ספר זה קורא את מיכה לא פרק אחר פרק אלא חוט אחר חוט: שבעה עורקי זהב העוברים בנבואה כולה ועושים אותה למכלול ארוג אחד. הטקסט הרץ הולך אחר הפסוקים כסדרם; נספח זה הופך את המבט ועוקב אחר כל חוט בנפרד מראשיתו ועד סופו, כדי שאפשר יהיה לראות כיצד הם חוצים את הספר והיכן הם נפגשים. מי שרוצה להתחקות אחר עורק אחד — למשל היציאה השנייה, או השארית — ימצא כאן את מהלכו כולו במקום אחד.
העורקים לקוחים מן המחקר על לכידותו של הספר; שקילתם עומדת בטקסט הרץ. מפה זו היא מרשם, לא הוכחה: היא מראה היכן עוברים החוטים, לא שכל חיבור נעשה בכוונה.
המטריצה
כל שורה היא עורק אחד; כל עמודה חלק אחד של הספר. המספר הוא הפסוק שבו עולה העורק אל פני השטח באותו חלק. במקום שהתא ריק, החוט נח.
עורק
א (1)
ב (2-3)
ג (4:1-7)
ד (4:8-14)
ה (5:1-5)
ו (5:6-14)
ז (6-7:6)
ח (7:7-17)
ט (7:18-20)
1. חתימת השם (mi kamokha)
1:1
7:18
2. היציאה השנייה (jatsa)
1:3
2:13
4:2
4:10
5:1
7:9; 7:12,15
7:19
3. השארית (sheerit)
2:12
4:7
5:6-7
7:18
4. בת ציון היולדת (פרק הזמן של "עד")
1:13
4:9-10
5:2
7:8
5. הפֹּרֵץ־הרועה־המלך
2:13
5:1-4
7:14
6. ממלכת הצייד (אשור, נמרוד)
4:14
5:4-5
5:7-8
7. הריב והשבועה (riv←chesed←שבועה)
1:2
6:1-8
7:9
7:18-20
העורקים לחוד
1. חתימת השם. שמו של מיכה הוא שאלה מקוצרת: "מי כמו יהוה?" (mi-kha-Jah). הספר עומד כמסגרת סביב השאלה הזאת: היא נשמעת בשם שבו הוא נפתח (1:1) ונענית בדוקסולוגיה שבה הוא נחתם — mi-El kamokha, "מי אל כמוך, נושא עוון?" (7:18). השאלה שהנביא הוא היא נעשית לתשובה שאלוהים נותן. (ראו נספח א.)
2. היציאה השנייה. חוט קץ הימים נושא־המשקל. אלוהים יוצא ממקומו (1:3); הפורץ מוציא את העם דרך השער (2:13); התורה יוצאת מציון (4:2); בת ציון חייבת לצאת מן העיר, עד בבל, כדי להיגאל שם (4:10); מבית לחם יוצא המושל (5:1); ובסיום מקבץ אלוהים את עמו בחזרה מאשור וממצרים (7:12) ומראה נפלאות "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15), עד שהחטאים שוקעים בים כצבא פרעה בשעתו (7:19). ספר שלם לאורכו: יציאה אחת המתגבשת — ויחזקאל מתאר את אותה יציאה מבחוץ: מדבר העמים, המשפט פנים אל פנים, העדר העובר "תחת השבט" (יחזקאל 20:35-38; ה־sjevet של 7:14).
3. שארית יעקב. החוט השורד את המשפט ונושא את השיקום. אלוהים מקבץ את "שארית ישראל" (2:12); הוא שם את הצולעה לשארית ומולך עליה (4:7); אותה שארית שוכנת בין העמים כטל וגם כאריה (5:6-7); והיא "שארית נחלתו" אשר הוא נושא ממנה את האשמה והלאה (7:18). מן המדולדל אל הנושא — והקרקע לכך אינה בשארית עצמה כי אם בפסוק החתימה: "אשר נשבעת לאבותינו" (7:20).
4. בת ציון היולדת. גיבורת הספר, וחוט ה"כבר ועדיין לא". היא מובאת פנימה כקורבן (1:13) ומתפתלת כיולדה (4:9-10); אלוהים "יתנם עד עת יולדה ילדה" (5:2) — מרווח נדחה בין ההבטחה לקיומה; ובסוף היא קמה מן החושך (7:8). אותו מתח עצמו שב וחוזר לרוחב הקאנון בהתגלות 12 (היולדת, "יתר זרעה"), ברומים 11 (ההקשחה הזמנית "עד אשר") ובהושע 5:15-6:2 (אלוהים ה"שב אל מקומו עד אשר" יבקשוהו). מיכה משרטט את זמן ההמתנה שבו עומד החלון.
