ואל תביאנו לידי ניסיון

I. שלוש פעמים "הנני"

אלוהים קורא, ואיש זקן עונה במילה אחת: הנני.

ואז בא הציווי שהשתיק את כל הדורות שאחריו: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המריה1 — והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך.2 למחרת בבוקר הוא חובש את החמור. לא כתוב מה חשב באותו לילה; כתוב שהשכים בבוקר.

שלושה ימים הם הולכים. המשרתים נשארים מאחור עם החמור; העצים מונחים על כתפי הנער, את האש ואת המאכלת נושא הזקן. ואז נשמעת הקריאה השנייה, והפעם זה הנער: "אבי." ואברהם עונה לבנו בדיוק באותה מילה שנתן לאלוהים: "הנני בני."3

"הנה האש והעצים — ואיה השה לעלה?"

התשובה היא משפט אחד, והיא הפרק כולו במשפט אחד: "אלהים יראה לו השה לעלה, בני." וילכו שניהם יחדו.

פעמיים חותם המספר כך, באותן מילים — לפני שאלת הנער ואחריה: וילכו שניהם יחדו.4 השיחה הקשה ביותר בספר בראשית לא שברה דבר בין השניים. הם עדיין הולכים זה לצד זה.

על ההר נבנה המזבח, העצים נערכים, הנער נעקד ומושם עליהם; היד האוחזת במאכלת מתרוממת. ואז הקריאה השלישית, כפולה ודחופה — "אברהם, אברהם!" — ובפעם השלישית אותה תשובה: הנני.5

שלוש פעמים "הנני" בפרק אחד: אל אלוהים, אל בנו, ושוב אל אלוהים. ואת האמצעית הוא אומר לילד שהוא עומד לעקוד.

זה מה שמחזיק את האב הזה זקוף בניסיון — לא הסבר לדרכי אלוהים, אלא נוכחות זמינה, כלפי מעלה וכלפי מטה בעת ובעונה אחת. הציווי הקשה ביותר שניתן אי פעם לאב אינו מרחיק אותו מילדו: הילד קורא, והוא שם.

II. המילה הראשונה לאהבה

"את בנך, את יחידך, אשר אהבת."

בצירוף הזה מופיע הפועל אהב לראשונה במקרא.6 המילה הראשונה לאהבה בכתובים מתארת אב האוהב את בנו, והיא עומדת במשפט שבו נדרש ממנו למסור את הבן הזה. לשון המקרא מלמדת אהבה מיד במלוא כובדה.

אלהים יראה לו השה — כפשוטו: אלוהים יראה אותו לעצמו. התשובה הזאת, שניתנה לבן בדרך, נעשית בפסגה לשם המקום. כשהאיל נאחז בסבך בקרניו והנער מותר מכבליו, קורא אברהם להר על שם הפועל של תשובתו שלו: יהוה יראה — יהוה יספק; אשר יאמר היום: בהר יהוה יראה.7

דבר אחד יש לומר ביושר: אברהם הבטיח שה, ומה שנתן אלוהים באותו יום היה איל. ההבטחה הייתה של אברהם; מה שסופק היה מאת אלוהים, והוא יצא שונה מן ההבטחה — לא פחות, אבל אחרת.

כך מסתיים הניסיון הקשה ביותר בספר בראשית לא במזבח ריק אלא בשם. המקום שבו נדרש אב להיות מסוגל למסור הכול, אינו נקרא מעתה על שם המאכלת ולא על שם הפחד. הוא נקרא על שם ההשגחה. תחת השם הזה עומדים אב ובן שעלו יחד — ושניהם עדיין שם.

III. אל תביאנו לידי מסה

הפועל של הניסיון מתחיל בהר של אברהם. אחר כך הוא יוצא לדרך: מים מרים במרה, לחם מן השמים במדבר סין, ואין מים ברפידים.8 שלושה מתוך ארבעת הניסיונות הראשונים במקרא עוסקים באוכל ובשתייה.

ברפידים מקבל הניסיון כתובת. העם רב שם עם משה ושואל את השאלה המנסחת את כל מה שניסיון הוא: היש יהוה בקרבנו אם אין? ומשה קורא למקום על שמה: מסה — ניסיון.9 זו שאלת הנער על ההר — איה השה? — אלא שהוא שאל אותה את אביו והמשיך ללכת, יחד; ברפידים נעשתה השאלה לתוכחה.

