פרק 10
כי לך הממלכה והגבורה והתפארת
מתי 6:13ג
22 דק׳ קריאה
במבט אחד
המלך הזה [דוד] אינו נותן דבר. הוא מחזיר.
מלך שמחזיר את כתרו
1דברי הימים א 28:2-3
דוד
קם, על רגליו, עם ה"לא" של אלוהיו בפיו
2דברי הימים א 28:11-14; 29:3
הנתינה
תוכנית הבנייה, הזהב והכסף במשקל, האוצר הפרטי, המלכות
3דברי הימים א 29:11-14
התפילה
"כי ממך הכל ומידך נתנו לך"
4דברי הימים א 29:23
שלמה
יושב על כסא יהוה, לא על כיסא אביו
"אמן, אני אומר לכם"
אצל הבן האמן הולך לפנים: הוא מאשר את דבריו שלו
"לעולמי עולמים. אמן."
תחת התפילה הזאת הוא עומד בסוף, במקום שבו היה לו בישראל: אצל העונה
שורת הסיום מחזירה לאב את הכול; את מילת הסיום נותן הבן לנו.
- מתועד הממלכה, הגבורה והתפארת עומדות יחד בתפילה אחת, מפי אדם אחד (דברי הימים א 29:11-12).
- מפורש שמתי 6:13 מצביע לאחור אל התפילה הזאת.
- מחושב ἀμήν 106 פעמים בבשורות: 101 פותחים אמירה, 5 חותמים דבר, והחמישי הוא מתי 6:13. 106 נספרו באופן ממוכן, וחמשת האמנים החותמים נבדקו אחד אחד.
I. על רגליו
יש גיל שבו בגדים כבר אינם עוזרים. ספר מלכים אומר זאת בלי גינונים: המלך היה זקן, כיסו אותו בשמיכות, והוא לא התחמם.
זה האיש שקם עכשיו.
כל הקהל נקרא להתכנס; מה שקורה היום, כולם צריכים לראות. ואז כתוב משפט שלא היה נרשם אצל שום מלך אחר: ויקם דויד המלך על רגליו. על רגליו — הכותב מוסיף זאת, כי אצל המלך הזה זה כבר אינו מובן מאליו.
מה שיש לו לומר מתחיל במה שנמנע ממנו. הוא מספר זאת בעצמו, בקול, לפני כולם:
ואז התשובה שקיבל, מועברת מילה במילה:
כל ימי חייו ניצח במלחמות, ודווקא המלחמות האלה הן הסיבה. האיש שניצח בכול מספר לעמו מדוע נמנע ממנו הדבר היקר לו מכול. הוא אינו מערער. הוא עומד שם על רגליו, עם ה"לא" של אלוהיו בפיו — ועוד לא סיים לדבר.
II. במשקל
ואז מתחילה הנתינה.
תחילה תוכנית הבנייה. את הבית שאסור לו לבנות הוא דווקא שרטט, והוא מניח את התבנית בידי בנו. אחר כך הזהב והכסף — לא מפוזרים לכל עבר אלא שקולים, משקל לכל כלי. ועל כל מה שכבר הונח, האוצר הפרטי שלו: זהבו של המלך עצמו. והמלכות עצמה עוברת אל הנער שעליו לבנות את הבית.
לנער הזה הוא אומר:
אומץ, מובא כחומר בניין — הדבר האחרון שיש לאב הזה עוד לתת. הוא עצמו לא ייכנס אל הבית לעולם. שלמה עומד שם, ובידיו תוכנית הבנייה של אחר ומשימה גדולה ממנו.
ואז הזקן ניגש להתפלל, לעיני כולם.
III. הצל
התפילה אינה נפתחת בבקשה. היא נפתחת בברכה, כלפי מעלה:
ה"אבינו" הזה יכול בעברית לפנות לשני כיוונים. הוא יכול להשתייך לישראל — אלוהי ישראל אבינו, ואז מדובר ביעקב; מי שקורא כך יש לו על מה לסמוך, שכן בהמשך אותה תפילה עצמה דוד מכנה את האבות במפורש "אבתינו".
אבל האנשים שתרגמו אחר כך את התפילה הזאת ליוונית קראו אחרת: הם כתבו "אבינו" בצורת הפנייה, באותה צורה כמו "אלהי ישראל" שלצדו — דברים הנאמרים אליו, לא על יעקב. באוזניהם דוד לא בירך את אלוהיו של אב קדמון. הוא בירך את אביו.
