2
שמונה עשרה פעמים
השדה המילוני של יום יהוה
15 דק׳ קריאה
במבט אחד
יום יהוה אינו מילה. הוא אוצר מילים.
מן הצירוף אל השדה
1
18 פעמים
הצירוף המדויק יום יהוה בכל הברית הישנה: מונח מלוטש, נדיר ומשום כך בדיוק כבד־משקל
2
השדה
יום קשור למילת־משפט, חרון, נקם, פקודה, חושך, שופר: קרוב ל־400
3
היכן שוכן השדה
13 מן ה־18 בתרי־עשר; בתורה, בתהלים ובדניאל אין הצירוף מופיע
4
הברית החדשה
ארבעה שמות ליום אחד; מן 14 המקומות עומדים תשעה אצל פאולוס
יום האדון, יום המשיח, יום אלוהים, יום החרון
המכונה מונה
בַּיּוֹם הַהוּא, "ביום ההוא": 276 פעמים, רובו הגדול פשוט לגמרי
הקורא שוקל
אצל הנביאים עשוי "היום ההוא" לעלות בלהבה, בחדות רבה מכול בזכריה 12 עד 14
הבחנה זו — למנות וגם לשקול — עוברת בכל הספר.
יוֹם יְהוָההסמיכות, בספירה גולמית19× כתר לנינגרד של וסטמינסטר
אמיתיים
שם העיר
19 מופעים גולמיים של הסמיכות; לאחר ניכוי שם העיר נותרים 18 אמיתיים. מקרי הַיּוֹם נושרים כבר קודם לכן.
- מְתֻעָד הֵיטֵב חלוקת ה־18 על פני הכתובים; המינוח והספירות של הברית החדשה.
- שָׁקוּל הסבר הריכוז בתרי־עשר; המטען האסכטולוגי של בַּיּוֹם הַהוּא בכל מקום.
היית מצפה שהביטוי יעמוד בכל מקום.
נושא הנושא את כל הכתובים, מבראשית ועד ההתגלות, ציר ההיסטוריה — היית מצפה ש"יום יהוה" ירוץ באותיות גדולות על פני כל עמוד. שחרר אפוא את המכונה על הטקסט העברי. המילה ל"יום", יום, מופיעה 2,300 פעם — אחת המילים הנפוצות ביותר בברית הישנה. בודד ממנה את הצירוף המדויק, יום יהוה, יום יהוה עצמו. התשובה מפכחת, והיא הדבר הראשון שיש לפרק זה לומר.
18 פעמים.
18. בכל הברית הישנה. לא 1,000, לא 100 — 18 מקומות שבהם עומדות שתי המילים בצירוף קבוע. אין זה ביטוי יומיומי אלא מונח מלוטש, גביש, שהנביאים קבעו בקפידה. וזה בדיוק מה שמונח טכני אמור להיות: נדיר, ומשום כך בדיוק כבד־משקל. האומר "יום יהוה" אינו אומר סתם דבר־מה על יום; הוא מעלה משפט שלם בשלוש הברות.
אך נדיר אין פירושו שולי. שכן אותן 18 הן קצה קרחון. סביב צירוף־הגרעין שוכן שדה שלם — משפחה של ביטויים המאירים את אותו יום מצדדים אחרים. יש יום חרון, ויש יום נקם. יום פקודה, כאשר אלוהים עורך את החשבון. יום צרה, שואה, חושך. יום השופר והתרועה. יום ההרֵגה. אם תמנה לא רק את הצירוף אלא את השדה כולו — כל פעם שבה עומד יום קשור למילת־משפט כזאת — יזנק המספר אל קרוב ל־400. יום יהוה אינו מילה. הוא אוצר מילים.
ויש מקום אחד שבו מתפוצץ כל אוצר המילים הזה בבת אחת.
פתח את צפניה, הפרק הראשון, פסוקים 15 ו־16. בשתי נשימות עורם הנביא את השדה השלם זה על זה, כאיש המניח אבן אחר אבן על חומה עד שהחומה מוחצת אותך: יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפֵלה, יום ענן וערפל, יום שופר ותרועה. שש פעמים "יום", בלא הפוגה לנשימה, כל מילה אפֵלה מקודמתה. מי שמבקש לראות את השדה המילוני של יום יהוה בחלון אחד, אינו צריך לחפש הרחק. הוא עומד כאן, בצפניה 1, מכווץ למפל. אין פלא שספר זה יתגלה בהמשך כתבנית: המנתח את שני הפסוקים הללו מחזיק בידו את מלוא מכלול המוטיבים.
