בפעם השלישית והאחרונה מהדהד הצו שבו נפתח הספר: "שמעו!" (6:1). מיכה פתח את נבואתו בהזמנה לדין המופנית אל כל הארץ (1:2); עתה, לאחר הר הקץ (חלקים ג-ו), הוא שב אל אולם המשפט — והפעם לא הארץ עומדת לדין, כי אם עמו של אלוהים עצמו. זוהי התנועה הגדולה השלישית של הספר, והיא יורדת אל הנקודה העמוקה מכולן: לא נפילת עיר, כי אם נפילת האמון עצמו, אל תוך כותלי הבית פנימה.
הריב עם ההרים
"שמעו נא את אשר יהוה אומר: קום ריב את ההרים, ותשמענה הגבעות קולך. שמעו הרים את ריב יהוה, והאיתנים מוסדי ארץ; כי ריב ליהוה עם עמו, ועם ישראל יתווכח" (6:1-2). ההרים נקראים כעדים — אותם הרים עצמם שנמסו בפרק הראשון כאשר אלוהים דרך עליהם (1:3-4) יושבים עתה בדוכן המושבעים. ואז מתרחש הבלתי צפוי: אלוהים הוא התובע, ובכל זאת הוא נכנס אל תא הנאשם. "עמי, מה עשיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי!" (6:3). שופט כל הארץ קורא לעמו להעמידו לדין — אם בכלל יש משהו להעלות נגדו.
והתשובה לשאלה זו היא רשימה של חסד בלבד: "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך; ואשלח לפניך את משה, אהרן ומרים" (6:4). "עמי, זכר נא מה יעץ בלק, ומה ענה אותו בלעם; מן השיטים ועד הגלגל — למען דעת צדקות יהוה" (6:5). כל תולדות הישועה, מן היציאה ועד הכניסה, מונחות על השולחן — לא ככתב אישום, אלא כהוכחה לנאמנותו של אלוהים. אלוהים לא עשה עוול; הוא רק הושיע.
שולחן העבודהמסגרת הריב
מיכה בונה את ספרו כמשפט, והסוגריים עומדים בפתיחה ובחתימה. ההזמנה לדין של 1:2 — "שמעו עמים" (שִׁמְעוּ) — שבה כאן ככתב האישום ממש: "שמעו הרים את ריב (ריב) יהוה" (6:1-2). צירוף זה של ריב (הליך משפטי) והר (הר) הוא יחיד במינו בכל המקרא — אין לו מקום אחר — ובכך הוא מסמן את המסגרת; ואותו ריב עצמו ישוב עוד פעם אחת בהמשך, אך אז הפוך — אז יריב יהוה לא נגד עמו כי אם בעדו: "יריב ריבי" (7:9). ההליך הנפתח כאן נגד ישראל מסתיים כהגנתו של ישראל. ויש תפנית מפליאה ב-6:3: אלוהים, התובע, קורא לעמו להעמיד אותו לדין. כה בטוח הוא בעניינו עד שהוא הופך את נטל ההוכחה. התשובה — "צדקות" (צדקות) יהוה, שרשרת מעשי ההצלה ממצרים ועד הגלגל — היא הקרקע שעליה עומד כתב האישום כולו: דווקא משום שאלוהים היה נאמן כל כך, כבדה כל כך אי־נאמנותו של העם. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
במה אקדם?
העם, דחוק אל הפינה, מחפש מוצא — והוא מחפשו בכיוון המוטעה. "במה אקדם יהוה, אכף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (6:6-7). ההצעה מטפסת, נואשת יותר ויותר: מעגל אל אלפי אילים, משמן בנחלים ועד — הקיצוני, הפגאני שבכול — הילד שלו עצמו. כאילו אפשר לקנות את אלוהים בקרבנות, ובלבד שיהיו רבים דיים. זוהי דת הפדיון בכסף, והיא אינה מבינה דבר ממה שנדרש באמת.
ואז נופלת התשובה, אחד המשפטים הידועים ביותר בכל התנ"ך: "הגיד לך אדם מה טוב. ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך?" (6:8). לא נזכר אף קרבן אחד. מה שאלוהים מבקש אינו מחיר כי אם חיים: משפט, חסד, ענווה.
