הכול נשמט. אין עוד חסיד, אין רֵע שאפשר לבטוח בו, והבית שלך עצמך חזית (7:1-6). ודווקא בנקודת האפס ההיא, במקום שבו שוב אין אדם מחזיק, עולה קול אחד — ועם אותו קול נוטה הספר כולו על צירו: "ואני ביהוה אצפה, אוחילה לאלוהי ישעי; ישמעני אלוהי" (7:7).
מה שבא לאחר מכן אינו עוד טיעון כי אם ליטורגיה — שירת מענה של קולות המזמרים יחדיו את הדרך מן החושך אל האור. ואין זו נספחת רפויה: בפרק חותם זה מתכנסים כל חוטי הספר ונקשרים, אחד אחד, אל קצם. הריב מתהפך, הבת החֲבֵלָה קמה, הפורץ נעשה הרועה, והיציאה שבפרק א החלה כמשפט נעשית יציאת מצרים שנייה. מי שמבקש להבין את מיכה חייב לקרוא פרק זה כפינאלה שבה כל נושא קודם חוזר ונפתר.
שולחן העבודהמבנהו של פרק ז
מיכה ז אינו רצף רפוי כי אם קומפוזיציה קונצנטרית מקוננת, הבנויה משישה מכלולים מלוכדים: הקינה (7:1-6) · שיר הביטחון (7:7-10) · ההבטחה (7:11-13) · תפילת הציר (7:14) · העמים (7:15-17) · ההימנון (7:18-20, חלק ט). וששת אלה שלובים זה בזה באמנות. הקינה האפלה (7:1-6) מושווית באורכה בדיוק להיפוכה המואר (7:7ג-13), ושתיהן סובבות סביב ההודאה הקצרה שבה הכול נוטה: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). צירה של המחצית הראשונה כולה אינו אפוא מאורע כי אם מבט — ההבטה כלפי מעלה, אל אלוהים. ושלושת הנאומים 7:11-17 יוצרים טבעת שנייה: הבטחה — תפילה — עמים, כשהתפילה "רעה עמך" (7:14) במרכזם.
החד מכול הוא מרכזו של הפרק כמכלול. בדיוק בנקודת אמצע המילים עומדת לעגה של האויבת: "איו יהוה אלוהיך?" (אַיּוֹ יהוה, 7:10). זו השאלה שהכול סובב עליה — והיא נענית בחתימה בשאלה ההופכת אותה: "מי אל כמוך?" (מי אל כמוך, 7:18). הלעג "איו?" נעשה הסגידה "מי כמוהו?".
ומעל ששת המכלולים משתרע כיאזם ענייני, הבנוי סביב התפילה. הליטורגיה 7:7-20 משתקפת סביב נקודת אמצעה: א הקול המתוודה הנושא את החרון ובכל זאת מייחל ליהוה (7:7-9) ‖ א׳ ההימנון המזמר את סליחתו (7:18-20); ב האויבת המובאת לידי בושה (7:10) ‖ ב׳ העמים המובאים לידי בושה (7:16-17); ג הבנייה מחדש והנפלאות (7:11-13) ‖ ג׳ הרעייה מחדש והנפלאות (7:15); ובַלב ד התפילה "רעה עמך [...] כימי עולם" (7:14). מרכזה של ליטורגיית הגאולה כולה אינו אפוא מעשה כי אם בקשה: שאלוהים ירעה שוב את עדרו. וא ↔ א׳ קושרים את הקשר החד מכול: הקול אשר "זעף יהוה אשא" (7:9) מקבל מענה מן האל אשר "נושא עוון" (7:18) — האשמה מחליפה כתף. (ששת המכלולים והמבנה הקונצנטרי נשענים על קולומטריה שנגזרה באופן עצמאי; סימטריות המילים מאשרות את החלוקה הזאת, אין הן מולידות אותה; הכיאזם הולך אחר קריאה מוכרת: שָׁקוּל.)
שיר הביטחון: נפלה וקמה
הקול הראשון הוא קולה של בת ציון, והיא פונה אל אויבתה: "אל תשמחי אויבתי לי: כי נפלתי — קמתי; כי אשב בחושך — יהוה אור לי" (7:8). כאן עומד לבה של תנועת הספר כולה בשורה אחת: נפלה — ובכל זאת קמה; בחושך — ובכל זאת אור. לא "לא נפלתי", כי אם "נפלתי וגם אני קמה". התקווה אינה מכחישה את הלילה; היא מבקיעה דרכו היישר.