כשהכתובים החלו לדבר יוונית, קרה משהו לשם המקום הזה: המתרגמים תרגמו אותו. בספר דברים שלהם נקרא המקום במלואו ὁ Πειρασμός, ביידוע, כשם פרטי. המזמור המזכיר את מסה עשה ממנו שם עצם כללי — "יום הניסיון במדבר" — והאיגרת אל העברים מצטטת את המזמור מילה במילה.10 שם המקום נעשה מילה. והמילה הזאת עומדת בבקשה השישית.

אל תביאנו לידי מסה — כך נשמעה הבקשה הזאת למי שקרא את המקרא שלו ביוונית. לא כבקשה לחיים רכים יותר, אלא כבקשת מסלול: לא אל המקום ההוא, לא אל המעיין שבו שוכנת השאלה אם אתה אכן בקרבנו.

וכשהבן עצמו נוסה במדבר, שאב את תשובתו האמצעית בדיוק מן התיק הזה: "לא תנסו את יהוה אלהיכם" — פסוק מסה, מן החלק שבו מתפרש מסע המדבר.11 הוא עצמו כבר נשא 40 ימי רעב — ובמקום שבו יצא העם לריב בשל צמאונו, הוא משיב בלקח שהותירה מסה אחריה.

IV. האל שאינו מנסה איש

יש בברית החדשה משפט שנראה כאילו הוא מוחק את הבקשה הזאת.

"אל יאמר איש בהתנסותו: מאת אלוהים אני מנוסה. כי אלוהים אינו יכול להתנסות ברע, והוא עצמו אינו מנסה איש."12

יעקב מפוגג את המראית הזאת באותה פסקה עצמה. הוא קורא אשרי למי שעומד בניסיון, ובראש האיגרת ממש הוא קורא לזה שמחה גמורה כשנופלים בניסיונות שונים.13 פסוק אחד אחר כך הוא אומר מאין בא הפיתוי באמת: כל אדם מתנסה כאשר תאוותו שלו מושכת אותו אחריה.14

אותו שם עצם, ארבעה פסוקים, שתי משמעויות — ויעקב מפריד ביניהן לא לפי כובדן אלא לפי מקורן. מה שבא — מותר לשאת אותו, והוא נושא כתר. מה שמפתה — בא מתוך הלב פנימה, ומי שתולה אותו באלוהים אינו מכיר אותו.

והכותב לא שכח את ההר. כשהוא זקוק לאדם אחד שאצלו האמונה והמעשה הם אחד, הוא מצביע על המוריה: אברהם אבינו, "בהעלותו את יצחק בנו על המזבח".15 האיגרת המזכה את אלוהים מכל פיתוי תולה את דוגמתה הגדולה ביותר בניסיון הקשה ביותר שניתן אי פעם.

ואז נופלת צורת הבקשה השישית למקומה. לא נאמר "אל תנסנו". נאמר: אל תביאנו לידי — פועל של הובלה, שיש בו כיוון, כאילו הניסיון הוא מקום. ובמקרא של הקורא היווני הוא היה מקום: מסה נקראה שם ניסיון. הניסיון הראשון בכתובים כבר היה מקום: אלוהים הצביע עליו, במרחק שלושה ימי הליכה.

הילד אינו מבקש אפוא שהאב יימנע ממשהו שלפי יעקב הוא ממילא אינו עושה. הוא מבקש את המסלול. לא דרך מסה, אם אפשר. לא אל המעיין שבו עולה השאלה אם אתה אכן שם.

כי זה הדבר האחרון שמסה מספרת על עצמה, והוא מהפך את העניין סיבוב אחד נוסף: ליד המעיין ההוא לא אלוהים ניסה את האדם. העם הוא שניסה אותו — "מה תנסון את יהוה?", שואל שם משה.16

מי שמתפלל "אל תביאנו לידי ניסיון" מבקש אפוא גם זאת: אל תביאני אל המקום שבו אני אנסה אותך.

על האיש שעמו החלה המילה לא נרשם רגע כזה: שלושה ימים והר שלם בלי ריב, בלי שאלה שכנגד — רק שלוש פעמים אותה תשובה, כלפי מעלה וכלפי מטה: הנני.