שולחן העבודההדרישה: משפט, נאמנות, הצנע לכת
שלושה דברים "דורש" (דורש, "מבקש, תובע") יהוה — והם מסכמים את התורה כולה. ראשית עשות משפט, "לעשות משפט" — לא לדבר עליו, אלא לעשותו: בדיוק מה שמנהיגי פרק ג הזניחו. שנית אהבת חסד, "לאהוב חסד" — וזו מילת המפתח של הספר. חסד הוא נאמנות הברית, האהבה המחייבת המחזיקה בזולת; זו אותה מילה עצמה שבה ייחתם הספר, כשיתברר שאלוהים עצמו "חפץ חסד" (7:18) ושומר את "חסדו לאברהם" (7:20). מה שאלוהים דורש מן האדם (6:8) מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18-20): אין הוא דורש יותר ממה שהוא עצמו הווה. שלישית הצנע לכת, "והצנע לכת עם אלוהיך" — והנה שוב חוט ההליכה: העם אשר "ילך בשם יהוה" (4:5), אל מול העיר אשר עוד מעט "תלך במועצות" אחאב (6:16). לא הקרבן על המזבח, כי אם מהלכם של החיים כולם. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
העיר עם המאזניים הכוזבים
מן הדרישה פונה מיכה אל מציאות העיר, והיא ההפך הגמור. קול יהוה קורא, ומאשים את המסחר: אוצרות הרשע, איפת הרזון, מאזני הרשע, אבני המרמה, החמס והשקר (6:9-12).
ואת גזר הדין הבא בעקבותיהם מלביש מיכה במילות קללת הברית: "אתה תאכל ולא תשבע [...] אתה תזרע ולא תקצור; אתה תדרוך זית ולא תסוך שמן, ותירוש ולא תשתה יין" (6:14-15). זוהי קללת העמל לשווא — לעבוד בלי קציר, לעמול בלי הנאה. מי שמזייף את המאזניים כדי להכניס יותר, נותר בסוף בלא כלום: הכול נשמט מבין אצבעותיו, כי אלוהי הברית הניח עליו את ידו. ושורש כל זה מצביע צפונה: "וישתמר חוקות עמרי, וכל מעשה בית אחאב, ותלכו במועצותם" (6:16). יהודה עושה מה ששומרון עשתה — היא הולכת אחרי המלכים שהגדילו את עבודת האלילים. לכן נופל אותו גזר דין עצמו: חורבן, ו"חרפת עמי תישאו".
ארכיוןחוקות עמרי ואחאב
שמיכה נוקב דווקא בעמרי ובאחאב — הדבר מדבר בעד עצמו. הם היו מלכי הממלכה הצפונית, השליטים שתחתם נעשתה עבודת הבעל דת ממלכתית בישראל (מל"א 16). למצוא את "חוקותיהם" ביהודה פירושו שהחטא שהפיל את שומרון — עבודת האלילים שמיכה כבר הצביע עליה בפרק הראשון (1:5-7) — כרסם עתה גם בירושלים. המעגל נסגר: המשפט שהחל בצפון מצא את הצדקתו בדרום. והפועל מסגיר את לב העניין: הם "הולכים במועצותם" (6:16) — אותה הליכה עצמה שהייתה אמורה להיות ב-6:8 "הצנע לכת עם אלוהים" הולכת עתה אחרי אחאב. הדרך שאדם בוחר קובעת את היעד. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
ארכיוןקללת העמל לשווא
"אתה תזרע ולא תקצור" של מיכה אינו איום שרירותי; זוהי שאילה מילולית מקללות הברית שבתורה. מי שמפר את הברית נופל תחת הקללות של דברים 28 וויקרא 26 — ודווקא קללות ההבל שבות כאן: "כרמים תיטע [...] ויין לא תשתה" (דב' 28:39); "זיתים יהיו לך [...] ושמן לא תסוך" (דב' 28:40); "ואכלתם ולא תשבעו" (וי' 26:26). כך נסגר הריב במעגל שלם: התובע אינו מביא עונש כלשהו, כי אם את הסנקציה המדויקת הרשומה בברית עצמה על הפרת הברית. זוהי הגיונו של המשפט — לא שרירות, כי אם ההסכם החתום המופנה נגד העבריין. (מְתֻעָד הֵיטֵב — ציטוטי הקללה עומדים מילה במילה לצד מיכה 6:14-15.)
