תבוא מלכותך

I. הלילה בבבל

מלך העולם שוכב ער.

נבוכדנצר חלם, והחלום אינו מרפה ממנו. הוא מכנס את חכמיו ותובע את הבלתי אפשרי: ספרו לי קודם את החלום עצמו, ורק אחר כך את פשרו. מי שאינו יכול — ייעשה איברים איברים. גזר הדין חל על כל חכמי בבל — ולכן גם על ארבעה גולים צעירים מיהודה, שאיש לא שאל אותם דבר.1

החכמים אומרים זאת בקול, וזו המילה הכנה ביותר שיוצאת מן החצר באותו יום: מה שהמלך מבקש, אין אדם עלי אדמות שיכול לעשותו. רק האלים היו יכולים — והם אינם שוכנים עם הבשר.2

בדיוק שם מתחילים הארבעה. דניאל מבקש מן המלך זמן, הולך לביתו ומציג את העניין לפני חנניה, מישאל ועזריה — ארבעה שמות מיהודה בעיר שנתנה להם שמות אחרים. בלילה הם מבקשים רחמים, והכתוב אומר ממי: מאת אלוהי השמים.3

בעיר מלאה אלים שיש להם בתים ורחובות, ארבעה נערים עקורים קוראים לאלוהיהם על שם התחום היחיד שאף מלך אינו יכול לכבוש. החכמים צדקו: האלים שלהם אינם שוכנים עם הבשר. האל הזה אכן שוכן בשמים — והוא מניח לארבעה גולים לבקש ממנו רחמים כאילו הוא גר לצידם.

זוהי, בארמית של החצר, הפנייה של התפילה עצמה: אלוהי השמים (אֱלָהּ שְׁמַיָּא) — שבשמים.4

באותו לילה נגלה הרז. הדבר הראשון שדניאל עושה הוא לברך את השם. והברכה עצמה עוסקת במלכים: "הוא משנה את העתים ואת הזמנים; הוא מסיר מלכים ומקים מלכים."5 לפני שדניאל נכנס שוב לאולם הכס, שאלת השלטון כבר הוכרעה — בחדר שינה של גולים, בתפילה.

II. מי שמחלק ממלכות

למחרת בבוקר עומד גולה לפני האדם החזק ביותר בעולמו, והדבר הראשון שהוא מספר לאדם הזה הוא מניין בא כוחו.

"אתה, המלך, מלך המלכים — אשר אלוהי השמים נתן לך את המלכות, את החוסן, את התוקף ואת היקר."6

נתן. מלך המלכים מתגלה כמקבל. דניאל אומר זאת לאדם שפקודה אחת קודם לכן דן את כל חכמיו למוות — והמלך אינו מתנפל עליו; הוא נופל על פניו.7

כל מה שבבל נשענת עליו הוענק בידי אלוהיהם של ארבעת הנידונים — ומה שהוענק אפשר לקחת בחזרה.

דור אחד אחר כך זה קורה, בלילה אחד: במשתה שבו שותים מכלי המקדש, יד כותבת על גיר הכותל, ואותו גולה עצמו צריך לקרוא את המילים. הפשר הוא לשון של מנהלי חשבונות — "אלוהים מנה את מלכותך ושם לה קץ." באותו לילה עצמו זה נעשה.8

בין שני הכסאות האלה עומד המשפט שכל ספר דניאל נשען עליו, החוזר שלוש פעמים עד שגם הגדול שבכולם יכול לשנן אותו: העליון מושל במלכות האדם, ולאשר יחפוץ יתננה.9

מה שקורה עוד בחלומו של המלך — הצלם מארבע מתכות, האבן שנגזרה בלא ידיים, ההר שממלא את כל הארץ — סובב סביב אותו פועל.10 בבבל לא נחטף דבר שלא ניתן קודם. ממלכות אינן אצל האל הזה שלל; הן ניתנות בהשאלה.

ואז אומר דניאל, בפשר אותו חלום עצמו, לאן כל זה הולך:

"ובימי המלכים ההם יקים אלוהי השמים מלכות אשר לעולמים לא תחבל."11

אלוהי השמים — בפעם הרביעית בפרק האחד הזה, ועכשיו על ממלכה שאין לה עוד מחליף. היא אינה עוברת לבאה אחריה. היא מוקמת, ומי שמקים אותה הוא אותו אחד שאליו התפללו ארבעה נערים באותו לילה וביקשו רחמים.

III. אולם הכס

שנים אחר כך דניאל עצמו הוא החולם, והפעם הפרגוד נפתח רחב יותר משנפתח אי פעם לפני מלך כלשהו.

זו השנה הראשונה לבלשאצר. האיש שפעם, תחת איום מוות, נדרש לספר חלום של אחר, שוכב עכשיו על משכבו שלו — וכשזה נגמר, הוא כותב אותו.

קודם הים, שארבע הרוחות מסעירות אותו, ומן המים עולות חיות — זו אחר זו, כל אחת איומה מקודמתה, ועל החיה האחרונה קרן קטנה ובה עיניים כעיני אדם ופה מדבר גדולות.12 כך נראות תולדות העולם מן החוף: חיות עולות.