ואז היא מקבלת על עצמה את אשמתה, ודווקא קבלה זו נעשית קרקע תקוותה: "זעף יהוה אשא — כי חטאתי לו — עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי. יוציאני לאור; אראה בצדקתו" (7:9). אין היא טוענת לחפותה; היא מתוודה, ובוטחת שהשופט אשר הרשיע אותה יגן עליה. והאויבת שלעגה "איו יהוה אלוהיך?" תראה זאת ותיכלם; היא נרמסת כטיט חוצות (7:10).
שולחן העבודההקול מתוך החושך, והריב ההפוך
מי מדבר כאן? לא הנביא כיחיד, כי אם העיר כאדם — בת ציון, ה"אני" הקיבוצי שגילם לאורך הספר כולו את התפקיד הנשי הראשי (1:13; 4:8-14). הפרשנות היהודית העתיקה קראה כאן בהתאם "אמרה ירושלים" (התרגום), וחז"ל "כנסת ישראל". ואויבתה (אויבתי, בנקבה, 7:8-10) היא עיר האויב — ייתכן אותה "בת גדוד" עצמה שעמדה ב-4:14 מול בת ציון (חלק ד): שתי בנות, ובסוף ציון מנצחת.
בפסוקים מעטים אלה נקשרים שלושה חוטים אל קצם. הריב מתהפך: אותו ריב עצמו שנפתח ב-6:1-2 נגד העם מתנהל עתה בעד העם — "עד אשר יריב ריבי" (7:9). אלוהים עובר מספסל התובע אל ספסל הסניגור. חוט היצא מתכופף אל האור: אלוהים אשר ב-1:3 יצא לשפוט "מוציאני (יוציאני) עתה לאור" (7:9). ונשיאת האשמה מחליפה כתף: "זעף יהוה אשא (אשא)" (7:9) — באותו פועל עצמו יאמר ההימנון עוד מעט על אלוהים שהוא "נושא (נושא) עוון" (7:18). החוזר בתשובה נושא את החרון, עד שמתברר שאלוהים נושא את האשמה. ו"כי נפלתי — קמתי (קמתי)" (7:8) מיישר, בפועל של התקומה, את הנפילה של 7:6 — שם "קמה" הבת נגד אמה: אותה קימה עצמה, עתה לחיים. (מְתֻעָד הֵיטֵב; הקריאה הקיבוצית והליטורגית: מְתֻעָד הֵיטֵב, חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: שָׁקוּל.)
טענה נגדיתקול אחד כאן, או קולות רבים?
ספר זה קורא את 7:7-20 כליטורגיה של קולות מתחלפים — העיר הנופלת, הקול המבטיח, העם המתפלל, אלוהים עצמו. לא כולם קוראים כך. פרשנים אחדים מייחסים את החתימה כולה לדובר אחד (הנביא, או העם), ומעט תרגומים מודרניים משערים שמאחורי "אויבתי" (7:8-10) עומדת עיר קונקרטית, שומרון — בעוד שהעדים העתיקים מכירים רק את ירושלים או את "כנסת ישראל". הקריאה הליטורגית עתיקה בכל זאת ומעוגנת היטב: התרגום מניח ל"ירושלים" לדבר, חז"ל שומעים "כנסת ישראל", וצורתה של ליטורגיה נבואית בקולות מתחלפים מוכרת מזה זמן רב בביקורת הצורות. אך שזוהי קריאה, ולצדה חלופות — גם זה חלק מן התמונה הכנה. ויהא אשר יהא בעניין חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: הגיבורה אינה משתנה — לכל אורכו זו דמות העיר הקיבוצית, הנשית, בת ציון, השארית, הנופלת וקמה. (הקריאה הרב־קולית והקיבוצית: מְתֻעָד הֵיטֵב (התרגום, חז"ל, ביקורת הצורות); חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: שָׁקוּל; "שומרון" כאויבת: השערה מודרנית בלא עד עתיק — שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת.)
ההבטחה: יום הבנייה מחדש
הקול השני פונה אל העיר בהבטחה, והיא בנויה על מילה אחת — יום. "יום לבנות גדריך — יום ההוא ירחק חוק. יום הוא ועדיך יבוא, למני אשור ועד מצרים, ולמני מצרים ועד נהר, ומים עד ים ומהר ההר" (7:11-12). החומות שנפלו (זכור את הר הבית החרוש של 3:12) נבנות מחדש; הגבול שהצר נסוג החוצה; והנפוצים זורמים חזרה מכל רוחות השמים. אך לאותו יום עצמו שני פנים: "והייתה הארץ לשממה על יושביה, מפרי מעלליהם" (7:13). קיבוץ לשארית, משפט על המתמיד ברעה.