ואז הוא מונה את מה ששייך לאב הזה, ואינו משאיר דבר לעצמו:
באמצע אותה תפילה עצמה הוא אומר עוד דבר, ואין זו שורת קישוט:
הוא אומר זאת באותה נשימה שבה אמר "לך הגדלה", ובין שני המשפטים אין שבר. ימיו אוזלים ואי אפשר להאריך אותם; הממלכה — שלך. את הראשון אפשר לשאת משום שהשני אמת.
ובקול רם הוא עורך את חשבון היום:
הזהב נשקל כלי אחר כלי, ובשעת השקילה התברר שהוא כבר שייך לאלוהים. המלך הזה אינו נותן דבר. הוא מחזיר.
במקומות אחרים בברית הישנה הפנייה הזאת אכן נשמעת, אבל תמיד בתוך המצוקה — ישעיהו קורא אותה כלפי מעלה מתוך חורבות. כאן היא עומדת בראש, כמילה הראשונה, לפני שמתבקש דבר. ואותה תפילה עצמה אומרת: לך הממלכה. שני קצותיה של התפילה שהילדים ילמדו לימים כבר מונחים כאן זה לצד זה — בנשימה אחת, מפי אדם אחד, שמכנה את ימיו צל.
IV. על כיסאו של אחר
כמה פסוקים אחר כך הנער יושב על הכיסא, ואביו עדיין חי ומביט. ואז כותב בעל דברי הימים משפט שאינו מופיע בשום מקום אחר במקרא:
לא על כיסא אביו. לא על כיסא ישראל. על כיסא יהוה.
אין זו פליטת קולמוס. דוד עצמו כבר אמר זאת באותו יום, בנאום שלפני התפילה: אלוהים בחר בשלמה "לשבת על כסא מלכות יהוה על ישראל". פעמיים אותו ביטוי, בפרק אחד, על אותו נער. הכיסא הזה עומד בירושלים, והוא שייך למישהו אחר.
לכן הדוקסולוגיה אינה לשון המעטה חסודה. לך הממלכה — זה מה שרשום בטאבו.
והדבר עתיק מדוד. כשיעקב בירך את בניו על ערש דווי, קיבל יהודה אריה ושבט — ולצד השבט מילה קטנה שמשנה בו הכול: *"לא יסור שבט מיהודה [...] עד כי יבא שילה."* שבט שיש לו תאריך תפוגה הוא שבט שאול. יהודה אוחז בו; הוא אינו בעליו.
כך זה נמשך לאורך הדורות. אלוהים מבקש לו איש כלבבו, ומוצא אותו מאחורי הצאן. האיש הזה רוצה לבנות בית לאלוהים, ואלוהים הופך את היוצרות: אני אבנה לך בית. שלושה דורות אחר כך עומד נין של דוד על הר וצועק אל מול צבא, והוא קורא בשמו לדבר שעליו הוא עומד: "ממלכת יהוה ביד בני דויד." ביד. לא בבעלות.
הכול מושאל. והברית הישנה אומרת גם עד מתי.
כי הביטוי הזה, "כסא יהוה", מופיע פעמיים במקרא העברי — והראשון מבין השניים הוא זה, ושלמה יושב עליו. בפעם השנייה איש אינו יושב עליו:
אין עוד מלך על הכיסא הזה, כי העיר עצמה היא הכיסא. וגם ארון אין עוד, אומר הפסוק שלפניו, כי לא יפקדו אותו עוד. זו הנקודה שאליה חותרת התנועה כולה: המושאל חוזר אל בעליו, והגויים באים עמו.
מסהלאן הדבר הולך
הנביאים כולם מצביעים לאותו כיוון, והם עושים זאת בתמונות המשלימות זו את זו. הר בית יהוה יעמוד בראש ההרים והגויים נוהרים אליו, כי מציון תצא תורה — ישעיהו ומיכה אומרים זאת כמעט באותן מילים. הארץ תמלא דעה את יהוה כמים לים מכסים. יהוה יהיה למלך על כל הארץ; ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד. מי שנותר מן הגויים יעלה מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ולחוג את חג הסוכות. ויחזקאל שומע זאת מכלי ראשון: "את מקום כסאי ואת מקום כפות רגלי אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם." (ישעיהו 2:2-3 · מיכה 4:1-2 · ישעיהו 11:9 · חבקוק 2:14 · זכריה 14:9 · 14:16 · יחזקאל 43:7.)
