פירוש זה אינו עומד לעצמו. הוא חדר אחד בבית גדול יותר: סדרת מחקרים שכל אחד מהם מפתח ספר מקראי אחד או מוטיב אחד של קץ הימים עד לשורשו, וכולם יחד משרתים תמונה אחת. נספח זה מצביע על מקומו של מיכה באותו בית — מה חולק ספר זה עם ספרי האחות שלו, והיכן הוא מותח את הקו כדי שלא לחזור על מה שכבר טופל במקום אחר עד תום. חלוקת העבודה היא בחירה, לא הכרח; היא נקבעת כאן כדי שהקורא ידע לאן ללכת ובאיזה נושא.
הקרוב מכולם: "מי אל כמוך"
הקרוב ביותר לספר זה הוא שיר התהילה מי אל כמוך, העוקב אחר שאלת שמו של מיכה — mi kamokha — לרוחב כתבי הקודש כולם וקורא את מיכה 7:18-20 ככתרה. אותו ספר הוא ספר של דבקות: הוא שר את הסולח שאין כמוהו. ספר זה הוא ספר פרשני: הוא קורא את מיכה כולו, מ־1:1 עד 7:20, כחלון מורכב אחד אל הקץ. השניים נוגעים זה בזה בדיוק בסיום — בדוקסולוגיה mi-El kamokha — ודווקא משום כך אין פירוש זה חוזר על אותו שיר תהילה אלא בונה אותו מבחינה פרשנית ומפנה הלאה לפיתוח הדבקותי. הספר האחד עוקב אחר שאלה אחת לרוחב הקאנון; ספר זה עוקב אחר נביא אחד עד תום. הם שני צדדיה של מטבע אחת.
המסגרת: "יוֹם יְהוָה"
קץ הימים של מיכה עומד בתוך מסגרת רחבה יותר שנבנתה במקום אחר: יום יהוה הדו־פני — היום שהוא בעת ובעונה אחת "יום פקודתך" (7:4) ויום הבנייה מחדש (7:11). במקום שאותה מסגרת נושאת את הסקירה הרחבה (גוג, דישת העמים, ה"נשמרות מתוך" המשפט), מספק ספר זה את תרומת מיכה: גורן 4:11-13, הjom הדו־פני, היציאה השנייה של פרק 7. מיכה מזין את קורפוס "היום" בחומרו שלו, השקול עד תום.
התקריב: "האישה במדבר"
היולדת של מיכה 4-5 שבה ומופיעה בכתבי הקודש כאישה עוטה השמש (התגלות 12), והתמונה הזאת — האישה הבורחת אל המדבר ונשמרת שם — היא נושאו של מחקר לעצמו. מיכה מספק לו לא רק את הרקע כי אם, בשני מקומות, את טקסט המקור. הראשון הוא 4:10: היולדת חייבת "לצאת מן העיר", היא "שוכנת בשדה", ו"שם" היא ניצלת ונגאלת — מחוץ לחומה, בשדה הפתוח, ודווקא שם נשמרת. זו הדמות של התגלות 12:6 ו-12:14, שבהן האישה נסה אל מקום מוכן במדבר וניזונה שם זמן קצוב. השני הוא 5:2: הנתינה "עד עת יולדה ילדה", ואז שיבת "הנותרים מאחיהם" (LXX) — המבנה שהתגלות 12 מחזיקה בו כשהיא מכנה, אחרי הילד שנחטף (12:5), את "יתר זרעה" (12:17), ושמיכה היווני מוסר באותו שדה מילים (epiloipoi). במקום שספר האחות מתקרב אל התגלות 12 ואל השמירה במדבר, מספק ספר זה את כתובי מיכה שעליהם עומדת התמונה ההיא. הם חולקים את מוטיב חבלי הלידה ואת היציאה השנייה כציר. (שמיכה 4:10 ו-5:2 שייכים לחומר המקור של התגלות 12: שָׁקוּל — הדפוס ושדה המילים ישנם, נוסחת ציטוט אין; מילוי "הנותרים" בקבוצה מסוימת: זה עניינו של ספר האחות, לא של פירוש זה.)
