפוא עתיק; החיבור קדימה — לא.) לפיכך אין להציגו כקריאה הקבועה.
ואין צורך בכך, שכן הנקודה עומדת בשני החיתוכים. בראשון מקבלת השארית את הסליחה; בשני היא מקבלת את כל הבא אחריה. בשתי הפעמים השארית היא הנהנית, וזה מה שנושא את ההימנון.
הטיעון החזק מן הקולומטריה הוא הניב. שני הפעלים של 7:18 נוטלים במקומות אחרים למ"ד של האדם בדיוק במשמעות זו. נשא ל-: "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בר' 18:26), "סלח נא לעוון העם הזה" (במ' 14:19). עבר ל-: "לא אוסיף עוד עבור לו" — כלומר: לא אחוס עוד — אומר יהוה פעמיים על ישראל אצל עמוס (עמ' 7:8; 8:2). מיכה מציב את עבר עם על על החטא ואת הלמ"ד על הקבוצה: בדיוק במקום שבו עמוס שם את הלמ"ד שלו. עמוס מונע את המעבר מ"עמי ישראל"; מיכה מעניק אותו לשארית. אין זו סתירה כי אם הסטת נמען — מן העם כמכלול אל השארית שנותרה. וירמיהו מספק את התאום המושגי: "יבוקש את עוון ישראל ואיננו [...] כי אסלח לאשר אשאיר" (יר' 50:20) — פועל סליחה, למ"ד של האדם, והשורש שאר שממנו נוצרה שארית עצמה.
ואז המילה השנייה: נחלה, "נחלה, קניין". עמה נסגר חוט שנפתח בפרק השני. שם גזלו התקיפים "איש ונחלתו" (2:2) — האחוזה שאינה ניתנת להעברה, שיהוה הקצה לכל משפחה. עתה מתברר שהנחלה ההיא היא קניינו של אלוהים עצמו: העם הוא "צאן נחלתך" (7:14) והשארית היא "שארית נחלתו" (7:18). מה שבני אדם גזלו הוא שלו. על ההר התפלל משה שאלוהים ייקח את העם לנחלה (ונחלתנו, שמ' 34:9, פסוק אחד אחרי נוסח החסד); במיכה מתברר שאלוהים עשה זאת.
וכאן טמונה התגלית החדה ביותר של החתימה, שהספר הניח לה קודם לכן. הצירוף שארית + נחלה עומד בכל המקרא בשני מקומות. הראשון הוא גזר דין: "ונטשתי את שארית נחלתי ונתתים ביד אויביהם" (מל"ב 21:14, על יהודה של מנשה). השני הוא מיכה 7:18. הם היפוכם זה של זה, מילה במילה: מה שננטש שם, נסלח כאן. פסוק החתימה של מיכה הוא התשובה לגזר דינו של מנשה. והתגלית לא רק נושאת, היא גם תוחמת: "נחלה" אינה מבטיחה דבר. אלוהים יכול לנטוש את נחלתו, ועשה זאת. המילה היא עילה לפנייה, לא ערובה — ודווקא משום כך ההימנון אינו יוצא אל הנחלה כי אם אל השבועה (7:20). מה שמסגרת זו קובעת מבחינה פרשנית, מפתח ספר האחות מי אל כמוך בדרך הגותית. (קריאת הנהנה, בלא תלות בקולומטריה: מְתֻעָד הֵיטֵב; חיתוך ה־dativus commodi לעצמו: שָׁקוּל — נגד האתנח והגרסאות העתיקות; ניב הלמ"ד של נשא ועבר (בר' 18:26; במ' 14:19; עמ' 7:8; 8:2; יר' 50:20): מְתֻעָד הֵיטֵב; הכתוב התאום מל"ב 21:14: מְחֻשָּׁב — שני מקומות בקאנון.)
שולחן העבודהמבנה שירת ההלל
שלושת פסוקי החתימה הללו אינם זרם רצוף כי אם טבעת בנויה בקפידה, והארכיטקטורה נעוצה באופן הפנייה. בית א (18א) פונה ישירות אל אלוהים, בגוף שני: השאלה "מי אל כמוך", ואחריה שני בינונים — "נושא עוון, עובר על פשע" — לא מעשה חד־פעמי כי אם טבעו הקבוע של אלוהים. בית ב (18ב-19א) מדבר על אלוהים, בגוף שלישי, ביחס אל "אנחנו", השארית. בית ג (19ב-20) שב אל הגוף השני, שוב אל אלוהים. אליו — עליו — אליו: תנועה קונצנטרית המניחה לקורא תחילה להתבונן, אחר כך להתוודות, ולבסוף שוב לסגוד. מילת האמצע שעליה סובבת הטבעת היא ישוב, "הוא ישוב". ובתוך אותה טבעת רצה ההדרגה ביחסו של אלוהים אל החטא — נשיאה (18א) ← כבישה (יכבוש, 19א) ← השלכה אל הים (19ב) — שאחריה הולך הטקסט הראשי שלמעלה.
