פרק 1
אבינו
מתי 6:9א · לוקס 11:2א
14 דק׳ קריאה
במבט אחד
המילה [אבינו] שבה דיברו יורשים על מי שאיננו, עומדת עכשיו בגוף שני.
היכן ש"אבינו" מופיע
1במדבר 27:3-4
חמש האחיות
שלוש פעמים "אבינו", והוא אינו שומע דבר
2ישעיהו 63:16
האיש באפר של ירושלים
"אברהם לא ידענו": אתה אבינו
3דברי הימים א 29:10
מלך זקן
"אבינו": של ישראל או של יהוה, העברית משאירה פתוח
תרגום השבעים קורא: אלוהים הוא אבינו; עד לקריאה המוקדמת, לא לטקסט היסוד
4מלאכי 1:6
אלוהים עצמו
"ואם אב אני איה כבודי"
אין זה ציטוט בתפילה: סדר חופף, וחפיפה אינה שאילה
לא עליי
כך אמרו זאת זה לזה, על אב שכבר לא ענה
אליי
כדבר ראשון, בכל יום, לפני שמשהו התבקש
אָבִינוּאבינו19× נוסח המסורה
על אדם
ישעיהו 63-64
דברי הימים א 29:10, שנוי במחלוקת
19 פעמים בצורה החשופה: 15 על אדם (שישה גברים), ארבע על אלוהים, ואחת מהן שנויה במחלוקת.
מחושב, על פני 306,785 מילים
- מתועד בישעיהו 63:16 LXX עומדים הפנייה, השם ו-ῥῦσαι בפסוק אחד; הטקסט היווני נבדק.
- מפורש שהתפילה מהדהדת את ישעיהו 63:16: אין נוסחת ציטוט, והמתרגם המיר מבנה עברי שאפשר לקרוא גם אחרת.
- מחושב הספירות של אָבִינוּ, πατὴρ ἡμῶν ו-193 המילים של ישעיהו 63:15-64:11.
I. הבקשה
הוא היה מתפלל במקום אחד, כותב לוקס, ואחד מתלמידיו עמד וחיכה עד שיסיים. האיש עמד והתבונן במישהו שמתפלל, ומה שביקש אחר כך לא עסק בשום דבר אחר.
האנשים האלה גדלו בתוך עם מתפלל; המזמורים היו טבועים בהם כמו שפת אם. ובכל זאת הוא מבקש, בשם כולם: למד אותנו. בתפילתו של האיש הזה היה משהו שהם הבינו שאין להם.
התשובה אינה תורה סדורה. היא שתי מילים.
II. בפתח האוהל
חמש אחיות עומדות בפתח אוהל מועד.
לפניהן עומד משה, ולצדו הכוהן, ומאחורי שניהם הנשיאים וכל העדה. מה שהן באות להביא הוא שאלה משפטית שאין לה חוק, והן ניסחו אותה יחד, כי הן מדברות כאחת.
מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה. הן מזכירות אותו שלוש פעמים בארבעה משפטים — אבינו, אבינו, אבינו — והוא אינו שומע דבר. הוא שוכב איפשהו בחול בין מצרים לירדן. מה שנותר ממנו עומד כאן בפתח האוהל: חמש בנות, ושם שעומד להיעלם.
כך נשמעת המילה במקרא העברי כמעט בכל פעם שהיא נאמרת: מי שאומר "אבינו" מדבר מעל לראשו, ולרוב מדובר במה שהשאיר אחריו.
כמעט אף פעם איש אינו אומר אותה אליו.
