ייעשה רצונך

I. האיש שבחושך

איש יושב בחושך, והוא מבקש שילמדו אותו.

האויב רדף אותו עד הלום. נפשו נרמסה עד עפר, והמזמור מחפש את הדימוי הכבד ביותר שיש בלשון: הושיבני במחשכים כמתי עולם.1 אין מקדש בקרבת מקום, אין צבא מאחוריו, אין מוצא שהוא יכול לראות. מעל השיר עומד שם אחד: לדוד.2

הדבר המפתיע ביותר במזמור הזה הוא האופן שבו הוא נפתח. לא באויב — בבקשה מאלוהים שיימנע ממשהו: ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי.3

האיש שבחושך יודע שאם ידקדקו עמו, אין לו על מה להישען. לכן אינו מבקש את זכותו. הוא נזכר במה שראה מן האלוהים הזה — זכרתי ימים מקדם, הגיתי בכל פעלך — ופורש את ידיו כאדמה צחיחה אל הגשם.4

מי שיושב כך יודע מה עליו לבקש. הצלה — ואת זאת הוא אכן מבקש, בהמשך, במפורש.5 אבל באמצע המזמור עומדת בקשה אחרת, והיא אינה רוצה לצאת מן החושך; היא רוצה לעבור דרכו.

"השמיעני בבקר חסדך כי בך בטחתי, הודיעני דרך זו אלך."6

ואז, מעט הלאה באותו מזמור, נאמר המשפט:

"למדני לעשות רצונך כי אתה אלוהי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור."7

מי שתעה, שואל לדרך. מי שנרדף, מבקש מחסה. האיש הזה מבקש הוראה. הוא אינו מתייחס לרצון האלוהים כאל גזר דין שנוחת עליו, אלא כאל מקצוע שעדיין אינו שולט בו — ואל החושך ככיתת לימוד שבה המורה זמין כרגיל.

אפילו הבקשה הראשונה של התפילה נמצאת במזמור הזה, פסוק אחד אחר כך: למען שמך יהוה תחיני.8 האיש שבחושך מתפלל את ענייני התפילה לפי סדר מצוקתו — ובתוך כך אינו מרפה מן הרצון ללמוד.

II. "למדני" ו"למדנו"

מאות שנים אחר כך עומד תלמיד ומחכה שרבו יסיים להתפלל. כשהוא חדל, שואל התלמיד: "אדוני, למדנו להתפלל."9

ביוונית — השפה שבה נכתבה הבשורה — מתחבר כאן משהו. הפועל שבו מנסח התלמיד את בקשתו מופיע בפסוק המזמור של האיש שבחושך. וגם מושא הבקשה השלישית של התפילה מופיע באותו פסוק עצמו. למדני — לעשות רצונך.

דוד ביקש: למד אותי. התלמיד מבקש: למד אותנו. ומה שדוד ביקש ללמוד הוא בדיוק מה שהתפילה נותנת לילד לבקש: רצונך.

פסוק מזמור אחד כבר נושא את שני החצאים — הבקשה ללמוד, והרצון כחומר הלימוד. התפילה מתחילה במקום שבו המזמור הזה כבר ישב: אצל ילד שעדיין אינו שולט במקצוע, ואב שרוצה ללמד אותו.

המזמור אינו מצייר את השיעור כגזר דין. לא כתוב בו שהרצון נכפה; כתוב בו מורה שהולך לצדך — רוחך טובה תנחני בארץ מישור. מי שמלמד ילד ללכת אינו דוחף אותו קדימה; הוא הולך לצדו, ובוחר את הקרקע המישורית. כך שואל האיש שבחושך על רצון אלוהיו: כעל דבר שלומדים ממי שנשאר לידך.

III. מה שכבר קרה

יש מזמור אחד שמתייחס לבקשה השלישית כאל חדשות ישנות.

"כל אשר חפץ יהוה עשה — בשמים ובארץ."10

עשה. זמן עבר. מה שהילד מבקש — ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ — מזמור 135 מדווח כעובדה מוגמרת, באותו שורש ובאותו ציון מקום. ביוונית הפסוק והבקשה כמעט נבלעים זה בזה; ההבדל הוא במילת יחס אחת.

