מִי אֵל כָּמוֹךָ

המסע דרך תרי עשר (מהושע ועד מלאכי) מגיע אל מזמור אחד, המושר בפי האיש ששמו שאלה.

סוף הקיץ, והכרמים בהרי יהודה נבצרו עד תומם. מי שמהלך עכשיו בין הגפנים, מחפש אשכול אחד או ביכורה אחת כדי להשביע את רעבונו, אינו מוצא דבר. כך מרגיש מיכה. אללי לי, הוא אומר, אין אשכול לאכול (מיכה 7:1). אבד חסיד מן הארץ. כתוב שם חָסִיד, מי שיש בו חֶסֶד, מי שנשאר נאמן גם כשהדבר עולה לו ביוקר, ומיכה חיפש בארץ כפי שחיפש בכרם ההוא: לא נותר אף אחד. השופט פושט את ידו, הגדול אומר בקול את תאוות נפשו, והרקב חדר עד תוך הבית. אל תאמינו ברע, הוא מזהיר, שמור פתחי פיך אפילו מן האישה השוכבת בחיקך; הבן מנבל את אביו, הבת קמה באמה, ואויבי איש הם אנשי ביתו (7:5-6).

בלב הכרם הריק הוא מסתובב, הרחק מן הארץ ומשופטיה, ונושא את עיניו. ואני ביהוה אצפה, אוחילה לאלוהי ישעי; ישמעני אלוהי (7:7). אל האויבת השמחה למפלתו הוא אומר: אל תשמחי לי; כי נפלתי, קמתי; כי אשב בחושך, יהוה אור לי (7:8). כל חייו נשא שאלה כשם. כאן, כשביתו שלו קם עליו ואין עוד חסיד בארץ, הוא מרים אותה פעם אחרונה, כזעקה.

מִי־אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ?

לֹא־הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי־חָפֵץ חֶסֶד הוּא.

יָשׁוּב, יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ; וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם.

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם. (מיכה 7:18-20)

הדבר הראשון שהוא שר על אלוהים הוא מעשה של הרמה. אלוהים רוכן ומרים משא שמעולם לא היה שלו: עוונו של עם שבגד בו. מיכה נוקט את הפועל שנשמע על ההר בשמו של אלוהים, נָשָׂא. העוון אמיתי, הוא שוקל והוא מעיק, ואלוהים אינו מעמיד פנים שאינו קיים. הוא נוטל אותו על כתפיו שלו ונושא אותו אל מחוץ לדלת. במקום שבו הפשע היה אמור לנעול את הדלת, הוא עובר עליו, כפי שבמצרים פסח על הדלתות שעליהן הדם.

כל זה בשביל קומץ: השארית, השריד המוכה ששרד את המשפט בקושי, אנשים בידיים ריקות ובלי שום דבר להישען עליו. מיכה קורא להם נחלתו של אלוהים, במילה שבה התפלל משה על ההר: וּנְחַלְתָּנוּ, קח אותנו לנחלתך (שמות 34:9). נחלה אין מוכרים, ואלוהים אינו נוטש את מה ששלו, ופחות מכול כשכמעט לא נותר ממנו דבר.

את אפו אינו מחזיק לעד. מדוע לא? הם היו ראויים להריסות. מיכה נותן סיבה אחת, והיא מונחת באלוהים עצמו: "כי חפץ חסד הוא". הפועל הוא חָפֵץ, השמחה שבה הציל אלוהים את דוד "כי חפץ בי" (פרק 9). ומה שמסב לו את השמחה הזאת הוא בדיוק מה שמיכה לא יכול היה עוד למצוא בכל הארץ. לא היה עוד חָסִיד, איש שיש בו חֶסֶד. אצל אלוהים יש ממנו בשפע, והוא נהנה ממנו. אין לו הנאה בגזר הדין; יש לו הנאה בהישארות נאמן. המשפט הקצר עומד באמצע המזמור, ממש לפני "ישוב", כמוזיקה שמתחת לכל מה שבא אחריו. הוא סולח בלי אנחה, ובלי שהחשבון עדיין תחת זרועו. הוא סולח כמו שעושים את מה שאוהבים לעשות יותר מכול.

