סטילומטריה וסימני העברית המקראית המאוחרת — מדידה או רוב דעות
9 דק׳ קריאה
העמקות:
מדוע רשאי ספר זה לקרוא את מיכה כמכלול אחד — ומדוע ההתנגדות חלשה משהיא נשמעת
ספר זה קורא את מיכה כמכלול אחד מחובר: תשע יחידות ספרותיות, ארוגות בחוטים, כרוכות יחד בשם הפותח את הספר וחותם אותו. כל מי שמצוי במקצת בתחום יודע שהנחה זו אינה מובנת מאליה. הקריאה המדעית הרווחת מאז המאה התשע־עשרה רואה בחלקים גדולים ממיכה 4-7 — דווקא נבואות הישועה שעליהן מניח ספר זה את מלוא משקלו — מעשה ידיהם של כותבים מאוחרים, שהוסיפו אותם בזמן הגלות או אחריה, מאות שנים לאחר הנביא ממורשת. אם אמת הדבר, קורא ספר זה אחדות שמעולם לא הייתה.
יושרו של מחקר זה מחייב אותו שלא לעקוף את ההתנגדות הזאת אלא להביט בה נכוחה. והשאלה הנשאלת על כל טענה נושאת־משקל נשאלת גם על הקונסנזוס: האם זו מדידה, או רוב דעות? האם התיארוך המאוחר של מיכה 4-7 נשען על דבר שאפשר לספור, לשקול או להפריך — או על תרבות קריאה שחזרה על עצמה זמן כה רב עד שנעשתה דומה לוודאות?
על מה נשען התיארוך המאוחר
מי שבוחן את הנימוקים לתיארוך המאוחר אינו מוצא מדידה אלא שלוש הנחות. הראשונה היא אקסיומת הסוגה: נבואות ישועה — הבטחות לשיקום, לשלום, למלך חדש — יכולות היו מעצם טבען להיווצר רק לאחר האסון, שכן נביא שלפני הנפילה היה מכריז על משפט בלבד. השנייה היא המיקום הבין־טקסטואלי: מאחר שלמיכה 4-7 יש נקודות מגע עם חומר הנחשב מאוחר (הנבואה הכפולה עם ישעיהו 2, עריכת תרי־עשר), הרי שגם הוא מאוחר באותה מידה. השלישית היא מצב הגלות המשוער של פסוקים אחדים (4:10, "ובאת עד בבל").
אף אחת מן השלוש אינה מדידה. אקסיומת הסוגה היא הנחה בדבר מה שנביאים "יכולים" לומר — בדיוק אותו סוג של תנאי בלתי־ניתן־להפרכה שטקסט לעולם אינו יכול לסתור. המיקום הבין־טקסטואלי מניח מראש את התיארוכים שעליו להוכיח. וההתייחסות לגלות ניתנת להיקרא כנבואה (מיכה מכריז על בבל, כשם שעושה ישעיהו) לא פחות משהיא ניתנת להיקרא כמבט לאחור. וכאשר חיפשו את המדידה היחידה הניתנת באמת לבחינה — התיארוך הלשוני — התברר, כפי שיובא להלן, שהיא מניבה אפס. בקיצור: התיארוך המאוחר הוא רוב דעות מכובד וישן; אין הוא תוצאה נמדדת. וקונסנזוס בלתי־ניתן־להפרכה, נכבד ככל שיהיה, אינו מחמיר יותר מן הקריאה שהוא דוחה — הוא רק נוח יותר.
מולו ניצבים שלושה קווים בלתי־תלויים שכן אפשר למדוד אותם, וכולם מצביעים לאותו כיוון: אל אחדות הטקסט כפי שנמסר.