אין עוד חסיד
ואז יורד הספר אל נקודתו האפלה ביותר. הנביא נושא קינה הנשמעת כאבל אישי: "אללי לי! כי הייתי כאספי קיץ, כעוללות בציר: אין אשכול לאכול, ביכורה איוותה נפשי" (7:1). הקציר תם; אין עוד למצוא דבר טוב. ואז הוא אומר מדוע: "אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין; כולם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם" (7:2). החברה נעשתה שדה ציד שבו כל אחד טורף את זולתו.
והריקבון זוחל פנימה, מעגל אחר מעגל, אל תוך המרחב הבטוח האחרון שיש לאדם. "אל תאמינו ברֵע, אל תבטחו באלוף; משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" (7:5) — אל תאמין עוד אפילו באשתך שלך. "כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה; אויבי איש אנשי ביתו" (7:6). כאן נופלת החומה האחרונה. לא חומת העיר, לא המקדש — המשפחה. כשהבית מתפרק, לא נשאר עוד דבר אנושי להסתתר מאחוריו.
שולחן העבודההחסיד שאבד, והחומה הפנימית ביותר
המילה שמיכה בוחר עבור מי שכבר אינו שם חותכת עמוק ממה שנדמה: חסיד, "החסיד" (7:2) — וזו אותה מילה כמו חסד, "הנאמנות", שיהוה דרש ב-6:8 ושמתברר ב-7:18 שהוא עצמו נושא אותה. החסיד הוא כפשוטו "איש החסד". היעלמותו, אפוא, אינה קינה שרירותית: הדבר האחד שאלוהים ביקש — נאמנות — התאדה מן העולם, אל תוך המשפחה פנימה. זוהי הנקודה העמוקה ביותר של הספר כולו. כתב האישום ירד במורד גרם המדרגות של האמון האנושי: מן המעשה (הארץ הגזולה, פרק ב), דרך המשרה (הרועים הכוזבים והמקדש, פרק ג), ועד עתה הלב והבית (6:8; 7:6). החומה הפנימית ביותר, המשפחה, נשברת. ישוע יצטט שורה זו ממש כדי לצייר את הפילוג שימיטו הימים האחרונים (מתי 10:35-36): אין זו רק המאה השמינית של מיכה, זהו דפוסו של כל עידן הרץ אל קצו. (קשר החסיד/חסד והירידה מעשה←משרה←לב←בית: מְתֻעָד הֵיטֵב; המשיכה אל אחרית הימים (מתי 10): שָׁקוּל — דפוס, כדרך שהספר קורא לכל אורכו.)
ארכיון7:6 כאות הימים האחרונים, לפני המשיח ואחריו
שפסוק 7:6 מצביע אל אחרית הימים — אין זו השלכה נוצרית לאחור — המסורת היהודית קראה אותו כך זמן רב לפני הברית החדשה ובלא תלות בה. המשנה חותמת את מסכתה על התדרדרות הדורות בפסוק זה ממש: "בעקבות משיחא (בעקבות משיחא) [...] בן מנבל אב, בת קמה באמה [...] אויבי איש אנשי ביתו", עם ציון המקור "(מיכה ז)" בצדו (סוטה ט, טו); והתלמוד מכנה זאת "דור שבן דוד בא בו" (סנהדרין צז ע"א). קדום עוד יותר: ספר היובלים (המאה השנייה לפנה"ס) משרטט את אותה התפוררות משפחתית עצמה כחבלי הלידה שלפני "יום המשפט הגדול" (יוב' 23). התפרקות המשפחה הייתה בציפייה היהודית אות קבוע של הימים האחרונים.
