השבוע השבעים והצבת החותם השישי

הטקסטים נשמעו, החוטים נארגו, הצמתים נשקלו. עתה בא הבניין: המסגרת שבתוכה מקבל היום את מקומו — לוח השעון שעליו ניצבים המחוגים. ולכל לוח שעון של אחרית הימים יש ציר מרכזי אחד: 70 שבועי השנים של דניאל. מי שמבין את המבנה הזה, בידיו השלד שעליו נתלים כל שאר הטקסטים; מי שמחמיץ אותו, נותר עם שברים מפוזרים. פרק זה מקים את השלד הזה — עם ההערה המקדימה שמדובר במסגרת ולא בלוח שנה: המספרים והשנים (פרק 33) נושאים את תו השערת העבודה, לא את תו ההוכחה (פרק 4).

דניאל קיבל, בעודו מתפלל על קץ 70 שנות הגלות, מספר גדול יותר בתשובה: "שבעים שבועים נחתך על עמך ועל עיר קדשך" (9:24).1 70 "שבועות" — shavuʿim, 70 כפול שבע, וההקשר מצביע על שבועי שנים: 70 כפול שבע שנים, 490 שנה, שבהן צריכים להתמלא ששה דברים (לכלות את הפשע, לחתום את החטאים, לכפר עוון, להביא צדק עולמים, לחתום חזון, ולמשוח את הקודש). ואז מונה המלאך זאת בשלושה חלקים. מ"מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים עד משיח נגיד" עוברים "שבועים שבעה ושבועים שישים ושניים" (9:25) — 69 שבועות יחד. ואז הציר: "ואחרי השבועים שישים ושניים ייכרת משיח ואין לו" (9:26) — jikkaret mashiach we-eyn lo, המשיח נכרת, נצלב, אחרי השבוע ה־69. ו"עם נגיד הבא ישחית את העיר ואת הקודש" — נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה. ארבעה פסוקים של הברית הישנה תופסים כאן את כל תולדות הישועה במספרים: 69 שבועות עד משיח נגיד, אחרי השבועות האלה הצלב, ואז משהו, ואז ה־70.

ודווקא אותו "משהו" הוא המפתח. שכן בין השבוע ה־69 לשבוע ה־70 נופל פער. המשיח נכרת אחרי ה־69 (9:26), אך השבוע ה־70 — עם בריתו ועם שיקוצו (9:27) — עוד עומד וממתין. בין השניים שוכנת תקופה שדניאל אינו מודד: העמק שבין פסגות ההרים, סוגריים של הגויים, עידן הכנסייה (פרק 24). אין זו תחבולה להצלת מספר קשה; זהו בדיוק המבנה של הושע 5:15 ורומים 11:25 — ה"עד" שבו ישראל מוקשה בחלקו ומלוא הגויים נכנס. שעונו של דניאל עוצר בשבוע ה־69, נותר עומד כל עוד הסוגריים נמשכים, ומתחיל מחדש בשבוע ה־70. ויום יהוה נופל באותו שבוע אחרון — עם מרכז הכובד שלו במחצית השנייה.

שכן לשבוע ה־70 יש ציר בנקודת האמצע, והציר הזה ידוע: השיקוץ. "והגביר ברית לרבים שבוע אחד, וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה, ועל כנף שיקוצים משומם" (9:27).2 ברית לשבע שנים, מופרת אחרי שלוש וחצי, עם שיקוץ השומם בנקודת האמצע — "יום אפס" של נאום הר הזיתים (פרק 14), איש הרשע המושיב את עצמו בהיכל (תסלוניקים ב 2:4, פרק 16). המחצית השנייה היא זמן "עידן ועידנין ופלג עידן" (דניאל 7:25; 12:7)3 — שלוש שנים וחצי, משך הזמן שספר ההתגלות חוזר עליו שוב ושוב כ-1,260 יום (11:3; 12:6,14), ועמם 42 חודשי החיה (11:2; 13:5) כמידה רחבה יותר סביבם. מן השיקוץ מונה דניאל 1,290 יום (12:11); ה-1,260 מתחילים 30 יום אחר כך, בפסח, כאשר מתחילה הזנת האישה, ומסתיימים באותו יום כמו ה-1,290 (פרק 33). במחצית שנייה זו חמת האל, ה-orgē, מגיעה למרכז כובדה. היום נופל בתוך השבוע; שיאו במחצית השנייה.

