טיבו של היום

החלקים הקודמים שרטטו את היום כפי שהכתוב נותן אותו. עתה בא סוג אחר של עבודה: שקילת שאלות המחלוקת. שכן על היום נטוש ויכוח, וספר המבקש לעמוד כבית אינו רשאי לחמוק מן הוויכוח הזה. חלק זה מניח על השולחן, בגלוי, את שש נקודות המחלוקת הגדולות — ה־cruxes — בכל פעם עם כל העמדות, ובכללן אלה הנוגדות את מסגרת הספר הזה, ולאחר מכן השקילה, ולאחר מכן התו. זהו אולם המשפט של הספר: העדים נשמעו (חלקים I-V), ועתה באה השקילה. והפתיחה היא בשתי השאלות המונחות ביסודן של כל האחרות, כי כל עוד לא הוכרעו אלה, כל היתר תלוי באוויר. כמה שעות נמשך היום? וכמה ימים הוא, למעשה?

crux 1: יממה, תקופה או מכלול? השאלה הראשונה נשמעת כמעט ילדותית, ואף על פי כן היא מכרעת, שכן המשיב עליה שלא כהלכה עולה על שרטון בכל פרק הבא אחריה. שלוש עמדות ניצבות זו מול זו. עמדה (a): היום הוא יממה — סיבוב אחד של השמש, 24 שעות, הרגע המילולי של השיבה. עמדה (b): היום הוא תקופה או מכלול בעל שלבים — פרק זמן קצוב שיש לו פְּנִים, המתגלה בתנועות. עמדה (c): "היום" אינו אלא סמל לכל אחרית הימים, בלא גבול משלו. הראיות נופלות כאן בבהירות בלתי רגילה, והן נופלות כנגד עמדה (a) וכנגד עמדה (c) גם יחד. כנגד היממה טוענת, ראשית, הקבלת יום ושנה: ישעיהו מציב "יום נקם" ו"שנת שילומים" זה לצד זה כשני שמות לאותו דבר (34:8), ושב ועושה זאת ב־61:2 ("שנת רצון [...] יום נקם") — המשווה כך "יום" ו"שנה" מותח את "היום" לכדי פרק זמן (פרקים 3, 7).1 שנית, הרצף הפנימי: צפניה מערים שש שכבות זו על זו בשני פסוקים, ויואל ממלא את "היום ההוא" בסדרה — אותות, מלחמה, משפט, שיקום — שאין יממה מכילה אותה (פרק 6). שלישית, הזעם הקצוב: ה־zaʿam הוא חרון "שיש לו קץ" (ישעיהו 26:20; דניאל 11:36; פרק 21), חלון הנפתח ונסגר — וזוהי תקופה, לא רגע. וכנגד הסמל הגרידא (c) טוענת בדיוק אותה קצובה: ליום יש ראשית ואחרית, מועד; אין הוא אווירה מעורפלת כי אם זמן קצוב. הפסק ברור אפוא: היום הוא תקופה או מכלול בעל שלבים (עמדה b). ניואנס ישר אחד שייך לכאן, וספר זה מניח לו לעמוד: כתוב יחיד משתמש ב"יום ההוא" גם נקודתית, כרגע מכריע אחד (ההופעה, המכה). אך הנקודתי והמתמשך אינם מוציאים זה את זה — הרגע המכריע (השיא) מונח בתוך הזמן הארוך (המאורע). היום כפרק זמן: מְתֻעָד הֵיטֵב. השלבים המדויקים ומשך הזמן: שָׁקוּל.

