בנשימה אחת: והלאה

כיצד ממשיך המשפט, ראה איש אחד, על סלע חשׂוף בים.

האחרון בתלמידים, זקֵן, מוגלה בשל דבר האלוהים, שומע ביום האדון מאחוריו קול כשופר, ופונה. בתוך שבע מנורות זהב עומד מישהו כבן אדם: העיניים כלהבת אש, הרגליים כנחושת לוהטת, הקול המולת מים רבים. והאיש שנשען על אותו חזה, שהיה קרוב יותר מכל אחד, נופל כמת לרגליו; ההיכרות אינה מגינה כאן. אז יורדת עליו יד ימין — אותה תנועה מטה כתמיד, תנועת היום השישי, תנועת כל הסיפור הזה — וקול: אַל תִּירָא. אני הראשון והאחרון, והחי; הייתי מת, והנה חי אני לעולמי עולמים — ובידי מפתחות המוות והשאול. מפתחות הכלא העתיק בעולם תלויים בחגורת מי שהיה בפנים, ושב ויצא ממנו.

אז דלת, פתוחה בשמים, וקול: עֲלֵה הֵנָּה. כיסא, ועל הכיסא מישהו; וסביב הכיסא קשת, כברקת — סביב המקום שממנו יבואו בקרוב המשפטים תלוי, כדבר הראשון הנראה לעין, אות ההבטחה הישן. ושוב ושוב יורדים 24 מוכתרים מכיסאותיהם ומשליכים את עטרותיהם לפני הכיסא: עטרות באולם הזה הן חפץ להשליך.

על כף ידו הפתוחה של היושב מונחת מגילה, כתובה מבפנים ומאחור — כה מלאה עד שהכתב גלש מעֵבר לשׂפה — וחתומה בשבעה חותמות: אחרית הכול, וסגורה. מלאך חזק קורא בקול גדול: מִי רָאוּי לפתוח את המגילה ולהתיר את חותמותיה? ואז יורדת השאלה דרך הבריאה, קומה אחר קומה, ונעשׂה שקט יותר ככל שהיא יורדת. בשמים — אין. על פני הארץ — אין. מתחת לארץ, עד בין המתים — אין.

ואז עומד שם, בלב אותו חזון, בלב כל הזהב והברקת, אדם ובוכה. וָאֵבְךְּ הַרְבֵּה, הוא כותב אחר כך על עצמו, בלא להתנצל על כך, והייתה לו סיבה: אם איש אינו פותח את המגילה, נשארת ההיסטוריה ספר סגור — כל הדם הזועק למשפט, כל התפילות לגאולה, שנשלחו מעלה במרוצת כל הדורות ממרתפים וממחנות ומחדרי משכב, חתומים, בלתי נקראים, בלא מענה. אז נשאר ה"עד" פסיק בלא משפט סיום, והרֶשע פשוט ישב את זמנו עד תום.

אחד המוכתרים גוחן אליו, ומדבר כדרך שמדברים אל מי שבוכה: אַל תִּבְכֶּה. הָאַרְיֵה מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה ניצח, והוא יכול לפתוח את המגילה. ויוחנן מזדקף לראות את האריה — ורואה שֶׂה. הוא עומד בתוך הכיסא, ועומד כשׁחוט: פצע המוות גלוי, בלתי מוסתר, והעמידה עצמה בלתי מתמוטטת. הוא בא ולוקח את המגילה מיד ימינו של היושב, ואין קול בכל האולם מתרומם נגדו; הכרוז שאל על ראוּיוּת, והפצע הוא הראוּיוּת. והמילה שהשמים בוחרים לו מאותו רגע ואילך היא צורת הקטנה — טָלֶה, כינוי החיבה של רועה לקטן שבעדרו, הבהמה הנישׂאת על הידיים. הכוח הנושׂא את הכול, יש לו צלקות ושם חיבה.