התמונה שכנגד: "המהדי הדיגיטלי"
מול המלך־הרועה עומדת אצל מיכה אימפריית הצייד: אשור, "ארץ נמרוד" (5:5), מסכתה האחרונה של אימפריית בבל־אשור העתיקה. דמות מעצמת הקץ עצמה מפותחת במחקר לעצמו; ספר זה מספק את הטיפולוגיה הפנים־מקראית של נמרוד־אשור ואת הניגוד החד לשר השלום — "והיה זה שלום" (5:4). הדיפטיך של המלך־הרועה מול אימפריית הצייד הוא אחד המבנים החדשים נושאי־המשקל שפירוש זה מוסיף לבית.
המרשם: "חותם האדריכל" והטרילוגיה
צורתו של ספר זה — הפרשנות תחילה, הטקסט בהקשרו שלו, ורק אחר כך הקשרים החוצים, והכול מסומן בסימנים ישרים — נורשה ממחקר דניאל חותם האדריכל ומן הטרילוגיה אלגוריתם האלוהים. לענייני הכרונולוגיה ומידות הזמן (המספרים המדויקים שמאחורי פרק הזמן של "עד", מכניקת ה"כבר ועדיין לא") מפנה ספר זה הלאה אל אותם מחקרים. מיכה מספק את המסגרת, לא את לוח השנה. אין זו ענווה אלא שיטה: המוטו של פירוש זה הוא "מסגרת, לא לוח שנה", והוא מקיים אותו בכך שהוא מותיר את המספרים לספרים הנושאים אותם.
מה שמיכה מספק לקורפוס: קרקע השארית
הפסקאות הקודמות הצביעו על מה שמיכה מקבל מן הבית; זו הופכת את הכיוון, שכן בנקודה אחת הספר הקטן הזה הוא הנושה. הנביאים משרטטים מהי שארית — מסומנת לפני המשפט (יחזקאל 9:4), ענייה ובלא מרמה (צפניה 3:12-13), יראת אלוהים וכתובה בספר (מלאכי 3:16) — אך איש משלושתם אינו אומר מדוע היא נשמרת. מיכה אומר זאת: "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:20); לוקס הבין את הקרקע הזאת כך (1:73). היא מונחת מחוץ לנשמרים ושוללת את הקריאה המאיימת על כל תורת שארית: שהשארית נותרה משום שהייתה טובה יותר. שאריתו של מיכה נשאה את הזעם (7:9) ואין בידה דבר — ודווקא משום כך היא שרה.
ארבע תרומות נובעות מכך. השבועה לאבות היא הקרקע עצמה, והברית החדשה נוטלת בדיוק אותה (לוקס 1:72-73; רומים 11:28 "אהובים למען האבות"; 15:8; עברים 6:13-18). זכות הקניין היא השנייה: "שארית נחלתו" (nachala, 7:18) היא קרקע שמירה משפטית, לא מוסרית — לא מה שמגיע לאדם אלא מה ששייך למישהו (תהילים 94:14) — והיא גם תוחמת: אלוהים יכול לנטוש נחלה (מלכים ב 21:14). חוסר השם של 4:6-7 הוא השלישית: שלושה בינוניים ומשפט זיקה, מצבים ולא דרגה, לא מעמד. הסתייגות אחת שייכת לכאן: ניתנת להשאלה רק הקריאה הקרובה, ישראל המשוקם; הדלת הרחבה יותר שפירוש זה מותיר פתוחה היא שיקול של ספר זה, לא אמירה של הכתוב על קבוצה שנייה. השארית כ"אנחנו" שר היא הרביעית: ב-7:18-20 הנשמרים עצמם הם קול השיר, במילותיה של שירת הים.
מתח אחד מיכה פותר. יחזקאל מסמן את הנאנחים לפני המשפט (9:4); שאריתו של מיכה שרה אחרי נשיאת הזעם (7:9). לא שתי קבוצות כי אם קשת אחת: הסימון קודם, השיר אחריו, וביניהם מונח הזעם.
תיחום אחד שייך לכאן באותה תוקף. מיכה אינו נותן מניין, לא חותם, לא מצח, לא לשון כוהנים ולא עם שני: 7:12 היא תפוצת ישראל עצמו השבה, והעמים של 7:16-17 מתביישים, לא מסופחים. ממיכה באה הקרקע, לא האיוש.
ונקודה אחת נשארת פתוחה: האם sheerit nachalato היא שארית בתוך ישראל או ישראל־כשורד? מיכה 2:12 נוטה לשני — "יעקב כולך" ו"שארית ישראל" כשני שמות לאותו עדר. אז מיכה אינו נושא עילית בתוך העם: רווח, לא הפסד.