את הקו הזה פרשתי במקום אחר, ואיני בונה אותו כאן מחדש: עליית העמים לציון מופיעה במיכה — חלון אל הקץ ובסוד המלכות, והעלייה השנתית של זכריה 14 בההתגלות נפתחת. לפרק הזה חשוב דבר אחד: כל עוד היום ההוא לא בא, כל מלכות עלי אדמות מושאלת — גם מלכותו של דוד. (מראי המקום — מתועד; הקו כבר נשקל אצלי קודם, וכאן רק מצביעים עליו.)
ואז האריה. יהודה קיבל אחד מאביו הגוסס, והתמונה נשארת דבוקה ביהודה. אבל בסוף הקו לא יהודה הוא השואג. אצל שני נביאים מופיעה מילה במילה אותה שורה — "יהוה מציון ישאג ומירושלם יתן קולו" — ושם הבעלים עצמו הוא שמשמיע קול על ההר שלו.
הושע מוסיף מה פועלת השאגה הזאת, ואין זה מה שהייתם חושבים:
האריה שואג, וילדים באים בריצה.
V. בפי ילדים
מאות שנים אחר כך מלמד איש על הר קומץ אנשים להתפלל. שבע בקשות הוא נותן להם, מן השם ועד ההצלה. ואז נחתמת התפילה, ואינה נחתמת בבקשה:
כל איבר בשורה הזאת כבר הופיע בתפילתו של המלך הזקן: הממלכה, הגבורה, התפארת; "כל בשמים ובארץ"; וה"מעולם ועד עולם" שבפתיחה.
הדוקסולוגיה מתנגנת כבר לאורך הכתובים, ודוד מקבץ אותה לשורה אחת. השורה הזאת מושמת כאן בפי ילדים. מי שמתפלל אותה, חוזר אחרי מלך שמחזיר את כתרו.
שנים אחר כך, בירושלים. פטרוס ויוחנן חוזרים מן הסנהדריןסַנְהֶדְרִיןהמועצה היהודית העליונה של 70 זקנים בתקופת הבית השני, אשר התכנסה בירושלים והפעילה סמכות דתית ומשפטית על האומה. מוזכר לאורך כל הספר. ובכיסם איסור: לא לדבר עוד ולא ללמד עוד בשם ישוע. הם הולכים אל אנשיהם ומספרים כל מה שאמרו ראשי הכוהנים והזקנים. וכשהחדר שומע, הוא נושא קול אל האלוהים בלב אחד:
מה שהחדר מתפלל אחר כך הוא מזמור, והוא אומר בקול של מי המילים: "אתה אמרת בפי דוד עבדך: למה רגשו גויים ולאומים הגו ריק? התייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על האדון ועל משיחו."
המלך שהחזיר את כתרו שוכב כבר מאות שנים עם אבותיו — והשורות שלו נושאות עכשיו חדר מלא אנשים מאוימים.
מה שהחדר מבקש אינו שהאיום ייפסק, אלא שהוא עצמו יוכל להמשיך: "תן למשרתיך לדבר את דברך בכל עוז."
מומחהחדר אחד, והמילה שאינה נאמרת בו
ὁμοθυμαδόν, "בלב אחד", מופיע 12 פעמים בברית החדשה: 11 פעמים אצל לוקס במעשי השליחים, ופעם אחת אצל פאולוס (רומים 15:6). זו המילה שבה לוקס מתאר קבוצה העושה דבר אחד יחד.
והפנייה של התפילה הזאת אינה הפנייה של תפילת "אבינו". כתוב שם Δέσποτα — ריבון, האדון שהבית בידיו. δεσπότης מופיע 10 פעמים בברית החדשה, ושמונה מהן מדובר באדונים בני אדם או במשיח. כפנייה אל האלוהים הוא מופיע פעמיים: לוקס 2:29 ומעשי השליחים 4:24. שני האנשים הפונים כך אל האלוהים הם איש זקן ובזרועותיו ילד, וחדר מלא תלמידים מאוימים.
בשבעת הפסוקים האלה המילה "אב" אינה נאמרת, וגם לא "מלכות". מה שכן מופיע בהם מתפילת אבינו: השמים והארץ (4:24), השם (4:30) ועצת האלוהים — βουλή, לא θέλημα, אבל העניין עצמו (4:28). ומה שהם מבקשים אינו לחם, אינו מחילה ואינו הצלה מן הרע, אלא עוז להמשיך לדבר (4:29).