שולחן העבודההיום הדו־פני והקיבוץ מחדש
מילתו של מיכה ל"יום" נושאת בפרק זה שני מטענים, והשניים עומדים זה לצד זה בכוונה. רגע קודם היה זה "יום פקודתך" (יום פקודה, 7:4) — יום המשפט; עתה זהו "יום לבנות גדריך" (7:11), "היום ההוא" של הגבול הנסוג (7:11-12). אותו יום עצמו המותיר את הרשעים כשממה בונה לשארית את החומות. והקיבוץ מחדש משורטט בשני השמות המקיפים את כל תולדות העבדות: "מאשור ועד מצרים" (7:12) — שני בתי העבדים הגדולים, המאוחר והראשון. מי שהוגלה פעם לאשור ומי שיצא פעם ממצרים זורמים עתה חזרה יחדיו. זוהי היציאה השנייה בהתהוותה, השיבה "מים עד ים ומהר ההר" — והיא מכינה את הדבר הנופל ב-7:15. ("מצרים" עומדת שם כמָצוֹר, השם הפיוטי שפירושו בעת ובעונה אחת "מבצר/מצור" — הגאולה מבית הצרה.)(מְתֻעָד הֵיטֵב)
תפילת הציר: רעה עמך
באמצע הטבעת השנייה מבקיע קול התפילה — העם זועק אל אלוהיו, וזהו הדבר הקצר והרך ביותר של הפרק כולו: "רעה עמך בשבטך, צאן נחלתך, שוכני לבדד יער בתוך כרמל; ירעו בשן וגלעד כימי עולם" (7:14). זוהי תפילת רועים, ולא במקרה היא עומדת בלב הקומפוזיציה: הכול סובב סביב בקשה זו שאלוהים ירעה שוב את עדרו.
שולחן העבודהמטה הרועה, המניין, והעדר השוכן לבדד
כאן נסגר חוט הרועים הגדול של הספר. העם מתפלל: "רעה (רְעֵה) עמך בשבטך (שֵׁבֶט)" — ושתי המילים נושאות היסטוריה. רְעֵה הוא החוט העובר ממלך־הפורץ (2:13), דרך הרועה מבית לחם (5:3), עד כאן: העם מבקש מאלוהים לעשות עכשיו את מה שרועי פרק ג הזניחו. והשבט, "המטה", הוא אותו שבט עצמו אשר ב-4:14 היכה "את שופט ישראל על הלחי" — כלי ההשפלה נעשה כלי הרעייה.
אך אצל הנביאים נושא השבט תפקיד שלישי, והוא עומד סמוך ממש ליציאת מצרים השנייה של מיכה. יחזקאל מבטיח בדיוק את מה שמיכה 7:15 מבטיח, והוא מוסיף ואומר כיצד יתנהל הדבר: "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים — כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים [...] והעברתי אתכם תחת השבט (שֵׁבֶט) והבאתי אתכם במסורת הברית; וברותי מכם המורדים" (יח' 20:35-38). השבט שתחתיו "עוברים" הוא כלי הרועים של המ־10: הרועה מעביר את העדר אחד־אחד תחת המקל המורם ומונה אותו (וי' 27:32; יר' 33:13 "על ידי מונה"). היציאה השנייה איננה אפוא רק הוצאה כי אם מִפקד — נמנה, מסומן, מנופה — ותפילת מיכה 7:14 מבקשת בדיוק את השבט הזה. מי שמניח את 7:14 ו-7:15 לצד יחזקאל 20 רואה את אותה תמונה בשני כתבי יד: מדבר בין העמים, רועה עם שבט, עדר הנמנה, שארית הנותרת.
ואז נקשר הקשר השני: "צאן נחלתך (נחלה)". הנחלה שהתקיפים גזלו ב-2:2 מתגלה כעדרו של אלוהים עצמו — ומיד "שארית נחלתו" שאותה הוא סולח (7:18). מה שנגזל שייך לו. והעדר "שוכן לבדד (לבדד) ביער בתוך הכרמל", רועה בבשן ובגלעד — המרעים השמנים שמעבר לירדן: תמונה של התבודדות בטוחה, העם הנשמר לבדו "כימי עולם". ה"לבדו" הזה אינו במקרה המילה שבה תיאר בלעם את ישראל: "עם לבדד (בדד) ישכון" (במ' 23:9). העדר שנמנה שוכן בנפרד. (חוטי הרְעֵה והשבט בתוך מיכה: מְתֻעָד הֵיטֵב; השבט של יח' 20:37 כמקל מניין והיציאה השנייה כמִפקד: שָׁקוּל, בחוזקה — התמונה עומדת בכתוב (וי' 27:32; יר' 33:13), אך רוב הפירושים קוראים את 20:37 כייסור או כבחינה; שמיכה 7:14-15 ויח' 20:35-38 צופים באותה תמונה עתידית אחת: שָׁקוּל.)