אין כאן סתירה; זה חושף את הבקשה. הבקשה השלישית אינה מטילה ספק אם האב יעשה את רצונו — המזמור כבר ענה על כך. מה שהיא מניחה לפניו הוא דבר אחר: שהארץ תהיה כמו שהבית כבר הוא. בשמים רצונו אינו נושא למאבק; שם קוראים לו פשוט מה שקורה. הילד מביט סביבו, רואה שכאן המצב אחר, ומניח את ההבדל לפני אביו.

ציון המקום עצמו נדיר, ובמקום שבו הוא מופיע בתפילה, הוא בא מפי משה, מפי דוד ומפי שלמה — אנשים שידעו מה פירוש הדבר להיות אחראי ליותר מאשר לעצמך.11

האמצעי מבין השלושה הוא האיש מן החושך עצמו, ביום אחר בחייו: בחצר מלאה עם, עם כל מה שנאסף לבית אלוהיו, והוא מחזיר את הכול בשתי ידיים — כי ממך הכל ומידך נתנו לך.12

משה הוא הקדום שבשלושה. הוא התחנן על דבר אחד — אעברה נא ואראה את הארץ הטובה — והתשובה הייתה לא. אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.13

האיש שהיה הראשון להתפלל אל האל "בשמים ובארץ" לא קיבל את רצונו שלו. הוא קיבל משהו אחר: עלה אל ההר, וראה את הארץ. גם הבקשה השלישית עברה דרכו, מאות שנים לפני שקיבלה מילים, והיא לא שברה אותו — לא כתוב שהתלונן; כתוב שעלה.14

אצל שלמה, הצעיר שבשלושה, היה הדבר הפוך: תפילתו עם ציון המקום הזה נשמעה בחנוכת הבית, והיא נענתה בעוד העם עומד שם.15

לא למשה, כן לשלמה, וביניהם דוד שהחזיר הכול — רצונו של האל הזה אינו נלכד בתבנית אחת. מה ששלוש התפילות חולקות אינו התוצאה; זו הכתובת. והאיש שבאמצע הכיר את הכתובת הזאת משני צדדיה: בידיים מלאות בחצר, בידיים ריקות בחושך.

IV. "ייעשה לך"

מתי שומר את הבקשה השלישית — והוא שומר עוד דבר, מפוזר לאורך הבשורה שלו, וזה משנה את האופן שבו הבקשה נשמעת.

שר מאה מכפר נחום בא בעבור עבדו המשותק, ורואה את עצמו קטן מכדי לארח את המורה תחת קורתו: רק אמור דבר. הוא עצמו מסביר מדוע זה מספיק — הוא איש בעל סמכות, הוא אומר לזה לך והוא הולך — והוא מזהה במורה מישהו שדברו אינו יכול ליפול בדרך.16

על ההכרה הזאת ישוע מתפלא בקול, ותשובתו מסתיימת כך: "כאשר האמנת, כן ייעשה לך." שני עיוורים הולכים אחריו וצועקים, עד לתוך הבית; הוא נוגע בעיניהם: "כאמונתכם ייעשה לכם."17

ואז השלישית, והיא החדה מכולן. אישה מאזור צור וצידון — זרה, לא בת הבית — זועקת למען בתה. תחילה היא מקבלת שתיקה, אחר כך דחייה שעניינה כלבים ולחם הבנים, והיא אינה זזה ועונה מן הרצפה: גם הכלבים אוכלים מן הפירורים. אז מתהפכת השיחה, והוא אומר:

"הו אישה, גדולה אמונתך. ייעשה לך כרצונך."18

כאן עומד הפועל של הבקשה השלישית — וגם המילה של הרצון, אלא שהרצון הוא רצונה. המילה שבה הילד מתפלל "ייעשה רצונך" היא המילה שבה הוא אומר לשלושה בני אדם: לך ייעשה. ואצל האישה במלואה: ייעשה לך כרצונך.

זה מעמיד את הבקשה השלישית באור אחר. היא אינה כניעה לכוח עליון שממילא יעשה את שלו. היא צד אחד של שיחה — ובאותה בשורה עצמה רואים שהצד השני של השיחה יכול להשיב דבר כזה.