וזו היושרה של העמוד הזה. הקהילה הראשונה המתפללת יחד בקול אינה משתמשת בתפילת אדונה כנוסח קבוע ברגע שבו הדבר חשוב מכול. היא בוחרת מילים אחרות — והיא בוחרת את מילותיו של דוד.
מעשי השליחים 4:25ב-26 הוא תהילים 2:1-2, והוא מילה במילה המזמור היווני: אפס הבדלים. (הספירות — מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים, וההשוואה לתרגום השבעים מילה במילה; שזהו טקסט התפילה המשותפת היחיד הכתוב במלואו בברית החדשה — לא נבדק באופן ממצה, ולכן אינו נטען.)
מומחהעל השאלה אם המילים האלה כתובות
הספר הזה קורא ב-Textus Receptus, ושם שורת הסיום כתובה; הנימוקים לבחירת הנוסח מופיעים במנגנון, §3 — ועמם מה שנבדק בחישוב ומה שלא. אצל לוקס היא איננה: אצלו התפילה מסתיימת ב"כי אם חלצנו מן הרע", וזו עובדה בתוך כל משפחת כתבי יד, בלי תלות במשפחה שבה הולכים. מי שקורא בכתבי היד האלכסנדרוניים שם את השורה בסוגריים גם אצל מתי; רוב חוקרי הנוסח רואים בה תוספת מאוחרת, ליטורגית. זה מצב המחקר, ומותר לציין אותו כאן בפשטות.
מה שהתפילה מבקשת אינו משתנה בגלל זה. הדוקסולוגיה אינה אומרת דבר שהכתובים אינם אומרים במקום אחר — פאולוס חותם את איגרתו האחרונה במילים "האדון יחלצני מכל מעשה רע [...] לו הכבוד לעולמי עולמים, אמן": הבקשה השביעית והדוקסולוגיה בפסוק אחד (טימותיאוס ב 4:18; וגם רומים 11:36) — והיא אומרת זאת במילותיו של דוד. (שה-Textus Receptus גורס את השורה ולוקס לא — מחושב על פי הטקסט עצמו; על השאלה מתי נכנסה למתי לא נמדד כאן דבר.)
לבלמי שקורא זאת בימים ההם
יבואו ימים שבהם שלוש המילים האלה לא יהיו נטולות מחויבות. מלכות, גבורה ותפארת ייתבעו אז בידי מי שאינן שייכות לו, ומי שמניח אותן בקול לפני האב יוצא נגד שלטון. דניאל ראה את המצב הזה מבפנים. לנבוכדנצר, הוא אומר לו בפניו, נתן אלוהי השמים "המלכות, החוסן, התוקף והיקר" (מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא) — ארבע מילים, והפועל לצדן: נתן, כלומר לא היה בבעלותו (דניאל 2:37). רק עוד פעם אחת מחולקים כך דברים בספר ההוא, והפעם הן שלוש: "שלטון ויקר ומלכות" (שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ), לבן האדם — עם פסוקית המשנה שחסרה אצל נבוכדנצר: ששלטונו לא יעבור (7:14).
הדוקסולוגיה אינה קישוט לימים כאלה, אלא כתובת. מי שאומר אותה אומר — ולו בלחש — אצל מי מופקד הכול. לראשונה התפלל אותה איש שכבר ויתר על כתרו; אין אפוא ממלכה להגן עליה בעזרתה. אבל אפשר לעמוד בעזרתה — על הרגליים, כמוהו. (מילותיו של דניאל — מתועד: ארבע ב-2:37, שלוש ב-7:14, ו"מלכות" ו"יקר" בשתיהן; דניאל 7:14 נשקל בפרק 4.)
VI. המילה שעונה
מילה אחת משורת הסיום עוד נותרה, וגם אותה מכיר המלך הזקן.
שנים קודם לכן, ביום שבו הכניס את הארון אל העיר, נשמע שיר הלל, ובסופו כתוב: ויאמרו כל העם אמן. כך שוכנת המילה הזאת בישראל: בסוף, ובפי רבים.
הזיכרון הקדום ביותר שלה אינו נעים — שישה שבטים על הר אחד, שישה על ההר האחר, ו-12 פעמים קללה שכל העם עונה עליה אמן. מאות שנים אחר כך, כשעזרא פותח את הספר והעם שומע שוב את התורה, התשובה היא אמן כפול, במעל ידיים. ארבעת הספרים הראשונים של תהילים נחתמים כל אחד בה, ובשום מקום אחר בתהילים היא אינה מופיעה.
