פרק 18
שפת השמים — והעיר שאין בה מקדש
התגלות 19:1-8 · 21:22-22:5
18 דק׳ קריאה
במבט אחד
השורה שיש בה את שלושתן [הממלכה, הגבורה והתפארת] יחד אינה מושרת בספר הזה [ההתגלות]. היא נאמרת.
מן השתיקה אל העיר
1התגלות 18:22-23
בבל
המוזיקה נדמת; אחרון לכול נאלם קול החתן והכלה
2התגלות 19:1-6
המון רב
הללויה: שלוש פעמים "כמו", ואף אחת מהן אינה הדבר עצמו
3התגלות 21:22
העיר
מקדש לא ראיתי: האדון האלוהים הוא מקדשה, והשה
4התגלות 22:5
עבדיו
"והם ימלכו לעולמי עולמים"
ναόςמקדש16× ההתגלות
מקום
חסר
מישהו
15 פעמים מקום, והאחרונה שבהן כדי להיעדר; בפעם השש־עשרה הוא מישהו.
מחושב, על פני 140,987 מילים, לפי ערך מילוני
- מחושב אין פסוק בהתגלות שיש בו βασιλεία, δύναμις וגם δόξα יחד; השורה היחידה בברית החדשה שיש בה את השלוש היא מתי 6:13ב. דוגמת הנגד: בהתגלות 12:10 יש ממלכה וגבורה, ובמקום השלישי הישועה; המדידה סופרת מילים, לא מחשבות. מעמדה הטקסטואלי של מתי 6:13ב מנומק בפרק 10.
- מפורש שה-ναός האחרון הוא מישהו, ושהעיר שנאלמה וההללויה עונות זו לזו.
I. הקול
הדבר האחרון ששמע על העיר שנפלה היה מה שלא יישמע בה עוד לעולם.
כך מסתיימת בבל: המוזיקה נדמת, הנר כבה, והקול האחרון לגמרי שנאלם בה הוא קולם של חתן וכלה. הזקן שעל האי כתב זאת כפי שנאמר לו — שתיקה שאין לה סוף.
ואז, הוא כותב, אחרי כן, הוא שומע אותו.
המילה שבה הקול פורץ אינה אפילו יוונית. זו עברית, בתעתיק לאותיות יווניות, הקריאה העתיקה ביותר של מזמורי תהילים: הללו־יה — הללו את יה. בכל הברית החדשה המילה הזאת מופיעה רק בעמוד הזה. שפת השיר הישן לא אבדה בדרך; מתברר שהיא נשמרה, ומתברר שהיא השפה של מעלה.
הקול נמשך. פעם שנייה הוא נשמע, מעל עשן העיר העולה; פעם שלישית, כשהזקנים וארבע החיות נופלים ארצה. ואז יוצא קול מן הכיסא: "הללו את אלוהינו, כל עבדיו, ויראיו, הקטנים והגדולים." הקטנים נזכרים ראשונה.
ואז הוא מתעצם לכדי דבר ששפתו כבר אינה משיגה.
שלוש פעמים "כמו". האיש שבמשך חצי מאה מצא מילים לכול — לכיסא, לשה, למפלתה של עיר עולם — מנסה שלוש פעמים, ושלוש פעמים הוא נאלץ לחמוק אל השוואה, ואף אחת מן השלוש אינה הדבר עצמו. המון — לא; מים — לא; רעמים — גם לא. אין על הארץ קול שזה דומה לו. הוא שומע את השמים שרים במלוא הקול, והדבר היחיד שעטו מצליח לזהות בו הוא שאין הוא דומה לשום דבר שהוא מכיר.
והשיר עצמו צופה קדימה: "נשמחה ונגילה ונתנה לו תפארת, כי באה חתונת השה, ואשתו הכינה את עצמה." העיר שנפלה איבדה, אחרון לכול, את קול החתן והכלה; הדבר הראשון שהשמים שרים אחר כך הוא חתונה.
יוחנן כותב. דבר עוד לא ראה — הוא שומע. והוא כותב את מה שהוא שומע במילה היחידה שניתנה לו: כמו.