ואז המראה מתחלף, וכסאות מוצבים. עתיק יומין מתיישב — לבושו לבן כשלג, שער ראשו כצמר נקי, כסאו שביבי אש. אלף אלפים משרתים אותו; בית הדין יושב, וספרים נפתחים.13 למטה קרן משמיעה את קולה ברמה — מילים גדולות, עד שהדין נחרץ עליה.14

ואז זה:

"ראיתי בחזיונות הלילה, והנה עם ענני השמים בא אחד כבן אדם; ועד עתיק יומין הגיע, ולפניו הקריבוהו. ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות."15

בכל כתבי הקודש אין חזון שני שבו בן ודמות של אב עומדים כך זה לצד זה. ומה שקורה בחזון האחד הזה למלכות: היא מובאת ונמסרת. הוא בא עד עתיק יומין; הוא מוקרב לפניו; לו ניתן. כל תנועה במשפט היא תנועה של קבלה. איש אינו עולה כאן על דבר. איש אינו לוקח.

והנתינה אינה נעצרת אצלו. בהמשך פשר אותו חזון מוענקת המלכות שוב: "לעם קדושי עליון".16 אותה נתינה סבילה, מדרגה אחת נוספת למטה — עד הילדים עצמם.

הארץ שבה חולם דניאל את החלום הזה נקראת בספרו שלו עדיין שנער — הבקעה שבה הקימו פעם בני אדם מגדל כלפי מעלה כדי לחטוף לעצמם שם.17 מה שהוא רואה הלילה הוא המהלך הנגדי, במקום הגבוה ביותר שיש: במשפחה הזאת השלטון אינו נחטף אלא מוגש — אפילו לבן, אפילו על הכס. את מה שהילד מציג בבקשה השנייה, הבן עצמו מעולם לא קיבל אלא מידי האב.

מה שזה עושה לחוזה, כתוב לצד זה: רוחו נדכאת בקרבו, ומראות ראשו מבהילים אותו. באמצע החלום ניגש פותר חלומותיו של נבוכדנצר אל אחד העומדים ושואל אותו על אמיתת כל זה. ודיווחו אינו מסתיים בשיר הלל אלא באדם בלילה: מחשבותיו מבהילות אותו מאוד, פניו משתנים, והוא שומר את הדבר בליבו.18

IV. בקשה שעוד לא הייתה קיימת

המוזר בבקשה הזאת הוא שהיא חדשה.

שם העצם כבר היה קיים. מזמור לדוד אומר לאלוהים: "מלכותך מלכות כל עלמים."19 את זה אפשר היה לשיר, ואכן שרו: מלכותו עומדת, היא קיימת, היא נמשכת. אבל לבקש שהמלכות תבוא — את זה לא עשה איש בכל הברית הישנה ביוונית.

מה שקרה בין המזמור לבקשה נקרא דניאל. מאז שאלוהי השמים הודיע בבבל שהוא יקים ממלכה, המלכות אינה רק דבר שעומד, אלא דבר שעומד לבוא.

הבקשה שואלת את שם העצם שלה מן התהילים ואת הציפייה שלה מדניאל. יש תפילה בארמית של דניאל עצמו, המבקשת בשורתה השנייה את הדבר הזה עצמו — וימליך מלכותה — במילה של דניאל עצמו למלכות.20 הילד האומר "תבוא מלכותך" מתפלל בתוך מורשתם של הגולים ההם.

V. מ"תבוא" אל "בוא"

הבקשה עומדת בגוף שלישי. תבוא מלכותך — מדברים על משהו, ביראה, כמעט בפנים מוסבות. כך מתפלל אותה הילד היום: על ממלכה שאינו רואה, אל אב שאינו רואה. כך עומד בה גם דניאל: הוא רואה אותו בא, עם העננים, ואף בחלום אינו פונה אליו — הוא שומר את הדבר בליבו.

בדף האחרון של כתבי הקודש הבקשה עדיין שם — אבל משהו קרה לה. החזיונות תמו, העיר הוצגה, ומה שנותר הוא קול המזמין וקול העונה.

"והרוח והכלה אומרים: בוא. והשומע יאמר: בוא. והצמא יבוא."21

הכלה אומרת ἐλθέ — גוף שני. היא כבר אינה מדברת על המלכות; היא פונה אל מישהו — אל אותו אחד שדניאל ראה בא עם העננים. ואז נוסף השם, השם שמעולם לא הופיע בתפילה: "כן, בוא, אדוני ישוע."22 מילה שתמיד נאמרה על משהו, נאמרת עכשיו אל מישהו.23

הגוף השלישי, צורת הבקשה עצמה, מופיע גם בפסוק ההוא — אבל הוא הועבר הלאה. והצמא יבוא. הצורה שבה ביקש הילד פעם את המלכות משמשת עכשיו את הכלה כדי להחזיק את הדלת פתוחה למי שעוד עומד בחוץ.

המילה שהכלה אומרת אליו נדירה בברית החדשה: היא מופיעה שם בשלושה פסוקים, ופעמיים היא יוצאת מפיו שלו.24

VI. בקשת הילד

כך עומדת הבקשה השנייה בין שלושה לילות בבבל ובוקר אחד שעוד צריך לבוא — הבוקר שבו לכלה דרושה רק מילה אחת.

בכל שלושת הלילות עומד אותו אדם. בראשון הוא מבקש, עם שלושה רעים, רחמים מאלוהי השמים. בשני הוא רואה את אולם הכס ואת הבן שהמלכות מוגשת לו, והוא שומר את הדבר בליבו. בשלישי הוא קורא על כותל מסויד שממלכה נמנתה והושלמה. ובין הלילות ההם לבוקר ההוא יושב ילד זקוף במיטתו, ומבקש את מה שדניאל ראה: תבוא מלכותך.