אז נשבר האולם. החיות והזקֵנים נופלים לפני השֶׂה, כל אחד עם כינור ועם קערות זהב מלאות קטורת — והקטורת, אומר הטקסט בלחש, היא תפילות הקדושים: כל אשר נאנח אי־פעם כלפי מעלה, לא נדף ממנו אף מילה, נשמר, הובא פנימה כאן, מבשׂם לפני הכיסא. והם שרים שיר חדש: רָאוּי אתה לקחת את המגילה ולפתוח את חותמותיה, כי נשחטת, וקנית לאלוהים בדמך אנשים מכל שבט ולשון ועם ואומה. המגילה שבה אחרית הכול מונחת עתה ביד מנוקבת. הפסיק מתקדם אל משפט הסיום שלו.

כי למטה לא הושהתה האסֵפה כל אותו זמן, ועתה היא נעשׂית מלאה.

מפי הדרקון, ומפי החיה, ומפי נביא השקר יוצאות שלוש רוחות טמאות, כצפרדעים, והן הולכות אל מלכי כל תבל, לאסוף אותם למלחמת היום הגדול של אלוהים, הכול־יכול. הקריאות מתפשטות כדרך שהתפשטו תמיד, מבירה לבירה, לאורך הכתובות הישנות, וסדר היום עודנו, מילה במילה, זה שהיה בבקעת שנער. אך בעוד למטה הזימונים יוצאים מן הדלתות, נשמע למעלה השופר השביעי, וקולות גדולים בשמים אומרים זאת כאילו כבר קרה — ובאולם ההוא כבר קרה: מַלְכוּת העולם הייתה לאדוננו ולמשיחו. אותם השניים כמו בשיר העתיק — יהוה ומשיחו — באותו סדר, באותה נשימה; רק מילת היחס עברה דירה. במקום שעמד עַל, עומד של. כל תולדות העולם נכנסות בין שתי המילים הקטנות הללו.

והחזון מראה, בתמונה אחת, מי ישב בראש אותו אולם כל אותם דורות. דרקון, עומד לפני אישה בחבלי לידה, לועו מכוון אל הרחם, ממתין — לא זועם, לא נחפז: ממתין — לבלוע את הילד ברגע שייוולד. התמונה ההיא נשׂאה לאורך ההיסטוריה בכל פעם שם אחר — פרעה שהשליך ילדים ליאור; עתליה שהמיתה את זרע המלוכה; החרבות ברחובות בית לחם — אך בכל פעם אותו לוע, מכוון אל אותו רחם. היא יולדת בן, ואות ההיכר היחיד שנותן לו החזון הוא שורת מזמור: אֲשֶׁר יִרְעֶה את כל הגויים בשבט ברזל. מטה השיר השני, תלוי מעל ערש יולדת. ואז נטרק הלוע — על הריק: ילדהּ נחטף, מעלה, אל אלוהים ואל כיסאו.

ושני פסוקים לפני שמלכי הארץ וצבאותיהם מתייצבים כנגד היושב על הסוס, עומד מלאך בשמש, והוא כותב — באותו פועל אסֵפה שבו מתכנסים למטה — אסֵפה אחרת, וקורא לה בקול גדול להתכנס: בּוֹאוּ, הֵאָסְפוּ אל הסעודה הגדולה של אלוהים. פנייה אל העופות הפורחים בְּמֶרְכַּז הַשָּׁמַיִם. מאות שנים הייתה "בוא" מילת הפתיחה של האולם — הבה נלבנה לבנים; הבה נבנה לנו עיר; לכו ונהרגהו. ה"בואו" האחרון של ההיסטוריה הזאת מכוון אל עופות הטרף.

אז נפתחים השמים — ואיש אינו נכנס פנימה. מישהו יוצא החוצה.

