מפתח הקריאה: שלושה מחזורי "שמעו!" — והישועה פורצת דרך הפרצה שהמשפט בוקע
9 דק׳ קריאה
העמקות:
מיכה הוא ספר קטן ובעל שם גדול. שבעה פרקים, מוצנעים בין יונה ובין נחום, פרי עטו של בן־כפר משפלת יהודה — ואף על פי כן הוא נושא אחת מן השורות המצוטטות ביותר בכל כתבי הקודש ("עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך", 6:8), את המקום שבו מסומנת בית לחם כעיר הולדתו של המשיח (5:1), ואת שיר התהילה שבו נקרא אלהי ישראל בשמו בלתי־נשווה (7:18). רוב הקוראים מכירים את אותם שישה או שבעה פסוקים. כמעט איש אינו מכיר את הספר.
שכן מיכה קשה. הוא מדלג, בלא התראה, ממשפט לישועה ובחזרה: כתב אשמה, ואז לפתע ממלכת שלום; מצור, ואז לידה; הר בית שנחרש כשדה, ובנשימה הבאה ההר הגבוה שבארץ. מי שקורא אותו באופן ליניארי — מן ההתחלה אל הסוף, כטיעון — מאבד את החוט, וממהר להסיק שהספר אינו אלא אוסף רופף של נבואות, שידיים מאוחרות השחילו זו לזו. הספר הזה קורא את מיכה אחרת. הוא קורא אותו כשלם אחד מחובר, והוא טוען שאי־הסדר לכאורה הוא למעשה תכנון — חלון, מלוטש בקפידה, שדרכו אפשר להביט עד אחרית הימים.
חוק הפרצה
המפתח לאותו תכנון הוא תנועה אחת, השבה ונשנית בכל הספר. קל מכול להחמיצה, ומשנראתה — אי אפשר עוד לשכוח אותה. כאן היא נקראת חוק הפרצה.
וזה לשון החוק: הישועה במיכה אינה באה אחרי המשפט, אלא דרך הפרצה שהמשפט בוקע. המשפט בספר הזה אינו הורס בני אדם; הוא הורס חומות — הביטחונות הכוזבים שמאחוריהם מתבצר עם. ורק כאשר חומה נופלת, נפער פתח, ודווקא באותו פתח — לא אחריו, לא לצדו, אלא דרכו — פורצת הישועה החוצה. הפרצה היא תעלת הלידה; הישועה היא יציקתה של הפרצה.
הדבר נראה במיקומן של נבואות הישועה. הן ניצבות בכל פעם בשפל, לא בפסגה. במקום שהרכוש הגזול נלקח (פרק 2), פורץ הפֹּרֵץ את העדר החוצה (2:13). במקום שהר הבית נחרש כשדה (3:12), עולה בפסוק הבא הר אחרית הימים (4:1). במקום שבת ציון בחבלי לידה חייבת לבוא עד בבל (4:10), נולד בבית לחם המושל (5:1). במקום שלא נותר עוד חסיד ובית האדם עצמו נעשה חזית (7:6), קמה העיר הנופלת מן החושך (7:8). ולבסוף, במקום שהאשמה עצמה מתגלה כחומה האחרונה — שם היא מוטבעת במצולות ים (7:19).
והפרצה נעשית בכל פעם עמוקה יותר, ואילו הלידה העוברת דרכה נעשית בכל פעם גדולה יותר. ההריסה יורדת במדרגות אמונו של האדם — מן הרכוש (פרק 2), דרך המשרה והמקדש (פרק 3), עד הלב והמשפחה (6:8; 7:6) — ומה שנולד בכל פעם גדל עמה: תחילה השארית הנאספת, אחר כך המלך ומלכותו, ולבסוף החטא הטובע. זהו קצבם של חבלי הלידה: כל צירים עמוקים יותר, כל התכווצות חזקה יותר, עד שהילד בא.
