אחרי תשעה חלקים, מן האות הראשונה עד האחרונה, הגיעה העת לסגת צעד אחורה ולראות את המכלול. מי שמלטש שמשה אינו מביט בסופו של דבר בזכוכית כי אם בנוף שמעברה. מה מראה חלונו של מיכה, במבט אחד?
התנועה
הוא מראה, בראש ובראשונה, תנועה אחת, החוזרת תשע פעמים ובכל פעם עמוק יותר: מן המשפט, היישר דרך הפרץ, אל השיקום. מיכה פותח באל היוצא לשפוט (1:3) ומסיים באל המשליך את החטאים אל הים (7:19) — ובין שני אלה משתרע לא קו ישר כי אם שורה של צלילות, כל אחת אל נקודת השפל שלה וכל אחת מופנית משם אל הישועה.
אפשר לקרוא את המכלול כנשימה אחת. בפרקים הראשונים מוקמות החומות הכוזבות ונהרסות: הארץ הגזולה, המקדש־כקמע, ובעומק מכול הר הבית החרוש (3:12) — ולאחריו, בלא מילה אחת ביניהם, מתנשא הר אחרית הימים (4:1). ואז מתחילה הלידה הגדולה: בת ציון בחבלי לידה, הדרך אל בבל שבה — שם — באה הגאולה, העמים המתאספים נגדה ונאספים כעומרים לגורן — ובאמצע אותם חבלי לידה, מבית לחם הקטן מכדי להימנות, המושל היוצא (5:1). בין הלידה שבה השעון מגיע לקצו ובין שיבת "יתר אחיו" משתרעת תקופת ביניים (5:2); אז הוא רועה את עדרו, והאויב האחרון — אשור, ארץ נמרוד — נעשה לא פורענות חדשה כי אם צורתו של השלום: "והיה זה שלום" (5:4).
אחר כך פונה החרב פנימה: אלוהים מכרית את סוסיה, מבצריה, כשפיה ופסיליה של ישראל עצמה, עד שהוא לבדו נותר (5:9-14). עוד פעם אחת יורד הספר — הריב השלישי, לאורך הדרישה למשפט ולחסד, אל תוך התפרקות המשפחה (7:6), הנקודה העמוקה מכולן. ודווקא שם נשמע המפנה, על לא יותר ממבט: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). משם הכול עולה: העיר הנופלת קמה, החומות נבנות מחדש, הנפוצים זורמים חזרה מאשור וממצרים, אל הרועה קוראים, היציאה השנייה מובטחת, העמים נאלמים — והספר מסתיים במקום שבו החל, בשם, המושר עתה כשירת הלל. מי אל כמוך?
החוטים הקשורים
החלון מראה, שנית, שבעה קווים העוברים בזכוכית כולה ומתכנסים בסוף כולם יחד. הם הכבלים המחזיקים את המכלול המחובר.
השם שנפתח כשאלה (1:1) נסגר כתשובה (7:18), בלשונה של שירת הים, שהיא המקום היחיד בקאנון השואל את השאלה פעמיים. היציאה (יצא) שהחלה באפלה ב-1:3 — אלוהים היוצא לשפוט — נעשתה אור: היציאה השנייה של 7:15, ואף "מוצאותיו" של המושל נושאות אותו פועל (5:1). השארית שהחלה כעדר צולע (4:7) נעשתה הטל והאריה בקרב העמים (5:6-7) ולבסוף ה"אנחנו" של שירת החתימה (7:18) — וכל מה שאלוהים עושה בהימנון, הוא עושה למען אותה שארית — עד שהשיר מתרחב אל העם ואל האבות. בת ציון היולדת, שהובאה פנימה כקורבן (1:13) ונאנקה בצר לה (4:10), קמה בסוף מן החושך (7:8). הפורץ־הרועה־המלך שהוליך את העדר דרך הפרץ (2:13) הוא המושל מבית לחם (5:1) הרועה במטה (7:14) — אותו מטה עצמו שהיכה תחילה את השופט (4:14). ממלכת הצייד שהתרוממה נגד ציון (5:5) הובסה; האריה הוא עתה ישראל (5:7). והריב שנפתח נגד העם (6:1) נטען בעד העם (7:9), מיוסד על השבועה לאבות (7:20) — כך שמה שאלוהים דרש מן האדם, חסד, מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18).
זה הרווח שבקריאת החוטים: אף אחד משבעה אלה אינו מוטיב רופף. כל אחד הונח, כל אחד נקשר, ויחדיו הם מראים שמיכה לא הורכב פיסה אחר פיסה כי אם נארג בכוונה. (שאחדות זו אינה השערה חסודה כי אם ניתנת להימדד — כנגד הדעה הרווחת — על כך נותן דין וחשבון נספח ב.)