מדידה 1 — כתבי היד
המדידה הראשונה היא הפשוטה שבהן: האם ראה אי־פעם אדם מיכה בלא פרקים 4-7, או עם השכבות בסדר אחר? התשובה היא לא. אף עד כתבי־יד — עברי, יווני או ארמי — אינו מוסר "מיכה שני", שכבת עריכה נפרדת או מבנה שונה. דווקא העדים הקדומים ביותר מכילים את החומר המכונה מאוחר: מגילת תרי־עשר היוונית ממדבר יהודה (8ḤevXIIgr, סביב 50 לפנה"ס) נושאת, בין השאר, דווקא את 4:3-10 ואת 5:1-6 — הקטעים "שלאחר הגלות" — והם תואמים את נוסח המסורה המאוחר יותר; המגילה מוואדי מורבעאת (Mur88, ראשית המאה השנייה לספירה) מכילה כמעט את מיכה כולו, כל השכבות המשוערות משולבות זו בזו, "כמעט זהה לנוסח המסורה".
מה שהדבר מוכיח הוא בדיוק זה ולא יותר: שכבות העריכה המשוערות הן שחזור פנימי בלבד, בלא עד חומרי אחד. המבקרים מודים בכך בעצמם. אין בכך הוכחה לתאריך החיבור — כתב יד משנת 50 לפנה"ס אינו אומר דבר על המאה שבה נולדו המילים — אך יש בכך הוכחה שהאחדות שספר זה קורא היא האחדות שהמסורת, מעדיה הקדומים ביותר ואילך, הכירה ומסרה הלאה. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
מדידה 2 — הלשון
המדידה השנייה היא היחידה שיכולה הייתה, מבחינה עקרונית, לאשש את התיארוך המאוחר: העברית עצמה. אם מיכה 4-7 צעיר במאות שנים מן הפרקים 1-3, היה עליו לשאת את עקבותיה של העברית המקראית המאוחרת — לשונם של אסתר, עזרא וקהלת — הנבדלת מן העברית הקלאסית בשורה של סימנים ידועים. הסימנים הללו נספרו לאורך מיכה כולו, לפי מקטעים (1-3 / 4-5 / 6-7):
סימן
1-3
4-5
6-7
תוצאה
she- (כינוי הזיקה המאוחר)
0
0
0
נעדר ממיכה כולו
ʾasher (כינוי הזיקה הקלאסי)
7
4
5
קלאסי, בכל מקום — גם ב־6-7
malkhut (המילה המאוחרת ל"מלכות")
0
0
0
נעדרת; לעומת זאת מופיעה mamlakha הקלאסית (4:8)
ʾanokhi ("אני" הארוך, הקלאסי)
1
0
0
ʾani ("אני" המועדף על העברית המאוחרת)
0
0
2
מעט מדי; בתוך המרווח הקלאסי
התוצאה חד־משמעית: אין ולו עקבה אחת של עברית מקראית מאוחרת במיכה 4-7. כינוי הזיקה המאוחר she-, הצץ בטקסטים שהם באמת שלאחר הגלות, נעדר מן הספר כולו; ʾasher הקלאסי עומד בכל מקום, עד לתוך החלקים הנחשבים לצעירים ביותר. malkhut המאוחרת נעדרת, בעוד מיכה משתמש ב־mamlakha הקלאסית (4:8). לשונם של הפרקים השנויים במחלוקת היא, במדידה כנגד נקודות הכיול המקובלות, קלאסית בדיוק כלשונם של הפרקים שאינם שנויים במחלוקת. זהו מבחן ההפרכה היחיד הניתן לבחינה שהתיארוך המאוחר יכול היה לעמוד בו — והוא מניב אפס. ועם זאת נשמר היושר, לפי כלל הבית שהיעדר ראיה אינו ראיה להיעדר: אפס לשוני בקורפוס קטן כמיכה עשוי להיות גם מקרה, שכן אף בטקסטים מאוחרים באמת פזורים הסימנים הללו בדלילות. האפס אפוא אינו מפריך את התיארוך המאוחר — אך הוא שולל ממנו את תמיכתו הנמדדת היחידה, ומותיר אותו כפי שהוא: תרבות קריאה בלא מדידה. (מְתֻעָד הֵיטֵב — ניתן לשחזור על נוסח המקור; כוח ההפרכה של האפס: שָׁקוּל)