(נתוני מיכה שמתחת לתרומות הללו (7:9, 12, 16-20; 4:6-7; 2:12): מְתֻעָד הֵיטֵב; התרומות לקורפוס ופתרון המתח של יחזקאל 9: שָׁקוּל; הקריאה הקרובה של 4:6-7 כישראל המשוקם: מְתֻעָד הֵיטֵב — רק היא ניתנת להשאלה, שכן הקריאה הרחבה יותר היא שיקול של ספר זה; הזיהוי עם קבוצת אחרית־ימים מסוימת: זה נופל מחוץ לספר זה.)
הקו שספר זה אינו חוצה
עיקרון אחד עובר בכל הבית וראוי לו מקום משלו כאן, משום שבקריאת קץ־ימים של נביא הוא הנזנח בקלות הרבה ביותר.
ישראל הוא ישראל. אין תורת החלפה.
קו הישועה של מיכה עובר דרך שארית יעקב (2:12; 5:6-7), דרך קיבוץ העם המפוזר (7:12), והוא נשען לבסוף על השבועה שאלוהים נשבע "לאבותינו, לאברהם וליעקב" (7:20). כאשר ספר זה קושר את מיכה אל המשיח ואל הכנסייה, אין הדבר נעשה על חשבון ישראל אלא בהמשך רצוף לישראל. משום כך אין העדים היהודיים בפירוש זה — התרגום, התלמוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק, והירונימוס המצטט את מוריו היהודים — קישוט אלא ראיה נושאת: הם קוראים עמנו, ולא אחת הם קוראים חד יותר. חלונו של מיכה משקיף על שיקומו של עם ממשי, לא על החלפתו. מי ששוכח זאת מביט מבעד לזכוכית הלא נכונה.
(חלוקת העבודה בין הספרים: שָׁקוּל — בחירה מודעת; העיקרון "ישראל הוא ישראל": מְתֻעָד הֵיטֵב במיכה עצמו (2:12; 5:6-7; 7:20) ונושא את הקריאה כולה.)
פירוש זה אינו עומד לעצמו. הוא חדר אחד בבית גדול יותר: סדרת מחקרים שכל אחד מהם מפתח ספר מקראי אחד או מוטיב אחד של קץ הימים עד לשורשו, וכולם יחד משרתים תמונה אחת. נספח זה מצביע על מקומו של מיכה באותו בית — מה חולק ספר זה עם ספרי האחות שלו, והיכן הוא מותח את הקו כדי שלא לחזור על מה שכבר טופל במקום אחר עד תום. חלוקת העבודה היא בחירה, לא הכרח; היא נקבעת כאן כדי שהקורא ידע לאן ללכת ובאיזה נושא.
הקרוב מכולם: "מי אל כמוך"
הקרוב ביותר לספר זה הוא שיר התהילה מי אל כמוך, העוקב אחר שאלת שמו של מיכה — mi kamokha — לרוחב כתבי הקודש כולם וקורא את מיכה 7:18-20 ככתרה. אותו ספר הוא ספר של דבקות: הוא שר את הסולח שאין כמוהו. ספר זה הוא ספר פרשני: הוא קורא את מיכה כולו, מ־1:1 עד 7:20, כחלון מורכב אחד אל הקץ. השניים נוגעים זה בזה בדיוק בסיום — בדוקסולוגיה mi-El kamokha — ודווקא משום כך אין פירוש זה חוזר על אותו שיר תהילה אלא בונה אותו מבחינה פרשנית ומפנה הלאה לפיתוח הדבקותי. הספר האחד עוקב אחר שאלה אחת לרוחב הקאנון; ספר זה עוקב אחר נביא אחד עד תום. הם שני צדדיה של מטבע אחת.
המסגרת: "יוֹם יְהוָה"
קץ הימים של מיכה עומד בתוך מסגרת רחבה יותר שנבנתה במקום אחר: יום יהוה הדו־פני — היום שהוא בעת ובעונה אחת "יום פקודתך" (7:4) ויום הבנייה מחדש (7:11). במקום שאותה מסגרת נושאת את הסקירה הרחבה (גוג, דישת העמים, ה"נשמרות מתוך" המשפט), מספק ספר זה את תרומת מיכה: גורן 4:11-13, הjom הדו־פני, היציאה השנייה של פרק 7. מיכה מזין את קורפוס "היום" בחומרו שלו, השקול עד תום.