וכך צורתו של הספר מגשימה את תיאולוגייתו. האל שמיכה משרטט מראה את שני צדדי מהותו — האל השופט והאל הסולח — יחדיו רק בנקודת השבר. אל שיִשפוט תחילה אך ורק וייסלח אחר כך אך ורק, לא היה אל אחד אלא שניים; האל הבלתי־נשווה של שמות 34:6-7 הוא שניהם, וזה יכול להיראות רק במקום שהחומה נשברת. משום כך שאלת השם שבה נפתח הספר — מיכה, "מי כיהוה?" — ניתנת להיענות רק בתחתית, בשיר התהילה האחרון: "מי אל כמוך נשא עון?" (7:18).
הכלי: שלוש שאלות
הקורא שחוק זה בידו יכול לפתוח בו את הספר כולו. בכל פרשה די בשלוש שאלות:
איזו חומה נהרסת? — איזה ביטחון כוזב נלקח: הארץ הגזולה, המקדש־כקמע, הסוס והמבצר, האליל, ולבסוף האשמה.
היכן הפרצה? — רגע התפנית, המסומן פעמים רבות בפועל יצא, "לצאת": הפֹּרֵץ היוצא, התורה היוצאת, המושל היוצא, האל המוציא אל האור.
מה נולד — והאם הוא משקף את החומה? — הישועה הפורצת החוצה דרך הפתח, והנושאת בכל פעם את צורתה של הפרצה שממנה באה.
מי שקורא כך אינו קורא עוד את מיכה כשורה של נבואות מנותקות, אלא כנשימה אחת: שאיפה בשעת ההריסה, נשיפה בשעת הלידה — ותשע פעמים, בכל פעם עמוק יותר.
שבעת חוטי הזהב
דרך אותו שלם נושם עוברים שבעה חוטים, המחזיקים את הספר יחד מראשיתו ועד אחריתו. הקורא יראה אותם שבים מאליו; כאן הם ניצבים, בקצרה, כדי שיכיר אותם בעוברם.
1. השם שהוא שאלה. "מי כיהוה?" פותח את הספר (1:1) ועונה עליו (7:18, מי אל כמוך) — בלשונה של שירת הים, שהיא המקום היחיד בקאנון השואל את אותה שאלה פעמיים בפסוק אחד (שמות 15:11) ושנוגעת בחתימת מיכה בשתי מילים נוספות: הפלא ומצולות הים. השם הוא גם החלון וגם החתימה.
2. יציאת מצרים השנייה. הפועל יצא, "לצאת", מבריח את הספר כולו: מיהוה היוצא לשפוט (1:3), דרך הפֹּרֵץ (2:13) והמושל היוצא (5:1), ועד היציאה "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15). יציאה אחת, שני פנים — ממשפט אל גאולה.
3. השארית. השארית ששורדת את האסון — פותחת כעדר צולע (4:7), גדלה עד לטל ולאריה בקרב הגויים (5:6-7), ולבסוף היא ה"אנחנו" ששר את שיר התהילה החותם (7:18). כל אשר עושה האל בהימנון — נושא, עובר, מרפה מן החרון, שב, מרחם (7:18-19א) — הוא עושה למען אותה שארית; ואז מתרחב השיר אל "חטאתם" ואל האבות (7:19ב-20).
4. בת ציון החלה ללדת. גיבורת הספר, הגונחת כיולדה (4:9-10), "ילדה" ברגע העוצר את השעון (5:2 — הפסוק אינו מזכיר את בית לחם; חלק ה מותיר שני מצבי שעון פתוחים), ובסוף קמה מן החושך (7:8) — חבלי הלידה שמהם נולד העידן החדש.
5. הפֹּרֵץ־הרועה־המלך מבית לחם. דמות אחת נפרשת לאורך הספר: הפֹּרֵץ המוציא את העדר (2:13), המושל אשר "מוצאותיו מקדם" (5:1), הרועה הרועה בעֹז יהוה (5:3) — דויִדי ובה בעת נעלה על דוד.
6. ממלכת הצייד מול הרועה־המלך. מול הרועה ניצב הצייד: אשור, "ארץ נמרוד" (5:5), האיש שהיה "גבור ציד" (בראשית 10) — ממלכת האנטי־אל הקדמונית, הקמה שוב ושוב על ציון ומובסת שוב ושוב.
7. הריב והשבועה. הספר נפתח ונחתם כמשפט (1:2; 6:1), והמשפט הזה מתהפך: מיהוה המאשים אל יהוה הריב את ריב עמו (7:9), על יסוד השבועה שנשבע לאבות (7:20). מה שהאל דורש מן האדם — חסד (6:8) — מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18).