מדידה 3 — הסגנון
המדידה השלישית היא העדינה שבהן, והיא חדשה. אם מיכה 4-7 הוא מידו של כותב אחר, מן הדין שיימצא בתפרים המשוערים — בין פרק 3 לפרק 4, בין 5 ל־6 — שבר בסגנון הכתיבה: מקצב אחר, העדפה אחרת למילים הקטנות. שבר סגנוני כזה ניתן למדידה בשיטה בדוקה (הידועה כ"דלתא של בֶּרוֹוְז"), ובלבד שנימנע ממלכודת אחת. מיכה 1-3 עוסק במשפט ו־4-5 בישועה; מי שסופר את מילות התוכן מודד את הנושא, לא את היד. לפיכך נספרו אך ורק מילות הפונקציה — התחיליות והמיליות, שהמחבר משתמש בהן שלא במודע ובלא תלות בנושא — והתפרים הפנימיים של מיכה הושוו לקבוצת ביקורת: השונות בתוך כל אחד מאחד־עשר הנביאים הקטנים האחרים, ספרים שאיש אינו מערער על אחדותם.
התוצאה:
- המרחק הסגנוני הפנימי הגדול ביותר במיכה — בין 1-3 ל־4-5, דווקא התפר השנוי במחלוקת ביותר — עומד על 0.73. המרחק הממוצע בין שלושת חלקיו הוא 0.66. - השונות הרגילה בתוך ספרי נבואה של מחבר יחיד גבוהה יותר: החציון הוא 0.82 (על פני כל אחד־עשר) עד 0.86 (על פני השמונה שאינם שנויים במחלוקת). התפר הפנימי הגדול ביותר של מיכה נמצא אפוא בערך באחוזון ה־30 — כלומר הרבה מתחת לחציון: מיכה הומוגני מבחינה סגנונית יותר מן השונות הרגילה בתוך ספרים שהכול קוראים אותם כמעשה יד אחת. - ובהשוואה לכל הספרים האחרים, שלושת חלקיו של מיכה עומדים קרוב הרבה יותר זה לזה (0.66) מאשר לכל ספר נבואה אחר (0.84 עד 0.94). הם מתקבצים, מבחינה סטילומטרית, כיד אחת.
בקיצור: אין תפר סגנוני ניתן לגילוי במקומות שבהם משערת השערת העריכה שיימצא כזה. מה שהמדידה מראה באופן חיובי הוא אחדותו הסגנונית של הטקסט כפי שנמסר. (שָׁקוּל — השיטה בדוקה וקבוצת הביקורת נקייה; מדידה סטילומטרית נשארת אמירה של הסתברות, לא הוכחה)
מה המדידה אומרת — ומה אינה אומרת
שלוש מדידות בלתי־תלויות — כתבי היד, הלשון, הסגנון — מצביעות לאותו כיוון: אל אחדות הטקסט כפי שנמסר. השזירה הצפופה שספר זה מראה מחלק לחלק (חתימת השם הקושרת את 1:1 אל 7:18, הציר מ־3:12 אל 4:1, החוטים הנמשכים) נובעת, בניסוחם המפוכח של הפרשנים אנדרסן ופרידמן, "מן המחבר המקורי האחד יותר מאשר מעורכים רבים".
ובכל זאת יש כאן גבול שהיושר מבקש לשרטט, והוא חותך לשני הכיוונים. מה שנמדד הוא אחדות הצורה הסופית — הטקסט כפי שהוא עומד בכל עד וכפי שמסר אותו כתב הקודש. זה בדיוק מושאה של קריאת מקרא־עם־מקרא, וספר זה קורא את הצורה הסופית הזאת. אך "אחדות הצורה הסופית" אינה רשאית להחליק בשתיקה אל "מחבר אחד מן המאה השמינית שכתב את הכול במשיכה אחת" — זו בלתי־נמדדת לא פחות מן התיארוך המאוחר, ותהיה אותה טעות עצמה בבבואה. תולדות חיבורו של מיכה — אם הנביא הרכיב את ספרו בשלבים, או שחוג תלמידים ערך אותו — אינן ניתנות לקריאה מתוך הטקסט, וספר זה אינו אומר בהן דבר.