מומחהאָבִינוּ, 19 פעמים, ושישה גברים
הצורה אָבִינוּ מופיעה בנוסח המסורה 19 פעמים: בראשית 19:31 · 19:32 · 31:14 · 42:13 · 42:32 (2×) · 44:25 · 44:31 · במדבר 27:3 · 27:4 (2×) · שופטים 11:2 · דברי הימים א 29:10 · ישעיהו 63:16 (2×) · 64:7 [MT] · ירמיהו 35:6 · 35:8 · 35:10. עם מילת יחס לפניה — מֵאָבִינוּ, לְאָבִינוּ — נוספות שש: בראשית 19:32 · 19:34 · 31:1 (2×) · 31:16 · 43:28. 25 בסך הכול, 19 בצורה החשופה.
15 מתוך 19 עוסקות באדם, והם שישה. לוט — שתי בנות במערה מעל צוער: "אבינו זקן ואיש אין בארץ" (בר׳ 19:31). לבן — רחל ולאה בחוץ, ליד הצאן: "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו" (31:14). יעקב — חמש פעמים, מפי אחי יוסף, לפני משנה למלך שאינם מכירים (42:13 · 42:32 2× · 44:25 · 44:31). צלפחד — שלוש פעמים, בפתח האוהל (במ׳ 27:3-4). גלעד — פעם אחת, והיא נאמרת נגד מישהו: "לא תנחל בבית אבינו" (שופ׳ 11:2), והמגורש הוא יפתח. יונדב — שלוש פעמים, בלשכה צדדית של המקדש, שבה משפחה מסרבת ליין משום שאיש שמת לפני מאתיים שנה אסר זאת פעם (יר׳ 35:6.8.10).
ארבע מתוך 19 עוסקות באלוהים: ישעיהו 63:16 (2×), ישעיהו 64:7 [MT] — במספור ההולנדי 64:8 — ודברי הימים א 29:10, השנוי במחלוקת.
אצל שלושה מן השישה מדובר במפורש בירושה — החלק בבית לבן, האחוזה של צלפחד, זכות הירושה בבית גלעד. אצל שלושת האחרים — באב שאיננו. (ספירות: מחושב, על פני 306,785 מילים; הקיבוץ סביב ירושה והיעדר: מפורש, והוא תקף למחצה: בראשית 42 ו-44 אינם עוסקים בירושה אלא בצערו של איש זקן.)
הערת עבודה מוקדמת לספר הזה נתנה ~~22×~~. הספירה הזאת אינה עומדת: יש 19 בצורה החשופה או 25 עם מילת יחס, ואין שום דרך ספירה שבה יוצאות 22.
III. היכן שאברהם זז הצידה
אין עוד מקדש.
הבית שבו הללו האבות את אלוהים נשרף באש; ציון שוממת כמדבר. מי שמתפלל כאן אין בידו דבר מלבד השאלה אם אלוהים עוד מביט — והוא פותח בהצבעה כלפי מעלה.
ואז נופלת השורה שבה הכול תלוי.
הוא פונה אל אלוהים כאל אב בכך שהוא מסיט הצידה את אבי האומה — לא מתוך זלזול, אלא משום שעץ היוחסין קרס.
ובאותה נשימה המילה השנייה — גואלנו. האיש שהוליד אותך וקרוב הדם שנוטל עליו את חובך ופודה אותך, בשורה אחת.
זה מה שלא היה לחמש האחיות בפתח האוהל. האיש באפר של ירושלים יש לו פחות מהן — ונשאר לו יותר: האב עצמו, והאב הוא הגואל.
מומחהפעמיים "אבינו", לשני כיוונים
בברית החדשה הצירוף הרצוף πατὴρ ἡμῶν / πάτερ ἡμῶν מופיע בשישה פסוקים. שניים הם התפילה עצמה (מתי 6:9 · לוקס 11:2). שניים של פאולוס, על אלוהים (תסלוניקים א 3:11 · תסלוניקים ב 2:16, "אלוהינו ואבינו"). ושניים עוסקים באברהם: יעקב 2:21, ונאמר בפניו של ישוע, יוחנן 8:39 — ὁ πατὴρ ἡμῶν Ἀβραάμ ἐστιν, "אבינו הוא אברהם".