מסגרת, לא לוח שנה
הספר הזה קורא את מיכה במלואו כחלון על הקץ. הוא לוקח את לשון אחרית הימים ברצינות: "באחרית הימים" (4:1) איננו קישוט אדוק אלא מילת המפתח שבה מצביעים כל כתבי הקודש אל שלמותם, ויציאת מצרים השנייה, האישה היולדת והאויב האחרון שייכים לאופק הדברים האחרונים.
אך הוא עושה זאת בתנאי אחד, ותנאי זה ראוי להיאמר מראש, שכן הוא מבדיל את הספר הזה מהרבה שנכתב על הקץ. לסוגת אחרית הימים שתי מחלות. האחת היא קדחת לוח השנה: תאריכים, גזירי עיתונים, נחרצות, סכימה המתוקנת מדי שבוע. האחרת, כתגובה לה, היא המבוכה האסכטולוגית: הכול מורוחן עד שאין לו עוד כל משמעות. הספר הזה בוחר בדרך שלישית, ואפשר לסכמה בארבע מילים: מסגרת, לא לוח שנה.
הוא קורא את מיכה כמסגרת שבתוכה מתרחשים הדברים האחרונים — הדפוס, הדמויות, התנועה — בלא לנקוב לעולם בתאריך ובלא לדרוש כותרת בעיתון. והוא מקצֵב את ודאויותיו שלו. ליד כל אמירה נושאת־משקל מצוין כמה היא שוקלת, באחד מארבעה סימנים: מְתֻעָד הֵיטֵב (מעוגן היטב בטקסט ובעדים), שָׁקוּל (שיקול המשכנע, אך לא ודאות), שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת (קיימת קריאה נגדית ממשית) והַשְׁעָרָה (אפשרות, ולא יותר). הספר הזה אינו טוען להוכחה בשום מקום. בכל מקום שנוגעים בו באחרית הימים, נשמע אותו צליל עצמו: זהו דפוס, לא נבואה שנייה. ספר אחרית ימים השוקל את ודאויותיו שלו במקום לנפחן הוא דבר נדיר — ואין ספר שירוויח מכך יותר מספר מוזנח.
מה הספר הזה, ומה איננו
הוא פירוש על מיכה כולו — כל פסוק בא בתורו — אך כתוב כיצירה מחוברת: עם טקסט רץ הנושא את הסיפור וכל קורא יכול לעקוב אחריו, ועם ארבעה סוגי מסגרות העמקה (עדים, כלים, טענה נגדית, לב) שבהן מוצאים את מקומם הפרשנות, נוסח המקור והקולות הנגדיים. מי שקורא רק את הטקסט הרץ עוקב אחר מלוא התנועה; מי שמבקש להעמיק ימצא במסגרות את הביסוס.
הוא איננו שיר תהילה — זהו ספרו האח, מי אל כמוך, הנוטל את המזמור החותם של מיכה (7:18-20) כנקודת מוצא ומזמר את אי־היות־כמוהו של האל בכל כתבי הקודש. הספר הזה וזה חולקים את אותו קטע עצמו כמורשת משותפת; כאן העניין הוא פרשנות השלם, שם — עבודת האל. הם מפנים זה אל זה ואינם חוזרים זה על זה.
והוא איננו ספר הפוסח על הקורא היהודי. הפרשנות היהודית העתיקה — תרגום, תלמוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק — מובאת לא כקוריוז אלא כבן־שיח, גם במקום שהיא חולקת. ישראל נשאר בספר הזה ישראל: במקום שמיכה מבטיח את שיקומה של השארית, אין הדבר נלקח מן העם שלו הובטח. השבועה שנשבע האל לאבות היא הקרקע שעליה נשען הספר כולו — ושבועה זו לא בוטלה.
זהו אפוא החלון. חוק הפרצה מלטש את הזכוכית; שבעת החוטים הם הקווים העוברים בה; ומה שרואים דרכה, באחרית, איננו תאריך אלא שם. מי אל כמוך? הספר הוא ביאורה האטי והבלתי־מתפשר של אותה שאלה — תחילה במשפט, אחר כך ברחמים, ומראשית ועד אחרית נמדד באחד שאין דומה לו.