העמים: היציאה השנייה
על התפילה באה תשובת אלוהים, והיא ההבטחה שהספר כולו רץ אליה, אמורה בלשונה של הגאולה הראשונה ממש: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (7:15). והעמים, שרמסו פעם את ציון, נאלמים: "יראו גויים ויבושו מכל גבורתם; ישימו יד על פה, אוזניהם תחרשנה. ילחכו עפר כנחש, כזוחלי ארץ; ירגזו ממסגרותיהם, אל יהוה אלוהינו יפחדו ויראו ממך" (7:16-17).
שולחן העבודההיציאה השנייה, והנחש המלחך עפר
כאן מגיע חוט היצא, שנשא את הספר כולו, אל נקודת קצו. ב-1:3 יצא יהוה לשפוט; עתה נשמע: "כימי צאתך (צאתך, מן יצא) מארץ מצרים" (7:15). היציאה האפלה של הספר נעשתה יציאת מצרים שנייה, והמילה ל"נפלאות" (נפלאות, 7:15) היא בדיוק המילה שבה משבחת שירת הים את אלוהים כ"עושה פלא" (עושה פלא, שמ' 15:11) — החוט הראשון אל ההימנון הבא אחריו (חלק ט). והשפלת העמים נושאת את קללת הבראשית: הם "מלחכים עפר כנחש" (7:17), גזר הדין שנחרץ על הנחש בגן עדן (בר' 3:14). הכוח שהתרומם נגד אלוהים ונגד עמו — מן הנחש, דרך נמרוד־אשור, ועד האויב האחרון — כורע כאן אל תוך העפר. מי ששאל פעם "איו יהוה?" (7:10) קרב אליו עתה "ברוגז" (7:17). (מְתֻעָד הֵיטֵב)
תו אחד של יציאת מצרים הראשונה שב עמה: ההבחנה בלב המשפט קיבלה אז שם — "ושמתי פדות (פְּדֻת) בין עמי ובין עמך" (שמ' 8:18-19) — ומי שמבטיח "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15), מזמן עם היציאה ההיא גם את ההבחנה ההיא. ספר האחות המשכילים מפתח את הפדות; לחוט של מיכה נחשב רק מה שהמילה הזאת עושה כאן — היא נותנת לניפוי של היציאה השנייה קרקע מחוץ למנופים, ובכך מתחרזת עם המקום שאליו מוליך ההימנון: שארית שאין בידה דבר מלבד שבועה. (הפדות של שמ' 8:19 כמילת ההבחנה של יציאת מצרים הראשונה: מְתֻעָד הֵיטֵב; המשיכה אל מיכה 7:15: שָׁקוּל — מיכה אינו מצטט את שמות 8, הוא מזמן את יציאת מצרים כמכלול.)
לבליטורגיית מי שנגאל
פרק זה אינו נשמע כדובר אחד, כי אם כמקהלה. העיר הנופלת מתוודה על תקומתה, קול מבטיח את הבנייה מחדש, העם מתפלל לרועה, אלוהים משיב בהבטחת נפלאות, והעמים נאלמים. כך נשמעת גאולה — לא כדוקטרינה כי אם כליטורגיה, שבה כל אחד שר את חלקו שלו והכול יחדיו נעים אל עבר האור. והכול סובב על ההבטה כלפי מעלה. "ואני ביהוה אצפה" (7:7) הוא הציר שעליו נוטה הקינה כולה אל תוך ההבטחה. בתחילה לא משתנה דבר בנסיבות — העיר עודנה שוכבת נפולה, האויבת עודנה לועגת — ובכל זאת הכול כבר התהפך, שכן המבט התהפך. זוהי תנועתה הראשונה של כל אמונה המבקיעה דרך הלילה: לא שהלילה חדל, כי אם שהעיניים נישאות אליו. ומי שכך נושא עיניו כבר שומע את ההבטחה: בא יום לבנות, רועה לרעות, יציאה לחגוג. החושך אינו הסוף. הוא המקום שבו האור מתחיל לזרוח.
(חתימת הליטורגיה — ההימנון 7:18-20, שבו השאלה "איו יהוה?" מוצאת את תשובתה ב"מי אל כמוך?" — היא חלק ט.)
