מדוע יהוה ולא "האדון" — נוסח המקור, הגרסאות, המקורות
5 דק׳ קריאה
העמקות:
המדריך לקורא שבפתח הספר מוסר את העיקר: נוסח המסורה כטקסט הבסיס, שם הקודש כיהוה, תרגום עבודה קונקורדנטי משלנו, המספור העברי של הפסוקים, וארבעת הסימנים. דברי הסבר אלה שבסוף הספר הולכים צעד אחד הלאה — הם מבארים מדוע נעשו הבחירות הללו כפי שנעשו, ואילו מקורות נושאים את הפירוש.
התרגום
מדוע תרגום עבודה משלנו. התרגומים הקיימים נועדו להיקרא בשטף, ומחירו של השטף הוא החוטים: מילה השבה ארבע פעמים בעברית מתורגמת בארבע מילים שונות, והקורא שוב אינו רואה את הקשר. ומכיוון שספר זה קורא את מיכה דווקא לאורך מילותיו החוזרות, תרגום קונקורדנטי משלנו איננו מותרות אלא הכרח. "קונקורדנטי" פירושו: שורש אחד, וככל האפשר מילה אחת בתרגום. כך נשאר גלוי לעין שיצא "לצאת" מותח את חוט יציאת מצרים מ־1:3 ועד 7:15; ששארית "שריד" היא אותה מילה עצמה במשפט (2:12) ובשיר התהילה (7:18); שרעה "לרעות" קושר את הרועה־המלך אל הרועים העוינים (5:3 ו־5:5); שחסד "אהבה נאמנה" הוא הגשר מן הדרישה (6:8) אל החנינה (7:18-20).
גבולה של הקונקורדנטיות. במקום שבו קונקורדנטיות קפדנית תחמוס את לשון התרגום או תעוות את המשמעות — התרגום סוטה ממנה, ואז ניתן על כך דין וחשבון במסגרת. הקונקורדנטיות היא כלי להראות את החוטים, לא דוגמה הגוברת על המשמעות. במקום שתרגום מקובל קולע יפה יותר, ובמקום שאין חוט מוטל על הכף, התרגום הולך אחריו.
בלא ארכאיזם. התרגום נמנע מלשון מליצית ומצורות עתיקות. מיכה פנה אל בני דורו בלשונם שלהם; תרגום המלביש אותו בלשון כנסייה בת 400 שנה תולה מסך בין הנביא ובין הקורא. הלשון מודרנית; החדות היא חדותה של העברית.
שם הקודש. במקום שנוסח המקור נוקט את שם ההוויה (יהוה), ניצב יהוה — ולא "האדון". זו בחירה מודעת: הספר סובב סביב השאלה ששמו של הנביא הוא היא, מי־כה־יה, "מי כיהוה", ושאלה זו נעשית בלתי קריאה כאשר השם נעלם מאחורי תואר. עבור הקורא היהודי שאינו הוגה את השם, הכתיב יהוה הוא הצורה הכתובה שאינה כופה הגייה כלשהי.
מספור הפסוקים. הספר הולך אחר המספור העברי. בקטע 4:14—5:14 הוא מקדים בפסוק אחד את רוב התרגומים המודרניים; שם מצוין המספור הרווח בכל פעם. הבחירה איננה ניטרלית: במספור העברי ניצב השופט המוכה (4:14) באותו מקבץ פסוקים עצמו עם ההקדמה לבית לחם, וזו בדיוק תנועת הקריאה שהספר עושה.
המקורות
פירוש זה בנוי על טקסטים ראשוניים. במקום שטענה נושאת עמוד תווך, נבחן נוסח המקור או הגרסה העתיקה עצמה; ספרות משנית מסומנת ככזו ואינה נושאת משקל שהמקור הראשוני אינו נושא בעצמו. מה שבא להלן הוא ליבת מה שהספר עושה בו שימוש בפועל.
