המושל נולד, לשלום יש שם, הצייד הובס. עתה פונה מיכה אל העם הנישא דרך כל זאת: שארית יעקב, אותה שארית ששרדה את האסון ונושאת את מחציתו השנייה של הספר כולה. פעמיים ברציפות אומר הנביא "והיה שארית יעקב [...]" (5:6, 5:7), והוא נותן לה שני פנים שאין עוד להפריד ביניהם. ואז מתרחש הבלתי צפוי: אלוהים אינו פונה נגד האויב, אלא נגד השארית עצמה — כדי לצרף אותה.
טל ואריה
הפנים הראשונים רכים. "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יהוה, כרביבים עלי עשב — אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (5:6). הטל בא בלילה, בלא קול, בלי שאיש עושה אותו או מבקש אותו; הוא נמצא שם בבוקר, מתנה מן השמים. כך היא השארית בקרב העמים: ברכה דוממת, נתונה מאת יהוה, שאינה תלויה בכוח אנושי או בשיתוף פעולה אנושי. זוהי תמונה מנחמת עד עומק: השארית פורייה לא מכוח עצמה, אלא משום שאלוהים מוציא דרכה פרי.
הפנים השניים עזים. "והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן: אשר אם עבר ורמס וטרף, ואין מציל" (5:7). אותה שארית עצמה המברכת כטל היא כאריה למי שפונה נגדה — ו"אין מציל". אותו עם עצמו, שתי פעולות: חיים למי שמקבל אותו, משפט למי שמתנגד לו. "תרום ידך על צריך, וכל אויביך ייכרתו" (5:8).
שולחן העבודהשני פניה של השארית
השְׁאֵרִית, "השארית", היא החוט המקשר של מחציתו השנייה של הספר — מאי הישועה (2:12), דרך העדר הצולע (4:7), אל כאן, ומיד אל ה"אנחנו" של שירת ההלל (7:18). והצירוף "שארית יעקב", הנשמע כאן פעמיים (5:6, 5:7), הוא כמעט חתימת ידו של מיכה: מבין חמשת המקומות בכל המקרא שבהם שארית ויעקב נפגשות בפסוק אחד, שלושה עומדים בספר זה (כאן, ובנוסף אי הישועה 2:12); היחידים הנותרים הם ישעיהו 46:3 וירמיהו 31:7. מי ששומע "שארית יעקב" שומע את מיכה. בנקודת השיא הזאת היא מקבלת את שתי תמונותיה. הראשונה היא טל מאת יהוה, "טל מאת יהוה": זו מתנתו המפורשת של אלוהים, והשארית "לא תקווה לאיש" — הפוריות באה מלמעלה, ריבונית, לא מתוך בריתות אנוש. השנייה היא האריה. כאן שבה מילה עתיקה: על ערש מותו כינה יעקב דווקא את יהודה "אריה" (אַרְיֵה) ו"כפיר" (בר' 49:9) — וקשר בכך את השבט שלא יסור מיהודה (בר' 49:10). השארית נעשית עתה אותו אריה יהודה: לא עוד הטרף, כי אם השליט ה"טורף" (טרף) ואשר ממנו "אין מציל". העדר חסר המגן של פרק ג, שנטרף בידי רועיו, נעשה האריה. (הדימוי הכפול: מְתֻעָד הֵיטֵב; האריה כנטילת ברכת יהודה (בר' 49): מְתֻעָד הֵיטֵב — אותן מילים עצמן אריה וכפיר; המשיכה עד השבט: שָׁקוּל.)
הפרץ הפונה פנימה
ואז באה התפנית שאיש אינו רואה מראש. היה מקום לצפות שאחרי "וכל אויביך ייכרתו" (5:8) יישאר המבט מופנה החוצה, אל העמים. אך החרב מסתובבת. "והיה ביום ההוא, נאום יהוה, והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך; והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך; והכרתי כשפים מידך, ומעוננים לא יהיו לך; והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך, ולא תשתחווה עוד למעשה ידיך; ונתשתי אשריך מקרבך והשמדתי עריך" (5:9-13).