crux 2: יום יהוה ויום המשיח — יום אחד או שניים? השאלה השנייה עדינה יותר והמונח על הכף גדול יותר, שכן היא נוגעת בארכיטקטורה של הספר כולו. הברית החדשה מכירה, לצד "יום יהוה", גם "יום המשיח", והשאלה היא מה היחס ביניהם. שלוש עמדות. עמדה (a): הם נרדפים — יום אחד, פנים אחד, שני שמות לאותו דבר. עמדה (b): הם יום אחד בעל שני פנים — האימה (kyriou) והנחמה (Christou) כשני צדדיו של אותו מאורע עצמו (ספר זה). עמדה (c): הם שני ימים נבדלים — יום יהוה כמשפט על העולם, ויום המשיח כחטיפה וכשכר לקהילה, מופרדים זה מזה כרונולוגית, אולי במרחק שנים. המחלוקת בין (b) ל־(c) היא החדה מכול, שכן שתיהן מכירות בהבדל של פנים; השאלה היא אם הבדל זה נוגע לשני פנים של גוף אחד (b) או לשני גופים (c). וכאן אין הטקסט מתיר לפרוש את הפנים לשני ימים. בכל פעם שהכתוב מקרב את האימה ואת הנחמה זו לזו עד תום, הן נשמעות באותה נשימה עצמה. פסוק יחיד נותן olethros (אבדון) וגם sōthē (הצלה), מעוגנים ליום אחד (קורינתים א 5:5). ביאה אחת גואלת את הכלה וגם מכלה את איש הבליעל (תסלוניקים ב 2:1, 8). תנור אחד שורף את הקש וגם מזריח את שמש הצדקה (מלאכי 3:19-20). העושה מאלה שני ימים, נאלץ לגזור לשניים משפטים שהנביאים והשליח הותירו בכוונה שלמים (פרק 3).2 עמדה (c) שוברת אפוא את מה שהטקסט מותיר שלם; ואילו עמדה (a) מוחקת את הבדל הפנים והשם הממשי שהטקסט כן עושה. הפסק מונח באמצע והוא חזק: יום אחד בעל שני פנים (עמדה b). השמות נעים עם הפנים — יום יהוה (אימה) ← יום המשיח (נחמה) ← יום האלוהים (השלמה) — כחתימה המשתנה מתחת למסמך ההולך וגדל (פרקים 3, 23). שני פניו של יום אחד: שָׁקוּל ← חזק. תזוזת השם כקו מכוּון: שָׁקוּל. קריאת שני־הימים־הנפרדים (c): נשקלה ביושר ונדחתה.

עם crux 2 באה עוד נקודת יושר אחת, כי היא נוגעת בנוסח היסוד שעליו עומד ספר זה. על ציר אחד נושא ה־Textus Receptus גרסה המחזקת את העניין: בתסלוניקים ב 2:2 קורא הנוסח המקובל "יום המשיח" (hē hēmera tou Christou), במקום שהמהדורות הביקורתיות נותנות "יום האדון" (kyriou). גרסת ה־TR מאשרת ש"יום המשיח" ו"יום יהוה" ניתנים לשימוש חליפי על אותו מאורע — בדיוק תזתה של עמדה (b). אך ספר זה אינו בונה את התזה על אותה גרסה שנויה במחלוקת; הוא נושא אותה על הבסיס האיתן (קורינתים א 5:5; תסלוניקים ב 2:8; תזוזת השם), ומזכיר את גרסת ה־TR כמאשרת, בצירוף האזהרה הטקסטואלית־ביקורתית ביושר (פרק 16,3 החומר המקדים). כך עומדת התזה גם בלא 2:2, ומתחזקת עם 2:2. גרסת ה־TR של תסלוניקים ב 2:2: שָׁנוּי בְּמַחֲלֹקֶת; מאשרת, לא נושאת.

ראה כיצד שתי ה־cruxes הראשונות מניחות יחד את היסוד לכל הבא אחריהן. היום אינו יממה כי אם פרק זמן שיש לו פְּנִים (crux 1) — ועל כן יכולים להיות לו שלבים, פתיחה ושיא וסיומת, ועל כן יש בכלל טעם לשאלה "היכן בתוך היום נופלת החטיפה?" (crux 3). והיום הוא מאורע אחד בעל שני פנים, לא שני ימים נפרדים (crux 2) — ועל כן אין צורך לפרוש את האימה ואת הנחמה זו מזו, ואותו יום עצמו יכול לשאת בעת ובעונה אחת משפט על העולם וגאולה לכלה. המחזיק בשני פסקים אלה, בידו הדקדוק של כל התחום. ה־cruxes הבאות בונות עליו: היכן בתוך פרק־הזמן־בעל־שני־הפנים נופלת היחלצות הכלה (crux 3), כיצד משתלב השלם בגדולות הגדולות של אחרית הימים (crux 4), עד כמה נושאים הטיפוסים ההיסטוריים (crux 5), ומיהו אליהו הקודם לו (crux 6)?