מילון מונחים

המילים העבריות (ואחדות היווניות) נושאות־המשקל של ספר זה, מבוארות בקצרה, עם המקום שבו מיכה משתמש בהן. מי שנתקל במונח בטקסט הרץ ותוהה מה בדיוק כתוב שם, ימצא כאן את מילת השורש. התרגום נשמר קונקורדנטי: מילת שורש אחת מתורגמת, ככל האפשר, באותה מילה עצמה, כדי שהחוטים יישארו גלויים לעין.

acharit ha-jamim (אַחֲרִית הַיָּמִים) — "אחרית הימים", כפשוטו "קץ הימים". נוסחת קץ הימים הקבועה שבה פותח מיכה את חזון הישועה שלו (4:1). היא מציבה את האופק: מה שבא אחריה מתרחש ביום הרחוק ביותר.

avon (עָוֺן) — עוון, אשמה; לא כל כך המעשה עצמו אלא משא האשמה שהוא מותיר אחריו. סיומו של מיכה סובב סביב מה שקורה לavon: אלוהים "נושא" אותו והלאה ומשליך אותו אל הים (7:18-19).

bat-Sion (בַּת־צִיּוֹן) — "בת ציון". לא אדם אלא העיר־כאישה: ירושלים מואנשת. פונים אליה (4:8), היא מתפתלת כיולדה (4:10), ולבסוף היא מדברת בעצמה בסיום (7:8-10). גיבורת הספר.

Bozra (בָּצְרָה) — קושי ב־2:12. המילה יכולה להיות העיר בצרה (מקום מקלט, השוו ישעיהו 34:6; 63:1) או פשוט "דיר צאן". הניקוד מכריע, והעניין לא נסגר.

chesed (חֶסֶד) — אהבה נאמנה: האהבה הנאמנה, הכרותה בברית, ההולכת מעבר לחובה. מילת הציר של המוסר של מיכה ושל תיאולוגייתו כאחד: על האדם לאהוב chesed (6:8), ואלוהים הוא חסד — "כי חפץ חסד הוא" (7:18), עד לשבועה לאבות (7:20).

chevlei mashiach (חֶבְלֵי מָשִׁיחַ) — "חבלי המשיח", מונח חז"לי מאוחר לצירי הלידה הקודמים לגאולה. המוטיב מצוי כבר במיכה: חבליה של בת ציון (4:9-10) המובילים ללידת המושל (5:2).

El (אֵל) — אלוהים, ומשמעות שורשו "החזק". צורת שאלת השם ב־7:18, mi-El kamokha ("מי אל כמוך"), אינה עומדת כך בשום מקום אחר במקרא; היא מחברת את השאלה mi kamokha של שירת הים (שמות 15:11, שם פעמיים, עם ba-elim, "באלים") עם ה־mi El של דברים 3:24 ושמואל ב 22:32. ראו נספח א.

ha-poretz (הַפֹּרֵץ) — "הפורץ". הדמות הפורצת בפסוק 2:13 את השער לפני העדר ומוציאה את העם החוצה, ויהוה בראשם. זוהי צורתו הראשונה של המלך־הרועה המשיחי השב ומופיע בבית לחם (5:1).

har (הַר) — הר. ספרו של מיכה עומד ונופל עם הרים: ההר הנמס תחת אלוהים (1:4), הר ציון ההופך לעיי חורבות (3:12), ואותו הר עצמו הנישא באחרית הימים מעל כל ההרים (4:1). ההר הוא המקום שבו נוגעים שמים וארץ זה בזה.

JHWH (יהוה) — שמו הפרטי של אלוהים, השם המפורש בן ארבע האותיות שאין הוגים אותו, המובא בספר זה כיהוה (ואינו מוחלף ב"ה'"). זהו השם שמיכה נושא בשמו שלו: mi-kha-Jah, "מי כמו יהוה".

jatsa (יָצָא) — לצאת, לצעוד החוצה; פועל היציאה ממצרים. מיכה אורג בו חוט: אלוהים יוצא ממקומו (1:3), העם יוצא דרך השער (2:13), ו"כימי צאתך מארץ מצרים" מראה אלוהים שוב נפלאות (7:15) — היציאה השנייה.

jom (יוֹם) — יום. ובמיוחד יום הקץ הדו־פני: jom pequdda, "יום הפקודה" (7:4), המביא משפט, ו"ביום ההוא" — יום הבנייה מחדש והשיבה (7:11-12). אותו יום עצמו, שני פנים.