וכאן בא החלק השני של המסגרת, הקושר את שעון דניאל אל הספר האחרון של המקרא: הצבת החותם השישי. התגלות 6:12-17 היא, כפי שהראה פרק 17, יום יהוה שנעשה נראה לעין — רעש האדמה, השמש השחורה, ירח הדם, השמים הנגללים, והזעקה "בא היום הגדול של חמתו, ומי יוכל לעמוד?" אך שים לב למקום בתוך השבוע, שכן דווקא שם נכשלת קריאה רבה של אחרית הימים. החותם השישי עדיין נופל במחצית הראשונה: רק אחרי החותם השביעי נשמעים השופרות (התגלות 8:1-6), והחיה עולה מן התהום (11:7; 17:8) הנפתחת בשופר החמישי (9:1); אם כן החותם השישי מונח לפני האמצע, לפני השיקוץ. רשימת המעמדות של 6:15, החוזרת בתו (13:16) ובסעודת העופות (19:18), היא מוטיב ל"כולם", לא הוכחה לתיארוך. אין זו ההוצאה לפועל אלא שחר היום: השמים זועקים שהיום הגדול בא (6:17), וסביב אותו תפר נלקחת הכלה (פרק 27). בחותם השישי היום הגיע; ההוצאה לפועל באה בשופרות ובקערות — החותם השביעי משחרר את השופרות, המשפטים הראשונים של אותו יום. כך יוצרים החותמות, השופרות והקערות יחד את החמה ההולכת וגוברת (פרק 19): בחותם השישי פורץ היום וההילקחות נופלת על התפר, החותם השביעי משחרר את תקופת המשפט, השופרות מכבידים אותה, והקערות מביאות אותה לשיאה במחצית השנייה של השבוע — עם השיקוץ באמצע כציר שביניהם (פרק 29).

למען המבנה המדויק של אותו ספר אחרון של המקרא נשען ספר זה במפורש על עבודה קודמת: ההתגלות נפתחת (ספר A), שבה שורטטה הארכיטקטורה של ההתגלות. אותו פירוש מציג את ההתגלות לא כרצף כאוטי אלא כמבנה בנוי בקפידה — עם לוחותיו המשקפים זה את זה, עם צורת בית המשפט שבה עומדים שמים וארץ אלה מול אלה, וחוט "יושבי הארץ" הנמשך מ-3:10 דרך 6:10, 8:13, 11:10 ו-13 עד 17 (פרק 24). דווקא אותו חוט ואותו מבנה נושאים את מיקום הכלה ואת זיהוי החותם השישי; וטקסט המפתח התגלות 3:10, על שתי קריאותיו, נשקל שם עד תום בתוך אקסקורס ייעודי (פרק 27; ההתגלות נפתחת, Excurs B·2). ספר זה אינו חוזר על אותה אקסגזה אלא בונה עליה: לוח השעון של דניאל (70 השבועות) ומבנה יוחנן (לוחות ספר A) יוצרים יחד את השלד שעליו נקרא היום.

כך עומדת המסגרת. 70 השבועות של דניאל נותנים את הציר הגדול: 69 שבועות עד משיח נגיד, ואחריהם כריתתו, אחר כך סוגריי הכנסייה (ה"עד" של הושע ורומים), אחר כך השבוע ה־70 עם שיקוצו באמצע ומרכז כובד חמתו במחצית השנייה. בחותם השישי פורץ היום — עדיין במחצית הראשונה, על התפר שבו נלקחת הכלה; החותם השביעי משחרר את תקופת המשפט: במודל של חיבור זה נופלים ששת השופרות הראשונים עוד לפני השיקוץ, והקערות מביאות אותה לשיאה ב-45 הימים שבין יום 1,290 ליום 1,335. ומבנה ההתגלות עצמו מצוי משורטט בספר A. זוהי המסגרת — פני השעון. היכן בדיוק ניצבים המחוגים — איזו שנה, איזה מועד — היא שאלת הפרק הבא. המסגרת איתנה; לוח השנה זהיר, ונושא שם את התו הַשְׁעָרָה.