פרק 16
שבע הבקשות בלילה
התגלות 12-14
25 דק׳ קריאה
במבט אחד
על כל אחת מן השבע [הבקשות] נלחמים מעל לראש ההוא [של הילד המתפלל] — והתוצאה כבר הוכרזה בשמים.
התנין, ושלוש חבורות
1התגלות 12:9-10
התנין
הושלך; למעלה מכריז קול על המלכות
2התגלות 12:14
האישה
נזונה, הרחק מעיני הנחש
3התגלות 12:17; 13:10; 14:12
יתר צאצאיה
לא נזונים אלא מוחזקים: התמדה
שלוש חבורות משטיחות שדה דק יותר; הספר המשכילים מונה שש, חלק-שלם ולא זהות
4התגלות 7:16
ההמון מן הצרה הגדולה
לפני הכיסא: "לא ירעבו עוד"
מי הוא ההמון הזה, פרק זה אינו מכריע
"תבוא מלכותך"
התפילה מבקשת, בערב
"עתה באה הישועה והגבורה והמלכות של אלוהינו"
הקול מכריז, בלשון עבר, כמעשה גמור (התגלות 12:10)
המלכות והגבורה: שתיים משלוש המילים של שורת הסיום; במקום התפארת עומדת הישועה.
τρέφωלהזין2× ההתגלות
האישה
היתר · 0
פעמיים להזין בכל ההתגלות, בשתי הפעמים על האישה; אצל היתר אין אף פועל הזנה אחד.
מחושב, על פי ה-Textus Receptus, לפי ערך מילוני
- מחושב מילות המפתח של שבע הבקשות בהתגלות: ἄρτος, ὀφείλημα ו-ῥύομαι 0×.
- מפורש שבקשת הערב והכרזת הלילה נושאות זו את זו; הכתוב אינו קושר את הקשר הזה בשום מקום.
I. הושלך
פורצת מלחמה בשמים. מיכאל ומלאכיו נלחמים בתנין, והתנין נלחם בחזרה, הוא ואשר לו — ואינו עומד בה. לא נמצא לו עוד מקום בשמים. ואז הוא נופל, והכתוב מצרף אליו בנפילתו את כל שמותיו, כאילו אסור שמישהו יחמיץ מי נופל כאן:
ארבעה שמות, כיוון אחד: מטה. ובעודו נופל, פורץ למעלה קול:
תפילת הערב אומרת: תבוא מלכותך. היא מבקשת דבר שעוד אינו; לכן היא מבקשת. ובלילה הזה קול קורא שהיא באה — לא משאלה ולא צפייה, אלא הכרזה, בלשון עבר, כמעשה גמור.
מי שמכיר את סוף התפילה — כי לך הממלכה והגבורה והתפארת — שומע בקריאה הזאת שתיים משלוש מילותיו. שתיים, לא שלוש: במקום התפארת עומדת כאן הישועה.
לקול יש גם מחצית שנייה, על מקטרג שהוצא מן האולם לתמיד. אבל משפט אחד מפיו אני לוקח עמי, כי האנשים שהוא מדבר עליהם חוזרים בהמשך הלילה הזה:
ואז השמחה מתהפכת. אותו קול שמכריז על המלכות משמיע אוי:
זה המשפט שמניע את שאר הלילה. הוא לא השתחרר; הוא הושלך. הוא בא לא כמנצח אלא כמפסיד, וכל מה שיעשה מכאן והלאה, הוא עושה על שעון שאוזל ושלא הוא כיוון.
הוא אינו נופל אל האין; הוא נופל אל עולם מיושב — אל יושבי הארץ והים, שעליהם הוכרז זה עתה האוי. וביניהם עומדת אישה. היא הראשונה שיחפש.
מסהמה מכריז קול מן השמים
פעמיים נשמעת בפרקים האלה הכרזה מן השמים, ובשתי הפעמים בא הפועל בלשון עבר, כמעשה גמור.
התגלות 11:15, בשופר השביעי: ἐγένοντο αἱ βασιλεῖαι τοῦ κόσμου, τοῦ Κυρίου ἡμῶν καὶ τοῦ Χριστοῦ αὐτοῦ — "ממלכות העולם היו לאדונינו ולמשיחו, והוא ימלוך לעולמי עולמים." (ה-Textus Receptus גורס רבים, "ממלכות"; הנוסח הביקורתי יחיד. לנקודה שלהלן אין לכך משקל: שניהם גורסים אאוריסט — קרה, לא עומד לקרות.)