ואז השאלה היכן שוכן השדה באמת. שכן גם זאת מתברר שהמכונה יודעת, והתשובה חדה כמו המספר 18. צירוף־הגרעין אינו פזור באורח שווה על פני הכתובים. מן ה־18 עומדים 13 בתרי־עשר — הנביאים הקטנים, אותה חופן מגילות קצרות בסוף הברית הישנה שקורא לא־אחד מדלג עליהן. יואל נושא מהם חמישה, פזורים בכל ספרו; צפניה שלושה; עמוס שלושה; ומלבדם עובדיה, מלאכי. שלושה בלבד עומדים בישעיהו, שניים ביחזקאל. ובתורה, בתהלים, בדניאל — אצל כל הענקים הללו — אין הצירוף הקבוע מופיע כשלעצמו. יום יהוה הוא, במובן המחמיר ביותר, ענייַנם של התרי־עשר. אין זה עניין שולי לבניין ספר זה; הוא קובע היכן מונחת עמוד השדרה. המבקש להכיר את יום יהוה מתחיל לא בשמות הגדולים, אלא בקטנים.
ובכל זאת עליך להיזהר כאן, שכן לשדה יש מלכודת, ומן ההגון לנקוב בה מיד. לצד צירוף־הגרעין מהלך ביטוי שני, נפוץ הרבה יותר: בַּיּוֹם הַהוּא, "ביום ההוא". הוא מופיע 276 פעמים — פי 15 מן הצירוף עצמו. ורובו הגדול פשוט לגמרי: "ביום ההוא הכה דוד את הפלשתים", "ביום ההוא נכרתה הברית". לא אסכטולוגיה, רק תאריך בתוך סיפור. אין אתה יכול אפוא לספור את דרכך אל יום יהוה; עליך להבחין בו. בספרי הסיפור "אותו יום" אינו אלא ציון זמן. אך אצל הנביאים הוא עשוי פתאום לעלות בלהבה — אצל ישעיהו, ובחדות רבה מכול בזכריה 12 עד 14, שם חוזר "ביום ההוא" 16 פעמים בשלושה פרקים עד שנעשה ליום גדול אחד ויחיד. המכונה מונה; הקורא שוקל. הבחנה זו — למנות וגם לשקול — עוברת בכל הספר.
עתה חצה את הגבול אל הברית החדשה, ומתרחש דבר יפה. היום יהוה העברי הופך לhēmera kyriou היווני, יום האדון — התרגום ישר, החוט נמשך הלאה. פאולוס מזהיר שהוא בא "כגנב בלילה", בדיוק כמו הנביאים. אך לצד השם המוכר הזה צץ שם חדש, ועם השם החדש נוטים הפָּנים. יש עתה גם יום המשיח — והוא נושא לא אימה אלא נחמה: אצל פיליפים זהו יום הקציר, יום השכר, "יום ישוע המשיח" שאליו נושא המאמין את עיניו. ויש יום אלוהים, אצל פטרוס, שם בוערים השמים והבריאה החדשה עולה. ויש יום החרון, אצל פאולוס באיגרת אל הרומים. ארבעה שמות ליום אחד, לכל אחד פניו שלו. ושלוש מילים חגות סביבו כירחים סביב כוכב־לכת: parousia, הבוא; apokalypsis, ההתגלות; epiphaneia, ההופעה. היום חופף לרגע שבו נעשה המשיח נראה — לא לצדו, אלא בתוכו.
ולבסוף שים לב היכן שוכן היום בברית החדשה. גם עתה לא באורח שווה. כשם שהתרי־עשר נשאו את המונח בברית הישנה, כך נושא אותו בחדשה איש אחד מעל לכול: פאולוס. מן 14 המקומות שבהם משתמשת היוונית בצירוף הטכני של היום, עומדים תשעה אצלו. מרכז הכובד עבר — מן הנביאים הקטנים אל השליח — אך זהו אותו משקל. היום נסע עמם מן הברית הישנה אל החדשה, ושינה בדרך את שמו בלא לשנות את מהותו.
כל זאת מונה המכונה, והיא מונה זאת באופן שניתן לבדיקה. אך מכונה היא כלי גס, וספר זה אינו מעמיד פנים אחרת. היא גם שוגה. היא מוצאת "יום יהוה" במקום שבו עומד למעשה הַיּוֹם, "היום", במקרה לצד שם האלוהים; היא מוצאת אותו ביחזקאל 48:35, שם אין הכוונה כלל ליום אלא לשמה של העיר החדשה — יְהוָה שָׁמָּה, "יהוה שם". מופעים־מדומים כאלה מוסרים ביד ומצוינים בנפרד, כך שמן 19 המופעים הגולמיים של הסמיכות נותרים, לאחר ניכוי שם העיר, 18 אמיתיים; מקרי הַיּוֹם נושרים כבר קודם לכן. אין זו רשלנות המוסתרת, אלא השיטה המניחה לבדוק את עצמה: כל ספירה בספר זה עומדת במנגנון, ולצדה הסקריפט, כדי שהחפץ בכך יוכל לבדוק את הכול על אותה קרקע.