נוסח הבסיס. נוסח המסורה על פי כתב יד לנינגרד (Westminster Leningrad Codex), עם הקידוד המורפולוגי והלקסיקלי של Open Scriptures Hebrew Bible (שורש המילה על פי מספר סטרונג וניתוח צורות). הספירות שבנספח א נעשו עליו, באופן הניתן לשחזור. לצורך ביקורת הנוסח נבחנה המהדורה הביקורתית התקנית (Biblia Hebraica) במקומות שבהם היה האפרט מכריע.
הגרסאות העתיקות. התרגום השבעים (התרגום היווני, עם תרגומיו רבי־המשמעות exodoi ב־5:1 ו־epiloipoi ב־5:2); הוולגטה של הירונימוס; תרגום יונתן (הפרפרזה הארמית, נושאת־משקל שוב ושוב לקריאה המשיחית ולקריאה הקיבוצית); והפשיטתא (הסורית), ככל שניתן היה לעיין בה. במקום שהעדים נחלקים, ניתן על כך דין וחשבון במסגרות "ארכיון".
עדי כתבי היד. לשאלת האחדות (נספח ב): מגילת תרי־עשר היוונית מנחל חבר (8ḤevXIIgr) והמגילה העברית מואדי מורבעאת (Mur88), המוסרות את מיכה כספר אחד רצוף; ולמוטיב חבלי הלידה — כתב היד הודיות מקומראן (1QHa).
הפרשנות היהודית. המשנה (סוטה 9:15) והתלמוד (סנהדרין צז ע"א וצח ע"ב; סוכה נב ע"ב), בראשית רבה, וספר היובלים (פרק 23) לקליטה הקדם־נוצרית של 7:6; ופרשני ימי הביניים רש"י, אבן עזרא ורד"ק (ר' דוד קמחי), הקוראים עמנו בכל קושיה — ולא אחת קוראים בחדות רבה יותר מן הקונצנזוס המאוחר.
הפרשנות הנוצרית העתיקה.הירונימוס, In Michaeam (Migne PL 25 / CCSL 76), למושל מבית לחם (5:1) ולסינתזה שלו עצמו "לא מדוד בלבד" — עד המצטט את מוריו היהודיים וכך קושר יחדיו את שתי המסורות.
ספרי עזר וכלים. קונקורדנציית סטרונג וניתוח מורפולוגי כבסיס לספירה; לסטילומטריה (נספח ב) יישום עצמאי וניתן לשחזור של Burrows's Delta על מילות תפקוד, כאשר אחד־עשר הנביאים הקטנים האחרים משמשים אוכלוסיית ביקורת.
מילה על ספרות המחקר
פירוש זה יוצא לקראת מחקר מיכה המודרני במקומות שבהם הוא מכריע — בשאלת האחדות והתיארוך (נספח ב והקושיות), במבנה, ובקושיות הבודדות. הוא עושה זאת לפי עיקרון קבוע: הקונצנזוס איננו השערת אפס. במקום שספרות המחקר מציעה מדידה, המדידה הזאת נשקלת; במקום שהיא מציעה רוב בלא מדידה — כמו בתיארוך המאוחר של מיכה 4-7 — הדבר נאמר במפורש ונבחן באותה קפדנות כמו כל טענה אחרת. השמות והחיבורים שהספר מתמודד עמם בנקודות אלו נזכרים בטקסט הרץ ובקושיות; ביבליוגרפיה מלאה וכתובה במלואה שייכת למהדורה המדעית וגדלה יחד עמה. מה שנחשב בספר הזה איננו מספר הכותרים בהערת השוליים אלא אם אמנם נבחן המקור נושא־המשקל עצמו — ובמקום שמדובר בעמוד תווך, כך הדבר.
(עקרונות התרגום: בחירות מנומקות, לא טענות; רשימת המקורות: מְתֻעָד הֵיטֵב — הטקסטים הראשוניים נבחנו; הביבליוגרפיה המודרנית המלאה: בעבודה, גדלה יחד עם המהדורה המדעית.)