התגלות 12:10, בנפילת התנין: ἄρτι ἐγένετο ἡ σωτηρία καὶ ἡ δύναμις καὶ ἡ βασιλεία τοῦ Θεοῦ ἡμῶν — "עתה באה הישועה והגבורה והמלכות של אלוהינו." אותו ἐγένετο, ולפניו ἄρτι: "עתה", "זה עתה" — הרגע עצמו.
הניחו לצדו את סוף התפילה, כפי שהספר הזה מתפלל אותה: "כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים." שתיים משלוש המילים מופיעות בקריאה של 12:10 — ἡ βασιλεία, המלכות, ו-ἡ δύναμις, הגבורה. השלישית לא: במקום ἡ δόξα, התפארת, עומדת ἡ σωτηρία, הישועה. (מחושב; ההשוואה נשענת על נוסח התפילה כפי שה-Textus Receptus מביא אותו במתי 6:13.) לכן אין כאן טענה שהקול של 12:10 הוא הדוקסולוגיה של התפילה — שתיים משלוש אינן ציטוט. מה שכן ודאי: הילד מבקש בערב "תבוא מלכותך", ומוסיף מיד למי המלכות והגבורה; ובלילה קול מכריז על שתיהן כעובדה מוגמרת. התפילה מבקשת; הקול מכריז. (הכתובים: מתועד; שהבקשה וההכרזה נושאות זו את זו כך — מפורש.)
המחצית השנייה של אותו פסוק — "כי הושלך המקטרג על אחינו" — נדונה בהמשכילים, פרק 8: "אולם בלי מקטרג — לתמיד." חצי הפסוק הזה נשאר שם.
II. הרחק מעיניו
וכאשר רואה התנין שהושלך ארצה, הוא יוצא במרדף אחר האישה שילדה את הבן. הילד שביקש לבלוע נלקח ממנו — נחטף אל האלוהים ואל כיסאו, הרחק מהישג ידו. מה שנותר לו הוא האם.
ואז מתברר שכבר מזמן דאגו לה.
מקומה. היא אינה בורחת אל ריק; היא בורחת אל כתובת. קודם לכן בפרק הזה זה כבר נאמר, בצורת פועל שאומרת הכול: מקום שהאלוהים הכין — מוכן עוד לפני שמישהו בכלל ברח. ובמקום ההוא היא נזונה. מי מזין אותה, הכתוב אינו אומר; הפועל בא בצורה שמעלימה את הנותן. מי ששמע אי פעם על המן, מכיר את הסגנון: לא אסם, לא מלאי, לא יד נראית — מקום, ומזון, ומחר שוב.
התנין עושה מה שנחש עושה. הוא יורק אחריה נהר, מים כזרם מפיו, לסחוף אותה. ואז האדמה עצמה בוחרת צד:
יותר מזה אינו מקבל. מדבר שנסגר, נהר שנעלם בחול — ואי שם בפנים, הרחק מעיניו, שולחן ערוך. הבקשה הרביעית של תפילת הערב היא בקשת לחם: את לחם חוקנו תן לנו היום. המילה לחם אינה נאמרת בכל הלילה הזה. מה שנאמר הוא מה שהמילה מתכוונת אליו: מישהי אוכלת, יום אחר יום, מיד שאינה רואה.
היא נזונה. הוא עומד מול מדבר סגור.
III. הוא הלך
הוא הלך. זה המשפט החשוף ביותר בפרק, ויש בו הפרדה שלמה: אותו לילה, אותו עם, אותו אויב — וגבול שאינו יכול לעבור, ושדה קרב שאליו כן יכול לעלות. שלוש חבורות. נחטפים, נשמרים, נמסרים. למעלה, דרכו, מתחתיו. עם אחד, זמן אחד, שני גורלות: האם במדבר, מוגנת ומוזנת; ילדיה האחרים בשדה הקרב, מותקפים ומובסים.