ואף אין צורך בכך, שכן הניגוד שעליו תלוי הדיון כולו הוא, לגבי קריאת הטקסט הסופי, ניגוד מדומה. כל כותב הוא גם עורך; מי שמחבר ספר מסדר, בורר, שב ונוטל, ומקשר. אם היד שעשתה את מיכה למכלול המחובר האחד הזה הייתה הנביא עצמו או מסדר נאמן של דבריו — אין הדבר משנה מאומה במה שכתוב: ספר שנארג בכוונה, שחוטיו יוצרים באופן מדיד דגם אחד, ושאחדותו אינה השערה חסודה אלא ניתנת לבחינה.
סיכומו של דבר
אחדות צורתו הסופית של מיכה היא מְתֻעָד הֵיטֵב (כל עד כתבי־יד) ונמדדת (תוצאת האפס של המבחן הלשוני; ההומוגניות של הסגנון; צפיפות האריגה). תיארוך החיבור המאוחר של 4-7 אינו, בבחינה מדוקדקת, מדידה אלא תרבות קריאה — הנחת סוגה, השערה בין־טקסטואלית, ומבחן הפרכה שהניב אפס, בלא עד חומרי אחד הנושא אותו. (אחדות הצורה הסופית: מְתֻעָד הֵיטֵב + נמדדת; התיארוך המאוחר של 4-7: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת)
בכך לא נקבע שאדם אחד כתב את הספר בשנה אחת — ספר זה אינו טוען להוכחה כאן, כשם שאינו טוען לה במקום אחר. מה שעומד איתן די בו כדי להצדיק את קריאתו של ספר זה: מיכה הוא, כפי שנמסר, מכלול אחד, מחובר בכוונה, ומי שקורא אותו כחלון אחד אינו קורא דבר שהטקסט אינו מתיר, אלא בדיוק את מה שהטקסט — במדידה ולא בהשערה בלבד — מתגלה כי הוא עצמו.
מדוע רשאי ספר זה לקרוא את מיכה כמכלול אחד — ומדוע ההתנגדות חלשה משהיא נשמעת
ספר זה קורא את מיכה כמכלול אחד מחובר: תשע יחידות ספרותיות, ארוגות בחוטים, כרוכות יחד בשם הפותח את הספר וחותם אותו. כל מי שמצוי במקצת בתחום יודע שהנחה זו אינה מובנת מאליה. הקריאה המדעית הרווחת מאז המאה התשע־עשרה רואה בחלקים גדולים ממיכה 4-7 — דווקא נבואות הישועה שעליהן מניח ספר זה את מלוא משקלו — מעשה ידיהם של כותבים מאוחרים, שהוסיפו אותם בזמן הגלות או אחריה, מאות שנים לאחר הנביא ממורשת. אם אמת הדבר, קורא ספר זה אחדות שמעולם לא הייתה.
יושרו של מחקר זה מחייב אותו שלא לעקוף את ההתנגדות הזאת אלא להביט בה נכוחה. והשאלה הנשאלת על כל טענה נושאת־משקל נשאלת גם על הקונסנזוס: האם זו מדידה, או רוב דעות? האם התיארוך המאוחר של מיכה 4-7 נשען על דבר שאפשר לספור, לשקול או להפריך — או על תרבות קריאה שחזרה על עצמה זמן כה רב עד שנעשתה דומה לוודאות?