II. על מה הם שרים
זו אינה הפעם הראשונה שהוא שומע את השמים שרים. לאורך כל הספר שרו — סביב הכיסא, בפתיחת המגילה, בשופר השביעי — ושוב ושוב חוזרות אותן מילים, בכל פעם בסדר אחר ובחברה אחרת: תפארת, גבורה, כבוד, חכמה, תודה, ישועה. מי שכתב את כולן, כמוהו, כבר יודע את אוצר המילים של מעלה בעל פה.
אבל שורה אחת אין הם שרים לעולם.
הממלכה מופיעה בשירים, והגבורה מופיעה בהם, והתפארת מופיעה בהם — מפוזרות, בזוגות מתחלפים, מן החזון הראשון ועד ההללויה הזאת. יחד, בשורה אחת, אין השלוש מופיעות בשום מקום בספר כולו. שיר אחד מתקרב: הוא מעמיד את הממלכה והגבורה זו לצד זו, ובמקום שבו הייתה יכולה לעמוד התפארת, עומדת הישועה. קרוב מזה הוא אינו מגיע.
השורה שיש בה את שלושתן יחד אינה מושרת אפוא בספר הזה. היא נאמרת. על הארץ, בידיים שלובות, מפי ילד המסיים את תפילתו לפני השינה:
המדידה אינה אומרת יותר מזה: שהמילים מושרות למעלה מפוזרות, ושבשורת הסיום של התפילה הן עומדות יחד. מדוע כך — אין פסוק אחד שאומר זאת, ואיש אינו צריך להשלים זאת. דבר אחד נשאר מזה, ודי בו: הילד האומר את השורה הזאת אינו מדבר בשפה זרה. כל מילה בה מושרת במקום שאליו הוא בדרך. הוא רק אומר אותן — יחיד — בנשימה אחת.
באוזניו של הזקן שעל האי שתי השפות: השיר שאינו יכול לתאר, והתפילה ששמע פעם, יחד עם 11 אחרים, כשנאמרה לפניהם לדוגמה.
תיקעל מה הם שרים
מזמורי השבח של ההתגלות, והמילים המופיעות בהם:
(מחושב: נבדק פסוק אחר פסוק לפי הצורות. ⚠ הטבלה הורכבה ביד מתוך מקומות השבח הידועים ואינה ממצה.)
מדידת האפס: בכל ההתגלות אין אף פסוק שבו βασιλεία, δύναμις וגם δόξα מופיעות יחד — החיפוש נעשה על השורשים βασιλει-, δυναμ- ו־δοξ-, על פני כל פסוקי הספר. (מחושב.) השורה היחידה בברית החדשה שיש בה את השלוש יחד היא מתי 6:13ב — שורת הסיום של התפילה.
דוגמת הנגד שייכת לכאן, והיא החזקה ביותר שיש: ב־12:10 יש שתיים מן השלוש — ממלכה וגבורה — ובמקום השלישי עומדת σωτηρία, הישועה. מי שרוצה, קורא שם את אותה מחשבה במילים אחרות; המדידה סופרת מילים, לא מחשבות, והיא אינה מכריעה בשאלה הזאת. (גבולה של המדידה עצמה.)
⚠ מעמדה הטקסטואלי של מתי 6:13ב — שבחלק מן המסורת שורת הסיום חסרה — מנומק בפרק 10 ואינו נשקל כאן מחדש. (העמדת מדידת האפס ושורת הסיום זו לצד זו — מפורש; אין פסוק אחד שאומר אותה.)
III. האיש שמדד את המקדש
כמה חזונות קודם לכן נדחק לידו קנה, כמו מקל מדידה, וקול אמר לו מה עליו למדוד.
את המבנה הזה מדד אפוא הוא עצמו, ואת הגבול עמו: עד כאן כן, מעבר לזה לא. ולאורך כל הספר נשאר המבנה בתמונה — קולות יצאו ממנו, מלאכים יצאו ממנו, וברגע הכבד מכולם נתמלא עשן מכבוד האלוהים, ונאמר שם: איש לא יכול היה לבוא אל המקדש עד אשר תכלינה שבע המכות. אפילו בשמים נשאר המקדש מקום שבו עומדים בחוץ ומחכים.
ואז הוא עומד בעיר שירדה, ומביט סביבו, וכותב משפט הפותח במה שחסר.