הכול נשמט. אין עוד חסיד, אין רֵע שאפשר לבטוח בו, והבית שלך עצמך חזית (7:1-6). ודווקא בנקודת האפס ההיא, במקום שבו שוב אין אדם מחזיק, עולה קול אחד — ועם אותו קול נוטה הספר כולו על צירו: "ואני ביהוה אצפה, אוחילה לאלוהי ישעי; ישמעני אלוהי" (7:7).
מה שבא לאחר מכן אינו עוד טיעון כי אם ליטורגיה — שירת מענה של קולות המזמרים יחדיו את הדרך מן החושך אל האור. ואין זו נספחת רפויה: בפרק חותם זה מתכנסים כל חוטי הספר ונקשרים, אחד אחד, אל קצם. הריב מתהפך, הבת החֲבֵלָה קמה, הפורץ נעשה הרועה, והיציאה שבפרק א החלה כמשפט נעשית יציאת מצרים שנייה. מי שמבקש להבין את מיכה חייב לקרוא פרק זה כפינאלה שבה כל נושא קודם חוזר ונפתר.
שולחן העבודהמבנהו של פרק ז
מיכה ז אינו רצף רפוי כי אם קומפוזיציה קונצנטרית מקוננת, הבנויה משישה מכלולים מלוכדים: הקינה (7:1-6) · שיר הביטחון (7:7-10) · ההבטחה (7:11-13) · תפילת הציר (7:14) · העמים (7:15-17) · ההימנון (7:18-20, חלק ט). וששת אלה שלובים זה בזה באמנות. הקינה האפלה (7:1-6) מושווית באורכה בדיוק להיפוכה המואר (7:7ג-13), ושתיהן סובבות סביב ההודאה הקצרה שבה הכול נוטה: "ואני ביהוה אצפה" (7:7). צירה של המחצית הראשונה כולה אינו אפוא מאורע כי אם מבט — ההבטה כלפי מעלה, אל אלוהים. ושלושת הנאומים 7:11-17 יוצרים טבעת שנייה: הבטחה — תפילה — עמים, כשהתפילה "רעה עמך" (7:14) במרכזם.
החד מכול הוא מרכזו של הפרק כמכלול. בדיוק בנקודת אמצע המילים עומדת לעגה של האויבת: "איו יהוה אלוהיך?" (אַיּוֹ יהוה, 7:10). זו השאלה שהכול סובב עליה — והיא נענית בחתימה בשאלה ההופכת אותה: "מי אל כמוך?" (מי אל כמוך, 7:18). הלעג "איו?" נעשה הסגידה "מי כמוהו?".
ומעל ששת המכלולים משתרע כיאזם ענייני, הבנוי סביב התפילה. הליטורגיה 7:7-20 משתקפת סביב נקודת אמצעה: א הקול המתוודה הנושא את החרון ובכל זאת מייחל ליהוה (7:7-9) ‖ א׳ ההימנון המזמר את סליחתו (7:18-20); ב האויבת המובאת לידי בושה (7:10) ‖ ב׳ העמים המובאים לידי בושה (7:16-17); ג הבנייה מחדש והנפלאות (7:11-13) ‖ ג׳ הרעייה מחדש והנפלאות (7:15); ובַלב ד התפילה "רעה עמך [...] כימי עולם" (7:14). מרכזה של ליטורגיית הגאולה כולה אינו אפוא מעשה כי אם בקשה: שאלוהים ירעה שוב את עדרו. וא ↔ א׳ קושרים את הקשר החד מכול: הקול אשר "זעף יהוה אשא" (7:9) מקבל מענה מן האל אשר "נושא עוון" (7:18) — האשמה מחליפה כתף. (ששת המכלולים והמבנה הקונצנטרי נשענים על קולומטריה שנגזרה באופן עצמאי; סימטריות המילים מאשרות את החלוקה הזאת, אין הן מולידות אותה; הכיאזם הולך אחר קריאה מוכרת: שָׁקוּל.)
שיר הביטחון: נפלה וקמה
הקול הראשון הוא קולה של בת ציון, והיא פונה אל אויבתה: "אל תשמחי אויבתי לי: כי נפלתי — קמתי; כי אשב בחושך — יהוה אור לי" (7:8). כאן עומד לבה של תנועת הספר כולה בשורה אחת: נפלה — ובכל זאת קמה; בחושך — ובכל זאת אור. לא "לא נפלתי", כי אם "נפלתי וגם אני קמה". התקווה אינה מכחישה את הלילה; היא מבקיעה דרכו היישר.