וכשדוד מצווה למשוח את בנו, האיש שמקבל את הפקודה עונה באותה מילה אחת: אמן.
לעולם אינה עומדת בראש. היא אינה מכריזה דבר; היא עונה. מי שאומר אמן הקשיב קודם. זו מילתו של העם, ומילתו של הילד.
ואז יש אחד שאצלו האמן הולך תמיד לפנים. "אמן, אני אומר לכם" — כך הוא פותח, פעם אחר פעם, בכל ארבע הבשורות. הוא מאשר את דבריו שלו לפני שמישהו אחר יכול לעשות זאת, כי דברו אינו זקוק להסכמת איש. בכל הבשורה יש אמן אחד שחותם דבר מבלי לחתום ספר — והוא עומד בסוף התפילה הזאת.
כאן הוא הופך את המילה. את החותם שהוא מציב תמיד מראש תחת דבריו שלו, הוא מניח כאן בסוף, במקום שבו היה לו תמיד בישראל: אצל העונה. בכך אין הוא עוד החותם תחת דבריו שלו. הוא התשובה תחת דברינו. שורת הסיום מחזירה לאב את הכול; את מילת הסיום נותן הבן לנו.
מסה12 פעמים אמן על הר עיבל
דברים 27. שישה שבטים מקבלים את מקומם על הר גריזים, לברכה; שישה על הר עיבל, לקללה. הלוויים קוראים בקול רם, ו-12 פעמים נשמע "ארור" — ו-12 פעמים כתוב: "ואמר כל העם אמן." כל 12 מופעי ה"אמן" של ספר דברים נמצאים בפרק האחד הזה. הדבר הראשון שישראל כעם עונה עליו במילה הזאת אינו ברכה אלא קללה — והם אומרים אותה על עצמם.
הקללה ה-12 אומרת: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (27:26). זה הפסוק שפאולוס מצטט בגלטים 3:10 — שלושה פסוקים לפני שהוא כותב שהמשיח פדה אותנו מקללת התורה: "הוא נעשה קללה בעדנו" (3:13).
(12 המקומות — מחושב: דברים 27:15-26, 12 מתוך 12. הציטוט של פאולוס הולך אחר תרגום השבעים — מתועד. שאמן של עיבל מוצא את תשובתו בגלטים 3:13 — מפורש.)
תיקהיכן ישוע מציב את האמן שלו
בארבע הבשורות מופיע ἀμήν 106 פעמים — יוחנן 51, מתי 32, מרקוס 15, לוקס 8. מתוכם 101 פותחים אמירה: ἀμὴν λέγω ὑμῖν, "אמן, אני אומר לכם". חמישה חותמים דבר. ארבעה מתוך החמישה הם פסוקי הסיום של ארבע הבשורות עצמן: מתי 28:20 · מרקוס 16:20 · לוקס 24:53 · יוחנן 21:25. החמישי הוא מתי 6:13.
גם נוסחת הנצח של שורת הסיום יחידה במינה אצל מתי: εἰς τοὺς αἰῶνας מופיע ב-Textus Receptus 28 פעמים, ואצל מתי הנוסחה מופיעה פעם אחת בלבד — כאן.
(מחושב, על פי ה-Textus Receptus, 140,987 מילים. 106 מופעי ה"אמן" נספרו באופן ממוכן לפי מקומם בפסוק, ולא נקראו תחבירית אחד אחד; חמשת ה"אמן" החותמים כן נבדקו אחד אחד.)
מומחההאמן שהיוונים תרגמו, והאמן שהשאירו כמות שהוא
אָמֵן מופיע 30 פעמים בנוסח המסורה, מפוזר על פני 24 פסוקים. למתרגמים היוונים הייתה מילה משלהם עבורו, והם השתמשו בה: γένοιτο, "יהי" — לאורך 19 פסוקים, מ-12 הקללות על הר עיבל ועד פסוקי הסיום של ספרי תהילים. רק בספרים המאוחרים ביותר השאירו את המילה העברית: דברי הימים ונחמיה גורסים ἀμήν, בלי תרגום — האמן בהעלאת הארון בימי דוד הוא אחד מהם. "אלהי אמן" של ישעיהו תורגם בדרך עקיפה: "האל האמיתי".
