הנאום על הר הזיתים

הוא זה עתה גזר על המקדש מוות. "לא תיוותר אבן על אבן". התלמידים הלכו אחריו נבוכים, במורד הר הבית, דרך נחל קדרון, במעלה הר הזיתים — ושם הוא ישב, והמקדש הנידון ניצב ממש מנגד לו, באור הערב הזהוב. אז ניגשו אליו, לבדם, ושאלו את השאלה שכל הברית החדשה תישא באשר ליום: אמור לנו, מתי יהיו הדברים האלה, ומה אות בואך ואות קץ העולם?1 שתי מילים עומדות בשאלה זו שאתה מזהה כעת: parousia, בואך, ו־synteleia tou aiōnos, קץ העידן. התלמידים שואלים על היום — וישוע אינו משיב בתאריך אלא בסדר, ובלב אותו סדר, באות אחד המניע את השעון.

אות זה הוא השיקוץ. כאשר תראו את שיקוץ השומם, שעליו דיבר דניאל הנביא, עומד במקום קדוש — אז, הוא אומר, הגיעה השעה.2 שים לב למעשהו: הוא מפנה את התלמידים חזרה אל דניאל, בדיוק אל הshiqquts shomem של דניאל 9:27, 11:31 ו־12:11 (פרק 10). שיקוץ זה כבר הוקם פעם אחת — בידי אנטיוכוס אפיפנס, שבשנת 167 לפני הספירה הציב מזבח לזאוס במקדש. אך ישוע, 200 שנה לאחר אנטיוכוס, עדיין מדבר עליו כעל עתיד. הוא נוטל נבואה שכבר "נתקיימה" ומשליך אותה קדימה: השיקוץ ההיסטורי היה הטיפוס, שיקוץ הקץ הוא האנטי־טיפוס. ושיקוץ הקץ הזה הוא הציר — "יום האפס" של היום. לפניו נמשכת הברית או שלום השווא; בו חדל הקרבן והמשחית עומד במקדש; אחריו מתפרצת הצרה הגדולה. דניאל כבר הציב את השיקוץ באמצע השבוע האחרון (9:27); ישוע מאשר את המיקום הזה והופך אותו לנראה: זהו אות נתפס בחושים, לא תחושה. מי שרואה אותו עומד יודע: עכשיו.

מכאן הדחיפות הבאה בעקבותיו. אז ינוסו אל ההרים היושבים ביהודה. לא לרדת להוציא דבר מן הבית, לא לשוב אחורה בשביל האדרת — לנוס, מיד. אין זו ערנות פנימית אלא מנוסה גופנית, מקומית: השיקוץ הוא מאורע במרחב ובזמן, נראה דיו כדי להגיב עליו. ואז באה הצרה שעליה כבר דיברה הברית הישנה: כי אז תהיה צרה גדולה אשר לא נהייתה כמוה מראשית העולם עד עתה, וכמוה לא תהיה עוד.3 זוהי הנוסחה של דניאל 12:1 וירמיהו 30:7 — חסרת תקדים, חד־פעמית. שלושת הכתובים מתארים את אותה עת. ובחסד: "למען הבחירים יקוצרו הימים ההם".

אז מצייר ישוע את האותות הקוסמיים, והוא עושה זאת במילות הנביאים. מיד לאחר צרת הימים ההם תחשך השמש, והירח לא ייתן אורו, והכוכבים ייפלו מן השמים.4 זה יואל, זה ישעיהו 13, זה יחזקאל 32 — כל שדה החשכה של הברית הישנה, כעת מפי האדון. ואז האות עצמו: אות בן האדם בשמים, והוא בא "על ענני השמים בגבורה ובכבוד רב" — מילה במילה דניאל 7:13.5 בן־האדם שקיבל שם את המלכות, בא כאן לתבוע אותה.

ואז הכינוס. הוא ישלח את מלאכיו בקול שופר גדול, והם יקבצו את בחיריו מארבע הרוחות.6 שופר, מלאכים, קיבוץ הבחירים מעל פני כל הארץ. כאן על הספר לבצע הבחנה שהוא שוקל במלואה רק בחלק V, אך שיש להזכירה כבר כאן: כינוס זה — בידי מלאכים, מארבע הרוחות, לאחר הצרה — אינו בהכרח זהה לחטיפה שמתאר פאולוס (הכלה, "נחטפת בעננים לקראת האדון באוויר", הראשונה אל התסלוניקים 4). יש יסודות טובים לראות שני כינוסים נבדלים: הכלה לפני החרון, השארית בעת ההופעה. זו תזה שְׁקוּלָה, לא כפיית הטקסט, והיא זוכה לטיפול מלא בחלק V. כאן די בהבחנה שמתי 24:31 מדבר במפורש על מלאכים ועל ארבע הרוחות — לשון האסֵפה הסופית של ישראל (ישעיהו 27:13); את החטיפה אל האוויר אין הפסוק מזכיר.

ולוקס נותן את הסיום הפסטורלי הקושר את הכול יחד, בפסוק אחד המשיב על שאלת כל הספר הזה. שקדו אפוא בכל עת, והתפללו שתימצאו ראויים להימלט מכל הדברים העתידים להתרחש, ולעמוד לפני בן האדם.7 שני פעלים נושאים אותו: ekphygein, להימלט, ו־stathēnai, לעמוד. ואותו stathēnai הוא בדיוק המילה שבה מסתיים החותם השישי — "מי יוכל לעמוד (stathēnai)?" (התגלות 6:17). כל הברית הישנה הציגה את השאלה המפוחדת: מי יעמוד? כאן נותן האדון את התשובה: מי ששוקד ומתפלל, יימלט וגם יעמוד. שרשרת ה"מי יעמוד" של פרק 3 מוצאת כאן את תשובתה — לא בכוח עצמי, אלא בשקידה ובתפילה, ובחסד המחשיב לראוי.

כך הוא נאום הר הזיתים פירוש הברית החדשה עצמה על יום יהוה. אותה חשכה, אותו שופר, אותו קיבוץ, אותה צרה חסרת תקדים, אותה שאלה "מי יעמוד" — אך כעת עם אישיות במרכז, על ההר שבו יסבול, שממנו יעלה, ושאליו, אומר המלאך, "כן ישוב לבוא". התלמידים שאלו "מתי?". הוא השיב: "שקדו".