ישעיהו 63:16 אומר באותן שתי מילים בדיוק את ההפך: "כי אברהם לא ידענו [...] אתה יהוה אבינו." התפילה היחידה בתנ״ך שקוראת לאלוהים "אבינו" עושה זאת בכך שהיא דוחקת את אברהם הצידה; והאנשים היחידים בבשורה שאומרים "אבינו" על אדם, אומרים שהוא אברהם.
(ספירות: מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים. שהשני משקף את הראשון: מפורש — יוחנן אינו מצטט כאן את ישעיהו, והספר הזה אינו טוען שהוא מצטט.)
התפילה שמתחילה כאן אינה נעצרת בשורה האחת הזאת; היא ממשיכה, ובדרך היא מבקשת את הדברים שהתלמיד יבקש ללמוד שבע מאות שנה מאוחר יותר. לא כשיעור אלא כזעקה, מפי איש שעיר שרופה מאחוריו.
מסההתפילה של ישעיהו 63:15-64:11, ולמי שייכת ההשוואה הזאת
ההשוואה הזאת אינה של הספר הזה. ורנר גרים הניח כבר ב-Die Motive Jesu: Das Vaterunser (1992) את "אבינו" לצד ישעיהו 63:15-64:11, וזה לב מה שנאמר לעיל. הספר לא נבדק; מה שידוע עליו בא מביקורות ונושא כאן את התו [משני]. אין בכך כדי לשנות את הייחוס: ההשוואה נעשתה לפני שהספר הזה עשה אותה.
מה שמונח מתחתיה הוא הספירה: השם נזכר בתפילה האחת הזאת ארבע פעמים, השמים פעמיים, והשורש גאל פעם אחת בדיוק — וזה המקום היחיד במקרא העברי שבו הוא עומד לצד "אבינו". (מחושב על פני 193 המילים של הקטע.)
מספור הפסוקים. המספור ההולנדי סוטה כאן מן המסורה. המחצית השנייה של 63:19 במסורה היא בהולנדית 64:1, ולכן שאר פרק 64 זז במספר אחד: מסורה 64:7 = הולנדית 64:8, מסורה 64:11 = הולנדית 64:12. בטקסט השוטף של המהדורה העברית ננקט מספור המסורה.
מומחההשכבה היוונית של ישעיהו 63:16
תרגום השבעים קורא את המחצית השנייה של הפסוק לא כקביעה אלא כבקשה. היכן שנוסח המסורה אומר "גאלנו מעולם שמך", כתוב שם:
> *ἀλλὰ σύ κύριε πατὴρ ἡμῶν ῥῦσαι ἡμᾶς ἀπ᾽ ἀρχῆς τὸ ὄνομά σου ἐφ᾽ ἡμᾶς ἐστιν*
> "אבל אתה, אדוני, אבינו — חלצנו; מראשית שמך עלינו."
הפנייה של התפילה הזאת, השם מן הבקשה הראשונה, ו-ῥῦσαι — הפועל של הבקשה השביעית — עומדים כאן בפסוק אחד. שהם עומדים יחד: מתועד; הטקסט היווני נבדק. שהתפילה מהדהדת את הפסוק הזה: מפורש — אין נוסחת ציטוט, והמתרגם המיר כאן מבנה עברי שאפשר לקרוא גם אחרת. פרק 9 סופר את ῥῦσαι עד תומו.
IV. הפסוק השנוי במחלוקת
יש עוד מקום אחד בכתבי הקודש של התלמיד שבו נאמרת המילה ואיש אינו יכול לומר בוודאות למי היא שייכת.
מלך זקן עומד לפני כל הקהל עם החומרים לבית שהוא לא יבנה. הוא מברך את יהוה, בקול, לעיני כולם.
למי שייך "אבינו" הזה — ל"ישראל", אבי האומה, או ליהוה עצמו — העברית משאירה פתוח.