סוס לבן. הרוכב עליו נקרא נֶאֱמָן וַאֲמִתִּי, ובצדק הוא שופט ונלחם. המשפט הזה מעולם לא היה נכון; מאז הקרב הראשון של העולם לא נוהלה מלחמה שאפשר היה לומר אותו עליה בלא סייג, אף לא אחת, ויהיה הטעם צודק ככל שיֵראה — זו תהיה הראשונה. על הראש נזרים רבים, כתרי יותר מממלכה אחת יחדיו, וביניהם שם כתוב שאיש אינו יודע מלבדו. בגדו טבול בדם, ועדיין לא נערך קרב, ועדיין לא קרב אויב; הכתם רוכב עמו בלא ביאור, והחזון מותירו בלא ביאור. ושמו נקרא: דְּבַר הָאֱלֹהִים — כל אשר לאלוהים עוד לומר, יוצא מן השמים על סוס לבן.

הנשק אינו בידו אלא בפיו: חרב חדה, להכות את הגויים. והוא עצמו יִרְעֶה אותם בשבט ברזל — מילת הרועה ומילת הפלדה בשורה אחת, שכן היד המוציאה את הטלה מן הלוע והיד הפורצת את הלוע הן אותה יד. ואז מתכופף המשפט מטה, אל תוך הגַּת: והוא עצמו דורך את גת יין חֲמַת אף אלוהים, הכול־יכול.

צופה שאל פעם, בחזון ישן, את דמות שבאה מֵאֱדוֹם, אֲדֻמָּה בגדים מאוד, גדולה בכוחה: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, כמי שדורך בגת? והמענה בא, והיה אפל מן השאלה: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי. הכתם על הבגד אינו שלו; הוא משלהם. ובלב אותו תיאור עצמי אפל ביותר גלוי לפתע הלב: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי — וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. בפנימיות הנקם עומדת מילת הגואל. לזעם יש מדוע, והמדוע הוא קרבה: יש משפחה במצוקה. אחרי הרוכב באים צבאות השמים, לבושים בד, לבן וטהור — ובדם נשאר לבן. אין רגל עומדת לצד רגלו בַּגַּת; אין טיפה נופלת על בגדיהם. חרון אלוהים אינו נמסר לקבלן.

מן הקרב עצמו רושם החזון כמעט דבר. אין מהלך, אין מעשׂי גבורה, אין מתקפת נגד, אין מפה עם חצים; המלחמה שאליה התכנסו כל אסֵפות כל הדורות, נמשכת בטקסט אפס פסוקים. והשיר שהמתין ליום הזה מהפך ביום הזה את דימוי הפתיחה שלו עצמו: לכל אורך ה"עד" הארוך ישב המלך לימין אלוהים — עתה אֲדֹנָי עומד לימין המלך, צד החרב, מקום הנלחם עמך וּמְגֵן על אגפך. תמיד כבר היה תאריך בשׂחוק.

ואז נותרת לשיר ההוא עוד שורה אחת, האחרונה, והיא קטנה, כמעט קטנה מדי ליום כזה: מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה, עַל־כֵּן יָרִים רֹאשׁ. אחרי המלכים והפגרים והארץ הרחבה — נחל, לצד הדרך, מים קרים בין אבנים, ואיש הגוחן ושותה. ומי מרים את הראש ההוא, אין המשפט אומר. המלך עצמו, שנרווח לאחר היום הארוך — או אֲדֹנָי, המרים את ראש מלכו כשם שמרימים את ראש מי שאתה אוהב ואשר הרכין זמן רב. המשפט מותיר זאת פתוח, ומותר לו להותירו פתוח: בשתי הקריאות שותים, ובשתי הקריאות עולה הראש מעלה.

אז נעשׂית מלוכה, והצו עתיק.

מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהוָה מִצִּיּוֹן — רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ. בְּקֶרֶב: לא מֵעליהם, לא אחריהם, לא במרחק בטוח לאחר שהכול חלף, אלא בתוכם ממש; הממלכה אינה מצב הנמצא מוכן וגמור בבוקר אחד, אלא התגשמות, מטר אחר מטר, ו־1,000 השנים הם מידתה. ופועל הצו הזה אינו חדש; הוא פועל היום השישי, המילה מן המשפט הראשון שנאמר אי־פעם אל אדם, כאן מתחדש כאילו לא היה דבר בין לבין. המנדט שנמסר בגן אל העפר ונותר מונח מחוץ לגן, נלקח שוב — והוא נלקח כצו אל הקרוב, ואין זה דבר של מה בכך, שכן בפרק של הגואל נכבלה אותה מלוכה עצמה, בסעיף החוזר שם שלוש פעמים, כאילו פעם אחת אינה מספיקה: לֹא בְּפָרֶךְ. מי ששולט במי שקרוב לו, שולט אחרת.