כך מתברר שיום יהוה אינו מילה אלא עולם של מילים — 18 אבני־יסוד מלוטשות, וסביבן שדה נרחב של חרון ונקם, של חושך ושופר, של צרה ופקודה. להכירו פירושו: לעבור את השדה כולו, מן התרי־עשר ועד פאולוס, מן המפל של צפניה ועד הגנב של הלילה. ופירושו: להבחין היכן "אותו יום" אינו אלא תאריך, והיכן הוא עולה בלהבה עד שנעשה ליום עצמו.
עתה המפה פרושה. הפרק הבא מציב את הטענה שנושאת מפה זו: שכל המילים הללו, אפלות ככל שיהיו, מתארות יחד יום אחד — בעל שני פנים.
מסה 2·1"ביום ההוא": מתי הופך התאריך ליום
הנוסחה בַּיּוֹם הַהוּא ("ביום ההוא", יום + כינוי הרמז ההוא) היא, ב־276 מופעים, ביטוי־היום הנפוץ ביותר של הברית הישנה בהרבה — ומשום כך בדיוק המורכב ביותר. בחומר הסיפורי היא כמעט תמיד ניטרלית: מן ה־276, לבדם 86 עומדים בנביאים הראשונים, ומהם 31 בשמואל א, בכל פעם כציון זמן פשוט. אך אצל הנביאים הכותבים נוטָה הנוסחה אל שימוש טכני, אסכטולוגי. שני מרכזי כובד בולטים: ישעיהו (46×, עם נבואות ה"ביום ההוא" של 2:11-21; 11:10-11; 24-27) ומקבץ זכריה 12-14, שם נופל בַּיּוֹם הַהוּא 16 פעמים בשלושה פרקים ומתמזג עם יום יהוה עצמו (14:1). הכלל לספר זה: אין לקרוא את בַּיּוֹם הַהוּא אוטומטית כ"יום יהוה". במקום שבו ההקשר הקרוב מביא משפט, מהפכה קוסמית או משפט־העמים, היא נוטה; במקום שאין כן, היא נותרת תאריך. (הנוסחה כשלעצמה: מְתֻעָד הֵיטֵב. מטענה האסכטולוגי בכל מקום: שָׁקוּל — ההקשר מכריע.)
מסה 2·2מן יום יהוה אל hēmera kyriou: המעבר היווני
תרגום השבעים מתרגם את יום יהוה ישירות ב־hēmera kyriou, והברית החדשה מאמצת צורה זו (תסלוניקים א 5:2; פטרוס ב 3:10; מעשי השליחים 2:20, שם מצוטט יואל). אך הברית החדשה מעשירה את השדה במונחים שהברית הישנה אינה מכירה בצורה קבועה זו: hēmera Christou (יום המשיח, פיליפים 1:6, 10; 2:16) ו־hēmera theou (פטרוס ב 3:12). סביב מונחי־היום נעות שלוש מילות "בוא" המאירות כל אחת היבט: parousia (נוכחות/בוא, 24× בברית החדשה — אצל הסינופטיים, פאולוס, יעקב, פטרוס, יוחנן), apokalypsis (התגלות, 18×) ו־epiphaneia (הופעה, 6× — כמעט אך ורק באיגרות הפסטורליות). הציר שעליו שם ספר זה את עינו: הרומים 2:5 קושר את "יום החרון" במפורש אל apokalypsis, ותסלוניקים ב 2:8 אל epiphaneia tēs parousias — היום אפוא אינו נקודת־זמן לצד הופעת המשיח, אלא מגיע בה לשיאו. (המונחים והספירות: מְתֻעָד הֵיטֵב. אם "יום האדון" ו"יום המשיח" הם יום אחד בעל שני פנים או שני ימים: שאלת פרק 3.)