הדבר אינו מכוון נגד אשור, כי אם נגד "אתה" — נגד השארית עצמה. ומה שנלקח מדבר בעד עצמו: אחד לאחד אלה הדברים שעליהם בונה עם את ביטחונו מחוץ לאלוהים: הסוסים והמרכבות (עוצמה צבאית), ערי המבצר (הגנה), הכשפים והעוננות (אחיזה בעתיד), הפסלים והמצבות והאשרות (האלים שנעשו בידי אדם). אלוהים אינו הורס כאן את אויבי ישראל, אלא את משענותיו הכוזבות של ישראל. מה שנותר לאחר שכל זה נלקח — הוא לבדו.
שולחן העבודההחרב הפונה פנימה
פועל אחד קושר את הבית הזה לקודמו: כרת, "להכרית, לגדוע". ב-5:8 "אויביך ייכרתו" (יִכָּרֵתוּ); ואז נשמע ארבע פעמים, כפזמון חוזר, "והכרתי" (וְהִכְרַתִּי, 5:9-12), ואחריו "ונתשתי" ו"והשמדתי" (5:13). אותה כריתה עצמה הפוגעת באויב מסתובבת פנימה — אל הבית פנימה. זהו חוק הספר הזה בצורתו העמוקה ביותר: הפרץ מופנה פנימה. קודם לכן נהרס הרכוש הגזול (פרק ב) וביטחון המקדש הכוזב (פרק ג); עתה נופלת החומה האחרונה, חומת הביטחון שנבנה בידי עצמו: צבא, מבצר, כישוף, אליל. והדבר סוגר את המעגל עם ראשית הספר — הסוסים והמרכבות שבים מלכיש (1:13), הפסלים משומרון (1:7). החטאים שבהם נפתח הספר נכרתים כאן. מה שנותר בידי אלוהים הוא עם שאין לו עוד על מה להישען מלבד עליו עצמו. (מְתֻעָד הֵיטֵב — כרת חמש פעמים: "ייכרתו" (5:8) ועוד "והכרתי" ארבע פעמים (5:9-12).)
נקם במי שלא שמע
הפרק נחתם בשורה אחרונה ואפלה, והיא פונה שוב החוצה: "ועשיתי באף ובחמה נקם את הגויים אשר לא שמעו" (5:14). טיהור הבית הפנימי הושלם; עתה בא המשפט על העמים — והנימוק לו הוא: הם "לא שמעו".
ארכיון"אשר לא שמעו": ההזמנה לדין נענית
מילת חתימה זו אוחזת חזרה במילתו הראשונה ממש של הספר. מיכה נפתח בהזמנה לדין המופנית אל כל הארץ הנושבת: "שמעו עמים כולם!" (1:2, שִׁמְעוּ). עתה, בסופו של פנל־האמצע הגדול הזה, נופל גזר הדין על "הגויים אשר לא שמעו" (5:14, מאותו שורש שמע). הקריאה של 1:2 והמשפט של 5:14 יוצרים יחדיו מסגרת: הייתה שמיעה או לא הייתה, ובזה הכול תלוי. והנקם נושא את כתב ידו של אלוהים כפי שנחום משרטט אותו — "אף וחמה", נָקָם, "נקמה": האל ארך הרוח, האיטי לכעוס, אך לא לאין קץ; יש גבול, ומעברו האחר בא הגמול. זהו אותו אל עצמו אשר ב-7:18 "נושא עוון" — אך אורך רוחו אינו אדישות. (מסגרת השמע 1:2 ↔ 5:14: מְתֻעָד הֵיטֵב; קו נחום (נקם עם גבול): שָׁקוּל.)
לבטל או אריה
שני דברים מחלק זה נשארים אתך. הראשון: השארית היא טל או אריה — ברכה למי שמקבל אותה, משפט למי שמתנגד לה — ואין זה בידי השארית לבחור אילו פנים תראה; העולם מכריע זאת בדרך שבה הוא מקבל אותה. מי שמקבל את עם אלוהים כטל מוצא חיים; מי שפונה נגדו נתקל באריה. השני פנימי וחד יותר. אלוהים אוהב את עמו עד כדי כך שהוא נוטל ממנו את ביטחונותיו הכוזבים — הסוסים, המבצר, האליל — לא כדי להותירו חסר מגן, אלא כדי לפשוט מעליו את כל המתחרה בו. זוהי אהבה נוקשה. מי שמאבד את כל מה שנשען עליו ובכל זאת נותר עומד, מגלה על מה עמד באמת. "יהוה לבדו" אינו התרוששות; זוהי הקרקע שאינה שוקעת.