מי הוא הכהן־המלך הזה, אומרת השבועה: עַל־דִּבְרָתִי מַלְכִּי־צֶדֶק. פעם אחת נכנס הסֵדֶר ההוא אל הסיפור, והסצנה לא נשכחה לעולם. איש שב ממסע לילי — במרדף אחר ארבעה מלכים, למען קרוב אחד שנשבה — ובעמק יוצאת לקראתו דמות בלא יוחסין, בלא ראשית ימים ובלא קץ חיים: מֶלֶךְ שָׁלֵם, כֹּהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. ומעשׂהו הראשון אינו דרישה ואינו מַס ואינו חקירה; הוא מוציא לחם ויין החוצה, לקראת מנצח עייף, ומברך אותו. כך מולך הסֵדֶר ההוא: הוא יוצא לקראתך במזון, בשעה שכבר אין בך כוח.

בישראל עצמו נותרו הכתר והמזבח מופרדים בהחלט לאחר מכן — המלך האחד שהעֵז להיכנס אל ההיכל במחתת קטורת, נשׂא את הצרעת במצחו עד יום מותו — ובכל זאת נאלץ נביא, לאחר הגלות, לקחת כסף וזהב ולעשׂות מהם עֲטָרוֹת ולשׂים אותן על ראש כהן גדול, ובצדן המילים: הִנֵּה־אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ; והוא יבנה את היכל יהוה, וְהָיָה כֹהֵן עַל־כִּסְאוֹ. והעטרות נותרו אחר כך מונחות בהיכל, לזיכרון. שכבה בבית אלוהים, מאות שנים, עטרה מוכנה, זוהרת באפלולית, ממתינה לראש אשר למענו נעשׂתה.

כך הוא מולך. העמים נוהרים במעלה ההר — נוהרים, פועל המים, שכאן לפעם אחת רץ מעלה — ומה שהם קוראים זה לזה הוא נוסחת ההתכנסות העתיקה, בתרגום היווני מילה במילה, ביעד חדש: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר יְהוָה, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו. אותו הָמון, לצד האחר. חרבות הולכות אל הנפח ושבות כְּאִתִּים, חניתות כְּמַזְמֵרוֹת; ובא דור שכבר אינו יודע מלחמה, משום שאיש לא הראה לו אותה. והקדושה, שהייתה פעם הצַר שבכל אשר על הארץ — שתי מילים, חרוּתות על ציץ זהב, נישׂאות אל מול מצח איש אחד, איש אחד בכל העולם — פורצת וזורמת בכל העיר: בַּיּוֹם הַהוּא עומד על מְצִלּוֹת הסוס קֹדֶשׁ לַיהוָה, וכל סיר בישול בירושלים קֹדֶשׁ. המטה שיצא מציון הגיע אל המטבחים.

ועל ההר עומד שולחן. לחם ויין, מחולקים למי שבא מן הלילה — כך נכנס הסֵדֶר הזה אל הסיפור, וכך הוא מולך עדיין. בערב שלפני שהכול פרץ, ערך המלך את השולחן הזה במו ידיו: לחם שנבצע, וכוס שעברה מיד ליד, ומה שחילק היה את עצמו.

ואז, אי־שם במאות השנים, שופע לב.