על מה נשען התיארוך המאוחר
מי שבוחן את הנימוקים לתיארוך המאוחר אינו מוצא מדידה אלא שלוש הנחות. הראשונה היא אקסיומת הסוגה: נבואות ישועה — הבטחות לשיקום, לשלום, למלך חדש — יכולות היו מעצם טבען להיווצר רק לאחר האסון, שכן נביא שלפני הנפילה היה מכריז על משפט בלבד. השנייה היא המיקום הבין־טקסטואלי: מאחר שלמיכה 4-7 יש נקודות מגע עם חומר הנחשב מאוחר (הנבואה הכפולה עם ישעיהו 2, עריכת תרי־עשר), הרי שגם הוא מאוחר באותה מידה. השלישית היא מצב הגלות המשוער של פסוקים אחדים (4:10, "ובאת עד בבל").
אף אחת מן השלוש אינה מדידה. אקסיומת הסוגה היא הנחה בדבר מה שנביאים "יכולים" לומר — בדיוק אותו סוג של תנאי בלתי־ניתן־להפרכה שטקסט לעולם אינו יכול לסתור. המיקום הבין־טקסטואלי מניח מראש את התיארוכים שעליו להוכיח. וההתייחסות לגלות ניתנת להיקרא כנבואה (מיכה מכריז על בבל, כשם שעושה ישעיהו) לא פחות משהיא ניתנת להיקרא כמבט לאחור. וכאשר חיפשו את המדידה היחידה הניתנת באמת לבחינה — התיארוך הלשוני — התברר, כפי שיובא להלן, שהיא מניבה אפס. בקיצור: התיארוך המאוחר הוא רוב דעות מכובד וישן; אין הוא תוצאה נמדדת. וקונסנזוס בלתי־ניתן־להפרכה, נכבד ככל שיהיה, אינו מחמיר יותר מן הקריאה שהוא דוחה — הוא רק נוח יותר.
מולו ניצבים שלושה קווים בלתי־תלויים שכן אפשר למדוד אותם, וכולם מצביעים לאותו כיוון: אל אחדות הטקסט כפי שנמסר.
מדידה 1 — כתבי היד
המדידה הראשונה היא הפשוטה שבהן: האם ראה אי־פעם אדם מיכה בלא פרקים 4-7, או עם השכבות בסדר אחר? התשובה היא לא. אף עד כתבי־יד — עברי, יווני או ארמי — אינו מוסר "מיכה שני", שכבת עריכה נפרדת או מבנה שונה. דווקא העדים הקדומים ביותר מכילים את החומר המכונה מאוחר: מגילת תרי־עשר היוונית ממדבר יהודה (8ḤevXIIgr, סביב 50 לפנה"ס) נושאת, בין השאר, דווקא את 4:3-10 ואת 5:1-6 — הקטעים "שלאחר הגלות" — והם תואמים את נוסח המסורה המאוחר יותר; המגילה מוואדי מורבעאת (Mur88, ראשית המאה השנייה לספירה) מכילה כמעט את מיכה כולו, כל השכבות המשוערות משולבות זו בזו, "כמעט זהה לנוסח המסורה".
