ארבע הבקשות שהתפלל הוא עצמו

I. התפילה שלא התפלל

יש יוונים בעיר. הם באו לחג, ובפיהם משאלה שנכנסת בארבע מילים: רצוננו לראות את ישוע.1

המשאלה עוברת מתלמיד לתלמיד ומגיעה אליו בחצר המקדש. ותשובתו נפתחת בשעה שבאה, והיא מדברת על מוות: גרגר חיטה שנופל באדמה ומת, ודווקא כך נושא פרי רב.2 האנשים שבאו לתאם פגישה שומעים פרידה.

ואז הוא אומר דבר שאף מורה אינו אומר על עצמו כשתלמידיו עומדים לידו:

"עתה נבהלה נפשי."3

והוא שוקל בקול רם מה יש להתפלל עכשיו. תפילה מונחת בהישג יד, והוא מבטא אותה כדי שלא להתפלל אותה:

"ומה אומר? אבי, הושיעני מן השעה הזאת? אך בעבור זאת באתי אל השעה הזאת."4

התפילה שכל אדם היה מתפלל במקום ההוא נשקלת ומונחת בצד. מה שהוא כן מתפלל, אורכו ארבע מילים:

"אבי, פאר את שמך."5

אין זו המילה שהקדים ולימד את תלמידיו על ההר — שם ביקשה הבקשה הראשונה שהשם יתקדש, וכאן הוא מבקש שהשם יפואר. אבל הציר שהתפילה סובבת עליו זהה בשתיהן: שמך. שתי תפילות בבשורה מעמידות את השם הזה על הכף, וזו אחת מהן; השנייה היא הבקשה שהציב בראש תפילתנו.6

ואז יוצא קול מן השמים: "כבר פארתי, וגם עוד אפאר." האנשים סביבו שמעו, ואינם מגיעים לעמק השווה מה היה זה. יש שאומרים שהיה זה רעם. אחרים אומרים: מלאך דיבר אליו. והוא אומר לכולם: "לא בעבורי היה הקול הזה, כי אם בעבורכם."7

כך הוא עומד שם, בין אנשים ששמעו זה עתה את השמים עונים, וכבר מתווכחים אם היה שם משהו בכלל.

II. העיניים אל על

ימים אחדים אחר כך, העלייה, ערב. הסעודה תמה, הדברים שליד השולחן נאמרו. ואז הוא נושא את עיניו השמימה ומתחיל להתפלל לעיני כולם:

"אבי, באה השעה. פאר את בנך, למען יפארך גם בנך."8

הוא מתפלל בעד האנשים שסביבו, ומונה את אמונתם בשמה ובפרוטרוט: את דברך שמרו, שלך הם. ואז התפילה נעה הלאה, מעל לראשיהם:

"לא בעד אלה לבדם אני מתפלל, כי אם גם בעד אשר יאמינו בי על פי דברם."9

ברגע ההוא לא יושב ליד השולחן איש מאלה שהמשפט הזה מדבר עליהם. הוא מתפלל בעד אנשים שעדיין אינם. מי שאי פעם יבוא לידי אמונה על פי דברם של האנשים האלה — הוא ישב באותו ערב בתוך התפילה הזאת.

באמצע התפילה הוא פונה אל אביו בכינוי שאינו נשמע בשום מקום אחר:

"אבי הקדוש, שמור אותם בשמך."10

ומעט אחר כך הוא מתפלל את מה שאנו רשאים לבקש באחרונה — לא במילים שלנו, אבל במצוקה שלנו. אנחנו מבקשים: חלצנו מן הרע. הוא מבקש בעדנו: שמור אותם מן הרע.11 אין זו הבקשה השביעית מילה במילה; זו הבקשה השביעית כפי שאח גדול מציג אותה לפני האב בעד הילדים: לא "הוצא אותנו מכאן", אלא "החזק בהם".12

התפילה מסתיימת בכינוי השני שאינו מופיע בשום מקום אחר:

"אבי הצדיק, העולם לא ידעך."13

בזה תמה התפילה הארוכה ביותר שנכתבה מפיו. האנשים שסביבו שמעו אותו מתפלל בעד אנשים שעוד עתידים להיוולד — ועוד באותו לילה הם יירדמו.

III. על פניו

גן, למרגלות הר הזיתים, לילה. בפתח הוא אומר לתלמידיו: "שבו פה עד אשר אלך ואתפלל שם." שלושה הוא לוקח עמו, עמוק יותר בין העצים, ולשלושה האלה הוא אומר את מה שכבר אמר פעם אחת בקול בחצר המקדש, אבל עכשיו בלי שום עכבות: "נפשי מרה לי עד מוות. עמדו פה ושקדו עמי."14

והוא נותן להם מצווה לדרך. לוקס מציב אותה כבר בפתח הגן:

"התפללו לבלתי תבואו לידי ניסיון."15

זו הבקשה השישית. הוא אינו מתפלל אותה יחד איתם; הוא מצווה אותה עליהם. ואז הוא מתרחק כמטחווי קשת, ונופל על פניו, ומתפלל בעד עצמו — ומה שהוא מתפלל הוא בדיוק מה שהבקשה השישית מבקשת:

"אבי, אם יוכל להיות, תעבור נא ממני הכוס הזאת. אך לא כאשר אני רוצה, כי אם כאשר אתה רוצה."16

מרקוס אומר זאת בפשטות חשופה עוד יותר: הוא התפלל שאם יוכל להיות, תעבור ממנו השעה. את השעה שבחצר המקדש לא רצה להינצל ממנה, הוא מבקש כאן — אם יוכל להיות — שיורשה לחמוק ממנה. שתי התפילות אמיתיות. שתיהן שלו.