מסה 2·3מדוע דווקא התרי־עשר? הריכוז מוסבר
13 מן 18 מופעי־הגרעין עומדים בתרי־עשר הנביאים הקטנים; שלושה בישעיהו, שניים ביחזקאל; אפס בתורה, בתהלים ובדניאל. מדוע החלוקה המוטָה הזאת? שלושה הסברים נכפים מאליהם, ואינם שוללים זה את זה. (1) סוגה. נבואת־המשפט הנבואית הקלאסית — כתב־האישום נגד ישראל והעמים — היא ביתם של התרי־עשר; יום יהוה הוא מונח־השיא הטבעי של נבואות כאלה. (2) כרונולוגיה. התרי־עשר משתרעים דווקא על המאות (ה־8 עד ה־5) שבהן מתגבש הצירוף הקבוע; עמוס מציב אותו, התרי־עשר המאוחרים נושאים אותו הלאה. ישעיהו, בן־זמנם של הקדומים, מונה שלושה; הספרות הקודמת לו או העומדת לצדו (תורה, חוכמה) עדיין אינה מכירה את הצירוף. (3) נושא. התרי־עשר אחוזים בקרבתו של היום (קרוב יום יהוה) ובמשפט־העמים — בדיוק ההקשרים המעלים את המונח. השקילה: קרוב לוודאי ששלושת הגורמים פועלים יחד. אזהרה אחת נלווית לכך: הריכוז נוגע לצירוף, לא למושג. המוטיב של היום — התגלות אלוהית, האל־הלוחם, חושך, החרון הקרוב — פזור בכל הכתובים, גם במקום שבו נעדרות שלוש ההברות יום יהוה (התגלות סיני, מזמורי האל־הלוחם, הזעם של דניאל). המונה רק את הצירוף ממעיט בערך השדה; המונה רק את השדה מאבד את חדות המונח. ספר זה עושה את שניהם. (החלוקה עצמה: מְתֻעָד הֵיטֵב. הסברהּ: שָׁקוּל.)
תיקהשדה המילוני, מפורק
נספר במכונה על כתר לנינגרד של וסטמינסטר; ניתן לשחזור (נספח A). כל שורה = יום + מְציין, לאחר בדיקה ידנית.
18 מופעי־הגרעין, לפי ספר: יואל 5 (1:15; 2:1, 11; 3:4; 4:14) · עמוס 3 (5:18 ×2, 20) · עובדיה 1 (פס׳ 15) · צפניה 3 (1:7, 14 ×2) · מלאכי 1 (3:23) · ישעיהו 3 (2:12; 13:6, 9) · יחזקאל 2 (13:5; 30:3). (יחזקאל 48:35, "יהוה שמה", הוא שם העיר — לא יום, מובא בנפרד.)
הברית החדשה: hēmera 389× ; צירוף היום הטכני 14× — יום האדון 6 (מעשי השליחים 2:20; קורינתים א 1:8; 5:5; קורינתים ב 1:14; תסלוניקים א 5:2; פטרוס ב 3:10) · יום המשיח 4 (פיליפים 1:6, 10; 2:16; תסלוניקים ב 2:2) · יום האלוהים 2 (פטרוס ב 3:12; התגלות 16:14) · יום החרון 2 (הרומים 2:5; התגלות 6:17). מונחי־קישור: parousia 24 · apokalypsis 18 · epiphaneia 6.
מומחהמיודע ללא ה"א הידיעה: הדקדוק של יום יהוה
הצירוף יוֹם יְהוָה הוא צירוף סמיכות (נסמך יום + סומך, שם האלוהים). סמיכות הקשורה לשם פרטי היא מטבעה מיודעת — ומכאן שבצדק מתרגמים "יום יהוה" [בה"א הידיעה] אף שאין ה"א הידיעה כתובה; ה"א הידיעה על יום דווקא הייתה שוברת את הסמיכות, ולכן היא מסגירה בדרך כלל מופע־מדומה (הַיּוֹם, "היום"). הצירוף מכיר שתי צורות־לוואי שאינן מדללות את המשמעות אלא מטות אותה: צורת הלמ"ד יוֹם לַיהוָה (jom la-JHWH, "יום השייך ליהוה", ישעיהו 2:12; יחזקאל 30:3) וצורת הבי"ת בְּיוֹם יְהוָה (be-jom JHWH, "ביום יהוה", יחזקאל 13:5). היוונית קולטת זאת ב־hēmera kyriou, כאשר kyriou נותר באופן אופייני חסר יידוע — צורת קניין המהדהדת את הסמיכות העברית. כך כותב פאולוס בתסלוניקים א 5:2 ἡ ἡμέρα κυρίου ὡς κλέπτης ἐν νυκτὶ (hē hēmera kyriou hōs kleptēs en nykti): ה"א הידיעה עומדת על hēmera, לא על kyriou. במקום שבו הברית החדשה מותירה את kyriou חסר־היידוע הזה, היא מסמנת לעתים קרובות דווקא את הצירוף הטכני של הברית הישנה. (התיאור הדקדוקי: מְתֻעָד הֵיטֵב.)