מה שהדבר מוכיח הוא בדיוק זה ולא יותר: שכבות העריכה המשוערות הן שחזור פנימי בלבד, בלא עד חומרי אחד. המבקרים מודים בכך בעצמם. אין בכך הוכחה לתאריך החיבור — כתב יד משנת 50 לפנה"ס אינו אומר דבר על המאה שבה נולדו המילים — אך יש בכך הוכחה שהאחדות שספר זה קורא היא האחדות שהמסורת, מעדיה הקדומים ביותר ואילך, הכירה ומסרה הלאה. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
מדידה 2 — הלשון
המדידה השנייה היא היחידה שיכולה הייתה, מבחינה עקרונית, לאשש את התיארוך המאוחר: העברית עצמה. אם מיכה 4-7 צעיר במאות שנים מן הפרקים 1-3, היה עליו לשאת את עקבותיה של העברית המקראית המאוחרת — לשונם של אסתר, עזרא וקהלת — הנבדלת מן העברית הקלאסית בשורה של סימנים ידועים. הסימנים הללו נספרו לאורך מיכה כולו, לפי מקטעים (1-3 / 4-5 / 6-7):
התוצאה חד־משמעית: אין ולו עקבה אחת של עברית מקראית מאוחרת במיכה 4-7. כינוי הזיקה המאוחר she-, הצץ בטקסטים שהם באמת שלאחר הגלות, נעדר מן הספר כולו; ʾasher הקלאסי עומד בכל מקום, עד לתוך החלקים הנחשבים לצעירים ביותר. malkhut המאוחרת נעדרת, בעוד מיכה משתמש ב־mamlakha הקלאסית (4:8). לשונם של הפרקים השנויים במחלוקת היא, במדידה כנגד נקודות הכיול המקובלות, קלאסית בדיוק כלשונם של הפרקים שאינם שנויים במחלוקת. זהו מבחן ההפרכה היחיד הניתן לבחינה שהתיארוך המאוחר יכול היה לעמוד בו — והוא מניב אפס. ועם זאת נשמר היושר, לפי כלל הבית שהיעדר ראיה אינו ראיה להיעדר: אפס לשוני בקורפוס קטן כמיכה עשוי להיות גם מקרה, שכן אף בטקסטים מאוחרים באמת פזורים הסימנים הללו בדלילות. האפס אפוא אינו מפריך את התיארוך המאוחר — אך הוא שולל ממנו את תמיכתו הנמדדת היחידה, ומותיר אותו כפי שהוא: תרבות קריאה בלא מדידה. (מְתֻעָד הֵיטֵב — ניתן לשחזור על נוסח המקור; כוח ההפרכה של האפס: שָׁקוּל)
מדידה 3 — הסגנון
המדידה השלישית היא העדינה שבהן, והיא חדשה. אם מיכה 4-7 הוא מידו של כותב אחר, מן הדין שיימצא בתפרים המשוערים — בין פרק 3 לפרק 4, בין 5 ל־6 — שבר בסגנון הכתיבה: מקצב אחר, העדפה אחרת למילים הקטנות. שבר סגנוני כזה ניתן למדידה בשיטה בדוקה (הידועה כ"דלתא של בֶּרוֹוְז"), ובלבד שנימנע ממלכודת אחת. מיכה 1-3 עוסק במשפט ו־4-5 בישועה; מי שסופר את מילות התוכן מודד את הנושא, לא את היד. לפיכך נספרו אך ורק מילות הפונקציה — התחיליות והמיליות, שהמחבר משתמש בהן שלא במודע ובלא תלות בנושא — והתפרים הפנימיים של מיכה הושוו לקבוצת ביקורת: השונות בתוך כל אחד מאחד־עשר הנביאים הקטנים האחרים, ספרים שאיש אינו מערער על אחדותם.
התוצאה:
- המרחק הסגנוני הפנימי הגדול ביותר במיכה — בין 1-3 ל־4-5, דווקא התפר השנוי במחלוקת ביותר — עומד על 0.73. המרחק הממוצע בין שלושת חלקיו הוא 0.66. - השונות הרגילה בתוך ספרי נבואה של מחבר יחיד גבוהה יותר: החציון הוא 0.82 (על פני כל אחד־עשר) עד 0.86 (על פני השמונה שאינם שנויים במחלוקת). התפר הפנימי הגדול ביותר של מיכה נמצא אפוא בערך באחוזון ה־30 — כלומר הרבה מתחת לחציון: מיכה הומוגני מבחינה סגנונית יותר מן השונות הרגילה בתוך ספרים שהכול קוראים אותם כמעשה יד אחת. - ובהשוואה לכל הספרים האחרים, שלושת חלקיו של מיכה עומדים קרוב הרבה יותר זה לזה (0.66) מאשר לכל ספר נבואה אחר (0.84 עד 0.94). הם מתקבצים, מבחינה סטילומטרית, כיד אחת.
