היום אינו רק משפט על החיים; הוא גם יקיצה של המתים. והברית החדשה אינה מניחה לתחייה זו להתרחש במכה אחת, אלא בסדר — רצף הנותן ליום את מבנהו הפנימי, ואשר משנראה, מציב דברים רבים במקומם.
פאולוס מציב סדר זה בפרק התחייה הגדול. המשיח קם לתחייה, הוא אומר, "כביכורי הישנים" — ואז: איש איש בסדרו: המשיח הביכור, אחר כך אשר למשיח, בבואו. המילה שהוא בוחר היא tagma, מונח צבאי: מעמד, יחידה הנכנסת לשורה בתורה. התחייה אינה המון בלתי־מסודר אלא תהלוכה מסודרת, ובין המעמדות יש מרווחי זמן. המעמד הראשון כבר נכנס לשורה: המשיח, הביכור — ולא במקרה קם ביום חג הביכורים (פרק 12). המעמד השני נכנס לשורה "בבואו", en tē parousia autou: אשר למשיח, בבואו. ואז, אומר פאולוס, "הקץ" (to telos), עת ימסור את המלכות לאלוהים האב, "כאשר יבטל כל שלטון" — והאויב האחרון המבוטל הוא המוות.
בין המעמדות שוכן זמן. בין הביכור (אז) למעמד השני (בעת הפארוזיה) שוכנות כבר כמעט 2,000 שנה — זמן הביניים שבו אנו חיים. שגם לאחר הפארוזיה עשוי לשכון מרווח, לפני "הקץ", הוא בדיוק מה שפרק התחייה מותיר פתוח ומה שיוחנן ממלא: "תחייה ראשונה" של המבורכים, ואז "שאר המתים אשר לא קמו לחיים עד תום אלף השנים" (התגלות 20:5). מבנה הtagma של פאולוס ושתי התחיות של ההתגלות מתאימים זה לזה: התחייה משולבת בשלבים, כשמלכות 1,000 השנים בין המעמדות. ספר זה קורא זאת קריאה פרה־מילניאלית — עם ההודאה הכנה (פרק 4) שדווקא שילוב המילניום הוא החוליה החלשה ביותר, שכן ביטויי הjom עצמם אינם מגיעים במפורש אל תוך מרווח זה. הסדר איתן; המידה המדויקת של המרווח שְׁקוּלָה.
ולתחייה יש אות משלה, שאתה מזהה כעת בכל מקום: השופר. ברגע שאין לחלקו, כהרף עין, בשופר האחרון; כי ייתקע בשופר, והמתים יקומו בלא כליון, ואנחנו נשתנה. "השופר האחרון" — אותו שופר שעמו יורד האדון (הראשונה אל התסלוניקים 4:16), שופר מן השדה המלווה את היום מסיני עד ציון. התחייה היא מאורע־שופר, והיא נופלת בתוך היום.
מה משמעות הדבר עבור המאמין העומד מול היום? משמעו שהיום, בעבורו, אינו בראש ובראשונה אימה אלא ניצחון. שכן כאן, בסיום טיעונו של פאולוס, מתייצבת במקומה הבטחת הברית הישנה שנתן כבר ישעיהו באפוקליפסה שלו (פרק 7): "בילע המוות לנצח" (ישעיהו 25:8). היום שבו רואה העולם את מאורותיו כבים הוא, למי שבמשיח, היום שבו מת המוות עצמו. המילה האחרונה על היום בברית החדשה אינה אפוא מילה של חרון אלא של חיים: הקברים נפתחים, הכָּלֶה לובש אל־כליון, ואלוהים נעשה "הכול בכול" — יום יהוה מושלם כיום האלוהים.
כך חותמת הברית החדשה את דיונה ביום כפי שהברית הישנה פתחה אותו: בהבטחת החיים שבעברו האחר של המשפט. איש המלחמה היוצא לקרב, השופט הבא, הגת הנדרכת — אין זה מסתיים בשדה קרב ריק אלא בתחייה בסדר, במלכות הנמסרת לאב, במוות שנבלע. מי שרואה את היום כקץ בלבד, לא קרא פרק זה. למי ששייך לשה, היום הוא בוקר התחייה.