על רקע זה נאחז ישוע באותו פסוק עצמו (מתי 10:35-36; לוקס 12:53), והוא עושה זאת בזהירות. הוא מצטט אותו מילה במילה — "אנשי ביתו" של מתי (oikiakoi) עוקב אף ביתר דיוק אחר העברית (אנשי ביתו) מאשר התרגום היווני — אך הוא אינו מצרף לו את נוסחת ההתגשמות הרגילה שלו ("למען ימלא [...]"), שאותה הוא מוסיף במקומות אחרים באופן שיטתי. אין זו אפוא נבואה פורמלית כי אם יישום: אותו דפוס עצמו, מחודד עתה עד קצה. והפסוק עומד בנקודת ציר: 7:6 הוא המילה האחרונה לפני המפנה הגדול "ואני ביהוה אצפה" (7:7). מי שמכריז על הפילוג שימיטו הימים האחרונים עומד על סף התקווה הבאה אחריו. (הקליטה היהודית והטרום־נוצרית: מְתֻעָד הֵיטֵב. שמיכה 7:6 עצמו "מתכוון" לאחרית הימים — אין בו סמן זמן כמו ב-4:1; קריאת אחרית הימים היא כאן מסקנה שקולה מתוך הקליטה ומבנה הספר, לא טענה מפורשת של הכתוב — שָׁקוּל.)
לבהתחתית שלפני המפנה
חלק זה מותיר אותך בתחתית: אין עוד חסיד, אין אמון, אף הבית שלך עצמך חזית. מי שכן עם עצמו מזהה זאת — יש זמנים ומקומות שבהם כל מה שבנית עליו נשמט מתחת לידיך, עד למעגל הקרוב ביותר. מיכה אינו מרכך זאת. אך הוא מציב זאת כאן בכוונה, בדיוק לפני המפנה. שכן המילה הבאה מיד, זו שבה נפתחת חתימת הספר, היא: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). בדיוק כאשר שוב אין אדם שאפשר לבטוח בו, נכנס לתמונה היחיד שכן אפשר לבטוח בו. תחתיתו של חלק זה אינה הסוף; היא הסף. מי שעומד שם, במקום שבו שוב אין דבר אנושי מחזיק, עומד במקום היחיד שבו הציפייה לאלוהים מקבלת את מלוא משקלה.
בפעם השלישית והאחרונה מהדהד הצו שבו נפתח הספר: "שמעו!" (6:1). מיכה פתח את נבואתו בהזמנה לדין המופנית אל כל הארץ (1:2); עתה, לאחר הר הקץ (חלקים ג-ו), הוא שב אל אולם המשפט — והפעם לא הארץ עומדת לדין, כי אם עמו של אלוהים עצמו. זוהי התנועה הגדולה השלישית של הספר, והיא יורדת אל הנקודה העמוקה מכולן: לא נפילת עיר, כי אם נפילת האמון עצמו, אל תוך כותלי הבית פנימה.
הריב עם ההרים
"שמעו נא את אשר יהוה אומר: קום ריב את ההרים, ותשמענה הגבעות קולך. שמעו הרים את ריב יהוה, והאיתנים מוסדי ארץ; כי ריב ליהוה עם עמו, ועם ישראל יתווכח" (6:1-2). ההרים נקראים כעדים — אותם הרים עצמם שנמסו בפרק הראשון כאשר אלוהים דרך עליהם (1:3-4) יושבים עתה בדוכן המושבעים. ואז מתרחש הבלתי צפוי: אלוהים הוא התובע, ובכל זאת הוא נכנס אל תא הנאשם. "עמי, מה עשיתי לך ומה הלאיתיך? ענה בי!" (6:3). שופט כל הארץ קורא לעמו להעמידו לדין — אם בכלל יש משהו להעלות נגדו.
והתשובה לשאלה זו היא רשימה של חסד בלבד: "כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך; ואשלח לפניך את משה, אהרן ומרים" (6:4). "עמי, זכר נא מה יעץ בלק, ומה ענה אותו בלעם; מן השיטים ועד הגלגל — למען דעת צדקות יהוה" (6:5). כל תולדות הישועה, מן היציאה ועד הכניסה, מונחות על השולחן — לא ככתב אישום, אלא כהוכחה לנאמנותו של אלוהים. אלוהים לא עשה עוול; הוא רק הושיע.