הוא קם, חוזר, ומוצא את השלושה ישנים. "הכך לא יכולתם לשקוד עמי שעה אחת?" ושוב, בפעם השנייה, המצווה: "שקדו והתפללו, לבלתי תבואו לידי ניסיון."17

שוב הוא הולך, בפעם השנייה, ועכשיו נעשתה התפילה משפט אחד:

"אבי, אם לא תוכל הכוס הזאת לעבור ממני בלי שאשתה אותה — ייעשה רצונך."18

ייעשה רצונך. זו הבקשה השלישית, והיא עומדת כאן כפי שהקדים ולימד אותה על ההר: אותה מילה, אותה צורה, אותו סדר — אף לא אות אחת שונה. את מה שלימד אותם להתפלל בידיים שלובות, הוא מתפלל כאן ופניו אל הקרקע.19

לוקס מוסיף מה עוד קרה באותו לילה: נראה אליו מלאך מן השמים ואימץ אותו, והוא התפלל ביתר שאת, וזיעתו הייתה כטיפות דם גדולות. וכשקם ובא אל התלמידים, מצא אותם ישנים — מרוב עצב, מוסיף לוקס, כאילו הוא רוצה להגן עליהם מפני שיפוטנו.20 באותו לילה בא מלאך, ולא כוס אחרת.

בפעם השלישית הוא הולך, ומתפלל אותם דברים.21 שלוש פעמים אותה בקשה, מאותו בן, אל אותו אב. והכוס נשארת במקומה.

ייאמר הדבר בשקט, כי בקול רם יותר אי אפשר לאומרו: הבקשה ששם בפי תלמידיו באותו לילה שוב ושוב — שלא יבואו לידי ניסיון — היא הבקשה היחידה שאינו מקבל בעד עצמו.22

ואז הוא מעיר אותם בפעם האחרונה. "נומו עתה ונוחו. הנה קרבה השעה. קומו ונלכה; הנה קרב המוסר אותי."23 והוא יוצא מבין העצים, לקראת הלפידים.

IV. בידך

גבעה מחוץ לעיר. בעודם צולבים אותו, הוא מתפלל — והמילה הראשונה היא אותה מילה כתמיד:

"אבי, מחל להם, כי אינם יודעים מה הם עושים."24

על ההר נתן להם בקשה שנפתחת באותו ציווי עצמו: מחל. מחל לנו את חובותינו. כאן הוא מתפלל אותה כשמילה אחת הוחלפה: לנו נעשה להם.25 הבקשה החמישית, נאמרת בקול בעד האנשים שאוחזים באותו רגע במסמרים. מלבד זה דבר לא השתנה — אותה בקשה, אותו אב, אותו ילד מבקש שנכנס במקומו של אחר.

ואז יורד חושך על כל הארץ. ומתוך החושך הזה נשמע הדבר פעם אחת אחרת:

"אלי, אלי, למה עזבתני?"26

זו הפעם היחידה על הגבעה שהמילה אבי איננה. יש מזמור שנפתח במילים האלה.27 מה שכתוב — כתוב: הוא אמר זאת אחרת, פעם אחת.

ואחר כך, באחרונה:

"אבי, בידך אפקיד רוחי."28

בין שתי פעמים "אבי" עומדת פעם אחת "אלי".

הוא אומר זאת, ונופח את נפשו.

V. עשה תחילה

מי שמתפלל את התפילה שהקדים ולימד אותנו, אינו מתפלל מילים שאיש לא דרך בהן.

הבקשה הראשונה — שמך — נאמרה בפיו לפנינו בחצר המקדש, ביום שבו הניח בצד תפילה אחרת כדי שיוכל להתפלל את זו. השלישית — ייעשה רצונך — מונחת מילה במילה בגן, תחת עצי זית, נאמרת בפי מי שפניו אל הקרקע.

החמישית — מחל — נאמרה על גבעה, בעד האנשים שאחזו במסמרים. והשביעית — השמירה מן הרע — לא אנחנו ביקשנו אותה ראשונים; בעדנו היא בוקשה, בקול, בערב שלפני מותו, בתפילה שהשאירה במפורש מקום למי שעוד עתיד לבוא.

ואת השישית ציווה עלינו ומנע מעצמו. הוא נכנס אל המקום שלימד אותנו לבקש שלא נצטרך להיכנס אליו.29

אדם אחד התפלל את תפילת העני עד תומה — והוא נענה.30