פרק 17
"והוא יהיה לי לבן"
התגלות 21:1-8
17 דק׳ קריאה
במבט אחד
תפילת הערב היא ילד שמדבר כלפי מעלה. זה ["בן", מן הכיסא אל האדם] מה שחוזר.
שלושה משפטים מן הכיסא, והבטחה עתיקה
1התגלות 21:5
היושב על הכיסא
"כתוב": אל האיש הזקן על האי
2התגלות 21:6
המעיין
"נעשה"; מי החיים, חינם
3התגלות 21:7
המנצח
יירש את הכול: "והוא יהיה לי לבן"
מי הוא המנצח, פרק זה אינו מכריע
4שמואל ב 7:14
דוד
1,000 שנה קודם לכן: "והוא יהיה לי לבן"
המחצית הראשונה השתנתה: "לאב" נעשה "לאלוהים"; שהתגלות 21:7 מצביעה לאחור אל כאן — מפורש
"אבי"
כלפי מעלה, מן הארץ אל השמים: מילתו של הילד
"בן"
כלפי מטה, מן הכיסא אל האדם (התגלות 21:7)
בהתגלות 21-22 המילה "אב" אינה מופיעה אף לא פעם אחת. ייתכן שזה סגנון: היעדר נושא פחות מנוכחות.
πατήρאב5× ההתגלות
אבי/אביו
התגלות 21-22 · 0
חמש פעמים, בכל פעם האב של ישוע; בשום מקום אין אדם פונה אל האלוהים בשם "אב", ובהתגלות 21-22 המילה אינה כתובה.
מחושב, על פני 140,987 מילים, לפי ערך מילוני
- מחושב κληρονομέω, "לרשת", מופיע 1× בהתגלות: 21:7.
- מפורש שפתח האוהל של במדבר 27 והכיסא של התגלות 21:7 מקבילים זה לזה; ההתגלות אינה מפנה בשום מקום אל במדבר 27.
I. האיש שחייב לכתוב
על אי מול חופי אסיה הקטנה יושב איש זקן, גולה בגלל דבר האלוהים ועדות ישוע. הוא ראה יותר משאדם יכול לשאת. התנין נפל, עיר המסחר עלתה באש, הלילה עבר עליו — והוא כתב הכול, כי זו הייתה משימתו מן השעה הראשונה.
ואז הראייה מתחילה מחדש, כאילו הכתוב עצמו נושם.
עיר יורדת מן השמים, ובנוסח שהספר הזה קורא, נוסף שם דבר קטן ואנושי: ואני, יוחנן, ראיתי את העיר הקדושה יורדת — האיש מכניס את שמו שלו אל הפסוק, כאילו הוא רוצה להיות בטוח שאיש לא ישכח שהוא היה שם.
קול גדול מן השמים אומר לאן כל זה הולך, וסוף המשפט הזה הוא סוף הכול: "[...] והאלוהים עצמו יהיה עמם, אלוהיהם." והאלוהים ימחה כל דמעה מעיניהם.
ואז קורה דבר שכמעט אינו קורה בספר הזה. עד כאן דיברו מלאכים, זקנים, קולות כשופרות וכמים רבים, השה. היושב על הכיסא נוטל בעצמו את רשות הדיבור רק בשני מקומות בכל הספר — בהתחלה, וכאן.
ואז הקול פונה אל האיש הזקן, באופן אישי, בלשון ציווי:
מי שיושב שם ומקשיב, שמע את הקול הזה קודם לכן. לא מכיסא — מעבר לשולחן. 60 שנה קודם לכן, עלייה בירושלים, סעודת ערב; איש צעיר היה מסב וראשו על חזה רבו, קרוב כל כך שהאחרים ביקשו ממנו לשאול את מה שאיש לא העז לשאול בקול. אז היה הקול קול של בשר, והוא לא נשא מעבר לחדר. עתה הוא ממלא שמים וארץ — ועדיין יש לו משהו בשביל האיש האחד הזה: כתוב.
האיש הזקן כותב.
II. "נעשה"
מה שהקול נותן לו אז לכתוב, נכנס בשלושה משפטים קצרים, וכל אחד מהם גדול מן הספר שמכיל אותו.
הראשון: "נעשה. אני האלף והתו, הראשית והאחרית." אין עוד הכרזה, אין דחייה, אין עוד זמן קצר. לשון עבר, מעשה גמור. מה שהתחיל, הושלם, ומי שאומר זאת היה לפני האות הראשונה ועומד אחרי האחרונה.