שולחן העבודהמסגרת הריב
מיכה בונה את ספרו כמשפט, והסוגריים עומדים בפתיחה ובחתימה. ההזמנה לדין של 1:2 — "שמעו עמים" (שִׁמְעוּ) — שבה כאן ככתב האישום ממש: "שמעו הרים את ריב (ריב) יהוה" (6:1-2). צירוף זה של ריב (הליך משפטי) והר (הר) הוא יחיד במינו בכל המקרא — אין לו מקום אחר — ובכך הוא מסמן את המסגרת; ואותו ריב עצמו ישוב עוד פעם אחת בהמשך, אך אז הפוך — אז יריב יהוה לא נגד עמו כי אם בעדו: "יריב ריבי" (7:9). ההליך הנפתח כאן נגד ישראל מסתיים כהגנתו של ישראל. ויש תפנית מפליאה ב-6:3: אלוהים, התובע, קורא לעמו להעמיד אותו לדין. כה בטוח הוא בעניינו עד שהוא הופך את נטל ההוכחה. התשובה — "צדקות" (צדקות) יהוה, שרשרת מעשי ההצלה ממצרים ועד הגלגל — היא הקרקע שעליה עומד כתב האישום כולו: דווקא משום שאלוהים היה נאמן כל כך, כבדה כל כך אי־נאמנותו של העם. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
במה אקדם?
העם, דחוק אל הפינה, מחפש מוצא — והוא מחפשו בכיוון המוטעה. "במה אקדם יהוה, אכף לאלוהי מרום? האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה יהוה באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?" (6:6-7). ההצעה מטפסת, נואשת יותר ויותר: מעגל אל אלפי אילים, משמן בנחלים ועד — הקיצוני, הפגאני שבכול — הילד שלו עצמו. כאילו אפשר לקנות את אלוהים בקרבנות, ובלבד שיהיו רבים דיים. זוהי דת הפדיון בכסף, והיא אינה מבינה דבר ממה שנדרש באמת.
ואז נופלת התשובה, אחד המשפטים הידועים ביותר בכל התנ"ך: "הגיד לך אדם מה טוב. ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך?" (6:8). לא נזכר אף קרבן אחד. מה שאלוהים מבקש אינו מחיר כי אם חיים: משפט, חסד, ענווה.
שולחן העבודההדרישה: משפט, נאמנות, הצנע לכת
שלושה דברים "דורש" (דורש, "מבקש, תובע") יהוה — והם מסכמים את התורה כולה. ראשית עשות משפט, "לעשות משפט" — לא לדבר עליו, אלא לעשותו: בדיוק מה שמנהיגי פרק ג הזניחו. שנית אהבת חסד, "לאהוב חסד" — וזו מילת המפתח של הספר. חסד הוא נאמנות הברית, האהבה המחייבת המחזיקה בזולת; זו אותה מילה עצמה שבה ייחתם הספר, כשיתברר שאלוהים עצמו "חפץ חסד" (7:18) ושומר את "חסדו לאברהם" (7:20). מה שאלוהים דורש מן האדם (6:8) מתגלה בסוף כמהותו שלו (7:18-20): אין הוא דורש יותר ממה שהוא עצמו הווה. שלישית הצנע לכת, "והצנע לכת עם אלוהיך" — והנה שוב חוט ההליכה: העם אשר "ילך בשם יהוה" (4:5), אל מול העיר אשר עוד מעט "תלך במועצות" אחאב (6:16). לא הקרבן על המזבח, כי אם מהלכם של החיים כולם. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
העיר עם המאזניים הכוזבים
מן הדרישה פונה מיכה אל מציאות העיר, והיא ההפך הגמור. קול יהוה קורא, ומאשים את המסחר: אוצרות הרשע, איפת הרזון, מאזני הרשע, אבני המרמה, החמס והשקר (6:9-12).
ואת גזר הדין הבא בעקבותיהם מלביש מיכה במילות קללת הברית: "אתה תאכל ולא תשבע [...] אתה תזרע ולא תקצור; אתה תדרוך זית ולא תסוך שמן, ותירוש ולא תשתה יין" (6:14-15). זוהי קללת העמל לשווא — לעבוד בלי קציר, לעמול בלי הנאה. מי שמזייף את המאזניים כדי להכניס יותר, נותר בסוף בלא כלום: הכול נשמט מבין אצבעותיו, כי אלוהי הברית הניח עליו את ידו. ושורש כל זה מצביע צפונה: "וישתמר חוקות עמרי, וכל מעשה בית אחאב, ותלכו במועצותם" (6:16). יהודה עושה מה ששומרון עשתה — היא הולכת אחרי המלכים שהגדילו את עבודת האלילים. לכן נופל אותו גזר דין עצמו: חורבן, ו"חרפת עמי תישאו".