פעמיים נופלת המילה במשפט האחד הזה: פעם אחת כדי לומר שהמבנה אינו שם, ופעם אחת כדי לומר מי עומד במקומו.
בבית הזה כבר נכתב על ההיעדר הזה. בכל עיר של העולם העתיק עמד מקדש — מקום שהלכו אליו כדי לפגוש את האלוהים, "מבנה שסימן את המרחק". זה מה שמקדש הוא, כל מקדש, גם זה שנמדד: מרחק, קבוע באבן. ההולך אליו אומר בכך שהאלוהים שוכן במקום אחר ממנו.
לעיר הזאת אין מקדש. דבר אינו חסר בה; המרחק הוא שחסר. האיש שפעם נדרש למדוד את הגבול — עד כאן כן, מעבר לזה הגויים — עומד בעיר שאין בה פנים וחוץ. והגויים, שאז נותרו מחוץ למדידה, מתהלכים עתה באור: "והגויים יתהלכו באורה."
מומחה16 פעמים מקדש
ναός, "מקדש", מופיע 16× בהתגלות, ב־13 פסוקים: 3:12 · 7:15 · 11:1 · 11:2 · 11:19 (2×) · 14:15 · 14:17 · 15:5 · 15:6 · 15:8 (2×) · 16:1 · 16:17 · 21:22 *(2×)*. (מחושב על פי ה־Textus Receptus, 140,987 מילים, לפי ערך מילוני.)
שתי ההופעות האחרונות עומדות במשפט אחד — καὶ ναὸν οὐκ εἶδον ἐν αὐτῇ, ὁ γὰρ Κύριος ὁ Θεὸς ὁ παντοκράτωρ ναὸς αὐτῆς ἐστι, καὶ τὸ ἀρνίον (21:22): תחילה כשלילה, ואחר כך כשם. 15 פעמים המקדש בספר הזה הוא מקום; בפעם השש־עשרה הוא מישהו. (הספירה — מחושב; המשפט האחרון — מפורש.)
ייחוס. הקריאה עצמה — שהמקדש היה "מבנה שסימן את המרחק", ושהיעדרו פירושו שהמרחק הוסר — שייכת לספר ההתגלות נפתחת (על התגלות 21-22). מה שהפרק הזה מוסיף הוא הספירה: שהמילה עוברת לאורך כל הספר, ובאחרון מ־13 הפסוקים היא נופלת פעמיים, אחת מהן כדי להיעדר.
IV. הכתובת
התפילה של הספר הזה פותחת בכתובת: שבשמים. ומן ההתחלה היה עם הכתובת הזאת דבר אחד: כל מה שבא מאחוריה, בא למטה. הלחם ירד. הבן ירד. ועכשיו ירדה גם העיר, האחרונה בשורה, והשורה שלמה.
כאן עומד היעד שאליו רצתה התנועה הזאת כל הזמן. בעיר אין עוד חדר שבו האלוהים שוכן בנפרד, ולכן אין עוד מה לגשר. כתובת התפילה משתנה; לא משום שהאב עבר דירה, אלא משום שהמרחק איננו.
ומה שקורה בעיר לבקשה על הלחם, ניכר ברחובה הראשי. באמצע הרחוב, משני עברי הנהר, עומד עץ החיים,
אין עוד צורך לבקש אותו — לא משום שהבקשה נעשתה קטנה מדי, אלא משום שהאספקה בנויה בתוך העיר. הוא צומח שם. ילד מבקש לחם כל עוד הלחם צריך לבוא מבחוץ; בבית האב הוא עומד על השולחן, ולעולם אינו נגמר.
כך שב הביתה דבר אחר דבר. השערים אינם נסגרים ביום, ולילה אין שם. מה שאיים על ילדיו בעולם הישן — אותו השמיט בשעת הבנייה; כל מה שאיננו עוד, נספר במקום אחר. עבדיו יראו את פניו, ושמו יהיה על מצחותיהם — על המצח הזה נכתב במקום אחר ספר שלם, והדפים ההם נשארים שם. ואז הסוף, הפסוק האחרון של החזון, הדבר האחרון שיוחנן מקבל לכתוב על האנשים שבעיר:
הפועל של ההללויה — האדון האלוהים, הכול יכול, קיבל את המלוכה — עומד כאן שוב, והוא עומד בזמן עתיד, והוא עוסק בהם. הילד שבכל ערב ביקש שהמלכות תבוא, אינו מקבל בסוף הכתובים מקום של צופה מן הצד. הוא מקבל אולם כס בלי קירות, ופועל בלשון רבים.