התקריב: "האישה במדבר"
היולדת של מיכה 4-5 שבה ומופיעה בכתבי הקודש כאישה עוטה השמש (התגלות 12), והתמונה הזאת — האישה הבורחת אל המדבר ונשמרת שם — היא נושאו של מחקר לעצמו. מיכה מספק לו לא רק את הרקע כי אם, בשני מקומות, את טקסט המקור. הראשון הוא 4:10: היולדת חייבת "לצאת מן העיר", היא "שוכנת בשדה", ו"שם" היא ניצלת ונגאלת — מחוץ לחומה, בשדה הפתוח, ודווקא שם נשמרת. זו הדמות של התגלות 12:6 ו-12:14, שבהן האישה נסה אל מקום מוכן במדבר וניזונה שם זמן קצוב. השני הוא 5:2: הנתינה "עד עת יולדה ילדה", ואז שיבת "הנותרים מאחיהם" (LXX) — המבנה שהתגלות 12 מחזיקה בו כשהיא מכנה, אחרי הילד שנחטף (12:5), את "יתר זרעה" (12:17), ושמיכה היווני מוסר באותו שדה מילים (epiloipoi). במקום שספר האחות מתקרב אל התגלות 12 ואל השמירה במדבר, מספק ספר זה את כתובי מיכה שעליהם עומדת התמונה ההיא. הם חולקים את מוטיב חבלי הלידה ואת היציאה השנייה כציר. (שמיכה 4:10 ו-5:2 שייכים לחומר המקור של התגלות 12: שָׁקוּל — הדפוס ושדה המילים ישנם, נוסחת ציטוט אין; מילוי "הנותרים" בקבוצה מסוימת: זה עניינו של ספר האחות, לא של פירוש זה.)
התמונה שכנגד: "המהדי הדיגיטלי"
מול המלך־הרועה עומדת אצל מיכה אימפריית הצייד: אשור, "ארץ נמרוד" (5:5), מסכתה האחרונה של אימפריית בבל־אשור העתיקה. דמות מעצמת הקץ עצמה מפותחת במחקר לעצמו; ספר זה מספק את הטיפולוגיה הפנים־מקראית של נמרוד־אשור ואת הניגוד החד לשר השלום — "והיה זה שלום" (5:4). הדיפטיך של המלך־הרועה מול אימפריית הצייד הוא אחד המבנים החדשים נושאי־המשקל שפירוש זה מוסיף לבית.
המרשם: "חותם האדריכל" והטרילוגיה
צורתו של ספר זה — הפרשנות תחילה, הטקסט בהקשרו שלו, ורק אחר כך הקשרים החוצים, והכול מסומן בסימנים ישרים — נורשה ממחקר דניאל חותם האדריכל ומן הטרילוגיה אלגוריתם האלוהים. לענייני הכרונולוגיה ומידות הזמן (המספרים המדויקים שמאחורי פרק הזמן של "עד", מכניקת ה"כבר ועדיין לא") מפנה ספר זה הלאה אל אותם מחקרים. מיכה מספק את המסגרת, לא את לוח השנה. אין זו ענווה אלא שיטה: המוטו של פירוש זה הוא "מסגרת, לא לוח שנה", והוא מקיים אותו בכך שהוא מותיר את המספרים לספרים הנושאים אותם.
מה שמיכה מספק לקורפוס: קרקע השארית
הפסקאות הקודמות הצביעו על מה שמיכה מקבל מן הבית; זו הופכת את הכיוון, שכן בנקודה אחת הספר הקטן הזה הוא הנושה. הנביאים משרטטים מהי שארית — מסומנת לפני המשפט (יחזקאל 9:4), ענייה ובלא מרמה (צפניה 3:12-13), יראת אלוהים וכתובה בספר (מלאכי 3:16) — אך איש משלושתם אינו אומר מדוע היא נשמרת. מיכה אומר זאת: "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" (7:20); לוקס הבין את הקרקע הזאת כך (1:73). היא מונחת מחוץ לנשמרים ושוללת את הקריאה המאיימת על כל תורת שארית: שהשארית נותרה משום שהייתה טובה יותר. שאריתו של מיכה נשאה את הזעם (7:9) ואין בידה דבר — ודווקא משום כך היא שרה.