מיכה הוא ספר קטן ובעל שם גדול. שבעה פרקים, מוצנעים בין יונה ובין נחום, פרי עטו של בן־כפר משפלת יהודה — ואף על פי כן הוא נושא אחת מן השורות המצוטטות ביותר בכל כתבי הקודש ("עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך", 6:8), את המקום שבו מסומנת בית לחם כעיר הולדתו של המשיח (5:1), ואת שיר התהילה שבו נקרא אלהי ישראל בשמו בלתי־נשווה (7:18). רוב הקוראים מכירים את אותם שישה או שבעה פסוקים. כמעט איש אינו מכיר את הספר.
שכן מיכה קשה. הוא מדלג, בלא התראה, ממשפט לישועה ובחזרה: כתב אשמה, ואז לפתע ממלכת שלום; מצור, ואז לידה; הר בית שנחרש כשדה, ובנשימה הבאה ההר הגבוה שבארץ. מי שקורא אותו באופן ליניארי — מן ההתחלה אל הסוף, כטיעון — מאבד את החוט, וממהר להסיק שהספר אינו אלא אוסף רופף של נבואות, שידיים מאוחרות השחילו זו לזו. הספר הזה קורא את מיכה אחרת. הוא קורא אותו כשלם אחד מחובר, והוא טוען שאי־הסדר לכאורה הוא למעשה תכנון — חלון, מלוטש בקפידה, שדרכו אפשר להביט עד אחרית הימים.
חוק הפרצה
המפתח לאותו תכנון הוא תנועה אחת, השבה ונשנית בכל הספר. קל מכול להחמיצה, ומשנראתה — אי אפשר עוד לשכוח אותה. כאן היא נקראת חוק הפרצה.
וזה לשון החוק: הישועה במיכה אינה באה אחרי המשפט, אלא דרך הפרצה שהמשפט בוקע. המשפט בספר הזה אינו הורס בני אדם; הוא הורס חומות — הביטחונות הכוזבים שמאחוריהם מתבצר עם. ורק כאשר חומה נופלת, נפער פתח, ודווקא באותו פתח — לא אחריו, לא לצדו, אלא דרכו — פורצת הישועה החוצה. הפרצה היא תעלת הלידה; הישועה היא יציקתה של הפרצה.
הדבר נראה במיקומן של נבואות הישועה. הן ניצבות בכל פעם בשפל, לא בפסגה. במקום שהרכוש הגזול נלקח (פרק 2), פורץ הפֹּרֵץ את העדר החוצה (2:13). במקום שהר הבית נחרש כשדה (3:12), עולה בפסוק הבא הר אחרית הימים (4:1). במקום שבת ציון בחבלי לידה חייבת לבוא עד בבל (4:10), נולד בבית לחם המושל (5:1). במקום שלא נותר עוד חסיד ובית האדם עצמו נעשה חזית (7:6), קמה העיר הנופלת מן החושך (7:8). ולבסוף, במקום שהאשמה עצמה מתגלה כחומה האחרונה — שם היא מוטבעת במצולות ים (7:19).
והפרצה נעשית בכל פעם עמוקה יותר, ואילו הלידה העוברת דרכה נעשית בכל פעם גדולה יותר. ההריסה יורדת במדרגות אמונו של האדם — מן הרכוש (פרק 2), דרך המשרה והמקדש (פרק 3), עד הלב והמשפחה (6:8; 7:6) — ומה שנולד בכל פעם גדל עמה: תחילה השארית הנאספת, אחר כך המלך ומלכותו, ולבסוף החטא הטובע. זהו קצבם של חבלי הלידה: כל צירים עמוקים יותר, כל התכווצות חזקה יותר, עד שהילד בא.
וכך צורתו של הספר מגשימה את תיאולוגייתו. האל שמיכה משרטט מראה את שני צדדי מהותו — האל השופט והאל הסולח — יחדיו רק בנקודת השבר. אל שיִשפוט תחילה אך ורק וייסלח אחר כך אך ורק, לא היה אל אחד אלא שניים; האל הבלתי־נשווה של שמות 34:6-7 הוא שניהם, וזה יכול להיראות רק במקום שהחומה נשברת. משום כך שאלת השם שבה נפתח הספר — מיכה, "מי כיהוה?" — ניתנת להיענות רק בתחתית, בשיר התהילה האחרון: "מי אל כמוך נשא עון?" (7:18).