אב שמניח לאם כנענית להפציר בו עד שהוא מבטיח לה את רצונה שלה אינו חומה שהבקשות ניתזות ממנה. הוא מישהו שמקשיב, ולפעמים אומר את ההקשבה בקול. אם רצון האלוהים הוא מקצוע, כפי שביקש האיש שבחושך, הרי שגם זה חלק מחומר הלימוד: הצד השני של השיחה יכול לומר "ייעשה לך".

קצין רומי, שני עיוורים לצד הדרך, אם מארץ גויים — בכל שלוש הפעמים נלווית סיבה, ובכל פעם אותה סיבה: כאשר האמנת · כאמונתכם · גדולה אמונתך. ה"ייעשה לך" של המורה הזה אינו נוחת על דרגה או על ייחוס; הוא נוחת על אמונה, היכן שהיא נמצאת. אצל האם כתוב גם מה פעל הדבר: מאותה שעה הייתה בתה בריאה.19

V. הלילה שבו התפלל אותה

פעם אחת מתפלל מישהו את הבקשה השלישית מילה במילה, והשעה לילה, והמתפלל הוא הוא עצמו.

"אבי, אם אין הכוס הזאת יכולה לעבור ממני בלי שאשתה אותה — ייעשה רצונך."20

פעמיים נשמרה תפילתו באותו לילה מילה במילה, ושני דברים חוזרים בשתי הפעמים: המשפט נפתח באבי, והבקשה השלישית עומדת בסופו. מה שעומד בין השניים הוא הדבר הכבד ביותר שאדם יכול להוציא מפיו — והוא נאמר אל אב, לא אל גזרת גורל.

בין הפעם הראשונה לשנייה זז, יתר על כן, דבר מה. בפעם הראשונה: אם אפשר, תעבור ממני הכוס הזאת. בפעם השנייה: אם אינה יכולה לעבור בלי שאשתה אותה — ייעשה רצונך. אותו לילה, אותן ברכיים, אותה כוס; רק המשפט נע, מן האפשרות אל הרצון. כך נשמעת הבקשה השלישית כשלומדים אותה — לא בבת אחת, אלא בשתי תפילות ושתיקה ביניהן.

יש גם פעם שלישית, ומתי מוסר רק איך נשמעה: הוא התפלל שוב, באותו דבר.21 כך נשמע שיעור שנלמד: אומרים אותו בעל פה. מה שביקש האיש שבחושך — למדני לעשות רצונך — מודגם בגן הזה, בחושך אחר.

האדם היחיד שהתפלל אי־פעם את הבקשה הזאת כשהכול מונח על הכף, קרא לו קודם "אבי".22 סדר הדברים בגת שמנים הוא סדר התפילה — קודם הפנייה, אחר כך הרצון. אחר כך הוא קם ומעיר את הישנים: קומו ונלכה — הנה קרב המוסר אותי.

VI. עבד וילד

מזמור 143 מסתיים בחתימה, והיא כנה: כי אני עבדך.23

עבד. זו אינה סתם מילת סיום: דוד קורא לעצמו כך במזמור הזה פעמיים — בראשו, כשהוא מבקש שלא יבוא עמו במשפט, ובסופו ממש.24 המזמור ממוסגר במילה האחת הזאת. בתוך המסגרת עומד כל מה שביקש — השיעור, הרצון כחומר לימוד, הרוח ההולכת לצדו — אבל המסגרת עצמה נשארת: עבד מדבר עם אדונו.

התפילה מציבה סביב אותה בקשה מסגרת אחרת: אב. דוד התפלל את תוכן הבקשה השלישית מאות שנים מראש, בחושך, על הצד הטוב ביותר — והתפלל אותה כעבד. שהילד רשאי להתפלל אותה כילד, אין זה בזכות דוד ולא בזכות עצמו; זו המילה הראשונה של התפילה ששינתה הכול.

המזמור עצמו אינו מוציא את האיש מן החושך. לא כתוב שהגיע הבוקר; כתוב שהוא ביקש את הבוקר, ואת השיעור. שם הוא יושב, עד השורה האחרונה: עבד בחושך, המבקש מאדונו שילמד אותו.