החלון והקץ
החלון מראה, שלישית, על מה הוא צופה. מיכה מציב את הבטחתו במפורש "באחרית הימים" (4:1), והברית החדשה נוטלת בדיוק את דימוייו — בזהירות, וגם כאן נקראת בזהירות, כקריאה מצרפת ולא כמשהו שמיכה לבדו מחייב.
הברור מכול הוא תקופת הביניים של 5:2. מיכה אומר שאלוהים נותן את ישראל "עד עת יולדה ילדה", ולאחר מכן שב "יתר אחיו" — ופאולוס משרטט בדיוק את הצורה הזאת: הקשיה חלקית של ישראל "עד אשר תיכנס מלוא הגויים; וכך ייוושע כל ישראל" (רומ' 11:25-26). אותה תנועה עצמה — לידה, זמן נדחה, ואז המפנה — עומדת בהתגלות 12, שם יולדת האישה את הבן הזכר הנחטף אל הכיסא, ולאחר מכן בא הקרב האחרון. ומתקפת העמים על ציון, שמיכה משרטט ב-4:11-13 כדישה, היא אותו דפוס עצמו שיואל (עמק החרוץ) ויחזקאל (גוג) מציבים בימים האחרונים. האשורי שמיכה נוקב בשמו הוא, לאור זאת, מסכתה האחרונה של ממלכת האנטי־אל הקדמונית, השבה תחת שמות חדשים לבקרים ובכל פעם נשברת על הר האלוהים.
מי שרואה קווים אלה יחדיו מביט דרך חלונו של מיכה על קץ הניתן לזיהוי: לידה המבקעת את העתים, תקופת ביניים שבה נאספים העמים, מתקפה אחרונה העולה על שרטון מול השלום, יציאה שנייה של השארית, ואל המטביע את האשמה עצמה. לא תאריך, לא לוח זמנים — מסגרת. אך מסגרת חדה די הצורך כדי לחיות לפיה היום.
מה שהחלון אינו מראה
כנות עד הסוף: החלון אינו מראה תאריכים, וספר זה לא ביקש להראות אף אחד. היכן בדיוק נופלת תקופת הביניים, כמה זמן היא נמשכת, איזה מאורע הוא איזו התגשמות — כל זה נותר מחוץ לזכוכית. מיכה נותן את צורתו של הקץ, לא את לוח הזמנים שלו. מי שמבקש ודאות רבה יותר ממה שהכתוב נותן, יצטרך להביאה ממקום אחר, ובשום מקום לא ימצא אותה ביושר. מה שמיכה כן נותן די בו כדי לקוות: שהאויב האחרון כבר מובס מראש בידי אחד אשר "יהיה שלום", ושהפרץ האחרון פורץ דרך האשמה עצמה, אל תוך ים שממנו לא שב דבר.
לבהחלון והקורא
נותרת, בחתימה, השאלה שלמענה נעשה חלון: לא כדי להביט בו, כי אם כדי להביט דרכו. חלונו של מיכה לא לוטש כדי להתפעל מדוקטרינה על אודות הקץ, כי אם כדי להניח לאדם היום לעמוד במקום שבו הוא עומד — בזמן הרץ בעצמו אל קצו, עם חומות נופלות וּודאויות המתמוטטות — ולהניח לו לראות מה מונח בעברו האחר של הפרץ. החלון אל הקץ אינו, כפי שספר זה אמר בדרך, מנוסה מן ההווה; הוא בדיוק מה שמעמיד את האמונה על רגליה בהווה.
שכן האל שרואים דרכו, בסוף, אינו האל שממנו פחדו. הוא יצא לשפוט, והתברר שהוא יצא להושיע — שני מעברים דרך שער אחד, והשני השיג את הראשון. הוא הניח למשפט לרדת עד לתחתית האחרונה — רכוש, מקדש, לב, משפחה, האשמה עצמה — כדי שהחסד יאמר את המילה האחרונה, ולא את זו שלפניה. וכל זאת עשה למען חופן שעמד בידיים ריקות ולא היה לו דבר להביא מלבד שבועתו שלו.
מי אל כמוך? החלון אינו נותן תשובה במילים. הוא נותן מראה — של הר שאינו מתמוטט עוד, של רועה שאינו טורף עוד, של ים שאינו מחזיר את מתיו, ושל שם העונה על השאלה עצמה. סגור את הספר, והנוף נשאר. לשם כך נעשה חלון.