הכלי: שלוש שאלות
הקורא שחוק זה בידו יכול לפתוח בו את הספר כולו. בכל פרשה די בשלוש שאלות:
איזו חומה נהרסת? — איזה ביטחון כוזב נלקח: הארץ הגזולה, המקדש־כקמע, הסוס והמבצר, האליל, ולבסוף האשמה.
היכן הפרצה? — רגע התפנית, המסומן פעמים רבות בפועל יצא, "לצאת": הפֹּרֵץ היוצא, התורה היוצאת, המושל היוצא, האל המוציא אל האור.
מה נולד — והאם הוא משקף את החומה? — הישועה הפורצת החוצה דרך הפתח, והנושאת בכל פעם את צורתה של הפרצה שממנה באה.
מי שקורא כך אינו קורא עוד את מיכה כשורה של נבואות מנותקות, אלא כנשימה אחת: שאיפה בשעת ההריסה, נשיפה בשעת הלידה — ותשע פעמים, בכל פעם עמוק יותר.
שבעת חוטי הזהב
דרך אותו שלם נושם עוברים שבעה חוטים, המחזיקים את הספר יחד מראשיתו ועד אחריתו. הקורא יראה אותם שבים מאליו; כאן הם ניצבים, בקצרה, כדי שיכיר אותם בעוברם.
1. השם שהוא שאלה. "מי כיהוה?" פותח את הספר (1:1) ועונה עליו (7:18, מי אל כמוך) — בלשונה של שירת הים, שהיא המקום היחיד בקאנון השואל את אותה שאלה פעמיים בפסוק אחד (שמות 15:11) ושנוגעת בחתימת מיכה בשתי מילים נוספות: הפלא ומצולות הים. השם הוא גם החלון וגם החתימה.
2. יציאת מצרים השנייה. הפועל יצא, "לצאת", מבריח את הספר כולו: מיהוה היוצא לשפוט (1:3), דרך הפֹּרֵץ (2:13) והמושל היוצא (5:1), ועד היציאה "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15). יציאה אחת, שני פנים — ממשפט אל גאולה.
3. השארית. השארית ששורדת את האסון — פותחת כעדר צולע (4:7), גדלה עד לטל ולאריה בקרב הגויים (5:6-7), ולבסוף היא ה"אנחנו" ששר את שיר התהילה החותם (7:18). כל אשר עושה האל בהימנון — נושא, עובר, מרפה מן החרון, שב, מרחם (7:18-19א) — הוא עושה למען אותה שארית; ואז מתרחב השיר אל "חטאתם" ואל האבות (7:19ב-20).
4. בת ציון החלה ללדת. גיבורת הספר, הגונחת כיולדה (4:9-10), "ילדה" ברגע העוצר את השעון (5:2 — הפסוק אינו מזכיר את בית לחם; חלק ה מותיר שני מצבי שעון פתוחים), ובסוף קמה מן החושך (7:8) — חבלי הלידה שמהם נולד העידן החדש.
5. הפֹּרֵץ־הרועה־המלך מבית לחם. דמות אחת נפרשת לאורך הספר: הפֹּרֵץ המוציא את העדר (2:13), המושל אשר "מוצאותיו מקדם" (5:1), הרועה הרועה בעֹז יהוה (5:3) — דויִדי ובה בעת נעלה על דוד.
6. ממלכת הצייד מול הרועה־המלך. מול הרועה ניצב הצייד: אשור, "ארץ נמרוד" (5:5), האיש שהיה "גבור ציד" (בראשית 10) — ממלכת האנטי־אל הקדמונית, הקמה שוב ושוב על ציון ומובסת שוב ושוב.
7. הריב והשבועה. הספר נפתח ונחתם כמשפט (1:2; 6:1), והמשפט הזה מתהפך: מיהוה המאשים אל יהוה הריב את ריב עמו (7:9), על יסוד השבועה שנשבע לאבות (7:20). מה שהאל דורש מן האדם — חסד (6:8) — מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18).
