אולם המועצה

א. האספה

יש אולם אשר בו האספה לעולם אינה ננעלת.

אין לו כתובת, כי היו לו אלף: מישור בשנער, ארמון על היאור, מצודה בירושלים, אולם מועצה אשר בו, בכל מקום שהוא, דולק עוד הלילה האור. המשתתפים מתחלפים; סדר היום לעולם אינו מתחלף. עומד בו סעיף אחד, מאז שיש התכנסות, והשיר השני של ספר תהילים מתאר את האולם ההוא מבפנים — ואינו פותח בקביעה אלא בשאלה, שאלת מי שרואה זאת ואינו יכול להאמין: למה.

"למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק?"

המילה השנייה של השיר היא קול שאינו נשמע בשום מקום אחר במקרא. פעם אחת הוא כתוב, בפסוק היחיד הזה, ומה משמעו בדיוק יש לקרוא ממי שעושים אותו: גויים המתקהלים, בערבוביה, נסערים, רבים בבת אחת. המתרגמים היווניים שמעו בו חיות — הם בחרו במילה של סוסים נוחרים ונושפים, סוסי-פרא שאינם יכולים לעמוד דום לפני הקו; וכאשר התפללה קהילה נרדפת בירושלים מאות שנים אחר כך את הפסוק הזה בקול, התפללה אותו בדיוק בצורה ההיא.1 כך נשמע אפוא האולם: נחרה, פרסות על הרצפה, נשימה מבעד לנחיריים רחבים. ומתחת, שקט יותר, אותו קול שני: הגייה. אותו פועל שבו נותן השיר שלצידו לצדיק להגות בתורה, יומם ולילה, עומד כאן למה שהגויים עושים — גם הם הוגים, בלי הרף, בלהט, ומה שהם הוגים הוא ריק.

אז מתקרב השיר, ומתברר שלאי-הסדר יש סדר.

"יתייצבו מלכי ארץ, ורוזנים נוסדו יחד — על יהוה ועל משיחו."2

להתייצב: מילת גדודים התופסים עמדה. אך הפועל שלצידו זר יותר וחמור יותר. בעלי-השררה נוסדים — זהו פועל היסוד, של אדנים שוקעים ואבנים נקבעות; אותו פועל שבו דיבר אלוהים בסערה אל איוב על הארץ: בְּיָסְדִי אותה. אין זו עוד התקהלות. מי שמניח יסוד, בכוונתו להישאר. אדוני הארץ אינם נמלכים; הם בונים, ומה שהם בונים, הם בונים נגד בעל הקרקע.

ואז נותן השיר להם את רשות הדיבור. הציטוט הראשון של מזמור זה — הקול הראשון הנשמע בו — אינו של אלוהים ואינו של המשורר; אלה הם הנאספים עצמם, והחלטתם כבר מונחת על השולחן:

"ננתקה את מוסרותימו, ונשליכה ממנו עבותימו!"3

שתי מילים למה שכובל אותם, ואותן שתיים אינן עומדות יחד בשום מקום אחר בכל המקרא — כאילו הלשון עצמה גויסה למען הצעה אחת זו. מוסרות של מי — זאת אומרת המילה הארסית מו: של אותם שניים שם למעלה, של יהוה ושל משיחו. כך חשה האספה את שלטון השמים: כחבל על העור. משהו המשפשף, משהו המושך, משהו שיש להיות מסוגל לשבור בטלטול. ההצעה מתקבלת, בכל מאה מחדש, פה אחד.

ב. הבה, נבנה

פרוטוקול הישיבה הראשונה נשמר. הוא עומד בבראשית 11.

שפה אחת בכל הארץ, מילים אחדות, ואנושות הנוסעת מזרחה ומוצאת בקעה בארץ שנער — די מקום, די חומר. שם נופל פועל הפתיחה של כל האספות שעוד תבואנה: הבה. "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה." זה מעשה-כפיים בטרם הוא אידאולוגיה: חומר לח בזרה, היפוך הזרה, הנחת הלבנה לייבוש, אחר כך התנור; הטקסט רושם לצידו את רשימת החומרים ביובש — ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר.4 אבן מלאכותית וזפת, כי הבקעה אינה נותנת סלע. וכאשר מונחות הלבנים, באה ההצעה השנייה, וזו כבר אינה עוסקת בחומרי בנייה:

"הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים — ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ."

לנו עיר. לנו שם. פעמיים הבה, פעמיים לנו — דקדוק אולם המועצה שלם בשני פסוקים, והוא זהה לזה של ההצעה במזמור: ננתקה, נשליכה. לאדם ניתנו שם וכתר; כאן מחליטה האספה לעשות לעצמה כאלה, מחומר שרוף, גבוה די כדי לקרוא אותו מן השמים.