בקיצור: אין תפר סגנוני ניתן לגילוי במקומות שבהם משערת השערת העריכה שיימצא כזה. מה שהמדידה מראה באופן חיובי הוא אחדותו הסגנונית של הטקסט כפי שנמסר. (שָׁקוּל — השיטה בדוקה וקבוצת הביקורת נקייה; מדידה סטילומטרית נשארת אמירה של הסתברות, לא הוכחה)
מה המדידה אומרת — ומה אינה אומרת
שלוש מדידות בלתי־תלויות — כתבי היד, הלשון, הסגנון — מצביעות לאותו כיוון: אל אחדות הטקסט כפי שנמסר. השזירה הצפופה שספר זה מראה מחלק לחלק (חתימת השם הקושרת את 1:1 אל 7:18, הציר מ־3:12 אל 4:1, החוטים הנמשכים) נובעת, בניסוחם המפוכח של הפרשנים אנדרסן ופרידמן, "מן המחבר המקורי האחד יותר מאשר מעורכים רבים".
ובכל זאת יש כאן גבול שהיושר מבקש לשרטט, והוא חותך לשני הכיוונים. מה שנמדד הוא אחדות הצורה הסופית — הטקסט כפי שהוא עומד בכל עד וכפי שמסר אותו כתב הקודש. זה בדיוק מושאה של קריאת מקרא־עם־מקרא, וספר זה קורא את הצורה הסופית הזאת. אך "אחדות הצורה הסופית" אינה רשאית להחליק בשתיקה אל "מחבר אחד מן המאה השמינית שכתב את הכול במשיכה אחת" — זו בלתי־נמדדת לא פחות מן התיארוך המאוחר, ותהיה אותה טעות עצמה בבבואה. תולדות חיבורו של מיכה — אם הנביא הרכיב את ספרו בשלבים, או שחוג תלמידים ערך אותו — אינן ניתנות לקריאה מתוך הטקסט, וספר זה אינו אומר בהן דבר.
ואף אין צורך בכך, שכן הניגוד שעליו תלוי הדיון כולו הוא, לגבי קריאת הטקסט הסופי, ניגוד מדומה. כל כותב הוא גם עורך; מי שמחבר ספר מסדר, בורר, שב ונוטל, ומקשר. אם היד שעשתה את מיכה למכלול המחובר האחד הזה הייתה הנביא עצמו או מסדר נאמן של דבריו — אין הדבר משנה מאומה במה שכתוב: ספר שנארג בכוונה, שחוטיו יוצרים באופן מדיד דגם אחד, ושאחדותו אינה השערה חסודה אלא ניתנת לבחינה.
סיכומו של דבר
אחדות צורתו הסופית של מיכה היא מְתֻעָד הֵיטֵב (כל עד כתבי־יד) ונמדדת (תוצאת האפס של המבחן הלשוני; ההומוגניות של הסגנון; צפיפות האריגה). תיארוך החיבור המאוחר של 4-7 אינו, בבחינה מדוקדקת, מדידה אלא תרבות קריאה — הנחת סוגה, השערה בין־טקסטואלית, ומבחן הפרכה שהניב אפס, בלא עד חומרי אחד הנושא אותו. (אחדות הצורה הסופית: מְתֻעָד הֵיטֵב + נמדדת; התיארוך המאוחר של 4-7: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת)
בכך לא נקבע שאדם אחד כתב את הספר בשנה אחת — ספר זה אינו טוען להוכחה כאן, כשם שאינו טוען לה במקום אחר. מה שעומד איתן די בו כדי להצדיק את קריאתו של ספר זה: מיכה הוא, כפי שנמסר, מכלול אחד, מחובר בכוונה, ומי שקורא אותו כחלון אחד אינו קורא דבר שהטקסט אינו מתיר, אלא בדיוק את מה שהטקסט — במדידה ולא בהשערה בלבד — מתגלה כי הוא עצמו.