ואז היא מקבלת על עצמה את אשמתה, ודווקא קבלה זו נעשית קרקע תקוותה: "זעף יהוה אשא — כי חטאתי לו — עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי. יוציאני לאור; אראה בצדקתו" (7:9). אין היא טוענת לחפותה; היא מתוודה, ובוטחת שהשופט אשר הרשיע אותה יגן עליה. והאויבת שלעגה "איו יהוה אלוהיך?" תראה זאת ותיכלם; היא נרמסת כטיט חוצות (7:10).
שולחן העבודההקול מתוך החושך, והריב ההפוך
מי מדבר כאן? לא הנביא כיחיד, כי אם העיר כאדם — בת ציון, ה"אני" הקיבוצי שגילם לאורך הספר כולו את התפקיד הנשי הראשי (1:13; 4:8-14). הפרשנות היהודית העתיקה קראה כאן בהתאם "אמרה ירושלים" (התרגום), וחז"ל "כנסת ישראל". ואויבתה (אויבתי, בנקבה, 7:8-10) היא עיר האויב — ייתכן אותה "בת גדוד" עצמה שעמדה ב-4:14 מול בת ציון (חלק ד): שתי בנות, ובסוף ציון מנצחת.
בפסוקים מעטים אלה נקשרים שלושה חוטים אל קצם. הריב מתהפך: אותו ריב עצמו שנפתח ב-6:1-2 נגד העם מתנהל עתה בעד העם — "עד אשר יריב ריבי" (7:9). אלוהים עובר מספסל התובע אל ספסל הסניגור. חוט היצא מתכופף אל האור: אלוהים אשר ב-1:3 יצא לשפוט "מוציאני (יוציאני) עתה לאור" (7:9). ונשיאת האשמה מחליפה כתף: "זעף יהוה אשא (אשא)" (7:9) — באותו פועל עצמו יאמר ההימנון עוד מעט על אלוהים שהוא "נושא (נושא) עוון" (7:18). החוזר בתשובה נושא את החרון, עד שמתברר שאלוהים נושא את האשמה. ו"כי נפלתי — קמתי (קמתי)" (7:8) מיישר, בפועל של התקומה, את הנפילה של 7:6 — שם "קמה" הבת נגד אמה: אותה קימה עצמה, עתה לחיים. (מְתֻעָד הֵיטֵב; הקריאה הקיבוצית והליטורגית: מְתֻעָד הֵיטֵב, חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: שָׁקוּל.)
טענה נגדיתקול אחד כאן, או קולות רבים?
ספר זה קורא את 7:7-20 כליטורגיה של קולות מתחלפים — העיר הנופלת, הקול המבטיח, העם המתפלל, אלוהים עצמו. לא כולם קוראים כך. פרשנים אחדים מייחסים את החתימה כולה לדובר אחד (הנביא, או העם), ומעט תרגומים מודרניים משערים שמאחורי "אויבתי" (7:8-10) עומדת עיר קונקרטית, שומרון — בעוד שהעדים העתיקים מכירים רק את ירושלים או את "כנסת ישראל". הקריאה הליטורגית עתיקה בכל זאת ומעוגנת היטב: התרגום מניח ל"ירושלים" לדבר, חז"ל שומעים "כנסת ישראל", וצורתה של ליטורגיה נבואית בקולות מתחלפים מוכרת מזה זמן רב בביקורת הצורות. אך שזוהי קריאה, ולצדה חלופות — גם זה חלק מן התמונה הכנה. ויהא אשר יהא בעניין חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: הגיבורה אינה משתנה — לכל אורכו זו דמות העיר הקיבוצית, הנשית, בת ציון, השארית, הנופלת וקמה. (הקריאה הרב־קולית והקיבוצית: מְתֻעָד הֵיטֵב (התרגום, חז"ל, ביקורת הצורות); חלוקת התפקידים המדויקת פסוק־פסוק: שָׁקוּל; "שומרון" כאויבת: השערה מודרנית בלא עד עתיק — שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת.)
ההבטחה: יום הבנייה מחדש
הקול השני פונה אל העיר בהבטחה, והיא בנויה על מילה אחת — יום. "יום לבנות גדריך — יום ההוא ירחק חוק. יום הוא ועדיך יבוא, למני אשור ועד מצרים, ולמני מצרים ועד נהר, ומים עד ים ומהר ההר" (7:11-12). החומות שנפלו (זכור את הר הבית החרוש של 3:12) נבנות מחדש; הגבול שהצר נסוג החוצה; והנפוצים זורמים חזרה מכל רוחות השמים. אך לאותו יום עצמו שני פנים: "והייתה הארץ לשממה על יושביה, מפרי מעלליהם" (7:13). קיבוץ לשארית, משפט על המתמיד ברעה.