האחרון מארבעת השירים אינו מתחיל בשמים ואינו באולם מועצה, אלא בבית חזה: רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב; לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר. מישהו ראה דבר גדול מכדי להכילו בפנים, והעט בקושי מדביק את הלב. והדבר הראשון שאומר המשורר על המלך אינו נוגע בכוח: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ. ואז, בלא מעבר, הפלדה — חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ, גִּבּוֹר — והמסע הבא לו יעדים שאין צבא כותב על דגליו: אֱמֶת, עֲנָוָה, צֶדֶק. מעולם בתולדות העולם לא יצאו למסע למען ענווה; כאן זה כתוב, לצד החרב, כאילו שם היה מקומו מאז ומתמיד.

באמצע שיר החתונה ההוא עומד המשפט הכבד ביותר שכיוון אי־פעם התנ״ך אל מלך — כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד — והאיגרת של שבע המילים קוראת אותו בלא היסוס כדבר האב אל הבן. והשמן על הראש הזה נקרא שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן — אצל הנביא: שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל. את המקום ההוא פתח המלך עצמו, בשבת בבית הכנסת של הכפר שבו גדל, בין אנשים שהכירוהו כילד: הוא קרא — רוּחַ אֲדֹנָי עָלַי, יַעַן מָשַׁח אֹתִי — גלל את המגילה, ישב, ואמר, בעוד כל העיניים בבית הכנסת נשׂואות אליו: הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הכתוב הזה באוזניכם.

שׂמחת השיר ההוא היא שׂכר — אָהַב צֶדֶק, שָׂנֵא רֶשַׁע, וְעַל־כֵּן מָשַׁח — ותחת השמחה אשר לפניו סבל צלב וּבָז לבושת. שמן הששון מוצק לאחר צלב. החג הזה הוא אותה שמחה.

אז נפתחות דלתות האולם. תחילה הריח — מֹר וַאֲהָלוֹת וּקְצִיעוֹת, מן הבגדים עצמם — אז הזהב: נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר. ואז פונה המשורר אל נערה על המפתן, וקולו רך יותר: שִׁמְעִי, בַת, וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ; וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ. כל חתונה מתחילה בפרידה; אין דרך אל החג הזה שאינה שומעת אי־שם דלת נטרקת מאחוריה. ואז המשפט שהטקסט אינו מהפך, ולכן הוא ממשיך להדהד: וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ. הוא, יפה מבני אדם, חושק במה שהוא רואה בָּהּ — כאילו ליפה מכולם היה עוד דבר לקבל, והיא היא. כְּבוּדָּהּ שוכן פְּנִימָה, במקום שבו בבניין שוכן הקודש, ולבושהּ מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — המסגרות שבהן נישׂאו פעם שמות בני ישראל אל תוך המקדש. ואז מתחילה התהלוכה לנוע, ואיש בה אינו הולך בכוח עצמו או בסמכות עצמו: היא מוּבֶלֶת, הן מוּבָאוֹת, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל, וְהן באות בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

בספר האחרון של המקרא פורצת התרועה, כהמולת מים רבים: בָּאָה חתונת השֶׂה, ואשתו הכינה את עצמה; וְנִתַּן לה להתלבש בְּשֵׁשׁ צַח וטהור — עד לבושהּ עוטה הכלה את אשר הוגש לה.

מי ששומע את שני השירים זה לצד זה, שומע את הסדר. באחד אומר אלוהים אל הבן: שֵׁב לימיני. באחר עומדת השֵּׁגַל לימין המלך. אותו מקום, מדרגה אחת נמוך יותר. הוא יושב; היא עומדת, מובאת, בכתם אופיר. המקום הגבוה ביותר אינו נדחק הלאה: מקומה לצדו, ואין לברייה גבוה יותר.

בסוף מבטיח מלאך לצופה להראות לו את הכלה, אשת השֶׂה — ומראה לו עיר, יורדת מן השמים, מוכנה ככלה מקושטת לבעלה. המלאך מבטיח כלה ומראה עיר, והטקסט אינו מתנצל בשום מקום על ההחלפה, אינו מבאר דבר, אינו מגשר. היא היא.