אחרי תשעה חלקים, מן האות הראשונה עד האחרונה, הגיעה העת לסגת צעד אחורה ולראות את המכלול. מי שמלטש שמשה אינו מביט בסופו של דבר בזכוכית כי אם בנוף שמעברה. מה מראה חלונו של מיכה, במבט אחד?
התנועה
הוא מראה, בראש ובראשונה, תנועה אחת, החוזרת תשע פעמים ובכל פעם עמוק יותר: מן המשפט, היישר דרך הפרץ, אל השיקום. מיכה פותח באל היוצא לשפוט (1:3) ומסיים באל המשליך את החטאים אל הים (7:19) — ובין שני אלה משתרע לא קו ישר כי אם שורה של צלילות, כל אחת אל נקודת השפל שלה וכל אחת מופנית משם אל הישועה.
אפשר לקרוא את המכלול כנשימה אחת. בפרקים הראשונים מוקמות החומות הכוזבות ונהרסות: הארץ הגזולה, המקדש־כקמע, ובעומק מכול הר הבית החרוש (3:12) — ולאחריו, בלא מילה אחת ביניהם, מתנשא הר אחרית הימים (4:1). ואז מתחילה הלידה הגדולה: בת ציון בחבלי לידה, הדרך אל בבל שבה — שם — באה הגאולה, העמים המתאספים נגדה ונאספים כעומרים לגורן — ובאמצע אותם חבלי לידה, מבית לחם הקטן מכדי להימנות, המושל היוצא (5:1). בין הלידה שבה השעון מגיע לקצו ובין שיבת "יתר אחיו" משתרעת תקופת ביניים (5:2); אז הוא רועה את עדרו, והאויב האחרון — אשור, ארץ נמרוד — נעשה לא פורענות חדשה כי אם צורתו של השלום: "והיה זה שלום" (5:4).
אחר כך פונה החרב פנימה: אלוהים מכרית את סוסיה, מבצריה, כשפיה ופסיליה של ישראל עצמה, עד שהוא לבדו נותר (5:9-14). עוד פעם אחת יורד הספר — הריב השלישי, לאורך הדרישה למשפט ולחסד, אל תוך התפרקות המשפחה (7:6), הנקודה העמוקה מכולן. ודווקא שם נשמע המפנה, על לא יותר ממבט: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). משם הכול עולה: העיר הנופלת קמה, החומות נבנות מחדש, הנפוצים זורמים חזרה מאשור וממצרים, אל הרועה קוראים, היציאה השנייה מובטחת, העמים נאלמים — והספר מסתיים במקום שבו החל, בשם, המושר עתה כשירת הלל. מי אל כמוך?
החוטים הקשורים
החלון מראה, שנית, שבעה קווים העוברים בזכוכית כולה ומתכנסים בסוף כולם יחד. הם הכבלים המחזיקים את המכלול המחובר.
השם שנפתח כשאלה (1:1) נסגר כתשובה (7:18), בלשונה של שירת הים, שהיא המקום היחיד בקאנון השואל את השאלה פעמיים. היציאה (יצא) שהחלה באפלה ב-1:3 — אלוהים היוצא לשפוט — נעשתה אור: היציאה השנייה של 7:15, ואף "מוצאותיו" של המושל נושאות אותו פועל (5:1). השארית שהחלה כעדר צולע (4:7) נעשתה הטל והאריה בקרב העמים (5:6-7) ולבסוף ה"אנחנו" של שירת החתימה (7:18) — וכל מה שאלוהים עושה בהימנון, הוא עושה למען אותה שארית — עד שהשיר מתרחב אל העם ואל האבות. בת ציון היולדת, שהובאה פנימה כקורבן (1:13) ונאנקה בצר לה (4:10), קמה בסוף מן החושך (7:8). הפורץ־הרועה־המלך שהוליך את העדר דרך הפרץ (2:13) הוא המושל מבית לחם (5:1) הרועה במטה (7:14) — אותו מטה עצמו שהיכה תחילה את השופט (4:14). ממלכת הצייד שהתרוממה נגד ציון (5:5) הובסה; האריה הוא עתה ישראל (5:7). והריב שנפתח נגד העם (6:1) נטען בעד העם (7:9), מיוסד על השבועה לאבות (7:20) — כך שמה שאלוהים דרש מן האדם, חסד, מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18).
זה הרווח שבקריאת החוטים: אף אחד משבעה אלה אינו מוטיב רופף. כל אחד הונח, כל אחד נקשר, ויחדיו הם מראים שמיכה לא הורכב פיסה אחר פיסה כי אם נארג בכוונה. (שאחדות זו אינה השערה חסודה כי אם ניתנת להימדד — כנגד הדעה הרווחת — על כך נותן דין וחשבון נספח ב.)