ההימנון מונה 37 מילים גרפיות — בדיוק כמספר מילות נוסח החסד של סיני שממנו נארג (שמות 34:6-7) — והאמצעית שבהן (התשע־עשרה) היא אותה ישוב, כשם שאמצע המקור היה המילה נושא. זוהי התאמה הניתנת לספירה; מה שהיא מתכוונת אליו היא שאלה אחרת. (הספירה: מְתֻעָד הֵיטֵב — ניתנת לספירה ידנית (מקף בנפרד, עיצורים בלבד); שהצורה היא מידה שעוצבה בכוונה: שָׁקוּל; אין זו הוכחה. השווה את ההסתייגות באשר לקומפוזיציה של פרק ז (חלק ח).)
ארכיוןחתימת השם ושירת הים
חתימת ידו של הספר עומדת ב-7:18, והיא ממוקמת בדיוק. מי אל כמוך, "מי אל כמוך", הוא שמו של הנביא עצמו, כתוב במלואו ומוחזר לאלוהים — מיכה הוא צורתו המקוצרת של מיכיהו, "מי כיהוה". אך המילים אינן רק שמו; הן ציטוט. שירת הים, שאותה שרו משה וישראל לאחר שהים נסגר על פרעה, נפתחת בשאלה זו ממש: "מי כמוך באלים (מי כמוך באלים), יהוה?" (שמ' 15:11). ואין זה הד רופף, אף שיש לדייק במה בדיוק משותף. שירת הים אומרת מי כמוך באלים יהוה — "מי כמוך בין האלים"; מיכה אומר מי אל כמוך — "מי אל כמוך". המילה אל עומדת בשתיהן, אך בשמות כרבים עם מילת יחס ובמיכה כנשוא עצמו; הצירוף המדויק של 7:18 מופיע בכל המקרא פעם אחת בלבד. מה שקושר את השתיים אינו אפוא נוסחה זהה אחת כי אם שלושה חוטים בבת אחת, ודווקא משום כך אין זה מקרה. אחד: מי כמוך, השאלה עצמה, נשמעת בשמות 15:11 פעמיים — בשום מקום אחר בקאנון אין היא כפולה. שניים: אותו פסוק מכנה את אלוהים עושה פלא, "העושה פלא" — ויציאת מצרים השנייה של מיכה מבטיחה נפלאות, "נפלאות" (7:15), מאותו שורש. שלושה: שמות 15:5 אומר על צבא פרעה שהוא "ירד במצולות (בִמְצוֹלֹת) כמו אבן" — ומיכה משליך את החטאים "במצולות (בִּמְצֻלוֹת) ים" (7:19). שלוש נקודות מגע בתוך שבעה פסוקים של שיר אחד (שמ' 15:5-11), כל אחת ניתנת לספירה — השאלה הכפולה ייחודית, מצולה עומדת 11 פעמים בקאנון, שם העצם פלא 13 פעמים — ושלושתן עוברות דרך חתימת מיכה. מיכה חותם את ספרו בשיר הניצחון שעל שפת הים, והוא משלים את התמונה: כשם ששם הושלך האויב אל הים, כך מושלכים כאן החטאים אליו. היציאה השנייה אינה מטביעה את מצרים, כי אם את האשמה. (המגע המשולש עם שמ' 15:5 ו-15:11: מְחֻשָּׁב; הצירוף המדויק מי אל כמוך כצירוף יחידאי: מְחֻשָּׁב; שמיכה אוחז במתכוון בשירת הים: שָׁקוּל, בחוזקה.)
שולחן העבודהשמות 34, נמשך עד התחתית
ההימנון ארוג מתוך התגלותו העצמית המפורסמת ביותר של אלוהים: נוסח החסד של סיני. "יהוה, יהוה, אל [...] ארך אפיים ורב חסד ואמת [...] נושא עוון ופשע וחטאה (נושא עוון ופשע וחטאה)" (שמ' 34:6-7). מיכה נוטל אותו מילה במילה: "נושא עוון (נושא עוון)" (7:18), "לא החזיק לעד אפו" (אורך האפיים), ובחתימה הצמד "אמת ליעקב, חסד לאברהם" (7:20) — חסד ואמת, בדיוק שתי המילים של שמות 34:6. אך סיפה אחת מיכה משמיט. נוסח סיני ממשיך: "ונקה לא ינקה" (ונקה לא ינקה, שמ' 34:7). על כך שותק מיכה — ובמקומו הוא משליך את החטאים אל הים. את משמעות ההשמטה שוקל הטקסט הראשי; כאן נחשב המצאי, והוא צר מ"הכול". חוזרים מילה במילה: נושא עוון (34:7 ← 7:18), פשע (34:7 ← 7:18), חסד (34:6-7 ← 7:18, 20) ואמת (34:6 ← 7:20). כרעיון, לא כמילה, חוזרים אורך האפיים (ארך אפים, 34:6 ← "לא החזיק לעד אפו", 7:18) והרחמים (רחום, 34:6 ← ירחמנו, 7:19, אותו שורש). אינם חוזרים: חנון, "נוצר חסד לאלפים", פקידת עוון אבות על בנים — וסעיף העונש ונקה לא ינקה. את האחרון חולק מיכה עם כמעט כל הדקלומים המאוחרים של הנוסח; רק במדבר 14:18 ונחום 1:3 מחזיקים בו. מה שמיכה כן עושה לבדו עומד ב-7:20: האבות, שבשמות 34:7 הם ערוץ האשמה, נעשים קרקע השבועה. (השאילה משמ' 34:6-7: מְתֻעָד הֵיטֵב; מצאי מה שחוזר ומה שלא: מְחֻשָּׁב; השמטת ונקה כמוסכמת סוגה: מְחֻשָּׁב; היפוך האבות כהתערבותו של מיכה עצמו: שָׁקוּל, בחוזקה.)