הברית החדשה לעולם אינה מתרגמת אותו. ἀμήν מופיע בה 151 פעמים, מן הבשורה הראשונה ועד הפסוק האחרון של ההתגלות — או 152, למי שמונה גם יחד את שני האמנים החותמים המתחלפים: סטפנוס 1550 מביא את זה של אפסים 6:24, סקריבנר 1894 את זה של רומים 16:20, וכל אחת משתי המהדורות מגיעה כך ל-151. ו-γένοιτο, המילה שבה המתרגמים הקדומים תרגמו את האמן, מופיע בה 17 פעמים — 15 מהן כ-μὴ γένοιτο, "חלילה" — 14 אצל פאולוס ואחת אצל לוקס (20:16) — ואחת בשאלה (מעשי השליחים 5:24).
נותרת אפוא בדיוק אחת. פעם אחת מופיע γένοιτο בברית החדשה כאישור:
> "הנני שפחת האדון; יהי לי כדברך." (לוקס 1:38)
המילה שבה תרגום השבעים תרגם את האמן של התורה ושל תהילים נשמעת בברית החדשה עוד פעם אחת כהסכמה. נערה בנצרת היא שאומרת אותה.
(מחושב: 30 מופעים בנוסח המסורה; החלוקה היוונית נספרה על הטקסט עצמו, עם נרמול סימני ההטעמה, משום שהלמות היווניות בקורפוס העבודה אינן אמינות; 17 מקומות ה-γένοιτο בברית החדשה נבדקו אחד אחד. שה-γένοιτο של מרים הוא אכן אמן — מפורש.)
VII. האמן
אצל ישעיהו נושא אלוהים שם שעשוי מן המילה האחת הזאת: "אלהי אמן" — פעמיים בפסוק אחד, כאילו פעם אחת לא הספיקה. ובסוף הכתובים מתברר שהמילה האחרונה של התפילה עצמה נעשתה לשם. אל הקהילה בלאודיקיה מציג את עצמו המשיח המרומם כך:
לתפילה הזאת די במה שכתוב: הילד אומר בסופה מילה שמתבררת כשם. בו ה"כן", כותב פאולוס, ובו ה"אמן". מי שמתפלל את התפילה עד המילה האחרונה מסיים במקום שבו החלה — אצל מישהו.
על המלך הזקן מוסר הספר עוד דבר אחד: הוא מת בשיבה טובה. ימיו היו צל, כפי שאמר בעצמו — ובסוף הצל ההוא עמדו בן, בית שעתיד היה לקום, ותפילה שמחזיקה מעמד זמן רב יותר מן הבית.
כך מסתיימת התפילה שהחלה ב"אבינו". הילד ביקש כל מה שיש לבקש — שם, מלכות, רצון, לחם, מחילה, שמירה, הצלה — ואז הוא אומר, במילותיו של מלך שכבר ויתר על כתרו: והכול כבר שלך. אין זו אנטי־קליימקס. זו המנוחה. אין עוד צורך לאחוז בדבר; נותר רק לענות.
והילד עונה.
אמן.
לבהמילה האחרונה
שבע פעמים ביקשתם משהו, אם התפללתם את התפילה הזאת — בעניין השם, המלכות, הרצון, הלחם, המחילה, השמירה וההצלה. זה הרבה, והכול הותר; האב עצמו דאג שיקריאו לכם את המילים מראש. אבל השורה האחרונה כבר אינה מבקשת דבר. היא קובעת: המלכות שביקשתם עליה כבר שלו, וגם הגבורה, וגם התפארת. כל הזמן ביקשתם ממי שאצלו הדבר כבר היה בבית.
דוד ידע איך זה מרגיש. הוא שקל את זהבו, כלי אחר כלי, וכשנתן אותו, אמר: כי ממך הכול ומידך נתנו לך. לתת בבית הזה פירושו להחזיר, וזה אינו מרושש איש. מי שמניח אצל האב הזה את כל מה שממילא לא יכול היה לשאת — כתר, מפעל חיים, תקווה — נשאר עם האב עצמו.
ואז נותרת מילה אחת. הבן אישר תמיד את דבריו בעצמו — אמן, אני אומר לכם — כי דברו אינו זקוק לחתימת איש. אבל תחת התפילה הזאת השאיר מקום אחד פתוח, בסוף: מקומו של מי שהקשיב ומסכים. המקום הזה הוא בשבילכם. כדי לענות כפי שעונה ילד שסיים לבקש ונשאר במקום שבו הוא נמצא: אצל אביו.
בביתו של האב הזה, לילד יש המילה האחרונה.