ולכן הוא שב הביתה. אצל הושע אמר שילך וישוב אל מקומו, עד אשר יבקשו את פניו (הושע 5:15). הוא הלך, הבית עמד ריק, ובמקום שבו אלוהים נעדר אין בוקר. מיכה אמר שיחכה לאלוהי ישעו, ועכשיו הוא שר את מה שהוא רואה מגיע. יָשׁוּב. האיש שעזב את ביתו נכנס שוב בדלת, בלי פנים קרות, עם רחמי הרחם שנשמעו על ההר ראשונים בשמו.

עם מה שגירש אותו הוא עושה חשבון. רך אינו עוד; די זמן נשא את העוון. הוא מניח עליו את עקבו. החטאים שכבשו את עמו תחת רגליהם, כפי שכובש מחזיק צבא מובס תחת רגליו, אותם הוא כובש ורומס. הוא שובר את אחיזתם, כך שלעולם לא יוכלו עוד לעמוד בינו ובין שלו.

במעשה האחרון והנעלה מכולם חדל המשורר לדבר על אלוהים ופונה אליו: ותשליך במצולות ים כל חטאותם. אלה המצולות משירת הים, שבהן ירדו סוס ורוכבו כמו אבן. עכשיו אין צבא שוקע. החטאים יורדים מטה, אל עומק שאף צולל אינו מגיע אליו, המים נסגרים עליהם, והם אינם עולים עוד. מה שעשה במעביד, הוא עושה בשעבוד.

דבר מכל זה אינו מצב רוח שיחלוף עד הבוקר. השורה האחרונה חוזרת אל שבועה. אלוהים נשבע אותה לבדו, בחושך, כשעבר כתנור עשן בין בתרי הקורבן בשעה שאברהם ישן. לכן מקבל יעקב אמת, הרמאי שמעולם לא היה ראוי לה, ואברהם חסד, הידיד שהאמין. יסוד הכול מונח בשבועה ובמי שאלוהים הוא, ובשום מקום אינו מונח בעם.

מִי אֵל כָּמוֹךָ? למצרים היו אליה, ולבבל ולכנען ולרומא היו שלהם. אף לא אחד מהם נשא על גבו את עוונו של עם בוגד, שמח לקשור את עצמו מחדש, שב הביתה אחרי השבר וקבר את החטאים בים שממנו אינם עולים עוד. הכוח להשליך כל חטא אל המצולה והרוך לעשות זאת בשמחה מתאחדים רק בשם האחד הזה. מיכה חיפש בכרם שנבצר עד תומו אשכול אחד ולא מצא דבר. הוא חיפש בכל הארץ מי שיש בו חֶסֶד ולא מצא איש. אז נשא את עיניו אל אל שחפץ חסד. לכן נחתם ספרו, ספר של חורבות, בשיר הלל: אֵין, אֵין כָּמוֹךָ.

הערה על נוסח המקור. מזמור החתימה: מיכה 7:18-20. שלוש התנועות: אל יהוה, השאלה: 18aA; על יהוה, המעשים: 18aB-19aB; אל יהוה, החטאים בים והשבועה: 19b-20. בחירות מפתח בתרגום העבודה: לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ כ"לטובת השארית", כך שהצירוף פותח את שורת החסדים; יָשׁוּב כפועל עצמאי, "הוא ישוב" (לא "שוב"), בהמשך להושע 5:15; חָפֵץ כ"מוצא שמחה ב־": השוו תהלים 18:20; חֶסֶד, בהולנדית "אהבה נאמנה"; הסדרה ההולכת ומחריפה ביחס לחטא (נשיאה, כבישה, השלכה במצולות ים); השבועה ליעקב (אמת) ולאברהם (חסד) כיסוד קיומה של השארית. הכרם שנבצר והחסיד שאבד (חָסִיד): מיכה 7:1-2; הרקב עד תוך הבית: 7:3-6; "ואני ביהוה אצפה" ו"כי אשב בחשך": 7:7-8. תפילת משה להיות לנחלה: שמות 34:9; ההיעדרות "עד אשר יאשמו ובקשו פני": הושע 5:15; שנת אברהם ותנור העשן בין הבתרים: בראשית 15:12,17-18; המעבר בליל הפסח: שמות 12:23; המצולות והאבן: שמות 15:5. המזמור מונה 37 מילים גרפיות, כמו שמות 34:6-7; המילה האמצעית היא יָשׁוּב, "הוא ישוב", כשם שנֹשֵׂא, "נושא", היה אמצע השם על ההר. את הספירה אפשר לבדוק; שמדובר בתכנון מכוון, נשאר השערה. שם האל: יהוה; הציטוטים בתרגום עבודה עכשווי.