המדריך לקורא שבפתח הספר מוסר את העיקר: נוסח המסורה כטקסט הבסיס, שם הקודש כיהוה, תרגום עבודה קונקורדנטי משלנו, המספור העברי של הפסוקים, וארבעת הסימנים. דברי הסבר אלה שבסוף הספר הולכים צעד אחד הלאה — הם מבארים מדוע נעשו הבחירות הללו כפי שנעשו, ואילו מקורות נושאים את הפירוש.
התרגום
מדוע תרגום עבודה משלנו. התרגומים הקיימים נועדו להיקרא בשטף, ומחירו של השטף הוא החוטים: מילה השבה ארבע פעמים בעברית מתורגמת בארבע מילים שונות, והקורא שוב אינו רואה את הקשר. ומכיוון שספר זה קורא את מיכה דווקא לאורך מילותיו החוזרות, תרגום קונקורדנטי משלנו איננו מותרות אלא הכרח. "קונקורדנטי" פירושו: שורש אחד, וככל האפשר מילה אחת בתרגום. כך נשאר גלוי לעין שיצא "לצאת" מותח את חוט יציאת מצרים מ־1:3 ועד 7:15; ששארית "שריד" היא אותה מילה עצמה במשפט (2:12) ובשיר התהילה (7:18); שרעה "לרעות" קושר את הרועה־המלך אל הרועים העוינים (5:3 ו־5:5); שחסד "אהבה נאמנה" הוא הגשר מן הדרישה (6:8) אל החנינה (7:18-20).
גבולה של הקונקורדנטיות. במקום שבו קונקורדנטיות קפדנית תחמוס את לשון התרגום או תעוות את המשמעות — התרגום סוטה ממנה, ואז ניתן על כך דין וחשבון במסגרת. הקונקורדנטיות היא כלי להראות את החוטים, לא דוגמה הגוברת על המשמעות. במקום שתרגום מקובל קולע יפה יותר, ובמקום שאין חוט מוטל על הכף, התרגום הולך אחריו.
בלא ארכאיזם. התרגום נמנע מלשון מליצית ומצורות עתיקות. מיכה פנה אל בני דורו בלשונם שלהם; תרגום המלביש אותו בלשון כנסייה בת 400 שנה תולה מסך בין הנביא ובין הקורא. הלשון מודרנית; החדות היא חדותה של העברית.
שם הקודש. במקום שנוסח המקור נוקט את שם ההוויה (יהוה), ניצב יהוה — ולא "האדון". זו בחירה מודעת: הספר סובב סביב השאלה ששמו של הנביא הוא היא, מי־כה־יה, "מי כיהוה", ושאלה זו נעשית בלתי קריאה כאשר השם נעלם מאחורי תואר. עבור הקורא היהודי שאינו הוגה את השם, הכתיב יהוה הוא הצורה הכתובה שאינה כופה הגייה כלשהי.
מספור הפסוקים. הספר הולך אחר המספור העברי. בקטע 4:14—5:14 הוא מקדים בפסוק אחד את רוב התרגומים המודרניים; שם מצוין המספור הרווח בכל פעם. הבחירה איננה ניטרלית: במספור העברי ניצב השופט המוכה (4:14) באותו מקבץ פסוקים עצמו עם ההקדמה לבית לחם, וזו בדיוק תנועת הקריאה שהספר עושה.
המקורות
פירוש זה בנוי על טקסטים ראשוניים. במקום שטענה נושאת עמוד תווך, נבחן נוסח המקור או הגרסה העתיקה עצמה; ספרות משנית מסומנת ככזו ואינה נושאת משקל שהמקור הראשוני אינו נושא בעצמו. מה שבא להלן הוא ליבת מה שהספר עושה בו שימוש בפועל.