ואז באה כנגד ליריבה אל האספה, והטקסט נעשה יבש עד גבול הלעג: "וירד יהוה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם."4 המגדל וראשו בשמים — יש לרדת בעבורו, אחרת אין הוא נראה. והדין שאלוהים מוציא על הישיבה נפתח במילה שהבונים עצמם הגישו: "הבה נרדה." שלוש פעמים נשמע בפרק זה אותו הבה — פעמיים מלמטה, ואז פעם אחת מלמעלה, כיושב-ראש המקריא את ההצעה בלשון המגישים בטרם ידחה אותה. אלוהים שובר את השפה ומפיץ את הבונים על פני כל הארץ — בדיוק ממה שפחדו — והעיר מקבלת את שמה בכל זאת: לא השם שביקשו לעשות לעצמם, אלא בבל, ערבוביה.

מעולם לא נתלתה האספה. מאות שנים אחר כך יושב על היאור פרעה הרואה את עם ההבטחה גדל, ופועל הפתיחה שלו זהה: "הבה נתחכמה לו."4 שוב חומר, שוב לבנים — הפעם מלובנות בידי עבדים תחת השוט — ושוב אספה הבונה נגד מה שאמר אלוהים. האולם עובר משנער אל מצרים, ממצרים הלאה אל תוך ההיסטוריה; המשתתפים מתים ומתחלפים; רק סעיף היום מתחדד לאיטו. בשנער עוד היה: נעשה לנו שם. במזמור נעשה ערום יותר: ננתקה את מוסרותימו.

ג. העבותות

כנגד לשון אולם המועצה הוציא אלוהים במשך מאות שנים קול אחר: אנשים, שלוחים, זה אחר זה, ודברו בפיהם. אחד מהם שמו הושע, ובעדו אומר אלוהים מה היו באמת אותם מוסרות ואותן עבותות.

הפרק שבו הוא אומר זאת הוא זיכרון, מועלה ברוֹך של מי שמחזיק תצלום ישן. "כי נער ישראל ואוהבהו, וממצרים קראתי לבני." ואז, בעוד האשמה כבר מוכנה — כל אשר קראו להם, כן הלכו מפניהם; לבעלים יזבחו — קוטע אלוהים את משפטו שלו במה ששום שופט לא אמר מעולם: "ואנוכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו — ולא ידעו כי רפאתים."

לרגל, ללמד ללכת. הידיים שיסדו את הארץ, כפופות מאחורי ילד מתנודד, נכונות לתופסו. ואז המשפט שסביבו נכתב כל הפרק הזה:

"בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה; ואהיה להם כמרימי עֹל על לחיהם, ואט אליו אוכיל."5

עבותות אהבה — עֲבֹת, מילה במילה אותה מילה שהמלכים הנאספים מבקשים להשליך מעליהם.5 מה שאולם המועצה רואה כרתמה, מתברר אצל הנביא כחבל שבו מושך אב את ילדו מעל התהום. והעֹל שכנגדו מתקומם האולם, אינו נשלל אף בשורה הזאת; כתוב רק מה עשתה בו אותה יד — היא הרימה אותו, מעל הלחיים, כדרך שאיכר בהאכילו מקל את העֹל כדי שהבהמה תוכל לאכול. היד שעל החבל היא אותה יד המאכילה.

הלאה בפרק נשבר הקול. הדין על אפרים כתוב, החרב תלויה מעל הערים, ואז: "איך אתנך אפרים, אמגנך ישראל? נהפך עלי לבי, יחד נכמרו ניחומי. לא אעשה חרון אפי — כי אל אנוכי ולא איש, בקרבך קדוש."6 זה הקול העומד בעבר האחר של העבותות. זה מה שנקרע, כאשר מתקבלת ההצעה.

וכאן מתקרב האולם קרוב מן הנעים. כי אולם המועצה אינו אולם של אחרים, של מלכים רחוקים ובעלי-שררה בעלי פנים קשות. בכל פעם שמצוות אלוהים מרגישה כחבל על העור — כמשהו המשפשף, כמשהו המצר, כמשהו שרק מאחוריו מתחילים החיים — מוקראת שם אותה הצעה עצמה, והיא נשמעת סבירה מאוד, ונאמרת בנשימה אחת: נשליכה זאת מעלינו. החבל שבו מושכים אז כדי להשתחרר, הוא החבל שלאורכו בא כל אותן שנים המזון.

ד. הצחוק

אז חותך השיר מעלה, והתיאור הראשון של אלוהים במזמור זה הוא תנוחה.

"יושב בשמים ישחק; אדוני ילעג למו."7

למטה הכול תנועה: רגישה, התייצבות, ייסוד, טלטול חבל. למעלה יושב שם מישהו. הוא אינו קם. אין נערכת בשמים ישיבת חירום, אין נרקם קואליציה נגדית, אין מאורגנת הגנה; כל תשובת השמים לאספה המלאה של הארץ היא, ראשית לכול, שהיושב נשאר יושב. המזמור אף אינו נוקב בשמו, עדיין לא — רק בתנוחתו: היושב. מי שצריך לקום מפני איום, מכיר בו. הוא אינו צריך.

ואז אותו קול, הקול המפחיד ביותר בכל השיר: יש צחוק.