השני: "לצמא אתן ממעין מי החיים — חינם." אצל המעיין הזה אין עורכים חשבון. נותנים במתנה.
ואז השלישי.
יוחנן כותב אותו כפי שהוא נאמר. אבל המשפט הזה אינו חדש. הוא כבר היה בן 1,000 שנה כשיוחנן שמע אותו.
III. הלילה של הנביא
1,000 שנה קודם לכן יושב מלך בביתו, והדבר אינו מרפה ממנו. "אנכי יושב בבית ארזים," הוא אומר לנביא שבחצרו, "וארון האלהים ישב בתוך היריעה." הוא רוצה לבנות.
ובלילה שאחרי כן בא דבר יהוה אל נתן הנביא, והוא הופך הכול: לא אתה תבנה לי בית — אני בונה בית בשבילך. בן ייצא ממך; הוא יבנה בית לשמי, ואני אכונן את כיסא מלכותו. ואז המשפט שילווה 1,000 שנה:
איגרת אחת בברית החדשה מצטטת את המשפט הזה מילה במילה ומחילה אותו על הבן עצמו. אבל בסוף כתבי הקודש, מפי היושב על הכיסא, נשמע המשפט עוד פעם אחת — ועתה הוא מוענק. למנצח.
אלא שבדרך המשפט השתנה. המחצית השנייה נשארה — והוא יהיה לי לבן, אותן מילים, 1,000 שנה בלי פגע. המחצית הראשונה לא. במקום שבו ההבטחה לדוד אומרת "לאב", ובמקום שבו האיגרת המצטטת אותה אומרת "לאב", הכיסא אומר: "לאלוהים".
אינני יודע מדוע; השאלה נשארת היכן שהיא עומדת. מה שאני כן רואה, הוא מה שלא השתנה. מילת-הבן. יהיה מה שיהיה עם המחצית הראשונה — השנייה שרדה את דוד, ואת הגלות, וארבע מאות שנות שתיקה, והיא חוזרת בסוף כתבי הקודש בלי פגע מפי האלוהים עצמו.
המלך ששמע את המשפט ראשון לא ידע את נפשו באותו לילה. הוא נכנס וישב — פשוט ישב, לפני יהוה, כמו ילד שבא לשבת על הרצפה ליד אביו כי לעמוד זה יותר מדי. "מי אנכי אדני יהוה ומי ביתי כי הביאתני עד הלם?"
מומחהההבטחה, ומה שהשתנה בה
בראש מה שהשתנה: במקום שבו שמואל ב והאיגרת אל העברים אומרים "לאב", ההתגלות אומרת "אלוהים".
המחצית השנייה נשארה כשהייתה: αὐτὸς ἔσται μοι כתוב באיגרת אל העברים ובהתגלות אות באות, ומילת הסיום היא בשתי הפעמים υἱός — האיגרת אל העברים נושאת עמה עוד את ה-ל העברית (εἰς υἱόν, עקבתה של לְבֵן), ההתגלות מציבה יידוע: ὁ υἱός. המחצית הראשונה שונה באמת: εἰς πατέρα נעשה Θεός. מדוע — אינני יודע. לא עיינתי בשום פירוש על כך, והפרק הזה שואל את השאלה בלי לענות עליה. (הצורות: מתועד, מנוסח המסורה ומן ה-Textus Receptus.)
ייחוס וגבול. שהעברים 1:5 מצטטת את ההבטחה של שמואל ב 7:14 ומחילה אותה על הבן — זה שטח שכבר עובד: מרשם הציטוטים של העברים 1 נמצא בשב לימיני, והשקילה ההיא נשארת שם. הצעד אל התגלות 21:7 הוא של הפרק הזה — והוא מפורש: ההתגלות אינה מצטטת בשום מקום במפורש, אין שם נוסחת ציטוט, וש-21:7 מצביע אחורה אל שמואל ב 7:14 — זו מסקנה מן המילים עצמן, לא דבר שהכתוב אומר.
IV. יורשים
במשפט השלישי של הכיסא יש עוד מילה בעלת היסטוריה ארוכה: לרשת.
חמש אחיות עמדו פעם בפתח אוהל מועד, לפני משה והכוהן והנשיאים וכל העדה, עם שאלה משפטית שלא היה לה חוק. "אבינו מת במדבר," אמרו, "ובנים לא היו לו. תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו."
