12
המועדים כתבנית
הלוח החוזר על היום
8 דק׳ קריאה
במבט אחד
ספר זה קורא אותם [את המועדים] כתבנית, לא כלוח שנה.
שבעה מועדים
1הראשונה אל הקורינתים 5:7; 15:20; מעשי השליחים 2
אביב: נתקיים
ארבעה מועדים, ארבע התקיימויות.
בפסח ובחג השבועות יום הלוח עצמו מְתֻעָד הֵיטֵב, בחג המצות ובביכורים שָׁקוּל
2
הדממה
כמעט ארבעה חודשים בלי מועד: "בדממה הזו אנו חיים"
3ויקרא 23:24, 27, 34
סתיו: ממתין
שופר, כיפור, סוכות: "הפעימה המרובעת של פרק 3, כתובה במועדים במקום במילים"
4
לא מחשבון
המועדים נותנים את הסדר והאופי של היום, לא את תאריכו.
- מְתֻעָד הֵיטֵב פסח וחג השבועות ביום עצמו: הברית החדשה מכנה זאת בעצמה.
- שָׁקוּל חג המצות והביכורים ביום; מועדי הסתיו לפי נושא.
- הַשְׁעָרָה מועדי הסתיו לפי תאריך מדויק.
אלוהים נתן לישראל לוח שנה בטרם נתן לו נביא. ואותו לוח, כך טוען פרק זה בזהירות הראויה, הוא עצמו נבואה — לא במילים אלא בימים. שבעה מועדים עומדים בויקרא 23, בשתי קבוצות: באביב שלושה צמודים זה לזה, וחג השבועות, 50 יום לאחר מכן, קשור אליהם; ובסתיו שלושה, לאחר קיץ ארוך של דממה. ואין להכחיש שמועדי האביב משרטטים בדיוק את מה שאירע בביאתו הראשונה של המשיח, בעוד מועדי הסתיו משרטטים בדיוק את מה שיום יהוה עוד עתיד להביא.
מועדי האביב נתקיימו, והברית החדשה אומרת זאת במפורש. פסח: "פסחנו, המשיח, נזבח" (הראשונה אל הקורינתים 5:7) — ביום הפסח הוא מת. חג המצות: קבורתו. הביכורים: "המשיח קם לתחייה כביכורי הישנים" (הראשונה אל הקורינתים 15:20) — ביום עומר הביכורים הוא קם, ולפי לשון ויקרא 23:11 ביום שלאחר שבת השבוע. וחג השבועות, הוא הפֶּנטֶקוֹסט: ביום ההוא נשפכה הרוח (מעשי השליחים 2). ארבעה מועדים, ארבע התקיימויות: בפסח ובחג השבועות מתועד יום הלוח עצמו היטב, בחג המצות ובביכורים הוא שקול. אין זה מקרה שאפשר להסבירו הצידה; זוהי תבנית התובעת המשך.
ואז יורדת דממה. בין חג השבועות למועד הבא משתרע פער של כמעט ארבעה חודשים — הקיץ הארוך והחם שבו הלוח שותק. בדממה הזו אנו חיים: בין מועדי האביב שנתקיימו לבין מועדי הסתיו הממתינים עדיין. ומועדי הסתיו, בחודש השביעי, משרטטים את היום.
הראשון הוא חג התרועה. ביום הראשון לחודש השביעי: "שבתון, זכרון תרועה, מקרא קודש". יום הנפתח בשופר — והשופר הוא, לכל אורך הכתובים, אות היום: השופר בציון (יואל 2:1), השופר הגדול המכנס את הנידחים (ישעיהו 27:13), "השופר האחרון" שבו קמים המתים בלא כליון (הראשונה אל הקורינתים 15:52), השופר שעמו יורד האדון בעצמו (הראשונה אל התסלוניקים 4:16). אם יש מועד אחד המשרטט את ראשית היום ואת התחייה־והכינוס, זהו הוא.
השני הוא יום הכיפורים הגדול, Jom ha-Kippurim. ביום העשירי לחודש השביעי: "ועיניתם את נפשותיכם". היום היחיד בשנה שבו כל העם צם ומתאבל, שבו נעשה כיפור עבור האומה כולה. וזכריה משרטט אבל לאומי בדיוק כזה ביום: "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו" (12:10). יום הכיפורים מצביע קדימה אל הרגע שבו ישראל, בסוף היום, מכיר במשיחו הדקור ומתאבל — ומיטהר.
והשלישי הוא חג הסוכות, Sukkot. ביום ה־15: שבעה ימים של ישיבה בסוכות, חג האסיף של השמחה. הוא משרטט את האסיף ואת שכינת אלוהים בקרב בני האדם — וזכריה 14 אומר במפורש שלאחר היום יעלו "כל הנותר מכל הגויים" מדי שנה "לחוג את חג הסוכות" (14:16). מועד הסתיו האחרון מצביע אל המלכות: אלוהים שוכן בקרב עמו, האסיף בפנים, השמחה שלמה.
ראה את הקו: שופר (ראשית וכינוס), כיפור (אבל ישראל וטהרתו), סוכות (המלכות ושכינת אלוהים). זוהי הפעימה המרובעת של פרק 3, כתובה במועדים במקום במילים.