המושל נולד, לשלום יש שם, הצייד הובס. עתה פונה מיכה אל העם הנישא דרך כל זאת: שארית יעקב, אותה שארית ששרדה את האסון ונושאת את מחציתו השנייה של הספר כולה. פעמיים ברציפות אומר הנביא "והיה שארית יעקב [...]" (5:6, 5:7), והוא נותן לה שני פנים שאין עוד להפריד ביניהם. ואז מתרחש הבלתי צפוי: אלוהים אינו פונה נגד האויב, אלא נגד השארית עצמה — כדי לצרף אותה.
טל ואריה
הפנים הראשונים רכים. "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת יהוה, כרביבים עלי עשב — אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" (5:6). הטל בא בלילה, בלא קול, בלי שאיש עושה אותו או מבקש אותו; הוא נמצא שם בבוקר, מתנה מן השמים. כך היא השארית בקרב העמים: ברכה דוממת, נתונה מאת יהוה, שאינה תלויה בכוח אנושי או בשיתוף פעולה אנושי. זוהי תמונה מנחמת עד עומק: השארית פורייה לא מכוח עצמה, אלא משום שאלוהים מוציא דרכה פרי.
הפנים השניים עזים. "והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן: אשר אם עבר ורמס וטרף, ואין מציל" (5:7). אותה שארית עצמה המברכת כטל היא כאריה למי שפונה נגדה — ו"אין מציל". אותו עם עצמו, שתי פעולות: חיים למי שמקבל אותו, משפט למי שמתנגד לו. "תרום ידך על צריך, וכל אויביך ייכרתו" (5:8).
שולחן העבודהשני פניה של השארית
השְׁאֵרִית, "השארית", היא החוט המקשר של מחציתו השנייה של הספר — מאי הישועה (2:12), דרך העדר הצולע (4:7), אל כאן, ומיד אל ה"אנחנו" של שירת ההלל (7:18). והצירוף "שארית יעקב", הנשמע כאן פעמיים (5:6, 5:7), הוא כמעט חתימת ידו של מיכה: מבין חמשת המקומות בכל המקרא שבהם שארית ויעקב נפגשות בפסוק אחד, שלושה עומדים בספר זה (כאן, ובנוסף אי הישועה 2:12); היחידים הנותרים הם ישעיהו 46:3 וירמיהו 31:7. מי ששומע "שארית יעקב" שומע את מיכה. בנקודת השיא הזאת היא מקבלת את שתי תמונותיה. הראשונה היא טל מאת יהוה, "טל מאת יהוה": זו מתנתו המפורשת של אלוהים, והשארית "לא תקווה לאיש" — הפוריות באה מלמעלה, ריבונית, לא מתוך בריתות אנוש. השנייה היא האריה. כאן שבה מילה עתיקה: על ערש מותו כינה יעקב דווקא את יהודה "אריה" (אַרְיֵה) ו"כפיר" (בר' 49:9) — וקשר בכך את השבט שלא יסור מיהודה (בר' 49:10). השארית נעשית עתה אותו אריה יהודה: לא עוד הטרף, כי אם השליט ה"טורף" (טרף) ואשר ממנו "אין מציל". העדר חסר המגן של פרק ג, שנטרף בידי רועיו, נעשה האריה. (הדימוי הכפול: מְתֻעָד הֵיטֵב; האריה כנטילת ברכת יהודה (בר' 49): מְתֻעָד הֵיטֵב — אותן מילים עצמן אריה וכפיר; המשיכה עד השבט: שָׁקוּל.)
הפרץ הפונה פנימה
ואז באה התפנית שאיש אינו רואה מראש. היה מקום לצפות שאחרי "וכל אויביך ייכרתו" (5:8) יישאר המבט מופנה החוצה, אל העמים. אך החרב מסתובבת. "והיה ביום ההוא, נאום יהוה, והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך; והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך; והכרתי כשפים מידך, ומעוננים לא יהיו לך; והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך, ולא תשתחווה עוד למעשה ידיך; ונתשתי אשריך מקרבך והשמדתי עריך" (5:9-13).