אז מודדים, בקנה מידה של זהב: עיר, שערים, חומה — אורך, רוחב וגובה שווים. הסיפור שנפתח בבור בניין — מידות, קו, אדנים, אבן פינה, ולאורך השׂפה כוכבי הבוקר המריעים — נסגר במסירת מבנה. על 12 היסודות עומדים שמות, וב־12 השערים עומדים שמות — מפותחים ומשובצים בזהב, כמו פעם על לב איש אחד, באבנים כה קטנות שנכנסו על חזה אחד, אך עתה כה גדולות שאפשר לעבור דרכן פנימה.

ולשיר החתונה נותרו עוד שני פסוקים, על ילדים שעוד אינם: תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ; תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל־הָאָרֶץ. תָּשִׁית — הפועל הקטן כבר עמד פעמיים בסיפור הזה על ציר: כֹּל שַׁתָּה תַחַת־רַגְלָיו; עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. תחת הרגליים, להדום, לשׂרים — שלוש מדרגות של אותה מדרגה, ובשלישית התחלפה היד: פעמיים היה זה אלוהים המֵשִׂים; כאן משׂים המלך עצמו.

כי בכל הסיפור הזה היה רק כיוון אחד, והוא מצביע כלפי מטה. ההוד היה מֵעל השמים; הוא ירד ובא ככתר על ראש של אדמת שדה. הכתר בוזבז ונותר מונח, מאות שנים, בלא תובע, עד שבא אחד שירד עוד נמוך יותר — נמוך מן המלאכים, עד המוות — ונשׂא אותו כפי שמעולם לא נישׂא. ומן הראש ההוא ירד הזוהר הלאה, מדרגה אחר מדרגה: על ירך המלך, על העם בהדרי קֹדֶשׁ, אל הכלה בכתם אופיר, עד המדרגה האחרונה — שׂרים, בכל הארץ. דבר בסיפור הזה מעולם לא טיפס. כל אשר הגיע גבוה, הובא, הוּבַל, הוּשַׂם, הוכתר; ואפילו העיר יורדת. ההכתרה שהחלה מֵעל השמים, הגיעה למטה.

כך סיים הגואל את סדר יומו. בשער בית לחם עשׂה זאת בועז בבוקר אחד, לעיני העדים בשער: קָנָה את השדה, נשׂא את הכלה, וְהֵקִים את שם המת על נחלתו. הגואל הזה נטל לכך את ההיסטוריה, ולא הותיר דבר: גאל את הנחלה, פדה את הקרוב המך, עשׂה דין במה שטָרַף את העדר, והקים את השם על הנחלה — שם של מת, החי, ובעצמו נושׂא את שיר התהילה בקרב אחיו. וישראל כבר שר זאת, הרבה לפני שידע כמה נכונה שר: הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי, הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים — מי שנגאל בידו, מוכתר במה שהוא עצמו.

באמצע העיר עומד כיסא אלוהים והשֶׂה. עֲבָדָיו יעבדוהו; והם יראו את פניו; ושמו על מצחותם — כבר אין ציץ חרות, אין פתיל, אין זהב ביניים: על עור, כשם שילד נושׂא את תווי אביו בלא שלמד אותם מעולם. משה ביקש פעם את הפנים ההם וקיבל יד על נקרת צור; כאן עומדת עיר שלמה ורואה, ואינה מתה מכך. ואז בא המשפט האחרון על בני אדם בכל המקרא, והוא רגוע כנשימה: וְהֵם יִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. משׂרת היום השישי, מחולקת לרבים — לעבוד ולמלוך בנשימה אחת, לצדו, לעולם לא במקומו. וחסר דבר במשפט ההוא, וההיעדר הוא ההתגשמות: כבר אין בו "עד". השעון הוצא מן המשפטים. מה שנשאר הוא מֶשֶׁךְ בלא קץ.

העיר אינה צריכה לשמש ולירח — מעשׂה האצבעות שאליו שר הרועה פעם את שאלתו, עודו תלוי שם, אך כבוד אלוהים מאיר לה, ונרהּ הוא השֶׂה. והשורה הראשונה של השיר הראשון נעשׂתה בדרך, מִוידוי, תיאור מקום: יְהוָה אֲדֹנֵינוּ, מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ. השאלה שהייתה מונחת בין לבין — מָה־אֱנוֹשׁ? — נענתה, לא בהגדרה, אלא בעיר מלאת מוכתרים.