שלוש פעמים אמרו "אבינו", והאיש שעליו דובר שכב בחול בין מצרים לירדן ולא שמע מזה דבר. כך נשמעה המילה הזאת בכתבי ישראל כמעט בכל פעם שנאמרה: מילתם של יורשים, הנאמרת מעל לראשו של נעדר. האב עצמו מעולם לא השיב.
וכאן נאמרת מילת-הירושה שוב — בכל הספר האחרון הזה של כתבי הקודש היא נאמרת רק במקום האחד הזה — וכל מה שבמשפט הפוך. לא הילדים מדברים על האב; האב מדבר בעצמו. לא על עיזבון שעדה צריכה לחלק; הוא מחלק בידו שלו, ומה שהוא מחלק אינו אחוזה בתוך אחים, אלא הכול.
והוא נוכח. הוא אומר זאת בפני מי שמקבל, ובעודו אומר, הוא קורא לו במילה מן ההבטחה העתיקה ביותר: בן.
מה שחמש אחיות נאלצו להיאבק עליו בפתח אוהל, ניתן כאן במתנה — בידי מי שחי.
מומחהלרשת, פעם אחת
κληρονομέω, "לרשת", מופיע בכל ההתגלות פעם אחת: 21:7, κληρονομήσει — "יירש". (מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים, לפי ערך מילוני.)
פרק 1 עשה את מלאכת הספירה שעליה נוחת הפסוק הזה: אָבִינוּ, "אבינו", מופיע בנוסח המסורה 19 פעמים, כמעט תמיד כמילתם של יורשים על נעדר — אצל שלושה מששת הגברים שבהם מדובר, העניין הוא מילולית ירושה, ואף פעם אין מי שאומר את המילה אל האב עצמו (פרק 1, Kenner "אָבִינוּ, 19 פעמים, ושישה גברים"). בסוף אותו פרק כבר נאמר לאן מצביעה הספירה: אל הפסוק האחד בספר האחרון שבו נאמרת מילת-הירושה — ושבו האב עצמו אומר אותה, נוכח, בעודו מחלק.
(שתי הספירות: מחושב; שהן מקבילות זו לזו — מפורש; ההתגלות אינה מפנה בשום מקום אל הסצנות של במדבר 27 או בראשית 31.)
V. המילה שאינה נאמרת עוד
משהו חסר בשני הפרקים האחרונים האלה, וישבתי והבטתי בזה זמן רב לפני שהעזתי לכתוב זאת.
יוחנן הוא בברית החדשה הכותב של המילה "אב"; הבשורה שלו רוויה בה, עמוד אחר עמוד. בהתגלות המילה נדירה, ובמקום שבו היא מופיעה, זה תמיד "אביו" או "אבי" — האב של ישוע. ובשני הפרקים שבהם הכול שב הביתה — השמים החדשים, הארץ החדשה, האלוהים עם בני האדם — המילה אינה נאמרת עוד אף לא פעם אחת. איש אינו אומר שם "אב".
והאלוהים אומר "בן".
מה שכן כתוב באותם עמודים, כתוב: האלוהים עצמו יהיה עמם, אלוהיהם. הם יראו את פניו, ושמו יהיה על מצחותיהם — על המצח הזה נכתב במקום אחר ספר שלם, והעמודים ההם נשארים שם.
מי שבא לכאן עם תפילת הערב, אינו צריך עוד לחפש בפסוקים האלה כפי שהיה צריך לחפש בלילה. מן תן לנו היום אל חינם: הבקשה ללחם ליום אחד מסתיימת במעיין שאין לו מחיר.
המלכות שעליה ביקשו בכל ערב אינה צריכה עוד לבוא: "והם ימלכו לעולמי עולמים". והבקשה האחרונה שומרת על כובד ראשה עד העמוד הזה: יש חלק למי שנשאר בחוץ, והוא כתוב בלי ריכוך אחד, פסוק אחד מתחת לבן.
האיש הזקן על האי כותב את הכול, מילה במילה, כפי שנאמר לו. אבל המילה שהקול נותן לו לכתוב על האדם אינה המילה שהוא עצמו כתב כל ימי חייו. הוא כתב "אב", כלפי מעלה, מן הארץ אל השמים. הוא מקבל לכתוב "בן", כלפי מטה, מן הכיסא אל האדם.
תפילת הערב היא ילד שמדבר כלפי מעלה. זה מה שחוזר.
