נטול הכתר

א. מחוץ לגן

בין עצי הגן עומד מוכתר היום השישי, והוא מתחבא.

בגן מהלכת רוח היום, ונשמע קול שהוא מכיר; עד אתמול היה יוצא לקראתו. עתה הוא מחריש בין העצים, עלים תפורים יחד סביב מותניו, בעוד השאלה מחפשת אותו — השאלה הראשונה שהציג אלוהים אי-פעם לאדם: איכה? והדבר הראשון שאומר נושא הכבוד וההדר על עצמו הוא וידוי: "את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי; ואחבא."1

אז מדבר הדין, והוא נופל בשלושה חלקים: הנחש, האישה, האיש. אצל האיש הוא פוגע תחילה בקרקע. "ארורה האדמה בעבורך; בעצבון תאכלנה כל ימי חייך; וקוץ ודרדר תצמיח לך."2 התחום פונה נגד אדוניו. ביום השישי ניתנה לו הארץ כתחום-משרה; מעתה היא מוסרת את לחמה רק מאחורי הגנה של קוצים — כלי-הנשק הקטן ביותר שיש, והוא מלוכלך בדמם של כל אשר פינו אי-פעם שדה בידיים חשופות. בין האדם ובין לחמו עומד מאותו אחר הצהריים גידול המצליף, וזיעה הזולגת אל העיניים.

ואז פונה הדין אל החומר עצמו. "בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת — כי עפר אתה ואל עפר תשוב." העפר שהורם ביום השישי, נוצר ונופח, מקבל את כיוונו הישן בחזרה: מטה. מאשר לוקח, שם הוא הולך. האדמה אשר עמד לכבוש, מקבלת אותו בחזרה.

התמונות האחרונות של הגן מהירות וקשות. אלוהים עושה כותנות עור — מאין באו אין הטקסט אומר, ומי שקורא יודע — ואז הוא משלח את האדם, אל האדמה אשר לוקח משם. ובקדם לגן הוא מציב שומרים: הכרובים, ולהט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים.3

שומרים של אש. מריעי הבוקר הראשון, שהם עצמם לא קיבלו כתר, עומדים עתה בחרב שלופה בין נטול הכתר ובין החיים. מדרג הבריאה לא בוטל; הוא נחסם. ועל הכתר עצמו אין הדין אומר מילה. הנחש מקולל, האדמה מקוללת, לאדם מוקצבים זיעה ועפר — דברי היום השישי אינם מושבים בשום מקום. מאות שנים אחר כך שר רועה-מלך, בעבר הזה של השער, בין אותם קוצים, את השיר עדיין בהווה: בכבוד והדר תעטרהו. הדין מותיר את הכתר בלא נגיעה. הוא מונח היכן שהותיר אותו האדם: בלא תובע.4

ב. המוות מלך

אחר השער נותנים הכתובים תחילה לקרוא ספר תולדות — ותוך כדי הקריאה הוא נעשה ספר תמותה.

"זה ספר תולדות אדם." החיים ארוכים — רובם מגיעים ל־900 — וכל חיים מקבלים אותה הנהלת חשבונות: חי, הוליד, חי אחר כך עוד שנים, הוליד בנים ובנות. ואז נופלת, דור אחר דור, אותה מילת חתימה, כדלת הנסגרת: וימות. וימות. וימות.5 שורה אחת שוברת את התבנית — חנוך התהלך את האלוהים ואיננו, כי לקח אותו אלוהים — ודווקא אותה יוצאת מן הכלל אחת משמיעה עד כמה מוצק הכלל: הפרק הוא חומה של שמות, ובחומה חלון אחד.

אלפי שנים אחר כך מכתיב שליח איגרת לרומא, ובעצם הטיעון הוא מתחיל למנות כמזכיר: בעד אדם אחד באה החטאת אל העולם, ובעד החטאת המוות, "וכן עבר המוות אל כל בני האדם".6 עבר — כירושה שאיש אינו יכול לסרב לה. ואז הוא בוחר את פועלו, והוא מילת מלוכה: המוות מָלַך, מאדם עד משה — ἐβασίλευσεν, המוות עלה על כיסא. ביום השישי מונה שליט, וכל תחת רגליו; מאז מולך משהו עליו, ואינו מבקש רשות ואינו מקיים שעות קבלה. הוא רק גובה. המוות ישב על הכיסא שנעשה לעפר.

והשלטון מלא. גם על אלה, מונה פאולוס הלאה, אשר לא חטאו כדמות עברת אדם — איש אינו נופל מחוץ למלכות הזאת. מרשם בראשית 5 מעולם לא נסגר; הוא רק נעשה גדול מכדי לעמוד בו. אך בעצם המניין מציב השליח מילה הפורצת את כל המרשם: אדם, הוא כותב, הוא τύπος τοῦ μέλλοντος — דמות של הבא.6 האדם הראשון אינו אז רק ההסבר לכל הקברים; הוא תבנית, ובתבנית עומדת קלסתרו של אחֵר. ובאותה נשימה מתהפך המניין: אם בעד האחד מלך המוות — כמה יותר ימלכו מקבלי שפעת החסד, "בחיים על ידי האחד, ישוע המשיח".7 למלוך: אותו פועל עצמו, נלקח בחזרה מידי הכובש. הוא עומד כהבטחה, לא עדיין כדין וחשבון. מי שנושא עיניו מן האיגרת, רואה את הכיסא עדיין תפוס.

ג. המשפט הישר ביותר

במסדרון בית חולים נשמע שיר היום השישי כלעג.