5. הפֹּרֵץ־הרועה־המלך מבית לחם. דמות אחת נפרשת. הפורץ הפורץ את השער לפני העדר (2:13) הוא המושל מבית לחם אשר "יעמוד ורעה" (5:1-3), אשר הוא שלום מול האשורי (5:4), ואשר קוראים אליו בסיום: "רעה עמך בשבטך" (7:14). רעייה, מלכות ופריצה בדמות אחת.
6. ממלכת הצייד מול הרועה־המלך. מול הרועה ניצב הצייד. מיכה נוקב בשם האויב פעמיים: "אשור" ו"ארץ נמרוד" (5:4-5), ונמרוד הוא "גבור ציד לפני יהוה" (בראשית 10:8-9). במצור של 4:14 רואה הספר את אותה ממלכת נמרוד־אשור כטיפוס: ממלכת האנטי־אל הקדמונית, הקמה שוב ושוב על ציון ומובסת שוב ושוב, עד שישראל הוא האריה (5:7-8). (ראו חלק ה.)
7. הריב והשבועה. הספר הוא משפט ברית, והוא נפתח ונחתם כמשפט: ההזמנה לדין "שמעו!" (shimʿu, 1:2) שבה ככתב האישום עצמו (6:1). אלוהים מנהל ריב (riv) עם עמו, וההרים עדים, ואינו מבקש זבחים אלא משפט, chesed והליכה בהצנע (6:1-8); העם מקבל עליו את הריב ובוטח שהוא ינהל אותו לטובה (7:9); והמשפט אינו מסתיים בגזר דין אלא בסליחה ובנאמנות שנשבעה לאבות (7:18-20). כתב אישום הנשפך אל תוך אהבה נאמנה.
היכן נפגשים העורקים
שבעת החוטים אינם רצים במקביל עד הסוף; הם נקשרים יחדיו בשיר התהילה החותם (7:18-20). שם נופלים זה על זה, בתוך חמש שורות, חתימת השם (mi-El kamokha), השארית (sheerit nachalato), היציאה השנייה (החטאים בים), הריב (המשפט המסתיים בסליחה) והברית (השבועה לאברהם וליעקב). מה שהספר טווה על פני שבעה פרקים נדחס באקורד האחרון לאחד. זו הסיבה שפירוש זה קורא את הסיום לא כנספח אלא כאבן הראשה: במי אל כמוך שבים כל העורקים הביתה.
(העורקים לחוד: כל אחד ממְתֻעָד הֵיטֵב ועד שָׁקוּל (ראו את החלקים הנוגעים בדבר ואת נספח א); ההתכנסות ב־7:18-20: שָׁקוּל — דגם חזק, לא הוכחה.)
ספר זה קורא את מיכה לא פרק אחר פרק אלא חוט אחר חוט: שבעה עורקי זהב העוברים בנבואה כולה ועושים אותה למכלול ארוג אחד. הטקסט הרץ הולך אחר הפסוקים כסדרם; נספח זה הופך את המבט ועוקב אחר כל חוט בנפרד מראשיתו ועד סופו, כדי שאפשר יהיה לראות כיצד הם חוצים את הספר והיכן הם נפגשים. מי שרוצה להתחקות אחר עורק אחד — למשל היציאה השנייה, או השארית — ימצא כאן את מהלכו כולו במקום אחד.
העורקים לקוחים מן המחקר על לכידותו של הספר; שקילתם עומדת בטקסט הרץ. מפה זו היא מרשם, לא הוכחה: היא מראה היכן עוברים החוטים, לא שכל חיבור נעשה בכוונה.
המטריצה
כל שורה היא עורק אחד; כל עמודה חלק אחד של הספר. המספר הוא הפסוק שבו עולה העורק אל פני השטח באותו חלק. במקום שהתא ריק, החוט נח.
העורקים לחוד
1. חתימת השם. שמו של מיכה הוא שאלה מקוצרת: "מי כמו יהוה?" (mi-kha-Jah). הספר עומד כמסגרת סביב השאלה הזאת: היא נשמעת בשם שבו הוא נפתח (1:1) ונענית בדוקסולוגיה שבה הוא נחתם — mi-El kamokha, "מי אל כמוך, נושא עוון?" (7:18). השאלה שהנביא הוא היא נעשית לתשובה שאלוהים נותן. (ראו נספח א.)