המלך עוד לא סיים לדבר.
וכשהוא סיים למנות את הזהב ואת הנחושת ואת אבני החן שציווה להביא למען הבית, הוא אומר מאין זה בא: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך."
הממלכה, הגבורה, התפארת. ו"בשמים ובארץ". בשום מקום אחר אי אפשר לקרוא את שורת הסיום של התפילה הזאת במלואה כל כך בעברית — והיא באה מאותו פה שממנו בא "אבינו" השנוי במחלוקת, מפי מלך שמחשב ומגיע למסקנה שאין לו מה לתת לאביו שלא קיבל ממנו.
מומחהמה עושה היוונית בדברי הימים א 29:10
תרגום השבעים מכריע בשאלה, ומכריע אותה לכיוון אחד:
> *εὐλογητὸς εἶ κύριε ὁ θεὸς Ισραηλ ὁ πατὴρ ἡμῶν ἀπὸ τοῦ αἰῶνος καὶ ἕως τοῦ αἰῶνος*
Ὁ πατὴρ ἡμῶν עומד בנומינטיב, כתמורה ל-ὁ θεὸς Ισραηλ. אילו הייתה הכוונה ליעקב, היה צריך לעמוד כאן גניטיב. המתרגמים קראו: אלוהים הוא אבינו. אין זו ראיה למה שהתכוון אליו הכותב העברי — זו הכרעתם של קוראים שהעברית הייתה לצדם כשפה חיה. בסולם המקורות של הספר הזה היא נחשבת עדה לקריאה המוקדמת, לא לטקסט היסוד.
לפתיחה שייכת עוד ספירה אחת. בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה, "ברוך אתה יהוה", מופיע בכל נוסח המסורה פעמיים: כאן ובתהילים 119:12. הנוסחה הרחבה יותר בָּרוּךְ אַתָּה מופיעה שש פעמים, וארבע האחרות כולן מופנות אל אדם: דברים 28:3 ו-28:6, שמואל א 15:13 ו-26:25. במקרא העברי כולו פונים אל אלוהים במילים האלה פעמיים — ובאחת משתי הפעמים האלה נוסף "אבינו". (מחושב.)
תיק"אבינו" בתרגום השבעים
הצירוף הרצוף πατὴρ ἡμῶν מופיע בתרגום השבעים (623,693 מילים) ב-13 פסוקים — 14 אם סופרים את טוביה 13:4 בשתי צורות הטקסט היווני בנפרד. תשעה עוסקים באדם: לוט (בר׳ 19:31), יעקב (בר׳ 43:28 · 44:25 · 44:27), צלפחד (במ׳ 27:3), יונדב (יר׳ 42:6 · 42:10 LXX = MT 35:6 · 35:10), פינחס (מקבים א 2:54) ואברהם (מקבים ד 16:20).
ארבעה עוסקים באלוהים: דברי הימים א 29:10, ישעיהו 63:16, ישעיהו 64:7 [MT] — וטוביה 13:4, בשתי צורות הטקסט היווני: "כי הוא אדונינו ואלוהינו, הוא אבינו לכל העולמים."
ויש כאן פרט קטן שראוי להזכירו. בתשעת המקומות האנושיים — וגם בדברי הימים א 29:10 — באה תווית היידוע: ὁ πατὴρ ἡμῶν. בישעיהו 63:16, בישעיהו 64:7 ובטוביה 13:4 היא נשמטת. כשתרגום השבעים מדבר על אב, הוא מיידע אותו; כשהוא פונה אל אלוהים, אינו מיידע. מתי 6:9 עומד בצד השני הזה: πάτερ ἡμῶν, בלי תווית יידוע.
טוביה הוא ספר דויטרו-קנוני, והספר הזה אינו בונה עליו דבר. אבל הוא שם, הוא יווני, והוא קדום לבשורה. מי שטוען ש"אבינו" כפנייה אל אלוהים לא היה מוכר לפני ישוע, חייב לתרץ את טוביה 13:4, וזה בלתי אפשרי.