המצלמה עוקבת אחריו אל שדה הקרב. מה שמחכה שם ליתר, נכתב בלי ריכוך אחד:
הדבר ניתן לו — גם מלחמתו היא מלחמה מותרת, עם גבול שמישהו אחר משרטט. אבל בתוך הגבול הזה הלחץ מלא. החיה פתחה את פיה "לגדף את האלוהים: לגדף את שמו", והיא כותבת את שמה שלה על ידי ימין ועל מצחים:
איש אינו יכול לקנות או למכור. מי שאינו יכול לקנות, גם לחם אינו קונה. בשום מקום אין הלילה מתקרב כל כך אל הבקשה הרביעית כמו כאן, ושוב המילה אינה נאמרת: הרעב נקרא כאן שוק. לאנשים האלה אין מילת הזנה, אין שולחן, אין מדבר עם כתובת. מה שכתוב עליהם, כתוב פעמיים, בכל פעם במקום שבו החושך סמיך ביותר:
ובפעם השנייה עם מילות הפתיחה: פה הם השומרים את מצוות אלוהים ואת אמונת ישוע. ששני המשפטים האלה — יתר הצאצאים, והקדושים — עוסקים בחוג אחד ויחיד, כבר נקבע במקום אחר: "חוג אחד ויחיד, שנזכר פעמיים." האישה נזונה; הם מוחזקים. אין זה אותו דבר, ואין זה פחות.
כי לבקשה הראשונה של תפילת הערב — יתקדש שמך — יש בלילה הזה חזית, והיא עוברת על העור. מול שם החיה על המצחים עומד, פרק אחד בהמשך, הר:
מצח מול מצח, שם מול השם. חותמו אינו יוצר בעלות, הוא עושה את הבעלות גלויה — מי שנושא שם את השם, כבר היה שלו. ובהמשך הספר, על ים של זכוכית, עומדים אנשים שהכתוב קורא להם "המנצחים מן החיה", והדבר הראשון שהם שרים הוא הבקשה הראשונה בצורתה המוגשמת: "מי לא ייראך, אדוני, ולא יפאר את שמך?"
תיקשלוש החבורות
ההפרדה עצמה אינה של הפרק הזה. היא שורטטה בהאישה במדבר, פרק 4 — "שלוש חבורות. נחטפים, נשמרים, נמסרים. למעלה, דרכו, מתחתיו", וגם: "עליהם אין הכתוב אומר בשום מקום שהם נשמרים" — ובהמשכילים, פרק 9: "עם אחד, זמן אחד, שני גורלות: האם במדבר, מוגנת ומוזנת; ילדיה האחרים בשדה הקרב, מותקפים ומובסים." מה שהפרק הזה מוסיף הוא רק שכבת המילים שמתחת: מה שהכתוב נותן לכל חבורה לאכול. (הספירות: מחושב, על פי ה-Textus Receptus, לפי ערך מילוני.)
לבדיקה, מילות הרעב בכל הספר: λιμός, "רעב", מופיע 2× (6:8 · 18:8) — בשתי הפעמים בתוך דין, אצל אף אחת מן החבורות האלה. ὑπομονή מופיע 7× בספר, ארבע מהן בשבע האיגרות; משלושת המקומות האחרים, שניים נמצאים אצל החוג האחד הזה (13:10 · 14:12). (מחושב.) והמקום השביעי הוא 1:9, שם מדבר יוחנן על עצמו: "אחיכם ושותפכם בצרה ובמלכות ובהתמדת ישוע המשיח". המילה פותחת את הספר בפי גולה וחוזרת בשני המקומות האפלים ביותר בו. (שבעת המקומות — מחושב: 1:9 · 2:2 · 2:3 · 2:19 · 3:10 · 13:10 · 14:12.)
שלושה סימונים נלווים. ש"יתר צאצאיה" (12:17) ו"הקדושים" של 14:12 הם חוג אחד ויחיד — זו התגלית של המשכילים, פרק 9, לא של הפרק הזה. ⚠ והספר ההוא סייג מאוחר יותר את הקביעה הזאת בעצמו, והסייג שייך לכאן: השדה שם מונה לא שלוש חבורות אלא שש, והיחס ביניהן הוא במפורש חלק-שלם, לא זהות — ה-144,000 נקראים שם "הגוף הפנימי הנספר של הזרע", ו"יתר זרעה" "הזרע כולו פחות הילד; הגוף הנספר עומד בתוכו". המשכילים אינם עומדים לצדם אלא בתוכם, כ"החלוץ המלמד והמעיד". הפרק הזה משתמש בשלוש שציר התפילה זקוק להן, ובכך משטיח שדה דק יותר; מי שרוצה את הדק יותר, ימצא אותו שם. וההמון של 7:14 עומד באותו ספר במפורש מחוץ לשלישייה הזאת; ההבחנה בינו לבין ה-144,000 מסומנת שם שקול, ושנוי במחלוקת הוא רק זיהוי ה-144,000 עם המשכילים; את שני הסימונים מאמץ הפרק הזה. מי היא כל חבורה — ומי נמצא בה בשעה ההיא — אינו מוכרע כאן.