2. היציאה השנייה. חוט קץ הימים נושא־המשקל. אלוהים יוצא ממקומו (1:3); הפורץ מוציא את העם דרך השער (2:13); התורה יוצאת מציון (4:2); בת ציון חייבת לצאת מן העיר, עד בבל, כדי להיגאל שם (4:10); מבית לחם יוצא המושל (5:1); ובסיום מקבץ אלוהים את עמו בחזרה מאשור וממצרים (7:12) ומראה נפלאות "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15), עד שהחטאים שוקעים בים כצבא פרעה בשעתו (7:19). ספר שלם לאורכו: יציאה אחת המתגבשת — ויחזקאל מתאר את אותה יציאה מבחוץ: מדבר העמים, המשפט פנים אל פנים, העדר העובר "תחת השבט" (יחזקאל 20:35-38; ה־sjevet של 7:14).
3. שארית יעקב. החוט השורד את המשפט ונושא את השיקום. אלוהים מקבץ את "שארית ישראל" (2:12); הוא שם את הצולעה לשארית ומולך עליה (4:7); אותה שארית שוכנת בין העמים כטל וגם כאריה (5:6-7); והיא "שארית נחלתו" אשר הוא נושא ממנה את האשמה והלאה (7:18). מן המדולדל אל הנושא — והקרקע לכך אינה בשארית עצמה כי אם בפסוק החתימה: "אשר נשבעת לאבותינו" (7:20).
4. בת ציון היולדת. גיבורת הספר, וחוט ה"כבר ועדיין לא". היא מובאת פנימה כקורבן (1:13) ומתפתלת כיולדה (4:9-10); אלוהים "יתנם עד עת יולדה ילדה" (5:2) — מרווח נדחה בין ההבטחה לקיומה; ובסוף היא קמה מן החושך (7:8). אותו מתח עצמו שב וחוזר לרוחב הקאנון בהתגלות 12 (היולדת, "יתר זרעה"), ברומים 11 (ההקשחה הזמנית "עד אשר") ובהושע 5:15-6:2 (אלוהים ה"שב אל מקומו עד אשר" יבקשוהו). מיכה משרטט את זמן ההמתנה שבו עומד החלון.
5. הפֹּרֵץ־הרועה־המלך מבית לחם. דמות אחת נפרשת. הפורץ הפורץ את השער לפני העדר (2:13) הוא המושל מבית לחם אשר "יעמוד ורעה" (5:1-3), אשר הוא שלום מול האשורי (5:4), ואשר קוראים אליו בסיום: "רעה עמך בשבטך" (7:14). רעייה, מלכות ופריצה בדמות אחת.
6. ממלכת הצייד מול הרועה־המלך. מול הרועה ניצב הצייד. מיכה נוקב בשם האויב פעמיים: "אשור" ו"ארץ נמרוד" (5:4-5), ונמרוד הוא "גבור ציד לפני יהוה" (בראשית 10:8-9). במצור של 4:14 רואה הספר את אותה ממלכת נמרוד־אשור כטיפוס: ממלכת האנטי־אל הקדמונית, הקמה שוב ושוב על ציון ומובסת שוב ושוב, עד שישראל הוא האריה (5:7-8). (ראו חלק ה.)
7. הריב והשבועה. הספר הוא משפט ברית, והוא נפתח ונחתם כמשפט: ההזמנה לדין "שמעו!" (shimʿu, 1:2) שבה ככתב האישום עצמו (6:1). אלוהים מנהל ריב (riv) עם עמו, וההרים עדים, ואינו מבקש זבחים אלא משפט, chesed והליכה בהצנע (6:1-8); העם מקבל עליו את הריב ובוטח שהוא ינהל אותו לטובה (7:9); והמשפט אינו מסתיים בגזר דין אלא בסליחה ובנאמנות שנשבעה לאבות (7:18-20). כתב אישום הנשפך אל תוך אהבה נאמנה.
היכן נפגשים העורקים
שבעת החוטים אינם רצים במקביל עד הסוף; הם נקשרים יחדיו בשיר התהילה החותם (7:18-20). שם נופלים זה על זה, בתוך חמש שורות, חתימת השם (mi-El kamokha), השארית (sheerit nachalato), היציאה השנייה (החטאים בים), הריב (המשפט המסתיים בסליחה) והברית (השבועה לאברהם וליעקב). מה שהספר טווה על פני שבעה פרקים נדחס באקורד האחרון לאחד. זו הסיבה שפירוש זה קורא את הסיום לא כנספח אלא כאבן הראשה: במי אל כמוך שבים כל העורקים הביתה.
(העורקים לחוד: כל אחד ממְתֻעָד הֵיטֵב ועד שָׁקוּל (ראו את החלקים הנוגעים בדבר ואת נספח א); ההתכנסות ב־7:18-20: שָׁקוּל — דגם חזק, לא הוכחה.)