מסה 18·1הtagma והתחייה המשולבת בשלבים
הראשונה אל הקורינתים 15:23-26 מסדרת את התחייה ל"מעמדות" (tagmata) עם מרווחים: (1) המשיח, הביכור — כבר קם; (2) "אשר למשיח, בבואו" (en tē parousia) — בבואו; (3) "הקץ" (to telos), מסירת המלכות, כשהמוות הוא האויב האחרון המבוטל. שבין (1) ל־(2) שוכן מרווח ארוך (העת הנוכחית) אינו שנוי במחלוקת; השאלה היא אם שוכן מרווח גם בין (2) ל־(3). התגלות 20 ממלאת זאת: "תחייה ראשונה" של המבורכים המולכים עם המשיח 1,000 שנים, ורק אחר כך תחיית "שאר המתים" (20:4-6). הקריאה הפרה־מילניאלית מחברת בין השניים: הtagma של פאולוס מותירה את המקום, התגלות 20 ממלאת אותו. מסומן ביושר (פרק 4): זהו המקום שבו מודה הספר בחוליה החלשה ביותר שלו — ביטויי הjom JHWH המפורשים אינם מגיעים באופן בר־הוכחה אל תוך המרווח המילניאלי; השילוב נשען על התגלות 20 בתוספת מבנה הtagma, לא על ביטוי היום עצמו. הקריאות האה־מילניאלית והפוסט־מילניאלית מצוינות אפוא כחלופות רציניות. *(הtagma המשולבת בשלבים: מְתֻעָד הֵיטֵב. שילוב המרווח באופן פרה־מילניאלי: שָׁקוּל; מיקום המילניום: החוליה החלשה ביותר.)*
מסה 18·2"השופר האחרון": איזה שופר?
הראשונה אל הקורינתים 15:52 קושרת את שינוי־התחייה ל"שופר האחרון" (hē eschatē salpinx), והראשונה אל התסלוניקים 4:16 ל"שופר אלוהים". שלוש שאלות. (1) האם זהו אותו שופר כשופר השביעי של התגלות 11:15? אחדים סוברים שכן (הדבר יהפוך את החטיפה לפוסט־טריבולציונית); אחרים מבחינים ביניהם ("השופר האחרון" של פאולוס הוא אות התחייה לקהילה, שופרות ההתגלות הם אותות משפט על העולם — סדרה אחרת). ספר זה מחזיק בהם כנבדלים־בשקילה: ההקשר של הראשונה אל הקורינתים 15 הוא שינוי־התחייה של המאמינים, לא משפט העולם, אף שהתגלות 11:18 מזכירה את עת המתים ואת השכר לקדושים. (2) פאולוס מדבר על "שופר אלוהים" (הראשונה אל התסלוניקים 4:16): האות של אלוהים עצמו. אם הוא גם שופרו של יום חג, הכתוב משאיר פתוח; ספר זה בכל מקרה אינו קושר את החטיפה אל חג התרועה (פרק 12). (3) "האחרון" מציין ככל הנראה לא סדרה ממוספרת אלא סופיות: השופר המבשר את הקץ. המונח הוא אפוא איכותי ("השופר המכריע, המסכם") ולא מיקום ברשימה. אם "השופר האחרון" הוא אכן שמו של שופר יום חג (כך סוד שני הימים, פרק 10), פאולוס יכול לכוון בו אל החטיפה; השופר האחרון באמת נשמע בשובו של המלך, השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13). (חיבור השופר לתחייה/חטיפה: מְתֻעָד הֵיטֵב. ההשוואה להתגלות 11:15: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת; ספר זה מבחין, שָׁקוּל.)