שולחן העבודההשבועה המבטיחה הכול
על מה נשען החסד הזה? לא על האדם, כי אם על שבועה. "אשר נשבעת (נשבעת) לאבותינו מימי קדם" (7:20). מילותיו האחרונות של הספר מצביעות לאחור אל האבות — אברהם ויעקב — ואל ההבטחה שאלוהים נשבע להם באופן חד־צדדי (בר' 15). אותה שבועה "מכנסת את כל ההבטחות לאחת": עם, ארץ, גוי גדול, וברכה לכל העמים. והיא בלתי הפיכה, שכן אלוהים נשבע בעצמו. כך אין הסליחה של 7:18-19 עומדת על חול נודד: היא מעוגנת בברית שאלוהים אינו יכול להפר בלי לכפור בעצמו. ו"מימי קדם" (מימי קדם, 7:20) מתחרז עם מוצאו של המושל, אשר "מוצאותיו מקדם, מימי עולם" (5:1): ההבטחה ומי שמגשים אותה באים שניהם מאותו עומק של עבר. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
שולחן העבודהמבנה הספר כולו
עתה, משהושג הסוף, נעשית הארכיטקטורה של המכלול גלויה. מיכה נחלק לתשע יחידות ספרותיות — (1) פרק א; (2) 2:1-11; (3) אי הישועה 2:12-13; (4) פרק ג; (5) 4:1-7; (6) 4:8-5:5; (7) 5:6-14; (8) 6:1-7:6; (9) 7:7-20 — המתקבצות לחמישה מכלולים גדולים: א (פרק א) · ב (ב-ג, עם אי הישועה 2:12-13 כמרכזו הענייני) · ג (ד-ה) · ד (6:1-7:6) · ה (7:7-20). ומעל מכלול זה משתרע מבנה קונצנטרי, כיאזם: החורבן הבא (1) ‖ היפוך החורבן (7:8-20); המנהיגים המושחתים (3) ‖ העיר המושחתת (6); ובמרכז השיקום המפואר (4-5) — ההר, המושל, השארית. לבו של הספר אינו המשפט כי אם הישועה; כל המקיף אותו נוטה אליו. כך מאשר המבנה את מה שהתוכן אומר: המשפט הוא מעבר, השיקום הוא התכלית. לצד כיאזם זה רצה שלישיית קריאות ה"שמעו!" (1:2; 3:1; 6:1), החזקה לא פחות, שכל אחת מהן היא ריב היורד ומתהפך; שתי הקריאות מחזקות זו את זו. (תשע היחידות והחלוקה לחמישה א-ה: מְתֻעָד הֵיטֵב; הכיאזם העל־מבני: שָׁקוּל — מקרו־מבנה ניתן לזיהוי, לא הוכחה מחייבת.)
לבהתשובה לשם
לאורך ספר שלם עמדה השאלה בחלל ללא מענה: מי כיהוה? הוא יצא לשפוט, המס את ההרים, הפיל את המקדש, ראה את המשפחה נשברת. ובכל פעם נדמה היה שהשאלה מתחדדת יותר מן התשובה. אך כאן, בעמוד האחרון, נופלת התשובה — והיא אינה דוקטרינה כי אם שירת הלל. מי כאל הזה? אין איש. שכן אין כוח אחר, אין אלוהות אחרת, אין עיקרון אחר העושה באשמה את מה שהוא עושה בה: לא להתעלם ממנה, לא לייפותה, לא למנותה — כי אם לשאת אותה, לכבוש אותה, להטביע אותה בים שממנו לא שב דבר. האל שיצא לשפוט, יצא להושיע; אותו שער עצמו, שני פנים, והפנים האחרונים הם חסד. חטאיך מונחים בקרקעית הים, והים אינו מחזיר את מתיו. זה מי שהוא. והוא עושה זאת למען מי שיש בידו הכי מעט — למען השארית העומדת בידיים ריקות ואינה יכולה להביא דבר מלבד שבועתו שלו: לא משום שמגיע לך, כי אם משום שאתה שלו. ושמו — השם שבו נפתח הספר הזה ובו הוא נחתם — הוא השאלה שרק הוא יכול לענות עליה: מי אל כמוך?
כאן מסתיים החלון אל הקץ. מה שהחל כהזמנה לדין על העמים (1:2) נחתם כשירת הלל על שפת הים (7:18-20) — ובין שני אלה משתרעת כל הדרך מן המשפט אל הרחמים, נמדדת מול האחד שאין דומה לו.