מומחהשתי ספירות
ἀλληλουϊά מופיעה 4× בכל הברית החדשה — וכל ארבע ההופעות בהתגלות 19: פסוקים 1 · 3 · 4 · 6. (מחושב.) המילה שהכנסייה שרה יותר מכל מילה אחרת מופיעה בכתבי הברית החדשה בעמוד אחד בלבד — העמוד שבו השמים שרים במלוא הקול. זהו התעתיק היווני של המילה העברית הַלְלוּ־יָהּ, "הללו את יה".
βασιλεύω, "למלוך", מופיע 7× בהתגלות: 5:10 ("נמלוך") · 11:15 ("הוא ימלוך") · 11:17 ("קיבלת את השלטון") · 19:6 ("קיבל את המלוכה") · 20:4 · 20:6 · 22:5 ("הם ימלכו"). (מחושב, לפי ערך מילוני.) התנועה טמונה בצורות: הוא ימלוך — אתה קיבלת — הוא קיבל — הם ימלכו. מה שמתחיל כהבטחה, נעשה בשופר להודיה, בהללויה לעובדה מוגמרת — ובפסוק האחרון של החזון עובר הפועל אל העבדים, לעולם. (הצורות — מתועד; שהסדרה היא תנועה — מפורש.)
⚠ ב־11:17 וב־19:6 עומד האאוריסט ἐβασίλευσας/ἐβασίλευσεν — בתרגום קונקורדנטי קפדני "מלכת" / "מלך"; הצורה מובאת כאן באופן אינגרסיבי ("קיבלת את השלטון / קיבל את המלוכה"), משום שהאאוריסט מציב את העלייה לשלטון, לא את משכו. (בחירת תרגום, מנומקת; הקונקורדנציה נשארת גלויה במילת היסוד האחת.)
V. הקול שעוד חסר
הזקן שמע עכשיו הכול וראה הכול. השיר שלא דמה לשום קול של הארץ, העיר שבה לא נותר עוד דבר לקנה המדידה שלו לעשות, הפנים שעבדיו יראו. ספרו כמעט מלא.
קול אחד עוד חסר בו.
כי כל השיר מן ההתחלה היה עליה — באה חתונת השה, ואשתו הכינה את עצמה; וניתן לה להתלבש פשתן דק, טהור ומבהיק. השמים שרו על הכלה; המונים, מים ורעמים שרו על הכלה. היא עצמה עדיין לא אמרה מילה אחת בכל הספר הזה.
נותר עוד עמוד אחד. בו מגיע תורה לדבר.
לבשפת הבית
הערב, כשתתפללו את התפילה הזאת ותגיעו לשורה האחרונה — כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים — אל תמהרו.
כל מילה בשורה הזאת מושרת במקום שבו מצפים לכם. הממלכה מושרת שם, והגבורה, והתפארת — בקול שיוחנן נזקק בשבילו שלוש פעמים ל"כמו", ובכל זאת לא יכול היה לתארו. את הקול הזה אינכם מכירים עדיין. אבל את המילים אתם כבר מכירים.
כך לומד ילד את שפת אביו: בבית, בקטן, שנים לפני שהוא יודע מה נושאות המילים כולן. הוא חוזר עליהן אחרי אביו, בכל ערב, בחושך, בידיים שלובות — ובכך הוא מתאמן, בלי לדעת, בשפתו של בית שעוד לא היה בו מעולם ושבכל זאת הוא שלו.
יבוא יום שבו המרחק איננו — יום שבו אפילו ה"כמו" כבר לא יהיה נחוץ. וביום ההוא לא יהיה צורך לתרגם לכם דבר. תשמעו את ההמון, את המים, את הרעמים — ותבינו, מיד, הכול. כי זו השפה שאביכם שם בפיכם, ואתם דיברתם אותה כל ימי חייכם, בכל ערב, בסיום: לך הממלכה והגבורה והתפארת.
לעולמי עולמים. אמן.