תיקהתחייה בסדר
מעמדות הראשונה אל הקורינתים 15:23-26, עם ציון זמנם ומקבילותיהם.
מעמד (tagma)
מי
מתי
מקבילה
ביכור
המשיח
כבר קם
ויקרא 23 (ביכורים); הראשונה אל הקורינתים 15:20
יחידה שנייה
"אשר למשיח"
en tē parousia
הראשונה אל התסלוניקים 4:16; התגלות 20:4-6 (תחייה ראשונה)
מרווח
(המילניום)
התגלות 20:4-6
פרה־מילניאלי — שָׁקוּל
הקץ (telos)
"שאר המתים"
לאחר 1,000 השנים
התגלות 20:5,11-15
האויב האחרון
המוות עצמו
מבוטל
הראשונה אל הקורינתים 15:26; ישעיהו 25:8; התגלות 21:4
שלוש הערות פילולוגיות חותמות את חלק הברית החדשה. (1) τάγμα (tagma, הראשונה אל הקורינתים 15:23) הוא מונח צבאי ליחידה או מעמד מסודר הנכנס לשורה בתורו (השווה הלטינית ordo); פאולוס משרטט אפוא את התחייה כתהלוכה ממושמעת, לא כרגע יחיד — המרווחים טמונים במילה. (2) ἀπαρχή (aparchē, "ביכור", 15:20,23) הוא בדיוק המונח של חג הביכורים (ויקרא 23:10, תרגום השבעים); תחיית המשיח באותו יום חג היא התקיימותו, ומבטיחה את האסיף הבא בעקבותיה — הביכור הוא הערבון לשאר. (3) פאולוס חותם את טיעונו (15:54) בציטוט מישעיהו 25:8, κατεπόθη ὁ θάνατος εἰς νῖκος ("בילע המוות לנצח"), מן האפוקליפסה של ישעיהו (פרק 7) — inclusio הסוגרת את כל שדה היום: מה שישעיהו 25 הבטיח בעודו בזרע, מממשת התחייה. המילה האחרונה על היום שאולה בכך מן הנביא שצייר אותו ברוחב הרב ביותר. (הפילולוגיה והציטוט: מְתֻעָד הֵיטֵב.)
היום אינו רק משפט על החיים; הוא גם יקיצה של המתים. והברית החדשה אינה מניחה לתחייה זו להתרחש במכה אחת, אלא בסדר — רצף הנותן ליום את מבנהו הפנימי, ואשר משנראה, מציב דברים רבים במקומם.
פאולוס מציב סדר זה בפרק התחייה הגדול. המשיח קם לתחייה, הוא אומר, "כביכורי הישנים" — ואז: איש איש בסדרו: המשיח הביכור, אחר כך אשר למשיח, בבואו. המילה שהוא בוחר היא tagma, מונח צבאי: מעמד, יחידה הנכנסת לשורה בתורה. התחייה אינה המון בלתי־מסודר אלא תהלוכה מסודרת, ובין המעמדות יש מרווחי זמן. המעמד הראשון כבר נכנס לשורה: המשיח, הביכור — ולא במקרה קם ביום חג הביכורים (פרק 12). המעמד השני נכנס לשורה "בבואו", en tē parousia autou: אשר למשיח, בבואו. ואז, אומר פאולוס, "הקץ" (to telos), עת ימסור את המלכות לאלוהים האב, "כאשר יבטל כל שלטון" — והאויב האחרון המבוטל הוא המוות.