תיקהיכן כתוב "אב", והיכן לא
πατήρ מופיע בכל ההתגלות חמש פעמים: 1:6 (מלכים וכוהנים "לאלוהיו ואביו") · 2:27 ("כאשר גם אני קיבלתי מאת אבי") · 3:5 ("ואודה את שמו לפני אבי") · 3:21 ("כאשר גם אני ניצחתי ואשב עם אבי על כיסאו") · 14:1 ("שם אביו, כתוב על מצחותיהם"). בכל החמש זה "אבי" או "אביו" — האב של ישוע, בפיו או עליו. "אבינו" אינו כתוב בספר הזה בשום מקום, ובשום מקום אין אדם פונה אל האלוהים בשם "אב". ובהתגלות 21 ו-22 המילה אינה מופיעה אף לא פעם אחת. (מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים, לפי ערך מילוני; שאיש אינו פונה כך — נקרא מתוך חמשת המקומות.)
הדוגמה הנגדית שייכת מיד לצדה, והיא חזקה. בבשורה של יוחנן מופיע πατήρ 138×; ההתגלות אינה הבשורה ההיא — סוגה אחרת, אוצר מילים אחר — ושמילה חסרה בשני פרקים, יכול להיות נתון סגנוני שאין לו משמעות. זו גם ספירה של היעדר, והיעדר נושא פחות מנוכחות: הוא אומר שהמילה אינה כתובה, לא מדוע. (המספר: מחושב; ההערה היא גבול המדידה עצמה.)
מה שכן כתוב בשני פרקי הסיום האלה במקום הפנייה: "והאלוהים עצמו יהיה עמם, אלוהיהם" (21:3) וגם "ואהיה לו לאלוהים" (21:7) — ועל המצחים שמו (22:4). ה-Dossier הזה מניח את שתי הספירות זו לצד זו; מה פשר הדבר שבפרקים שבהם הכול שב הביתה איש אינו אומר עוד "אב" והאלוהים אומר "בן" — אינו מכריע. (ההנחה זו לצד זו: מפורש; הכתוב אינו אומר אותה בשום מקום.)
עוד פרט קטן אחד. האחרון מחמשת המקומות הוא 14:1 — ובכך נאמרת המילה "אב", בסדר הקריאה של הקאנון, בפעם האחרונה בכתבי הקודש במקום שבו שם האב כתוב על מצחים. המצח הזה הוא לב המשכילים, והוא נשאר שם. (המקום: מחושב; סדר הקריאה של הקאנון הוא סידור, לא התגלות, ו"בפעם האחרונה" אינו שוקל יותר ממה שהסידור הזה נושא.)
לבהמילה האחרונה
אתם אומרים "אבינו" מאז שאתם מתפללים את התפילה הזאת — כלפי מעלה, אל מי שאינכם רואים, כמו ילד שאומר בחושך את שם אביו ואז שותק ומקשיב.
הפרק הראשון של הספר הזה מצא את המילה הזאת אצל אנשים שדיברו על מת: חמש אחיות בפתח אוהל, יורשים של נעדר, ילדים שאמרו "אבינו" זה לזה כי האב עצמו כבר לא ענה. ומישהו אמר: אמרו את זה אליי.
לשם זה הוביל. בסוף כתבי הקודש אין מקום שהתרוקן ואין שם שעומד להיעלם. יש כיסא, והיושב עליו מחלק בעצמו — את הכול, למנצח — ובעודו מחלק, הוא אומר מה שאף יורש בכתבי הקודש לא שמע מעולם מאביו, כי האבות ההם היו מתים והאב הזה חי: והוא יהיה לי לבן.
מי הוא "המנצח", אינני מכריע כאן; השיפוט הזה לא ניתן לי. אבל איזו מילה מוכנה שם, כתוב, ומאיזה פה היא באה, כתוב גם כן. ה"אבינו" שלכם הוא כל חייכם המילה הראשונה בשיחה. המילה האחרונה אינה שלכם. היא מוכנה בצד השני, עתיקה מדוד, והיא שרדה את כל מה שהיה ביניהם.
כשתשלבו הערב את ידיכם ותתחילו במקום שבו התחיל הספר הזה — אבינו שבשמים — זכרו שהתפילה הזאת אינה הולכת אל הריק. אתם פונים אל מי שמתכוון להשיב. ומכל המילים שיכול היה לשמור לסוף, המילה ששמר היא: "בן".