אלוהים דיבר, פעמים רבות ובדרכים רבות, ולבסוף בבן. מבור הבניין ועד החתונה היה זה משפט אחד, מוחזק לאורך נשימה אחת, והוא נושׂאו.

מפתח הכתובים — תנועות 9 עד 14

שני הפרקים האלה אינם נושׂאים הערות שוליים, במתכוון: זהו מהלך אחד ואין לעכבו. אך כל אשר בהם, מבוסס במקום אחר בספר הזה — וכאן ניתן לבדיקה. התנועות עוקבות אחר שורות הרווח; המקומות מובאים בסדר הופעתם.

9 · המגילה והשֶׂה. התגלות א׳:10-17 · התגלות א׳:18 · התגלות ד׳:1-3 · התגלות ד׳:10 · התגלות ה׳:1-4 · התגלות ה׳:5 · התגלות ה׳:6 · התגלות ה׳:8-9. (פרק 6)

10 · האסֵפה נעשית מלאה. התגלות ט״ז:13-14 · התגלות י״א:15 (← תהילים ב׳:2) · התגלות י״ב:1-5 (← תהילים ב׳:9) · התגלות י״ט:17-18. (פרקים 7 ו־8)

11 · הרוכב והגת. התגלות י״ט:11-13 · התגלות י״ט:15 (← תהילים ב׳:9) · ישעיהו ס״ג:1-4 · התגלות י״ט:14 · תהילים 110:5 · תהילים 110:7. (פרק 8)

12 · הממשלה והכהן־המלך. תהילים 110:2 · בראשית א׳:28 · ויקרא כ״ה:43, 46, 53 · תהילים 110:4 · בראשית י״ד:18 · אל העברים ז׳:3 · דברי הימים ב׳ כ״ו:19-21 · זכריה ו׳:11-13 · ישעיהו ב׳:2-4 ומיכה ד׳:1-3 · זכריה י״ד:20 · שמות כ״ח:36 · לוקס כ״ב:19-20. (פרק 9)

13 · החתונה. תהילים 45:2 · תהילים 45:3 · תהילים 45:4-6 · תהילים 45:7 עם אל העברים א׳:8 · תהילים 45:8 · ישעיהו ס״א:3 · לוקס ד׳:16-21 · אל העברים י״ב:2 · תהילים 45:9 · תהילים 45:10 · תהילים 45:11-12 · תהילים 45:14-16 · שמות כ״ח:11, 20 · התגלות י״ט:7-8 · תהילים 110:1 עם תהילים 45:10. (פרק 10)

14 · העיר והשם. התגלות כ״א:9-10 · התגלות כ״א:2 · התגלות כ״א:15-17 · התגלות כ״א:12-14 · תהילים 45:17 · תהילים ח׳:7 · תהילים 110:1 · אל העברים ב׳:9 · רות ד׳:9-10 · תהילים ק״ג:4 · התגלות כ״ב:3-4 · שמות ל״ג:18-23 · התגלות כ״ב:5 · התגלות כ״א:23 · תהילים ח׳:2, 10 · אל העברים א׳:1-2. (פרק 11)

ארבעת המזמורים, במקום שהם מדברים בשני הפרקים האלה.

מי שרוצה לבדוק ספירה, צורת טקסט מקורית או שאלת ביקורת נוסח, ימצא אותה בפרק המצוין אחרי כל תנועה, ואת המנגנון בנספח A (מבנה וספירות), נספח B (עדי הנוסח), נספח C (מפת ההתקבלות) ונספח D (מה שנותר פתוח).

היה אחד שסיפר את כל זה כך — במהלך אחד בלתי פוסק, החל ממשה וכל הנביאים — בדרך שהובילה מירושלים והלאה, בעוד הערב יורד.