בין המעמדות שוכן זמן. בין הביכור (אז) למעמד השני (בעת הפארוזיה) שוכנות כבר כמעט 2,000 שנה — זמן הביניים שבו אנו חיים. שגם לאחר הפארוזיה עשוי לשכון מרווח, לפני "הקץ", הוא בדיוק מה שפרק התחייה מותיר פתוח ומה שיוחנן ממלא: "תחייה ראשונה" של המבורכים, ואז "שאר המתים אשר לא קמו לחיים עד תום אלף השנים" (התגלות 20:5). מבנה הtagma של פאולוס ושתי התחיות של ההתגלות מתאימים זה לזה: התחייה משולבת בשלבים, כשמלכות 1,000 השנים בין המעמדות. ספר זה קורא זאת קריאה פרה־מילניאלית — עם ההודאה הכנה (פרק 4) שדווקא שילוב המילניום הוא החוליה החלשה ביותר, שכן ביטויי הjom עצמם אינם מגיעים במפורש אל תוך מרווח זה. הסדר איתן; המידה המדויקת של המרווח שְׁקוּלָה.
ולתחייה יש אות משלה, שאתה מזהה כעת בכל מקום: השופר. ברגע שאין לחלקו, כהרף עין, בשופר האחרון; כי ייתקע בשופר, והמתים יקומו בלא כליון, ואנחנו נשתנה. "השופר האחרון" — אותו שופר שעמו יורד האדון (הראשונה אל התסלוניקים 4:16), שופר מן השדה המלווה את היום מסיני עד ציון. התחייה היא מאורע־שופר, והיא נופלת בתוך היום.
מה משמעות הדבר עבור המאמין העומד מול היום? משמעו שהיום, בעבורו, אינו בראש ובראשונה אימה אלא ניצחון. שכן כאן, בסיום טיעונו של פאולוס, מתייצבת במקומה הבטחת הברית הישנה שנתן כבר ישעיהו באפוקליפסה שלו (פרק 7): "בילע המוות לנצח" (ישעיהו 25:8). היום שבו רואה העולם את מאורותיו כבים הוא, למי שבמשיח, היום שבו מת המוות עצמו. המילה האחרונה על היום בברית החדשה אינה אפוא מילה של חרון אלא של חיים: הקברים נפתחים, הכָּלֶה לובש אל־כליון, ואלוהים נעשה "הכול בכול" — יום יהוה מושלם כיום האלוהים.
כך חותמת הברית החדשה את דיונה ביום כפי שהברית הישנה פתחה אותו: בהבטחת החיים שבעברו האחר של המשפט. איש המלחמה היוצא לקרב, השופט הבא, הגת הנדרכת — אין זה מסתיים בשדה קרב ריק אלא בתחייה בסדר, במלכות הנמסרת לאב, במוות שנבלע. מי שרואה את היום כקץ בלבד, לא קרא פרק זה. למי ששייך לשה, היום הוא בוקר התחייה.
מסה 18·1הtagma והתחייה המשולבת בשלבים
הראשונה אל הקורינתים 15:23-26 מסדרת את התחייה ל"מעמדות" (tagmata) עם מרווחים: (1) המשיח, הביכור — כבר קם; (2) "אשר למשיח, בבואו" (en tē parousia) — בבואו; (3) "הקץ" (to telos), מסירת המלכות, כשהמוות הוא האויב האחרון המבוטל. שבין (1) ל־(2) שוכן מרווח ארוך (העת הנוכחית) אינו שנוי במחלוקת; השאלה היא אם שוכן מרווח גם בין (2) ל־(3). התגלות 20 ממלאת זאת: "תחייה ראשונה" של המבורכים המולכים עם המשיח 1,000 שנים, ורק אחר כך תחיית "שאר המתים" (20:4-6). הקריאה הפרה־מילניאלית מחברת בין השניים: הtagma של פאולוס מותירה את המקום, התגלות 20 ממלאת אותו. מסומן ביושר (פרק 4): זהו המקום שבו מודה הספר בחוליה החלשה ביותר שלו — ביטויי הjom JHWH המפורשים אינם מגיעים באופן בר־הוכחה אל תוך המרווח המילניאלי; השילוב נשען על התגלות 20 בתוספת מבנה הtagma, לא על ביטוי היום עצמו. הקריאות האה־מילניאלית והפוסט־מילניאלית מצוינות אפוא כחלופות רציניות. *(הtagma המשולבת בשלבים: מְתֻעָד הֵיטֵב. שילוב המרווח באופן פרה־מילניאלי: שָׁקוּל; מיקום המילניום: החוליה החלשה ביותר.)*
מסה 18·2"השופר האחרון": איזה שופר?