מסגרת, לא לוח שנה
הספר הזה קורא את מיכה במלואו כחלון על הקץ. הוא לוקח את לשון אחרית הימים ברצינות: "באחרית הימים" (4:1) איננו קישוט אדוק אלא מילת המפתח שבה מצביעים כל כתבי הקודש אל שלמותם, ויציאת מצרים השנייה, האישה היולדת והאויב האחרון שייכים לאופק הדברים האחרונים.
אך הוא עושה זאת בתנאי אחד, ותנאי זה ראוי להיאמר מראש, שכן הוא מבדיל את הספר הזה מהרבה שנכתב על הקץ. לסוגת אחרית הימים שתי מחלות. האחת היא קדחת לוח השנה: תאריכים, גזירי עיתונים, נחרצות, סכימה המתוקנת מדי שבוע. האחרת, כתגובה לה, היא המבוכה האסכטולוגית: הכול מורוחן עד שאין לו עוד כל משמעות. הספר הזה בוחר בדרך שלישית, ואפשר לסכמה בארבע מילים: מסגרת, לא לוח שנה.
הוא קורא את מיכה כמסגרת שבתוכה מתרחשים הדברים האחרונים — הדפוס, הדמויות, התנועה — בלא לנקוב לעולם בתאריך ובלא לדרוש כותרת בעיתון. והוא מקצֵב את ודאויותיו שלו. ליד כל אמירה נושאת־משקל מצוין כמה היא שוקלת, באחד מארבעה סימנים: מְתֻעָד הֵיטֵב (מעוגן היטב בטקסט ובעדים), שָׁקוּל (שיקול המשכנע, אך לא ודאות), שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת (קיימת קריאה נגדית ממשית) והַשְׁעָרָה (אפשרות, ולא יותר). הספר הזה אינו טוען להוכחה בשום מקום. בכל מקום שנוגעים בו באחרית הימים, נשמע אותו צליל עצמו: זהו דפוס, לא נבואה שנייה. ספר אחרית ימים השוקל את ודאויותיו שלו במקום לנפחן הוא דבר נדיר — ואין ספר שירוויח מכך יותר מספר מוזנח.
מה הספר הזה, ומה איננו
הוא פירוש על מיכה כולו — כל פסוק בא בתורו — אך כתוב כיצירה מחוברת: עם טקסט רץ הנושא את הסיפור וכל קורא יכול לעקוב אחריו, ועם ארבעה סוגי מסגרות העמקה (עדים, כלים, טענה נגדית, לב) שבהן מוצאים את מקומם הפרשנות, נוסח המקור והקולות הנגדיים. מי שקורא רק את הטקסט הרץ עוקב אחר מלוא התנועה; מי שמבקש להעמיק ימצא במסגרות את הביסוס.
הוא איננו שיר תהילה — זהו ספרו האח, מי אל כמוך, הנוטל את המזמור החותם של מיכה (7:18-20) כנקודת מוצא ומזמר את אי־היות־כמוהו של האל בכל כתבי הקודש. הספר הזה וזה חולקים את אותו קטע עצמו כמורשת משותפת; כאן העניין הוא פרשנות השלם, שם — עבודת האל. הם מפנים זה אל זה ואינם חוזרים זה על זה.
והוא איננו ספר הפוסח על הקורא היהודי. הפרשנות היהודית העתיקה — תרגום, תלמוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק — מובאת לא כקוריוז אלא כבן־שיח, גם במקום שהיא חולקת. ישראל נשאר בספר הזה ישראל: במקום שמיכה מבטיח את שיקומה של השארית, אין הדבר נלקח מן העם שלו הובטח. השבועה שנשבע האל לאבות היא הקרקע שעליה נשען הספר כולו — ושבועה זו לא בוטלה.
זהו אפוא החלון. חוק הפרצה מלטש את הזכוכית; שבעת החוטים הם הקווים העוברים בה; ומה שרואים דרכה, באחרית, איננו תאריך אלא שם. מי אל כמוך? הספר הוא ביאורה האטי והבלתי־מתפשר של אותה שאלה — תחילה במשפט, אחר כך ברחמים, ומראשית ועד אחרית נמדד באחד שאין דומה לו.