ארכיוןחוקות עמרי ואחאב
שמיכה נוקב דווקא בעמרי ובאחאב — הדבר מדבר בעד עצמו. הם היו מלכי הממלכה הצפונית, השליטים שתחתם נעשתה עבודת הבעל דת ממלכתית בישראל (מל"א 16). למצוא את "חוקותיהם" ביהודה פירושו שהחטא שהפיל את שומרון — עבודת האלילים שמיכה כבר הצביע עליה בפרק הראשון (1:5-7) — כרסם עתה גם בירושלים. המעגל נסגר: המשפט שהחל בצפון מצא את הצדקתו בדרום. והפועל מסגיר את לב העניין: הם "הולכים במועצותם" (6:16) — אותה הליכה עצמה שהייתה אמורה להיות ב-6:8 "הצנע לכת עם אלוהים" הולכת עתה אחרי אחאב. הדרך שאדם בוחר קובעת את היעד. (מְתֻעָד הֵיטֵב)
ארכיוןקללת העמל לשווא
"אתה תזרע ולא תקצור" של מיכה אינו איום שרירותי; זוהי שאילה מילולית מקללות הברית שבתורה. מי שמפר את הברית נופל תחת הקללות של דברים 28 וויקרא 26 — ודווקא קללות ההבל שבות כאן: "כרמים תיטע [...] ויין לא תשתה" (דב' 28:39); "זיתים יהיו לך [...] ושמן לא תסוך" (דב' 28:40); "ואכלתם ולא תשבעו" (וי' 26:26). כך נסגר הריב במעגל שלם: התובע אינו מביא עונש כלשהו, כי אם את הסנקציה המדויקת הרשומה בברית עצמה על הפרת הברית. זוהי הגיונו של המשפט — לא שרירות, כי אם ההסכם החתום המופנה נגד העבריין. (מְתֻעָד הֵיטֵב — ציטוטי הקללה עומדים מילה במילה לצד מיכה 6:14-15.)
אין עוד חסיד
ואז יורד הספר אל נקודתו האפלה ביותר. הנביא נושא קינה הנשמעת כאבל אישי: "אללי לי! כי הייתי כאספי קיץ, כעוללות בציר: אין אשכול לאכול, ביכורה איוותה נפשי" (7:1). הקציר תם; אין עוד למצוא דבר טוב. ואז הוא אומר מדוע: "אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין; כולם לדמים יארובו, איש את אחיהו יצודו חרם" (7:2). החברה נעשתה שדה ציד שבו כל אחד טורף את זולתו.
והריקבון זוחל פנימה, מעגל אחר מעגל, אל תוך המרחב הבטוח האחרון שיש לאדם. "אל תאמינו ברֵע, אל תבטחו באלוף; משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" (7:5) — אל תאמין עוד אפילו באשתך שלך. "כי בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה; אויבי איש אנשי ביתו" (7:6). כאן נופלת החומה האחרונה. לא חומת העיר, לא המקדש — המשפחה. כשהבית מתפרק, לא נשאר עוד דבר אנושי להסתתר מאחוריו.