נוסח הבסיס. נוסח המסורה על פי כתב יד לנינגרד (Westminster Leningrad Codex), עם הקידוד המורפולוגי והלקסיקלי של Open Scriptures Hebrew Bible (שורש המילה על פי מספר סטרונג וניתוח צורות). הספירות שבנספח א נעשו עליו, באופן הניתן לשחזור. לצורך ביקורת הנוסח נבחנה המהדורה הביקורתית התקנית (Biblia Hebraica) במקומות שבהם היה האפרט מכריע.
הגרסאות העתיקות. התרגום השבעים (התרגום היווני, עם תרגומיו רבי־המשמעות exodoi ב־5:1 ו־epiloipoi ב־5:2); הוולגטה של הירונימוס; תרגום יונתן (הפרפרזה הארמית, נושאת־משקל שוב ושוב לקריאה המשיחית ולקריאה הקיבוצית); והפשיטתא (הסורית), ככל שניתן היה לעיין בה. במקום שהעדים נחלקים, ניתן על כך דין וחשבון במסגרות "ארכיון".
עדי כתבי היד. לשאלת האחדות (נספח ב): מגילת תרי־עשר היוונית מנחל חבר (8ḤevXIIgr) והמגילה העברית מואדי מורבעאת (Mur88), המוסרות את מיכה כספר אחד רצוף; ולמוטיב חבלי הלידה — כתב היד הודיות מקומראן (1QHa).
הפרשנות היהודית. המשנה (סוטה 9:15) והתלמוד (סנהדרין צז ע"א וצח ע"ב; סוכה נב ע"ב), בראשית רבה, וספר היובלים (פרק 23) לקליטה הקדם־נוצרית של 7:6; ופרשני ימי הביניים רש"י, אבן עזרא ורד"ק (ר' דוד קמחי), הקוראים עמנו בכל קושיה — ולא אחת קוראים בחדות רבה יותר מן הקונצנזוס המאוחר.
הפרשנות הנוצרית העתיקה. הירונימוס, In Michaeam (Migne PL 25 / CCSL 76), למושל מבית לחם (5:1) ולסינתזה שלו עצמו "לא מדוד בלבד" — עד המצטט את מוריו היהודיים וכך קושר יחדיו את שתי המסורות.
ספרי עזר וכלים. קונקורדנציית סטרונג וניתוח מורפולוגי כבסיס לספירה; לסטילומטריה (נספח ב) יישום עצמאי וניתן לשחזור של Burrows's Delta על מילות תפקוד, כאשר אחד־עשר הנביאים הקטנים האחרים משמשים אוכלוסיית ביקורת.
מילה על ספרות המחקר
פירוש זה יוצא לקראת מחקר מיכה המודרני במקומות שבהם הוא מכריע — בשאלת האחדות והתיארוך (נספח ב והקושיות), במבנה, ובקושיות הבודדות. הוא עושה זאת לפי עיקרון קבוע: הקונצנזוס איננו השערת אפס. במקום שספרות המחקר מציעה מדידה, המדידה הזאת נשקלת; במקום שהיא מציעה רוב בלא מדידה — כמו בתיארוך המאוחר של מיכה 4-7 — הדבר נאמר במפורש ונבחן באותה קפדנות כמו כל טענה אחרת. השמות והחיבורים שהספר מתמודד עמם בנקודות אלו נזכרים בטקסט הרץ ובקושיות; ביבליוגרפיה מלאה וכתובה במלואה שייכת למהדורה המדעית וגדלה יחד עמה. מה שנחשב בספר הזה איננו מספר הכותרים בהערת השוליים אלא אם אמנם נבחן המקור נושא־המשקל עצמו — ובמקום שמדובר בעמוד תווך, כך הדבר.
(עקרונות התרגום: בחירות מנומקות, לא טענות; רשימת המקורות: מְתֻעָד הֵיטֵב — הטקסטים הראשוניים נבחנו; הביבליוגרפיה המודרנית המלאה: בעבודה, גדלה יחד עם המהדורה המדעית.)