ארבע תרומות נובעות מכך. השבועה לאבות היא הקרקע עצמה, והברית החדשה נוטלת בדיוק אותה (לוקס 1:72-73; רומים 11:28 "אהובים למען האבות"; 15:8; עברים 6:13-18). זכות הקניין היא השנייה: "שארית נחלתו" (nachala, 7:18) היא קרקע שמירה משפטית, לא מוסרית — לא מה שמגיע לאדם אלא מה ששייך למישהו (תהילים 94:14) — והיא גם תוחמת: אלוהים יכול לנטוש נחלה (מלכים ב 21:14). חוסר השם של 4:6-7 הוא השלישית: שלושה בינוניים ומשפט זיקה, מצבים ולא דרגה, לא מעמד. הסתייגות אחת שייכת לכאן: ניתנת להשאלה רק הקריאה הקרובה, ישראל המשוקם; הדלת הרחבה יותר שפירוש זה מותיר פתוחה היא שיקול של ספר זה, לא אמירה של הכתוב על קבוצה שנייה. השארית כ"אנחנו" שר היא הרביעית: ב-7:18-20 הנשמרים עצמם הם קול השיר, במילותיה של שירת הים.
מתח אחד מיכה פותר. יחזקאל מסמן את הנאנחים לפני המשפט (9:4); שאריתו של מיכה שרה אחרי נשיאת הזעם (7:9). לא שתי קבוצות כי אם קשת אחת: הסימון קודם, השיר אחריו, וביניהם מונח הזעם.
תיחום אחד שייך לכאן באותה תוקף. מיכה אינו נותן מניין, לא חותם, לא מצח, לא לשון כוהנים ולא עם שני: 7:12 היא תפוצת ישראל עצמו השבה, והעמים של 7:16-17 מתביישים, לא מסופחים. ממיכה באה הקרקע, לא האיוש.
ונקודה אחת נשארת פתוחה: האם sheerit nachalato היא שארית בתוך ישראל או ישראל־כשורד? מיכה 2:12 נוטה לשני — "יעקב כולך" ו"שארית ישראל" כשני שמות לאותו עדר. אז מיכה אינו נושא עילית בתוך העם: רווח, לא הפסד.
(נתוני מיכה שמתחת לתרומות הללו (7:9, 12, 16-20; 4:6-7; 2:12): מְתֻעָד הֵיטֵב; התרומות לקורפוס ופתרון המתח של יחזקאל 9: שָׁקוּל; הקריאה הקרובה של 4:6-7 כישראל המשוקם: מְתֻעָד הֵיטֵב — רק היא ניתנת להשאלה, שכן הקריאה הרחבה יותר היא שיקול של ספר זה; הזיהוי עם קבוצת אחרית־ימים מסוימת: זה נופל מחוץ לספר זה.)
הקו שספר זה אינו חוצה
עיקרון אחד עובר בכל הבית וראוי לו מקום משלו כאן, משום שבקריאת קץ־ימים של נביא הוא הנזנח בקלות הרבה ביותר.
ישראל הוא ישראל. אין תורת החלפה.
קו הישועה של מיכה עובר דרך שארית יעקב (2:12; 5:6-7), דרך קיבוץ העם המפוזר (7:12), והוא נשען לבסוף על השבועה שאלוהים נשבע "לאבותינו, לאברהם וליעקב" (7:20). כאשר ספר זה קושר את מיכה אל המשיח ואל הכנסייה, אין הדבר נעשה על חשבון ישראל אלא בהמשך רצוף לישראל. משום כך אין העדים היהודיים בפירוש זה — התרגום, התלמוד, רש"י, אבן עזרא, רד"ק, והירונימוס המצטט את מוריו היהודים — קישוט אלא ראיה נושאת: הם קוראים עמנו, ולא אחת הם קוראים חד יותר. חלונו של מיכה משקיף על שיקומו של עם ממשי, לא על החלפתו. מי ששוכח זאת מביט מבעד לזכוכית הלא נכונה.
(חלוקת העבודה בין הספרים: שָׁקוּל — בחירה מודעת; העיקרון "ישראל הוא ישראל": מְתֻעָד הֵיטֵב במיכה עצמו (2:12; 5:6-7; 7:20) ונושא את הקריאה כולה.)