שולחן העבודההיום הדו־פני והקיבוץ מחדש
מילתו של מיכה ל"יום" נושאת בפרק זה שני מטענים, והשניים עומדים זה לצד זה בכוונה. רגע קודם היה זה "יום פקודתך" (יום פקודה, 7:4) — יום המשפט; עתה זהו "יום לבנות גדריך" (7:11), "היום ההוא" של הגבול הנסוג (7:11-12). אותו יום עצמו המותיר את הרשעים כשממה בונה לשארית את החומות. והקיבוץ מחדש משורטט בשני השמות המקיפים את כל תולדות העבדות: "מאשור ועד מצרים" (7:12) — שני בתי העבדים הגדולים, המאוחר והראשון. מי שהוגלה פעם לאשור ומי שיצא פעם ממצרים זורמים עתה חזרה יחדיו. זוהי היציאה השנייה בהתהוותה, השיבה "מים עד ים ומהר ההר" — והיא מכינה את הדבר הנופל ב-7:15. ("מצרים" עומדת שם כמָצוֹר, השם הפיוטי שפירושו בעת ובעונה אחת "מבצר/מצור" — הגאולה מבית הצרה.) (מְתֻעָד הֵיטֵב)
תפילת הציר: רעה עמך
באמצע הטבעת השנייה מבקיע קול התפילה — העם זועק אל אלוהיו, וזהו הדבר הקצר והרך ביותר של הפרק כולו: "רעה עמך בשבטך, צאן נחלתך, שוכני לבדד יער בתוך כרמל; ירעו בשן וגלעד כימי עולם" (7:14). זוהי תפילת רועים, ולא במקרה היא עומדת בלב הקומפוזיציה: הכול סובב סביב בקשה זו שאלוהים ירעה שוב את עדרו.
שולחן העבודהמטה הרועה, המניין, והעדר השוכן לבדד
כאן נסגר חוט הרועים הגדול של הספר. העם מתפלל: "רעה (רְעֵה) עמך בשבטך (שֵׁבֶט)" — ושתי המילים נושאות היסטוריה. רְעֵה הוא החוט העובר ממלך־הפורץ (2:13), דרך הרועה מבית לחם (5:3), עד כאן: העם מבקש מאלוהים לעשות עכשיו את מה שרועי פרק ג הזניחו. והשבט, "המטה", הוא אותו שבט עצמו אשר ב-4:14 היכה "את שופט ישראל על הלחי" — כלי ההשפלה נעשה כלי הרעייה.
אך אצל הנביאים נושא השבט תפקיד שלישי, והוא עומד סמוך ממש ליציאת מצרים השנייה של מיכה. יחזקאל מבטיח בדיוק את מה שמיכה 7:15 מבטיח, והוא מוסיף ואומר כיצד יתנהל הדבר: "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים — כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים [...] והעברתי אתכם תחת השבט (שֵׁבֶט) והבאתי אתכם במסורת הברית; וברותי מכם המורדים" (יח' 20:35-38). השבט שתחתיו "עוברים" הוא כלי הרועים של המ־10: הרועה מעביר את העדר אחד־אחד תחת המקל המורם ומונה אותו (וי' 27:32; יר' 33:13 "על ידי מונה"). היציאה השנייה איננה אפוא רק הוצאה כי אם מִפקד — נמנה, מסומן, מנופה — ותפילת מיכה 7:14 מבקשת בדיוק את השבט הזה. מי שמניח את 7:14 ו-7:15 לצד יחזקאל 20 רואה את אותה תמונה בשני כתבי יד: מדבר בין העמים, רועה עם שבט, עדר הנמנה, שארית הנותרת.
ואז נקשר הקשר השני: "צאן נחלתך (נחלה)". הנחלה שהתקיפים גזלו ב-2:2 מתגלה כעדרו של אלוהים עצמו — ומיד "שארית נחלתו" שאותה הוא סולח (7:18). מה שנגזל שייך לו. והעדר "שוכן לבדד (לבדד) ביער בתוך הכרמל", רועה בבשן ובגלעד — המרעים השמנים שמעבר לירדן: תמונה של התבודדות בטוחה, העם הנשמר לבדו "כימי עולם". ה"לבדו" הזה אינו במקרה המילה שבה תיאר בלעם את ישראל: "עם לבדד (בדד) ישכון" (במ' 23:9). העדר שנמנה שוכן בנפרד. (חוטי הרְעֵה והשבט בתוך מיכה: מְתֻעָד הֵיטֵב; השבט של יח' 20:37 כמקל מניין והיציאה השנייה כמִפקד: שָׁקוּל, בחוזקה — התמונה עומדת בכתוב (וי' 27:32; יר' 33:13), אך רוב הפירושים קוראים את 20:37 כייסור או כבחינה; שמיכה 7:14-15 ויח' 20:35-38 צופים באותה תמונה עתידית אחת: שָׁקוּל.)