כל שתה תחת רגליו — צאן ובקר, חית השדה, עוף השמים, דגי הים, עֹבֵר אורחות ימים. כך כתוב. ומחוצה לזה מונח עולם שבו הים בולע ספינות על צוותן, שבו חית השדה נכנסת אל הכפרים כאשר החורף מאריך, שבו האדמה נותנת לחם רק למי שפותח אותה מדי שנה בכוח מחדש. מכל אלה תחת רגליו אין דבר ניכר. האדם הוא מין החי היחיד שרשם את הכתרתו שלו ואינו יכול להראות ממנה דבר.

מאות שנים אחר כך מצטטת איגרת את המזמור במלואו, ומעמידה אחריו שמונה מילים שאיש אינו מצפה מסנגור:

"אך עתה עוד אין אנו רואים שהכול משועבד לו."8

הכותב עומד בעצם טיעון שהוא מנצח בו, ומפסיק את עצמו כדי להודות במה שכל קורא כבר ידע. אין ריכוך, אין הוספת ביניים על איך הכוונה בעצם. רק הקביעה.

כל כתב המבטיח לך כתר בעוד אתה קובר ילד — משקר. האיגרת הזאת אינה עושה כך. היא מכנה את השלטון שאינו נראה בלתי-נראה — ורק אחר כך ממשיכה.

אך המילה שהוא בוחר היא מילת זמן. עדיין לא. לא: לעולם. לא: במחשבה שנייה מכוון אחרת. עומד בַּמשפט הזה שעון, והוא רץ.

ד. לפני שהתדלדל איש

יש חוק המובן רק כאשר רואים מתי נכתב.

ישראל עוד עומד במדבר. הארץ שיש לחלק טרם נדרכה, עוד לא נמכר שדה ועוד לא התדלדל איש — ודווקא שם, לפני הכול, מסדיר אלוהים מה ייעשה כאשר משתבש הדבר. בכל שנה 50 נשמע קול שופר בכל הארץ, ואז שבים כולם אל אחוזתם. אדמה בישראל אינה למכירה לצמיתות. והטעם עומד שם בפירוש:

"והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ; כי גרים ותושבים אתם עמדי."9

מי שקונה שדה, קונה יבולים עד היובל — לעולם לא את האדמה עצמה. הבעלים אינו מוכר.

ולתקופת הביניים יש דמות, ומשרתה נושאת את שמה: הגואל. כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו. הלאה, כאשר אין מדובר עוד בשדה אלא באדם שנאלץ למכור את עצמו, מפרט החוק את מעגל מי שרשאי לעשות זאת: אחד מאחיו, או דודו, או בן דודו, או משאר בשרו ממשפחתו.

שאר בשרו. כסף לבדו אינו די. עשיר נכרי שנתעורר בו רחמים, לא יכול לעשות זאת; לא הייתה לו הזכות. תחילה הקרבה, ורק אז המעשה — והחוק אומר בדיוק באיזה סדר.

אלוהים כתב את הפדיון בספר החוקים בטרם אבד דבר, וכתב לצידו שהקונה חייב להיות משפחה.

ה. אך את ישוע אנו רואים

אז נופלת באותה איגרת עצמה, נשימה אחת אחר המשפט הישר ביותר, מילה אחת: אך.

"אך את ישוע אנו רואים, אשר חוסר מעט ממלאכים, מעוטר בעטרת כבוד והדר בעבור עינוי המוות."10

כבוד והדר. בדיוק שתי המילים שהונחו ביום השישי על ראש של עפר. הן עומדות כאן שוב, וכתוב לצידן מדוע הן הולמות: בעבור עינוי המוות. הכתר הזה קשור בקוצים — אותו גידול שהחל לצמוח על האדמה כאשר יצא האדם הראשון מן הגן. כתר אדם אינו עומד על ראש שתפס אותו. הוא עומד על ראש שהכיר קוצים.

ואז ממשיכה האיגרת, ומציבה ארבעה צעדים בזה אחר זה שאיש אינו מצפה לשם.

המקדֵש והמקוּדשים מאחד כולם. אחר כך: ומאחר שהילדים חלק להם בבשר ובדם, נטל גם הוא בהם חלק כמותם. אחר כך: לא במלאכים הוא מחזיק, כי אם בזרע אברהם. ואז פועל שמשמעו חוב: עליו היה להידמות בכול לאחים.11

עליו היה. היה דבר שצריך היה תחילה להיות מוסדר, ולא היה לו דבר עם כוח. גואל שאינו קרוב, אינו רשאי לגאול. מי שרצה לקנות בחזרה את נחלת האנושות שאבדה, היה עליו תחילה להיות אדם — וזה בדיוק סדר החוק במדבר: שאר בשרו, ואז המעשה.

החזק ביותר שיש, לא יכול לעשות דבר בעדנו עד שנעשה החלש שבנו.

מה שהאיגרת בונה כאן, אינו נשען על שום מילת-פדיון. לא נופל λύτρον, לא ἀπολύτρωσις, לא מסירה יוונית של גֹּאֵל. הקרבה נקבעת והחובה נזכרת, והקורא היודע את ויקרא יודע מדוע.12

אך העולם לא קיבל את הכופר בתודה. יש התכנסות למועצה, ונושא הדיון הוא הוא.

הערות לטקסט המקור. כל התרגומים הם תרגומי-עבודה עצמיים וקונקורדנטיים; במהדורה המעוצבת ההערות עומדות בתחתית העמוד.