מה שנשאר אז מספיק, והוא פחות מרהיב: מחוץ לישעיהו הפנייה נדירה עד כדי חריגה, והיכן שהיא מופיעה היא לעולם אינה עומדת בפתיחה של תפילה. היא קריאה מתוך המצוקה. (ספירה: מחושב; מקומה בתוך התפילה: מפורש.)
⚠ הערה על הכלים. הלֵמות של תרגום השבעים בקורפוס העבודה רשומות בתעתיק. מי שמחפש בו לֵמה יוונית מקבל אפס, ורושם היעדר שלא נמדד. משום כך הספירה הזאת נעשתה לא לפי לֵמה אלא על הטקסט עצמו.
V. היכן שהברית הישנה מסתיימת
הנביא האחרון פותח באב ששואל שאלה, והשאלה נשארת בלי מענה.
בפסוק האחד הזה אלוהים קורא לעצמו אב — וכבודו חסר לו. הוא מזכיר את שמו — ושומע שבוזים לו.
אין זו תלונה של שליט שתובע את זכותו. זו שאלה של מישהו בבית — של אב שעדיין שם, ושהבחין בזה.
כך זה נגמר. אחר כך שתיקה של ארבע מאות שנה.
ואז נותן איש על הר בגליל, ושוב איפשהו בדרך — היכן שתלמיד עמד וחיכה עד שיסיים — לקומץ אנשים שתי שורות להתפלל.
התלמיד לא היה צריך לחשב דבר. הוא קיבל את שתי השורות, והסדר בא איתן.
VI. ואז זה מתחיל
התלמיד ביקש הוראה בתפילה. מה שקיבל היה פנייה.
המילה שבה דיברו יורשים על מי שאיננו, עומדת עכשיו בגוף שני. מן היום הזה האיש שעמד וחיכה כבר אינו מדבר מעל לראשו של מישהו כשהוא אומר את שתי המילים האלה. הוא אומר אותן אל האב השומע אותן.
לבאל מי אתם אומרים זאת
כשאתם מתפללים את זה, אתם משתמשים במילה שבכתבי הקודש שייכת לאנשים שעומדים ומתקוטטים על ירושה ולילדים שמדברים על מת. חמש אחיות שאומרות: הוא מת ולא היו לו בנים, אל תניחו לשמו להיעלם. משפחה שמסרבת לשתות משום שאיש שמת לפני מאתיים שנה אסר זאת פעם. הם אמרו "אבינו" זה לזה, כי האב עצמו כבר לא ענה.
ואז אומר מישהו: אמרו את זה אליי. לא עליי — אליי. ואל תאמרו את זה כשמשהו משתבש, אלא כדבר ראשון, בכל יום, לפני שמשהו התבקש.
יש מקום אחד בברית הישנה שבו מישהו העז לעשות זאת, והוא עשה זאת ברגע הגרוע ביותר שיש — עם עיר שרופה מאחוריו, ואבי אומה שכבר לא הכיר אותו. דווקא שם אמר זאת. אברהם לא ידענו — אתה אבינו.
אם אי פעם חשבתם שעליכם קודם להוכיח את עצמכם ראויים לפני שמותר לכם לפתוח כך: הפסוק הזה אומר את ההפך. הוא נאמר בתפילה מפי מי שאיבד הכול. זה היה נכון כבר אז. זה נכון גם עכשיו.
וזה מוביל למקום מסוים. בסוף הכתובים עומד אב שמחלק בעצמו, והמילה שסביבה סבבו כל המערות ופתחי האוהלים האלה — לרשת — מופיעה בכל הספר האחרון ההוא פעם אחת בדיוק, בפסוק שבו הוא אומר: והוא יהיה לי לבן.