הכתובים נותנים לאלוהים לצחוק לעיתים נדירות. במקום שזה קורה, זו תמיד אותה תמונה: אנשים עם תוכניות, כפופים מעל מפה שהוא כבר צייר עליה. אחד המקומות ההם אומר לצידו מדוע הוא צוחק, ואותה סיבה אינה עליצות: "אדוני ישחק לו — כי ראה כי יבוא יומו."8 זה צחוקו של מי שכבר קרא את התוצאה; צחוקו של שופט שגזר הדין מונח במגירתו בעוד הנאשם עוד בונה את סנגורו. אין בו אי-ודאות ואין בו אכזריות; יש בו תאריך. לאספה יש יום נעילה, והוא יודע איזה.

מי שסבור שהצחוק הזה כבד מדי לאלוהי האהבה, ישמע היכן עוד הוא נשמע. בספר החוכמה עומדת אישה בָּרחוב וקוראת, יום אחר יום: היא פורשת ידיה ואיש אינו מקשיב; היא נותנת עצה והעצה נדחית. ואז היא אומרת מה שנותר למי שדחו אותה עד הקץ: "גם אני באידכם אשחק; אלעג בבוא פחדכם."9 זה מילה במילה צמד המזמור — לשחוק וללעוג — והוא עומד בפי החוכמה הבזויה. הצחוק הזה אינו היפוכן של הידיים הפרושות. הוא מה שנותר מן הידיים הפרושות, כאשר הוכו הלאה די זמן.

ה. נסוך על ציון

אחר הצחוק בא הדבר, והשיר מכריז עליו כסופה:

"אז ידבר אלימו באפו, ובחרונו יבהלמו."10

זה אותו קול אשר עשן פעם הר והרתיע עם אחור, ואיגרת מציבה לצידו את אזהרתה הכבדה ביותר, מכוונת למי שסבור שהתכנסות היא דבר של מה בכך: "ראו פן תמאנו לשומע." בהישמע קולו, רעדה הארץ; עתה הבטיח: "עוד אחת אני מרעיש — לא את הארץ בלבד, גם את השמים."11 כל אשר נעשה יזדעזע אז עד אשר יישאר רק מה שלא יימוט — ומה שמתברר כבלתי-נמוט, עומד במזמור זה, בפסוק האחד שאלוהים נותן לרדת אל אולם המועצה כקול מן הסערה:

"ואני נסכתי מלכי, על ציון הר קדשי."12

משפט אחד. אין נזכר שום צבא, אין מבושרת שום מסע-עונשין; אלוהים משיב על האספה בעובדה קיימת בלשון עבר מושלמת. ופועל אותה עובדה הוא בחירה. המילה למשיחה מונחת בשיר הזה בהישג-יד — ארבעה פסוקים קודם כבר נקרא הנפגע משיחו — וכאן אין נוטלים אותה. עומדת מילה אחרת: מילת היין הנסוך אצל הקורבן, ושל המתכת שהצורף מריק אל התבנית.12 נסכתי את מלכי. מה שנסוך, היה תחילה נוזל ואינו כזה עוד; הוא לבש את הצורה שחצב היוצר, והוא קפא. החלטה שעוד ניתן לדון בה, לחה וחמה וגמישה. ההחלטה הזאת קרה. האספה למטה מתקנת ומצביעה ונדחית — ולמעלה עומד היצוק כבר, ומי שמכה בו, שובר את ידו.

במשמעות ההיא, הצבה, בא הפועל בכל המקרא בדיוק עוד פעם אחת, ובמקום השני מדברת חוכמת משלי 8, האומרת על עצמה — גם היא בגוף ראשון — "מעולם נסכתי, מראש, מקדמי ארץ".12 פעמיים בכתובים אומר מישהו נסכתי, ובשתי הפעמים זו דמות אשר כבר עמדה בטרם החלה ההתנגדות.

ואז המקום. מי שמצפה אצל "הר קדשי" למסיב הרים, ימצא בירושלים אכזבה: ציון אינו פסגה אלא רכס צנוע, וההרים סביבו משקיפים עליו מגבוה — הר הזיתים גבוה ממנו. שיר אחר עשה את המתח הזה בקול: למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלוהים לשבתו?13 ההר אינו שואב דבר ממטריו. הכול בפסוק זה תלוי בכינוי-קניין אחד, והוא נופל פעמיים בשורה אחת: מלכי, הר קדשי. מול המו והלנו של האספה — מוסרותימו, לנו שם — מציב אלוהים פעמיים לי, ובזה נענתה שאלת הבעלות של כל תולדות העולם בטרם נשלפה חרב אחת.

מאות שנים אחר כך פותחת איגרת את אולם הכיסא, והדבר הראשון שאלוהים אומר שם בקול — ציטוט הפתיחה של כל הליטורגיה — בא מן השיר הזה: "בני אתה." האיגרת שואלת לצידו בלהט-קרב: אל מי מן המלאכים אמר זאת מעולם?14 אל אף אחת מן הרוחות, אל אף אחת מן הלהבות. אולמי המועצה של הארץ מעולם לא ידעו שסעיף היום שלהם כבר טופל — גבוה יותר, במשפט אחד, בלא חזרה.

ההחלטה יצוקה וקפאה. עתה עוד יש להשמיעה לאספה.

הערות לטקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי-עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המעוצבת ההערות עומדות בתחתית העמוד.