העמים: היציאה השנייה
על התפילה באה תשובת אלוהים, והיא ההבטחה שהספר כולו רץ אליה, אמורה בלשונה של הגאולה הראשונה ממש: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (7:15). והעמים, שרמסו פעם את ציון, נאלמים: "יראו גויים ויבושו מכל גבורתם; ישימו יד על פה, אוזניהם תחרשנה. ילחכו עפר כנחש, כזוחלי ארץ; ירגזו ממסגרותיהם, אל יהוה אלוהינו יפחדו ויראו ממך" (7:16-17).
שולחן העבודההיציאה השנייה, והנחש המלחך עפר
כאן מגיע חוט היצא, שנשא את הספר כולו, אל נקודת קצו. ב-1:3 יצא יהוה לשפוט; עתה נשמע: "כימי צאתך (צאתך, מן יצא) מארץ מצרים" (7:15). היציאה האפלה של הספר נעשתה יציאת מצרים שנייה, והמילה ל"נפלאות" (נפלאות, 7:15) היא בדיוק המילה שבה משבחת שירת הים את אלוהים כ"עושה פלא" (עושה פלא, שמ' 15:11) — החוט הראשון אל ההימנון הבא אחריו (חלק ט). והשפלת העמים נושאת את קללת הבראשית: הם "מלחכים עפר כנחש" (7:17), גזר הדין שנחרץ על הנחש בגן עדן (בר' 3:14). הכוח שהתרומם נגד אלוהים ונגד עמו — מן הנחש, דרך נמרוד־אשור, ועד האויב האחרון — כורע כאן אל תוך העפר. מי ששאל פעם "איו יהוה?" (7:10) קרב אליו עתה "ברוגז" (7:17). (מְתֻעָד הֵיטֵב)
תו אחד של יציאת מצרים הראשונה שב עמה: ההבחנה בלב המשפט קיבלה אז שם — "ושמתי פדות (פְּדֻת) בין עמי ובין עמך" (שמ' 8:18-19) — ומי שמבטיח "כימי צאתך מארץ מצרים" (7:15), מזמן עם היציאה ההיא גם את ההבחנה ההיא. ספר האחות המשכילים מפתח את הפדות; לחוט של מיכה נחשב רק מה שהמילה הזאת עושה כאן — היא נותנת לניפוי של היציאה השנייה קרקע מחוץ למנופים, ובכך מתחרזת עם המקום שאליו מוליך ההימנון: שארית שאין בידה דבר מלבד שבועה. (הפדות של שמ' 8:19 כמילת ההבחנה של יציאת מצרים הראשונה: מְתֻעָד הֵיטֵב; המשיכה אל מיכה 7:15: שָׁקוּל — מיכה אינו מצטט את שמות 8, הוא מזמן את יציאת מצרים כמכלול.)
לבליטורגיית מי שנגאל
פרק זה אינו נשמע כדובר אחד, כי אם כמקהלה. העיר הנופלת מתוודה על תקומתה, קול מבטיח את הבנייה מחדש, העם מתפלל לרועה, אלוהים משיב בהבטחת נפלאות, והעמים נאלמים. כך נשמעת גאולה — לא כדוקטרינה כי אם כליטורגיה, שבה כל אחד שר את חלקו שלו והכול יחדיו נעים אל עבר האור. והכול סובב על ההבטה כלפי מעלה. "ואני ביהוה אצפה" (7:7) הוא הציר שעליו נוטה הקינה כולה אל תוך ההבטחה. בתחילה לא משתנה דבר בנסיבות — העיר עודנה שוכבת נפולה, האויבת עודנה לועגת — ובכל זאת הכול כבר התהפך, שכן המבט התהפך. זוהי תנועתה הראשונה של כל אמונה המבקיעה דרך הלילה: לא שהלילה חדל, כי אם שהעיניים נישאות אליו. ומי שכך נושא עיניו כבר שומע את ההבטחה: בא יום לבנות, רועה לרעות, יציאה לחגוג. החושך אינו הסוף. הוא המקום שבו האור מתחיל לזרוח.
(חתימת הליטורגיה — ההימנון 7:18-20, שבו השאלה "איו יהוה?" מוצאת את תשובתה ב"מי אל כמוך?" — היא חלק ט.)