Migdal-Eder (מִגְדַּל־עֵדֶר) — "מגדל העדר" (4:8), מגדל השמירה שליד העדר. השם מקשר את ירושלים אל בית לחם (השוו בראשית 35:21) ואל המלך־הרועה: המקום שאליו שבה הממשלה, אל בת ציון.

mi kamokha (מִי כָמוֹךָ) — "מי כמוך?" השאלה ששמו של מיכה הוא היא, והחותמת את ספרו (7:18). ראו El ונספח א.

moshel (מוֹשֵׁל) — מושל, השליט. המילה לדמות מבית לחם (5:1), שנבחרה במכוון לצד "מלך" (melekh): מושל שמוצאו "מקדם, מימי עולם".

Nimrod (נִמְרֹד) — "הגיבור ציד" הראשון ומייסד האימפריות מבראשית 10, בונה בבל ואשור. מיכה מכנה את אשור "ארץ נמרוד" (5:5) ובכך מזהה את אימפריית המאה השמינית כמסכתה האחרונה של האימפריה העתיקה שהיא אויבת האל — אימפריית הצייד מול המלך־הרועה.

pequdda (פְּקֻדָּה) — פקודה, הרגע שבו בא אלוהים לתבוע חשבון. "יום פקודתך" (7:4) הוא נקודת המפנה של הספר: קץ המשפט וראשית ההיפוך.

pesja (פֶּשַׁע) — פשע, ובמשמעות השורש מרד, התקוממות מדעת נגד אדון. הכבדה שבשלוש מילות האשמה של מיכה. הספר פותח בה (pesja יעקב, 1:5) ומסיים באלוהים ה"עובר על pesja" של שאריתו (7:18).

raʿa (רָעָה) — לרעות, לנהוג בעדר. פועלו של המלך־הרועה: המושל "יעמוד ורעה" (5:3), והשארית מתפללת "רעה עמך בשבטך" (7:14). וגם, באירוניה, על הרועים העוינים ה"רועים את ארץ נמרוד בחרב" (5:5).

riv (רִיב) — ריב, משפט, כתב אישום. הצורה המשפטית היסודית של מיכה 6-7: לאלוהים "riv עם עמו" (6:2), הוא קורא להרים כעדים, והעם מודה לבסוף שהוא "יריב rivי" ויוציא לאור משפט (7:9). הספר הוא משפט ברית.

setuma / petucha (סתומה / פתוחה) — סימני הפרשה "הסתומה" וה"פתוחה" שבהם חילקו בעלי המסורה את הטקסט ליחידות. אין הם חלק מן הטקסט המקורי אלא חלוקת הקריאה העתיקה ביותר שנשתמרה; ספר זה משתמש בהם, בין השאר, ב־5:1-5 (פרשה אחת רצופה — ראו חלק ה).

sheerit (שְׁאֵרִית) — שארית: מה שנותר לאחר המשפט ונושא את השיקום. מילתו האופיינית ביותר של מיכה (חמש פעמים, שלוש מהן "שארית יעקב"). דו־פנית: בין העמים טל וגם אריה (5:6-7), והיא זו שאלוהים נושא ממנה את האשמה והלאה (7:18).

shimʿu (שִׁמְעוּ) — "שמעו!", ציווי הרבים של sjama (לשמוע). מילת הפתיחה של כל אחת משלוש הנבואות הגדולות של מיכה (1:2; 3:1; 6:1) — הפקודה המחלקת את הספר לשלוש תנועות.

sjava (שָׁבַע) — להישבע, לישא שבועה. מילת החתימה של הספר: אלוהים יגלה את נאמנותו "אשר נשבעת לאבותינו" (7:20). הגאולה אינה נשענת על האדם אלא על שבועתו של אלוהים.

we-atta (וְאַתָּה) — "ואתה". חשוב להבחין בינה ובין we-atta הזהה בצלילה (וְעַתָּה, "ועתה", מן atta = עכשיו). כינוי הגוף we-atta (וְאַתָּה) מקשר את מגדל עדר (4:8) עם בית לחם (5:1) לפנייה אחת — האינקלוזיו העוטף את לב הספר (ראו חלקים ד ו־ה).

yeshuvun (יְשׁוּבוּן) — "ישובון" (5:2). פועל התשובה והשיבה (shuv): "יתר אחיו" (jeter echaw; תרגום השבעים: hoi epiloipoi tōn adelphōn autōn, "הנותרים מאחיהם") שב אל בני ישראל. בהיגיון החותם של מיכה גם אלוהים "שב" לרחם (השוו 7:19; הושע 5:15-6:2).

יוונית, במקום שהיא נוטלת חלק: תרגום השבעים (LXX) מתרגם את "מוצאותיו" של 5:1 ב־exodoi, "יציאות", ואת "היתר" של 5:2 ב־hoi epiloipoi, "הנותרים" — הקרוב של ה־hoi loipoi שבו מכנה התגלות 12:17 את "יתר זרעה" ושבו מציב פאולוס את "הנותרים" מול הנבחרים (רומים 11:7). מילים קטנות, קרובות; הן קושרות את מיכה אל ספרו האחרון של המקרא בלי שיעמוד שם ציטוט.