האיגרות הכלליות וההתגלות

בסוף הברית החדשה שוב אין מכריזים על היום אלא מראים אותו. במקום שהנביאים ניבאו אותו ופאולוס ביאר אותו, פורש יוחנן אותו כחזון — חותם אחר חותם, שופר אחר שופר, קערה אחר קערה. אך בטרם יגיע תורו של יוחנן, שתי איגרות קצרות נותנות את מילותיהם האחרונות של השליחים על היום, והן נוגעות בשני קצותיו: בעיכובו ובהתממשותו.

פטרוס משיב באיגרתו השנייה על הלעג "איה הבטחת בואו?". ותשובתו אינה מסבירה את העיכוב הצידה אלא מבארת אותו: האדון אינו מתמהמה אלא סבלני, "אינו חפץ שיאבד איש, אלא שהכול יבואו לתשובה". העיכוב הוא החסד — אותה דלת פתוחה שפטרוס כבר הזכיר במעשי השליחים 2. ואז בכל זאת בא היום, בפתאומיות: יום יהוה יבוא כגנב בלילה, ובו יחלפו השמים בשאון והיסודות יימוגו בבערה.1 שם עומד הגנב של פאולוס וגם ביטול־הבריאה של ירמיהו, כעת מושלם באש. ופטרוס נותן ליום את שמו האחרון: הוא מדבר על "בוא יום האלוהים", tēs tou theou hēmeras, שאליו אנו "מצפים וממהרים" — ומעבר לאש: אנו מצפים לשמים חדשים ולארץ חדשה, אשר בהם שוכן צדק.2 זהו המוצא של פרק 3: יום יהוה המתמזג ביום האלוהים, ויום האלוהים המוליך אל בריאה חדשה. השרֵפה אינה כור היתוך: אש הצורף (פרק 3, Excurs 3·3) מזככת בני אדם, האש הזאת שמה קץ לבריאה הראשונה, ואת מה שבא אחריה בורא אלוהים מחדש.

יהודה מוסיף, בציטוט אחד, את נבואת היום העתיקה ביותר ששרדה. הוא מצטט את חנוך, "השביעי לאדם": הנה בא האדון ברבבות קדושיו, לעשות משפט בכול.3 הבוא ברבבות הקדושים — הגיבור הלוחם עם צבאותיו — הוא הדימוי המשותף לזכריה (14:5, "כל קדושים עמו") ולנאום הר הזיתים (המלאכים). דבר אחד יש לומר מיד: יהודה מצטט כאן מספר חנוך החיצוני, וספר זה נוהג בציטוט כזה כפי שהוא נוהג בכל ספרות בית שני — כרקע, לא ככתבי קודש. שֶׁיהודה מצטט אותו בהשראה מעניק סמכות לשורה המצוטטת; אין הוא מעלה את כל ספר חנוך לכלל קאנון. השקילה המלאה של ספרות זו באה בחלק VIII.

ואז יוחנן, הרואה את היום במקום לשמעו. בפתיחת החותם השישי מתלכד לפתע כל שדה החשכה של הברית הישנה: רעש גדול, השמש שחורה כשק שיער, הירח כדם, הכוכבים הנופלים כתאנים בוסר, השמים הנמוגים "כמגילה הנגללת" — היישר מישעיהו 34 (פרק 7). והמלכים, הגדולים, העבדים, כולם מסתתרים במערות וקוראים אל ההרים: נפלו עלינו והסתירונו מפני היושב על הכיסא ומחרון השה; כי בא יום חרונו הגדול, ומי יוכל לעמוד?4 הנה הוא, במפורש: hē hēmera hē megalē tēs orgēs autou — יום חרונו הגדול — והשאלה שכל הכתובים הציגו, tis dynatai stathēnai, מי יוכל לעמוד (פרק 3). החותם השישי הוא יום יהוה, שנעשה נראה. מה שניבאו יואל, ישעיהו, יחזקאל ומלאכי, עומד כאן במחזה אחד.

מנקודה זו ואילך פורשת ההתגלות את היום בתנועותיו. האסיף והגת (פרק 14): בן־האדם על הענן במגל חד קוצר את הארץ, והענבים מושלכים אל "גת חרון האלוהים הגדולה" — גת ישעיהו 63 ועמק הדיש של יואל 4, כעת מתממשים. הקרב הסופי: מלכי הארץ נאספים "למלחמת היום הגדול ההוא של האלוהים הכול־יכול", במקום הקרוי הר מגידו.5 והשיא (פרק 19): הרוכב על הסוס הלבן, אשר מפיו יוצאת חרב חדה, "והוא דורך את גת יין החֵמה והחרון של האלוהים הכול־יכול".6 שם הוא איש המלחמה של ים סוף (פרק 5), בן־האדם של דניאל 7 (פרק 10), ההופעה ההורגת את הרשע (פרק 16) — דמות אחת, המביאה את היום אל קצו. ומעבר לקרב: המלוכה, השמים החדשים, הארץ החדשה, העיר שאין בה לילה (פרק 3).

כך סוגרת הברית החדשה את המעגל שפתחה התורה. מה שהחל בסיני בעשן ובשופר, מה שניבאו הנביאים ושרו התהילים, מה שדניאל צייד במספרים, ישוע שרטט על הר הזיתים, ופאולוס חילק לשני שמות — נפרש בהתגלות, חותם אחר חותם, אל תוך הגת ומעבר לה, עד שהכול חדש. יום יהוה, ששכן כזרע בבראשית, נאסף כאן כיבול.