הדבר אינו מכוון נגד אשור, כי אם נגד "אתה" — נגד השארית עצמה. ומה שנלקח מדבר בעד עצמו: אחד לאחד אלה הדברים שעליהם בונה עם את ביטחונו מחוץ לאלוהים: הסוסים והמרכבות (עוצמה צבאית), ערי המבצר (הגנה), הכשפים והעוננות (אחיזה בעתיד), הפסלים והמצבות והאשרות (האלים שנעשו בידי אדם). אלוהים אינו הורס כאן את אויבי ישראל, אלא את משענותיו הכוזבות של ישראל. מה שנותר לאחר שכל זה נלקח — הוא לבדו.
שולחן העבודההחרב הפונה פנימה
פועל אחד קושר את הבית הזה לקודמו: כרת, "להכרית, לגדוע". ב-5:8 "אויביך ייכרתו" (יִכָּרֵתוּ); ואז נשמע ארבע פעמים, כפזמון חוזר, "והכרתי" (וְהִכְרַתִּי, 5:9-12), ואחריו "ונתשתי" ו"והשמדתי" (5:13). אותה כריתה עצמה הפוגעת באויב מסתובבת פנימה — אל הבית פנימה. זהו חוק הספר הזה בצורתו העמוקה ביותר: הפרץ מופנה פנימה. קודם לכן נהרס הרכוש הגזול (פרק ב) וביטחון המקדש הכוזב (פרק ג); עתה נופלת החומה האחרונה, חומת הביטחון שנבנה בידי עצמו: צבא, מבצר, כישוף, אליל. והדבר סוגר את המעגל עם ראשית הספר — הסוסים והמרכבות שבים מלכיש (1:13), הפסלים משומרון (1:7). החטאים שבהם נפתח הספר נכרתים כאן. מה שנותר בידי אלוהים הוא עם שאין לו עוד על מה להישען מלבד עליו עצמו. (מְתֻעָד הֵיטֵב — כרת חמש פעמים: "ייכרתו" (5:8) ועוד "והכרתי" ארבע פעמים (5:9-12).)
נקם במי שלא שמע
הפרק נחתם בשורה אחרונה ואפלה, והיא פונה שוב החוצה: "ועשיתי באף ובחמה נקם את הגויים אשר לא שמעו" (5:14). טיהור הבית הפנימי הושלם; עתה בא המשפט על העמים — והנימוק לו הוא: הם "לא שמעו".
ארכיון"אשר לא שמעו": ההזמנה לדין נענית
מילת חתימה זו אוחזת חזרה במילתו הראשונה ממש של הספר. מיכה נפתח בהזמנה לדין המופנית אל כל הארץ הנושבת: "שמעו עמים כולם!" (1:2, שִׁמְעוּ). עתה, בסופו של פנל־האמצע הגדול הזה, נופל גזר הדין על "הגויים אשר לא שמעו" (5:14, מאותו שורש שמע). הקריאה של 1:2 והמשפט של 5:14 יוצרים יחדיו מסגרת: הייתה שמיעה או לא הייתה, ובזה הכול תלוי. והנקם נושא את כתב ידו של אלוהים כפי שנחום משרטט אותו — "אף וחמה", נָקָם, "נקמה": האל ארך הרוח, האיטי לכעוס, אך לא לאין קץ; יש גבול, ומעברו האחר בא הגמול. זהו אותו אל עצמו אשר ב-7:18 "נושא עוון" — אך אורך רוחו אינו אדישות. (מסגרת השמע 1:2 ↔ 5:14: מְתֻעָד הֵיטֵב; קו נחום (נקם עם גבול): שָׁקוּל.)
לבטל או אריה
שני דברים מחלק זה נשארים אתך. הראשון: השארית היא טל או אריה — ברכה למי שמקבל אותה, משפט למי שמתנגד לה — ואין זה בידי השארית לבחור אילו פנים תראה; העולם מכריע זאת בדרך שבה הוא מקבל אותה. מי שמקבל את עם אלוהים כטל מוצא חיים; מי שפונה נגדו נתקל באריה. השני פנימי וחד יותר. אלוהים אוהב את עמו עד כדי כך שהוא נוטל ממנו את ביטחונותיו הכוזבים — הסוסים, המבצר, האליל — לא כדי להותירו חסר מגן, אלא כדי לפשוט מעליו את כל המתחרה בו. זוהי אהבה נוקשה. מי שמאבד את כל מה שנשען עליו ובכל זאת נותר עומד, מגלה על מה עמד באמת. "יהוה לבדו" אינו התרוששות; זוהי הקרקע שאינה שוקעת.