IV. השבע לצד הלילה
מי שנכנס אל הלילה הזה עם תפילת הערב, מחפש מאליו את המילים. חיפשתי אותן, את כל השבע, בכל הספר — וכמעט בשום מקום לא מצאתי אותן.
בכל ההתגלות אין בוצעים לחם ואין מזכירים חוב. הפועל שבו התפילה מבקשת חילוץ אינו מופיע בספר. והיריב, שבתפילה נקרא "הרע", נושא בלילה ארבעה שמות אחרים; הפסוק היחיד שבו נדמה ששם-התפילה שלו כן מופיע, אינו עוסק בו אלא בשחין.
זה המצב, ואני אומר ביושר גם מה עוד יכול קציר ריק כזה לומר: שאין קשר. יוחנן אינו אומר בשום מקום שהתפילה הזאת לנגד עיניו. שבע הבקשות מונחות לצד הלילה, וזה מה שנשאר מהן.
ומה שקורה הוא זה: המילים נעלמו, והעניינים בוערים. על השם נלחמים, עד המצחים. המלכות מוכרזת, בלשון עבר, כמעשה גמור. הלחם מחולק במדבר ונחסם בשוק. והחוב — המילה חסרה, ובאמצע הלילה עומד דם השה, ועומדים אנשים שמנצחים בזכותו, והמון שכיבס בו את גלימותיו והלבין אותן.
מומחההמילים שאינן כתובות
מילות המפתח של שבע הבקשות, נספרות מחדש בכל ההתגלות. (מחושב, על פי ה-Textus Receptus, לפי ערך מילוני.)
שתי הערות, והן שייכות לספירה. אחת: אלה ספירות לפי ערך מילוני. הן אומרות שהמילה אינה כתובה — לא שהעניין אינו קיים; שני המקרים של 1× מראים נוסף על כך שמילה יכולה להופיע בלי לשאת את מה שהיא נושאת בתפילה: πονηρός מופיע, אבל כשחין; θέλημα מופיע, אבל מעל ללילה. שתיים: אוצר מילים חסר יכול לומר גם שאין קשר. גוף הטקסט אומר זאת במפורש; המסגרת הזאת חוזרת על כך, כי אחרת הטבלה נראית מוכיחה יותר ממה שהיא מוכיחה. מה שהטבלה מראה הוא אך ורק זה: מי שרוצה למצוא את שבע הבקשות בספר הזה, לא ימצא אותן ברמת המילה — ולכן עליו להתבונן, לא לחפש.
מומחהצורת פועל אחת, שלוש פעמים בכתבי הקודש
בעת עריכת הרשימה הזאת התברר שמילה אחת כן מופיעה, והיא מופיעה בדיוק בצורת הבקשה הראשונה.
ἁγιασθήτω — "יתקדש", הציווי הסביל שפרק 3 שקל — מופיע בכל הברית החדשה שלוש פעמים. פעמיים זו הבקשה הראשונה: מתי 6:9 ולוקס 11:2. והפעם השלישית עומדת 10 פסוקים לפני סוף כתבי הקודש:
> "העושה עוול יעשה עוד עוול, והמטונף יטנף עוד; והצדיק יצדק עוד, והקדוש יתקדש עוד." (22:11)
הדוגמה הנגדית שייכת לכאן מיד, כי הנושא אחר. בתפילה הנושא הוא שמך; כאן הנושא הוא ὁ ἅγιος, הקדוש — אדם. אין זה אפוא אותו משפט. מה שכן זהה הוא הצורה: אותו ציווי סביל, וזו הפעם היחידה מחוץ לתפילה שהוא מופיע בברית החדשה.
הילד מבקש בתחילת תפילתו ששם יתקדש. בסוף הספר עומדת אותה צורה על הילד עצמו. (הספירה: מחושב, על פי ה-Textus Receptus; ששני המקומות מצביעים זה על זה — מפורש, וסוף הספר הזה חוזר לכך.)
שלוש בקשות נותרו עוד, וכל אחת מקבלת בלילה תשובה משלה, מוזרה.