אולם כאן ראויה אזהרה חמורה, וספר זה נותן אותה בכוונה בחדות. הטיפולוגיה של המועדים רבת עוצמה, אך משום כך בדיוק מסוכנת. התקיימויות האביב מְתֻעָדות היטב — הברית החדשה מכנה אותן בעצמה. התקיימויות הסתיו שְׁקוּלוֹת בזהירות: הברית החדשה אמנם מותחת את הקו (השופר בתחייה; אבלו של זכריה; חג הסוכות של הגויים), אך בשום מקום אין היא אומרת במפורש "החטיפה מקיימת את חג התרועה בתאריך כך וכך". מי שהופך את המועדים למחשבון — הגוזר מיום הלוח תאריך לחטיפה — נוטש את הפרשנות ונכנס אל ההשערה (ראה פרק 4). המועדים נותנים את הסדר והאופי של היום, לא את תאריכו. ספר זה קורא אותם כתבנית, לא כלוח שנה. כך, ולא אחרת, הם נושאים.
מסה 12·1האביב שנתקיים, הסתיו הממתין
תבנית המועדים של ויקרא 23 מתפצלת לשתי קבוצות, מופרדות בקיץ. אביב (החודש הראשון + 50 יום): פסח (14 בניסן) — המשיח נזבח (הראשונה אל הקורינתים 5:7; יוחנן 19:14); חג המצות — קבורתו; ביכורים — תחייתו (הראשונה אל הקורינתים 15:20,23, שם פאולוס אף משתמש במילה aparchē, "ביכור"); חג השבועות/פֶּנטֶקוֹסט (50 יום לאחר מכן) — הרוח (מעשי השליחים 2:1). סתיו (החודש השביעי): תרועה (1 בתשרי); כיפור (10 בתשרי); סוכות (15-21 בתשרי) — עדיין ממתין. הסימטריה בולטת: מועדי האביב מתקבצים סביב הביאה הראשונה ומתקיימים, פסח וחג השבועות ביום עצמו; מועדי הסתיו מתקבצים סביב היום והביאה השנייה. זוהי הצורה החזקה ביותר של הטיעון הטיפולוגי. הנקודה החלשה, בשמה הכן: הברית החדשה מאשרת במפורש את התיארוך ביום לגבי פסח וחג השבועות (יוחנן 19:14; מעשי השליחים 2:1), ולגבי הביכורים דרך היום הראשון בשבוע ומילת הביכור (הראשונה אל הקורינתים 15:20), אך מותירה פתוח את תיארוך הסתיו — היא מותחת את הקו הנושאי בלי לקבע יום בלוח. (פסח וחג השבועות: מְתֻעָד הֵיטֵב. הביכורים ביום: שָׁקוּל, שכן הספירה של ויקרא 23:11 היא מחלוקת עתיקה. ייחוסי הסתיו לפי נושא: שָׁקוּל. לפי תאריך מדויק: הַשְׁעָרָה.)
מסה 12·2השופר: מסיני עד התקיעה האחרונה
חג התרועה (jom teruʿa / zikhron teruʿa) מחבר חוט העובר בכל הכתובים. השופר נשמע בסיני (שמות 19:16); הוא מכריז על היום בציון (יואל 2:1; צפניה 1:16); הוא מכנס את הנידחים ("והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול", ישעיהו 27:13); ובברית החדשה הוא מלווה את התחייה ואת הכינוס: "בשופר האחרון, כי ייתקע בשופר והמתים יקומו בלא כליון" (הראשונה אל הקורינתים 15:52), "בקול שופר אלוהים יֵרד האדון בעצמו" (הראשונה אל התסלוניקים 4:16), והמלאכים מכנסים את הבחירים "בקול שופר גדול" (מתי 24:31). חג התרועה הוא אפוא הטיפוס הטבעי של הרגע שבו עולה היום ובו מתכנסים בני עמו. הדבר הופך את המועד לסימן חזק לאופיו של אותו רגע (שופר, תחייה, כינוס) — אך לא להוכחה ליומו. (חוט השופר: מְתֻעָד הֵיטֵב. חיבורו למועד כטיפוס: שָׁקוּל.)
תיקשבעת המועדים והתקיימותם
ויקרא 23; ההתקיימות לפי הברית החדשה (אביב) ולפי היום (סתיו) בהתאמה.
(טור האביב: פסח וחג השבועות מְתֻעָד הֵיטֵב דרך הברית החדשה, חג המצות והביכורים שָׁקוּל. טור הסתיו לפי נושא: שָׁקוּל; לפי תאריך: הַשְׁעָרָה — ראה פרק 4.)
מומחהzikhron teruʿa והיום חסר השם
ויקרא 23:24 מכנה את המועד זִכְרוֹן תְּרוּעָה (zikhron teruʿa), "זכרון בקול תרועה", ובמקום אחר יוֹם תְּרוּעָה (jom teruʿa, במדבר 29:1). בולט הוא שהתורה אינה מסבירה מה נזכר — המועד, באורח יוצא דופן, נטול עיגון היסטורי מפורש (בשונה מפסח = יציאת מצרים, או סוכות = מסע המדבר). משמעות "ריקה" זו הפכה אותו, במסורת היהודית, למועד העתיד — לימים ראש השנה, עם אסוציאציות אחריתיות ותחייתיות חזקות (תקיעת השופר, "יום הדין"). המילה teruʿa (8643) מציינת גם את קול השופר וגם את אזעקת הקרב — בדיוק הכפילות שצפניה 1:16 מעניק ליום (jom shofar u-teruʿa). כך נושא כבר שם המועד עצמו את צליל היום. (הפילולוגיה והתפתחות המסורת: מְתֻעָד הֵיטֵב; היישום האחריתי: שָׁקוּל.)