החלון והקץ
החלון מראה, שלישית, על מה הוא צופה. מיכה מציב את הבטחתו במפורש "באחרית הימים" (4:1), והברית החדשה נוטלת בדיוק את דימוייו — בזהירות, וגם כאן נקראת בזהירות, כקריאה מצרפת ולא כמשהו שמיכה לבדו מחייב.
הברור מכול הוא תקופת הביניים של 5:2. מיכה אומר שאלוהים נותן את ישראל "עד עת יולדה ילדה", ולאחר מכן שב "יתר אחיו" — ופאולוס משרטט בדיוק את הצורה הזאת: הקשיה חלקית של ישראל "עד אשר תיכנס מלוא הגויים; וכך ייוושע כל ישראל" (רומ' 11:25-26). אותה תנועה עצמה — לידה, זמן נדחה, ואז המפנה — עומדת בהתגלות 12, שם יולדת האישה את הבן הזכר הנחטף אל הכיסא, ולאחר מכן בא הקרב האחרון. ומתקפת העמים על ציון, שמיכה משרטט ב-4:11-13 כדישה, היא אותו דפוס עצמו שיואל (עמק החרוץ) ויחזקאל (גוג) מציבים בימים האחרונים. האשורי שמיכה נוקב בשמו הוא, לאור זאת, מסכתה האחרונה של ממלכת האנטי־אל הקדמונית, השבה תחת שמות חדשים לבקרים ובכל פעם נשברת על הר האלוהים.
מי שרואה קווים אלה יחדיו מביט דרך חלונו של מיכה על קץ הניתן לזיהוי: לידה המבקעת את העתים, תקופת ביניים שבה נאספים העמים, מתקפה אחרונה העולה על שרטון מול השלום, יציאה שנייה של השארית, ואל המטביע את האשמה עצמה. לא תאריך, לא לוח זמנים — מסגרת. אך מסגרת חדה די הצורך כדי לחיות לפיה היום.
מה שהחלון אינו מראה
כנות עד הסוף: החלון אינו מראה תאריכים, וספר זה לא ביקש להראות אף אחד. היכן בדיוק נופלת תקופת הביניים, כמה זמן היא נמשכת, איזה מאורע הוא איזו התגשמות — כל זה נותר מחוץ לזכוכית. מיכה נותן את צורתו של הקץ, לא את לוח הזמנים שלו. מי שמבקש ודאות רבה יותר ממה שהכתוב נותן, יצטרך להביאה ממקום אחר, ובשום מקום לא ימצא אותה ביושר. מה שמיכה כן נותן די בו כדי לקוות: שהאויב האחרון כבר מובס מראש בידי אחד אשר "יהיה שלום", ושהפרץ האחרון פורץ דרך האשמה עצמה, אל תוך ים שממנו לא שב דבר.
לבהחלון והקורא
נותרת, בחתימה, השאלה שלמענה נעשה חלון: לא כדי להביט בו, כי אם כדי להביט דרכו. חלונו של מיכה לא לוטש כדי להתפעל מדוקטרינה על אודות הקץ, כי אם כדי להניח לאדם היום לעמוד במקום שבו הוא עומד — בזמן הרץ בעצמו אל קצו, עם חומות נופלות וּודאויות המתמוטטות — ולהניח לו לראות מה מונח בעברו האחר של הפרץ. החלון אל הקץ אינו, כפי שספר זה אמר בדרך, מנוסה מן ההווה; הוא בדיוק מה שמעמיד את האמונה על רגליה בהווה.
שכן האל שרואים דרכו, בסוף, אינו האל שממנו פחדו. הוא יצא לשפוט, והתברר שהוא יצא להושיע — שני מעברים דרך שער אחד, והשני השיג את הראשון. הוא הניח למשפט לרדת עד לתחתית האחרונה — רכוש, מקדש, לב, משפחה, האשמה עצמה — כדי שהחסד יאמר את המילה האחרונה, ולא את זו שלפניה. וכל זאת עשה למען חופן שעמד בידיים ריקות ולא היה לו דבר להביא מלבד שבועתו שלו.
מי אל כמוך? החלון אינו נותן תשובה במילים. הוא נותן מראה — של הר שאינו מתמוטט עוד, של רועה שאינו טורף עוד, של ים שאינו מחזיר את מתיו, ושל שם העונה על השאלה עצמה. סגור את הספר, והנוף נשאר. לשם כך נעשה חלון.