V. הלילה שבו אמר אותה לפניהם

יש לילה אחד שבו הבקשה הזאת אינה נאמרת בתפילה אלא ניתנת כפקודה.

גת שמנים. שלושה תלמידים במרחק מטחווי אבן, והשינה גוברת על הנאמנות. על ההר של אברהם קראו שלוש פעמים, ושלוש פעמים שבה אותה מילה: הנני. בגן הזה הוא בא שלוש פעמים אל אנשיו ומוצא אותם ישנים — עיניהם כבדות, והם אינם יודעים מה להשיב לו.

מה שהוא אומר הוא הבקשה השישית, אחוזה מן הצד השני: "שקדו והתפללו פן תבואו לידי ניסיון." הוא אומר זאת שוב כשהוא מוצא אותם שוב ישנים; לוקס מניח לה לפתוח את הלילה וגם לסגור אותו.17

אותה מילת יחס, אותו שם עצם — והפועל מן הצד השני. התפילה אומרת: אל תביאנו לידי, ואלוהים הוא הנושא. גת שמנים אומרת: פן תבואו לידי, והתלמיד הוא הנושא. לבקשה יש אפוא שתי ידיות, ובלילה ההוא מתברר מדוע: יש צד של הניסיון המונח אצל האב, וצד המונח אצל הילד — המסלול, והרגליים שלו עצמו.

והוא מצווה זאת בשעה שבה הוא עצמו נכנס אל הניסיון. התלמידים צריכים להתפלל שלא להיכנס אל המקום שאליו הוא נכנס באותו רגע עצמו, מתפלל, ובראש דבריו הפנייה.18

יתר על כן, אצל לוקס אין זה לילה בודד: אחרי המדבר סר השטן ממנו "עד עת מזומנה", ובעלייה הוא אומר ל-12: "אתם הם שעמדתם עמדי בניסיונותי."19 כל השירות כולו עובר שם מניסיון לניסיון.

במוריה נכנסו לתוכו אב ובן, שניהם יחדו; כאן הוא הולך לבדו, במרחק מטחווי אבן מן הישנים — ודאגתו היא שהילדים לא יצטרכו להיכנס.

VI. כל עוד ייקרא היום

האיגרת החוזרת שוב ושוב על ציטוט מסה היא האיגרת אל העברים — היום אם בקולו תשמעו, אל תקשו לבבכם כבמריבה, כיום הניסיון במדבר.21 ובין החזרות האלה תולה הכותב מילה קטנה אחת:

"הזהירו איש את רעהו בכל יום, כל עוד ייקרא היום, פן יוקשה אחד מכם במרמת החטא."22

ה"היום" של בקשת הלחם וה"היום" של מסה הם באיגרת אל העברים אותה מילה. כל יום שבו ילד מבקש לחם הוא גם יום שבו לב יכול להישאר רך — או להתקשות. הבקשה השישית שוכנת ליד הרביעית, כשם שמסה שכנה ליד המן.

ואותה איגרת עונה על הבקשה השישית עוד לפני שנאמרה. "באשר סבל הוא עצמו בהתנסותו, יכול הוא לעזור למתנסים"; "מנוסה בכל כמונו — מבלי חטא".23 מישהו כבר היה אפוא במסה, עד התחתית, והוא לא נשבר שם.

פאולוס מוסיף את הדלת: נאמן האלוהים, אשר לא יניח שתנוסו מעל לכוחכם, אלא עם הניסיון יתן גם את המוצא.24 אפילו למקום הנקרא ניסיון יש אצל האב הזה דלת החוצה.

ופאולוס כותב זאת לאנשים שעליהם אמר זה עתה שמסע המדבר היה להם לדוגמה — אשר אליהם הגיעו קצי העולמים.25

וכשהאיגרת אל העברים מונה את עדיה, עומד הזקן מן המוריה בתוכם, עם המילה שבה החל ההר שלו: "באמונה העלה אברהם את יצחק בהתנסותו; הוא אשר קיבל את ההבטחות הקריב את יחידו."26

ספר בראשית אינו מספר מה עבר עליו בשלושת הימים ההם; כתוב שהשכים בבוקר. האיגרת אל העברים מספרת זאת בכל זאת: הוא חשב שאלוהים יכול להקים את בנו אפילו מן המתים — והוא קיבל אותו בחזרה.