שולחן העבודההחסיד שאבד, והחומה הפנימית ביותר
המילה שמיכה בוחר עבור מי שכבר אינו שם חותכת עמוק ממה שנדמה: חסיד, "החסיד" (7:2) — וזו אותה מילה כמו חסד, "הנאמנות", שיהוה דרש ב-6:8 ושמתברר ב-7:18 שהוא עצמו נושא אותה. החסיד הוא כפשוטו "איש החסד". היעלמותו, אפוא, אינה קינה שרירותית: הדבר האחד שאלוהים ביקש — נאמנות — התאדה מן העולם, אל תוך המשפחה פנימה. זוהי הנקודה העמוקה ביותר של הספר כולו. כתב האישום ירד במורד גרם המדרגות של האמון האנושי: מן המעשה (הארץ הגזולה, פרק ב), דרך המשרה (הרועים הכוזבים והמקדש, פרק ג), ועד עתה הלב והבית (6:8; 7:6). החומה הפנימית ביותר, המשפחה, נשברת. ישוע יצטט שורה זו ממש כדי לצייר את הפילוג שימיטו הימים האחרונים (מתי 10:35-36): אין זו רק המאה השמינית של מיכה, זהו דפוסו של כל עידן הרץ אל קצו. (קשר החסיד/חסד והירידה מעשה←משרה←לב←בית: מְתֻעָד הֵיטֵב; המשיכה אל אחרית הימים (מתי 10): שָׁקוּל — דפוס, כדרך שהספר קורא לכל אורכו.)
ארכיון7:6 כאות הימים האחרונים, לפני המשיח ואחריו
שפסוק 7:6 מצביע אל אחרית הימים — אין זו השלכה נוצרית לאחור — המסורת היהודית קראה אותו כך זמן רב לפני הברית החדשה ובלא תלות בה. המשנה חותמת את מסכתה על התדרדרות הדורות בפסוק זה ממש: "בעקבות משיחא (בעקבות משיחא) [...] בן מנבל אב, בת קמה באמה [...] אויבי איש אנשי ביתו", עם ציון המקור "(מיכה ז)" בצדו (סוטה ט, טו); והתלמוד מכנה זאת "דור שבן דוד בא בו" (סנהדרין צז ע"א). קדום עוד יותר: ספר היובלים (המאה השנייה לפנה"ס) משרטט את אותה התפוררות משפחתית עצמה כחבלי הלידה שלפני "יום המשפט הגדול" (יוב' 23). התפרקות המשפחה הייתה בציפייה היהודית אות קבוע של הימים האחרונים.
על רקע זה נאחז ישוע באותו פסוק עצמו (מתי 10:35-36; לוקס 12:53), והוא עושה זאת בזהירות. הוא מצטט אותו מילה במילה — "אנשי ביתו" של מתי (oikiakoi) עוקב אף ביתר דיוק אחר העברית (אנשי ביתו) מאשר התרגום היווני — אך הוא אינו מצרף לו את נוסחת ההתגשמות הרגילה שלו ("למען ימלא [...]"), שאותה הוא מוסיף במקומות אחרים באופן שיטתי. אין זו אפוא נבואה פורמלית כי אם יישום: אותו דפוס עצמו, מחודד עתה עד קצה. והפסוק עומד בנקודת ציר: 7:6 הוא המילה האחרונה לפני המפנה הגדול "ואני ביהוה אצפה" (7:7). מי שמכריז על הפילוג שימיטו הימים האחרונים עומד על סף התקווה הבאה אחריו. (הקליטה היהודית והטרום־נוצרית: מְתֻעָד הֵיטֵב. שמיכה 7:6 עצמו "מתכוון" לאחרית הימים — אין בו סמן זמן כמו ב-4:1; קריאת אחרית הימים היא כאן מסקנה שקולה מתוך הקליטה ומבנה הספר, לא טענה מפורשת של הכתוב — שָׁקוּל.)
לבהתחתית שלפני המפנה
חלק זה מותיר אותך בתחתית: אין עוד חסיד, אין אמון, אף הבית שלך עצמך חזית. מי שכן עם עצמו מזהה זאת — יש זמנים ומקומות שבהם כל מה שבנית עליו נשמט מתחת לידיך, עד למעגל הקרוב ביותר. מיכה אינו מרכך זאת. אך הוא מציב זאת כאן בכוונה, בדיוק לפני המפנה. שכן המילה הבאה מיד, זו שבה נפתחת חתימת הספר, היא: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). בדיוק כאשר שוב אין אדם שאפשר לבטוח בו, נכנס לתמונה היחיד שכן אפשר לבטוח בו. תחתיתו של חלק זה אינה הסוף; היא הסף. מי שעומד שם, במקום שבו שוב אין דבר אנושי מחזיק, עומד במקום היחיד שבו הציפייה לאלוהים מקבלת את מלוא משקלה.