הראשונה אל הקורינתים 15:52 קושרת את שינוי־התחייה ל"שופר האחרון" (hē eschatē salpinx), והראשונה אל התסלוניקים 4:16 ל"שופר אלוהים". שלוש שאלות. (1) האם זהו אותו שופר כשופר השביעי של התגלות 11:15? אחדים סוברים שכן (הדבר יהפוך את החטיפה לפוסט־טריבולציונית); אחרים מבחינים ביניהם ("השופר האחרון" של פאולוס הוא אות התחייה לקהילה, שופרות ההתגלות הם אותות משפט על העולם — סדרה אחרת). ספר זה מחזיק בהם כנבדלים־בשקילה: ההקשר של הראשונה אל הקורינתים 15 הוא שינוי־התחייה של המאמינים, לא משפט העולם, אף שהתגלות 11:18 מזכירה את עת המתים ואת השכר לקדושים. (2) פאולוס מדבר על "שופר אלוהים" (הראשונה אל התסלוניקים 4:16): האות של אלוהים עצמו. אם הוא גם שופרו של יום חג, הכתוב משאיר פתוח; ספר זה בכל מקרה אינו קושר את החטיפה אל חג התרועה (פרק 12). (3) "האחרון" מציין ככל הנראה לא סדרה ממוספרת אלא סופיות: השופר המבשר את הקץ. המונח הוא אפוא איכותי ("השופר המכריע, המסכם") ולא מיקום ברשימה. אם "השופר האחרון" הוא אכן שמו של שופר יום חג (כך סוד שני הימים, פרק 10), פאולוס יכול לכוון בו אל החטיפה; השופר האחרון באמת נשמע בשובו של המלך, השופר הגדול (מתי 24:31; ישעיהו 27:13). (חיבור השופר לתחייה/חטיפה: מְתֻעָד הֵיטֵב. ההשוואה להתגלות 11:15: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת; ספר זה מבחין, שָׁקוּל.)
תיקהתחייה בסדר
מעמדות הראשונה אל הקורינתים 15:23-26, עם ציון זמנם ומקבילותיהם.
(המעמדות וניסוחיהם: מְתֻעָד הֵיטֵב. המרווח המילניאלי: שָׁקוּל — החוליה החלשה ביותר, מסומן ביושר.)
מומחהtagma, aparchē וה־inclusio עם ישעיהו 25:8
שלוש הערות פילולוגיות חותמות את חלק הברית החדשה. (1) τάγμα (tagma, הראשונה אל הקורינתים 15:23) הוא מונח צבאי ליחידה או מעמד מסודר הנכנס לשורה בתורו (השווה הלטינית ordo); פאולוס משרטט אפוא את התחייה כתהלוכה ממושמעת, לא כרגע יחיד — המרווחים טמונים במילה. (2) ἀπαρχή (aparchē, "ביכור", 15:20,23) הוא בדיוק המונח של חג הביכורים (ויקרא 23:10, תרגום השבעים); תחיית המשיח באותו יום חג היא התקיימותו, ומבטיחה את האסיף הבא בעקבותיה — הביכור הוא הערבון לשאר. (3) פאולוס חותם את טיעונו (15:54) בציטוט מישעיהו 25:8, κατεπόθη ὁ θάνατος εἰς νῖκος ("בילע המוות לנצח"), מן האפוקליפסה של ישעיהו (פרק 7) — inclusio הסוגרת את כל שדה היום: מה שישעיהו 25 הבטיח בעודו בזרע, מממשת התחייה. המילה האחרונה על היום שאולה בכך מן הנביא שצייר אותו ברוחב הרב ביותר. (הפילולוגיה והציטוט: מְתֻעָד הֵיטֵב.)