השלישית: ייעשה רצונך כבשמים כן בארץ. המילה רצון אינה נאמרת בכל הלילה אף לא פעם אחת. היכן שהיא כן נאמרת, זה מעל ללילה, באולם הכיסא, שם הזקנים משליכים את כתריהם לפני הכיסא ושרים: "ראוי אתה, אדוני, לקבל את התפארת ואת הכבוד ואת הגבורה, כי אתה בראת את הכול, וברצונך הם קיימים ונבראו."
בשמים אין מבקשים את הרצון; שרים אותו. התפילה מבקשת שיהיה למטה כפי שכבר הוא למעלה — והספר מראה את שתי הקומות בבת אחת.
השישית: ואל תביאנו לידי ניסיון. המילה ניסיון מופיעה בספר הזה במקום אחד בדיוק, באיגרת לקהילה בפילדלפיה, במשפט שהרבה תלוי בו.
והשביעית: חלצנו מן הרע. פועל-החילוץ של התפילה אינו מופיע בספר. אבל מי שצפה בלילה הזה מתחילתו, יודע מה מראה הספר במקום המילה הזאת: את הרע עצמו, בארבעה שמות אחרים, מושלך — וזמנו נמדד בידי אחר. בקשת הערב היא פועל אחד; הלילה עונה בכיוון: מטה.
והלחם, לבסוף — כי ממנו הראה הלילה יותר מכול — אינו מקבל תשובה אחת אלא שלוש. אישה נזונה, במקומה, יום אחר יום, הרחק מעיני הנחש. היתר אינם נזונים אלא מוחזקים: התמדה, פעמיים, במקומות האפלים ביותר בספר.
ולפני הכיסא עומד המון מן הצרה הגדולה, שעליו נאמר: "לא ירעבו עוד ולא יצמאו עוד [...] כי השה אשר בתוך הכיסא ירעה אותם וינהלם אל מבועי מים חיים" — מובאים אל המקום שבו הרעב חדל. מי הוא ההמון הזה, ומה יחסו לאחרים, אינני מכריע כאן.
עוד דבר אחד, הקטן ביותר בכל הפרק הזה, והוא לא הרפה ממני. הקול שמכריז בלילה על המלכות אינו אומר "מלכות האלוהים". הוא אומר: המלכות של אלוהינו. המילה הראשונה של התפילה — הרבים שבתוכם מעמידים את הילד בכל ערב — מהדהדת עד תוך ההכרזה. מי שמדבר שם, מדבר באותה לשון רבים שבה למד הילד להתפלל.
למטה מתהלך התנין על שדה הקרב שלו, והוא יודע מה השעה. אי שם ילד משלב את ידיו: שבע בקשות, אחת אחת, ואז לישון. על כל אחת מן השבע נלחמים מעל לראש ההוא — והתוצאה כבר הוכרזה בשמים.
לבהיד שאינה מדלגת על אף בוקר
אולי נכנסתם ללילה הזה כמוני: עם התפילה ביד, מחפשים את המילים — ואולי נבהלתם לגלות שאינן כתובות. הרשו לי אם כן לסיים בבקשה אחת, הרביעית, כי שם נוגעות התפילה והלילה זו בזו זמן רב יותר משהפרק הזה קיים. בהאישה במדבר קראתי ללחם היומי תפילת-מן: "התפילה של מי שלמד לחיות יום-יום מיד שמעולם לא דילגה על בוקר."
הביטו עוד פעם אחת באישה. מקומה הוכן לפני שברחה. מזונה הוסדר לפני שרעבה. הנהר כבר חושב לפני שהנחש פתח את פיו. כך פועלת היד הזאת: בלתי נראית, ובזמן.
וכשתתפללו הערב — על לחם, על יום, על מישהו שאינכם יכולים להגן עליו — זכרו מה הלילה הזה מראה. בספר האפל ביותר שבכתבי הקודש אין יום שעובר בלי שמישהו נזון, מוחזק, מובא הביתה. שלוש תשובות, וזה אותו אב. איזו מן השלוש מוכנה לכם, אינכם יודעים מראש; שמשהו מוכן, כתוב במפורש — מקום, מוכן, לפני שמישהו ברח.
היד שמעולם לא דילגה על בוקר, לא תדלג גם על שלכם. מי שלמד להתפלל על לחם להיום, למד כל מה שאדם צריך לדעת בלילה ההוא: לחיות יום-יום, מן היד הזאת. ומחר יהיה שוב מן.